בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קרה ל-130 אלף האזרחים הסורים שהתגוררו ברמת הגולן ביוני 1967?

מה קרה ל-130 אלף האזרחים הסורים שהתגוררו ברמת הגולן ביוני 1967? על פי הגרסה הישראלית הרשמית, רובם ככולם נמלטו לעומק סוריה עד תום המלחמה. על-פי מסמכים צבאיים ועדויות ראייה, רבבות גורשו בטרנספר שמזכיר את זה של תושבי לוד ורמלה ב-1948

22תגובות

ריח תאנים בשלות מציף את האף מיד עם הכניסה אל הכפר רמתאנייה. בשיאו של הקיץ הן כבר בשלות מדי וריח התסיסה דחוס ומעיק. באין קוטף, נרקבות התאנים על העצים. באין גוזם, גדלים הענפים פרא, סודקים את קירות הבזלת השחורה של הבתים, פורצים דרך מסגרות החלונות העקורים. שורשיהם הלא-מרוסנים ממוטטים את גדרות האבן שמקיפות את החצרות. כל הרעפים האדומים נעלמו מהגגות. המרצפות נעקרו. על כמה מהחלונות עוד תלויים סורגים, אבל דלתות כבר אין. רק נחשי הקיץ מגיחים מדי פעם מתחת לאבני קיר שקרס, ציפורים מנקרות את התאנים המרקיבות וחזיר בר ענק, מבוהל, שועט על השביל, נעצר לרגע ומפנה ראשו לאחור, כמתלבט אם לתבוע בעלות על הקרקע או לנוס על נפשו. בסוף הוא בורח.

 תושבים עוזבים את הגולן אחרי המלחמה, קונייטרה, יולי 1967. הבתים שהשאירו פוצצו או הוחרבו בבולדוזרים | צילום: מיכה בר-עם, מגנום

מכל עשרות היישובים והכפרים הסוריים שנותרו נטושים בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, רמתאנייה נחשב לכפר שהשתמר הכי טוב. כנראה יותר בזכות ההתיישבות היהודית הקצרה שהיתה בו בסוף המאה ה-19 ופחות בשל עברו הביזנטי, הוא הוכרז כאתר ארכיאולוגי מיד לאחר המלחמה וניצל משיני הבולדוזרים.

במפקד האוכלוסין הסורי שנערך ברמת הגולן ב-60' נמנו ברמתאנייה 541 תושבים. ערב מלחמת ששת הימים חיו בו כ-700 בני אדם. על פי רוב ההערכות התגוררו בכל שטח הגולן שנכבש על ידי ישראל ב-67' בין 130 אלף ל-145 אלף תושבים. במפקד האוכלוסין הישראלי הראשון, שנערך בדיוק שלושה חודשים לאחר תום הקרבות, נמנו בכל שטחי הגולן 6,011 אזרחים בלבד. אלה התגוררו ברובם בארבעת הכפרים הדרוזיים שנשארו מאוכלסים עד היום ומיעוטם בעיר קונייטרה, שהוחזרה לסוריה לאחר מלחמת יום כיפור.

הולדתו של נראטיב

"העקירה ההמונית של התושבים הסורים התחוללה בעת המלחמה וכחלק ממנה. פה היתה ההתקפה הישראלית חזיתית והסורים, שהתקפלו לאחור צעד אחר צעד, סחפו עמם את האוכלוסייה האזרחית", כך כתב משה דיין, אז שר הביטחון, במאמר "היום השביעי", שהתפרסם במגזין האמריקאי "לייף" חודשיים לאחר המלחמה. המאמר עסק בעתידם של השטחים הכבושים, אך דיין תיאר שם בהרחבה את גרסתו להיעלמותם של תושבי הגולן. "כאשר היה הצבא הסורי מגיע בנסיעתו לשרשרת כפרים, מיהרו יושביהם לפנותם. נטלו את משפחותיהם ובקרם וברחו מזרחה, לבל יימצאו בין הקווים וייפגעו בפגזי התותחים ובפצצות המטוסים. הפריצה הישראלית לסוריה היתה לכל אורך החזית הסורית, מגבול ירדן ועד ללבנון ובעומק כעשרים קילומטרים. ושטח זה, מחוץ לכפרי הדרוזים, ריק עתה מאזרחים".

גם הפוליטיקאים, אנשי הצבא והדוברים הרשמיים האחרים באותה התקופה, תיארו באופן דומה את מנוסת האוכלוסייה הסורית מן הגולן. גדעון רפאל, נציג ישראל באו"ם למשל, הגיב באיגרת שנשלחה אל מזכ"ל האו"ם על טענות הנציג הסורי כי רבבות אזרחים גורשו מבתיהם בחודשים שלאחר המלחמה וציין כי "מרבית האוכלוסייה של רמת הגולן נמלטה עוד לפני נסיגת הכוחות הסוריים".

עיתוני התקופה נהגו ברוח דומה. "רוב האוכלוסייה הערבית-מוסלמית ברחה עוד לפני כניסת צה"ל", כתב יואל דר בעיתון "דבר", חודש לאחר המלחמה. לדבריו, "בריחה זו לא היתה מקרית, שכן ליישובים אלה היה אופי צבאי למחצה". בכתבתו של יהודה אריאל ב"הארץ", מסוף יוני, נטען כי "הכפרים ברמה ניטשו כולם בלי יוצא מהכלל, כולם פחדו מנקמה".

הפליא לתאר זאת כתב "דבר" חיים איזק, אשר כחודש לאחר המלחמה יצא לסיור עיתונאים בגולן מטעם הצבא ובליווי קצינים. על ביקורם במוצב ובכפר ג'לבינה, שעל פי המפקד הסורי חיו בו ערב המלחמה כ-450 תושבים, הוא כתב: "החיילים נהרגו, או נשבו, או ברחו. ובין הבורחים היתה גם האוכלוסייה הלא-לוחמת כולה. הנשים, הילדים וגם הזקנים שהיו כאן. הנפשות היחידות שנשארו לפליטה במוצב זה הן בהמות בית עזובות, המשוטטות בשבילים ובשדרות צמאות ורעבות. עגל קטן מתקרב אל מכוניתנו. ממול עומדים וצופים בנו שני חמורים צנומים וכשאנו יוצאים מן הכפר בוהה בנו כלב ששכח לנבוח".

בגיליון מיוחד של "דבר השבוע", לציון שנה לכיבוש הגולן, כתבה רות בונדי: "כפרי הערבים לאורך הדרכים נטושים... כולם ברחו עד לאיש האחרון לפני בוא צה"ל למקום, מתוך פחד מפני הכובש האכזרי. ההרגשה למראה הכפרים העזובים נעה בין בוז מול בקתות חמרה עלובות - זה אשר הצליח להעניק המשטר 'המתקדם' לחקלאים שלו - ובין צער למראה הבתים המטופחים באופן יחסי של הכפר הצ'רקסי עין זיוון - טיפשים, למה היו צריכים לברוח; בין תחושת רווחה שהשטחים ריקים מאדם ולכל בעיותינו לא התווספו עוד 70 אלף מוסלמים על הרמה, ובין הרגשת אי-נוחות מול שוקת יבשה ומטע נטוש, מול עץ תאנה גדול ליד בית עם גג אדום, מול כל אותם הסממנים של עבודה ותשומת לב, שנותרו כעדות לאנשים שאהבו את ביתם".

הנראטיב הזה חילחל במשך השנים גם לספרי העיון וההיסטוריה הישראליים. בספר "תולדות הגולן" בחר החוקר נתן שור, שכתב יותר מעשרים ספרים ויותר ממאה מאמרים על תולדות ארץ ישראל, לצטט את האיגרת החמישית ששלחה ישראל למועצת הביטחון של האו"ם בתגובה על טענות הסורים בדבר גירוש אזרחים. הוא כתב: "לפני נסיגתם נתנו שלטונות הצבא הסורי הוראה ליושבי הכפרים בגולן לנטוש את בתיהם ורכושם, ולצאת מיד מכפריהם לגלות בתוך מרחבי סוריה. רק יושבי הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן לא נשמעו להוראה זו. מכל שאר הכפרים נעלמו התושבים כבמחי יד".

במשך השנים צצו מדי פעם גם עדויות אחרות, סיפורים של חיילים ואזרחים שהיו אז בגולן והיו עדים ישירים או לקחו חלק פעיל בגירוש יזום של אזרחים. ובאופן מפתיע, גם במחקרים היסטוריים הנחשבים רציניים, נהגו הכותבים להתעלם מעדויות אלו ולדבוק בנראטיב הבריחה. "שמעתי עדויות שהדברים לא היו כפי שישראל הרשמית סיפרה לנו כל השנים", מספר חוקר מרכזי בתחום, שפירסם לפני שנים אחדות את אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הגולן. "במודע לא עסקתי בזה והחלטתי לדבוק בנראטיב הקיים. חששתי שכל הפוקוס שייווצר סביב הספר, יתמקד בסוגיה הזאת ולא בלבו של המחקר".

היסטוריון אחר הסביר את הליכתו עם הזרם בחוסר רצון להיות מתויג כ"היסטוריון שמאלני". הוא טוען כי "היתה בריחה והיה גירוש. למרות שזה נושא הנחשב שנוי במחלוקת, כל מי שחקר קצת את התקופה יודע בדיוק שהיה משניהם. עדויות על גירוש ומניעת שיבה הגיעו גם אלי מן הסתם, אבל לא היו בידי הכלים לבדוק אותן לעומק, וזה גם לא עמד במרכז המחקר שלי. לכן לא ראיתי שום טעם לחפור בסוגיה וגם לא לכתוב עליה אף פעם, בעיקר כדי לא להיחקק כהיסטוריון שנקט עמדה בסוגיה המורכבת".

בריחה לשדות

כמו בחזיתות המצרית והירדנית, גם בזירה הסורית היה הניצחון הישראלי ב-67' מהיר ומוחץ. בתוך 30 שעות לחימה, מבוקר ה-9 ביוני ועד כניסת הפסקת האש לתוקף, למחרת בשעה 18:00, השתלטו כוחות צה"ל על רצועת אדמה באורך של כ-70 קילומטר ובעומק 20 קילומטר בממוצע. הצבא הסורי, שהיה מחופר ומצויד היטב לכל אורכה ורוחבה של החזית, התפורר ברובו עוד בטרם פגש בכוחות התוקפים, וזאת אף שנהנה מעדיפות טופוגרפית.

למתקפה הקרקעית קדמו שלושה ימים של הפגזות ארטילריות והפצצות מהאוויר. רבים מהמוצבים הסוריים נפגעו בהפצצות, וכך גם מספר לא מבוטל של בתים, רפתות ומתקנים אזרחיים בכפרים הקרובים אליהם. היו כמובן גם פגיעות בנפש. בימים אלה החלה מנוסת אזרחים לכיוון דמשק - כמה רבבות על פי רוב ההערכות.

כעבור שלושה ימים של הפגזות רצופות, מורל הלוחמים הסורים במוצבים היה ירוד. הפקודות ממפקדת הצבא בדמשק היו הססניות ולעתים סותרות. כוחות תגבורת לא נראו באופק. אז החלה גם מנוסת הצבא. על פי עדויות שנגבו בסוריה לאחר המלחמה, בתחילה ברחו חיילי מנהלה מבסיסי העורף. בעקבותיהם נסוגו גם קצינים בכירים ממפקדת האוגדה בקונייטרה, ומפקדיהן של כמה מיחידות החזית. איתם עזבו עוד כמה מאות או אלפי אזרחים, מבני משפחותיהם. עם תחילת המתקפה הקרקעית הישראלית גבר זרם הבורחים.

אין ספק כי אזרחים סורים רבים הצטרפו לכוחות הצבא הנמלטים לפני המתקפה הישראלית ואחריה. רבים, אך לא כולם. על פי אומדן סורי שנעשה כשבוע לאחר המלחמה, רק כ-56 אלף מהאזרחים נטשו בשלב זה את הגולן. כעבור כמה ימים, ב-25 ביוני, טען שר ההסברה הסורי, מוחמד אל-זועבי, במסיבת עיתונאים בדמשק, כי רק 45 אלף אזרחים עזבו את האזור הכבוש. בלהט הקרב לא נערך רישום מסודר של העוזבים וכיום אי אפשר לאמת או לשלול את הנתונים, אך גם מתוך עדויותיהם של חיילים ישראלים מתברר כי מספר לא מבוטל של תושבים סורים נשארו ברחבי הגולן.

"אני זוכר שראינו עשרות ולעתים אפילו מאות מהם בשדות, מחוץ לכפרים", מספר אלישע שלם, מפקד גדוד צנחני המילואים 98. לאחר שהגדוד שלו השתתף בכיבוש צפון השומרון, הונחתו חייליו ממסוקים ביום האחרון למלחמה בדרום הגולן, באזור שבו שוכן כיום קיבוץ מיצר. "המטרה שלנו היתה לחדור כמה שיותר עמוק לתוך הגולן בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקף", הוא אומר. "לא התעסקנו כמעט בכיבוש מוצבים או כפרים. מספר תקריות האש עם הסורים היה נמוך מאוד בגזרה שלנו, הם היו עסוקים בעיקר בנסיגה. במקביל לנחיתה שלנו מהמסוקים עלה גם כוח של טנקים ופלוגת סיור מעמק הירדן ומהרגע שחברנו לכלי הרכב, נענו מזרחה במהירות, בעיקר על הצירים הראשיים. לא התעכבנו בדרך, כך שלא יכולנו לאמוד ממש את היקף התופעה. אבל בכל מהלך התנועה שלנו מזרחה, כל הכפרים הגדולים והקטנים שחלפנו על פניהם נראו נטושים. גם המחנות הצבאיים היו ריקים לגמרי, פרט למספר חיילים בודדים שנכנעו מיד כשראו אותנו. אבל אני זוכר בוודאות שראינו בשדות ומחוץ לכפרים מאות תושבים. הם צפו עלינו מהשטח, ממרחק בטוח, מחכים לראות מה ילד יום. האוכלוסייה האזרחית לא השתתפה במשחק, לא פה ולא בשום מקום אחר ברמת הגולן. למרות שמבחינה פורמלית לחלקה היה נשק, אנחנו לא התעסקנו איתם כלל, לפחות הגדוד שלי, למרות שפעלנו באזור עם ריכוז כפרים גדול יחסית".

שלם מעריך כי התושבים יצאו מהכפרים מיד כשהתחילו ההפגזות, אך לדבריו, הם חיכו כנראה בסביבה כדי לחזור לבתיהם לאחר שייגמרו הקרבות: "זה דפוס התנהגות שהכרנו בכיבושים קודמים במלחמה. בשומרון זה היה דפוס די רווח. אזרחים בורחים מהבתים אבל נשארים לשמור על קשר עין עם היישוב, כדי לראות לאן הדברים מתגלגלים. אלה היו אנשים פשוטים ברובם, בטח לא היו פוליטיקאים גדולים ובאין כל הנהגה הם עשו את הדבר הכי מתבקש כדי לשמור על בתיהם ורכושם".

התיאור של שלם זוכה לתמיכה מרוב עדויות הלוחמים שהתראיינו לכתבה. כמעט כל מי שהוציא את הראש מהנגמ"ש או מהטנק שלו זוכר את מאות האזרחים הסורים שהתקבצו מחוץ ליישובים, ביומיים של הלחימה בגולן. על פי העדויות, רבים מהאזרחים אכן נעו מזרחה בשיירות, לעתים יחד עם הצבא הנסוג, אך רבים נשארו, בתקווה שהחיים האזרחיים ישובו למסלולם גם תחת שלטון הכובש.

נוסטלגיה צ'רקסית

"ביום שבו התחילו הטנקים לכבוש את הגולן, אספנו צרור קטן של חפצים ויצאנו אל השדות", מספר נאדי ט', שנולד וגדל בכפר רמתאנייה. הוא היה בן 13 כשפרצה המלחמה. לדבריו, פרט לכמה זקנים וחולים שנשארו בבתים כך נהגו כל תושבי הכפר באותו היום. "לקחנו מעט דברים, בעיקר קצת אוכל, שמיכות ובגדים, כי הלילות ביוני יכולים להיות קרים בגולן. רציתי לקחת גם את המחברות שלי ושני ספרים שלקחתי בהשאלה מחבר שגר בחושנייה, אבל אבא אמר שאין טעם, כי בקרוב נחזור הביתה וכדאי שאקח רק דברים שאני ממש צריך".

עד היום מצטער נאדי על כך שלא לקח את המחברות. הוא כתב בהן יומן-ילדות שנעלם. איתו נעלמו הספרים, האופניים החדשים שקנה לו דודו בדמשק ומדליית זהב בריצת 100 מטר, שבה זכה נאדי בתחרות מחוזית שנערכה בקונייטרה, כמה חודשים לפני המלחמה. אך הזיכרונות לא נעלמו. "היו לנו חיים טובים ברמתאנייה, חיים פשוטים וצנועים, בלי טלוויזיה וכל המותרות שילדים גדלים איתן כיום. אולי זו נוסטלגיה של בני שישים, אך כל זיכרונותי מרמתאנייה צבועים רק בגוונים יפים. כילד הייתי הולך לרחוץ במעיין שהיה צמוד לכפר. עד היום אני זוכר את טעם המים שלו. בשום מקום בעולם עוד לא נתקלתי במים כל כך טובים. הייתי גם מטייל הרבה בשדות מסביב לכפר וכשהייתי בן עשר בניתי בית מעץ בין הענפים של אחד מעצי התאנה שגדלו בחצר הבית שלנו. היו לי הרבה חברים בכפר ובחושנייה הסמוכה, שם למדתי בבית הספר.

"החקלאות היתה מקור הפרנסה העיקרי של תושבי הכפר", מספר נאדי. "כילדים, מגיל צעיר היינו עובדים בשדות. בשבילנו זה היה בעיקר משחק ונהנינו לעזור להורים בעבודה בחלקות, שהיו קטנות מאוד. לא היו טרקטורים או ציוד מכאני אחר לעבודה החקלאית. למיטב זיכרוני אפילו לא היו משאבות מים. רוב החלקות הושקו בתעלות שיצאו מאחד משני המעיינות שהיו ליד הכפר. חשמל היה בבתים רק בשעות הערב, כשהפעילו גנרטור. לפעמים היינו נוסעים לקונייטרה. שם היה קולנוע גדול והרבה חנויות. לחושנייה היינו הולכים ברגל או על האופניים. לפעמים היינו רוכבים על חמורים או סוסים".

שלושה ימים נשאר נאדי עם כלבו ח'ליל, ארבעת אחיו, שני הוריו וסבתו הזקנה בשדות הקרובים לרמתאנייה, צופים על הבית, מנסים להעריך מה יהיה גורלם. הוא מספר כי בלילות היה אביו חוזר אל הכפר כדי לחלוב את שתי הפרות של המשפחה ולהביא נתחי בשר מיובשים וצנצנת ריבה שאמו נהגה לרקוח מתאנים. אבל הוא לא הורשה להצטרף אל אביו ולא חזר אל ביתו לעולם.

נאדי היה בן לאחת המשפחות הצ'רקסיות הספורות שהתגוררו ברמתאנייה. כל שאר תושבי הכפר היו ממוצא טורקמני. כיום הוא מתגורר בניו ג'רזי, בקהילה הצ'רקסית הקטנה שגלתה לאחר המלחמה לארצות הברית. כמה מבני משפחתו עדיין מתגוררים בסוריה ולכן הוא אינו מוכן לחשוף את שמו המלא או להצטלם לכתבה.

בדומה לרמתאנייה, גם ביישובים אחרים בגולן היתה האוכלוסייה הומוגנית בעיקרה. בחמישה כפרים בצפון, למשל, ממש למרגלות החרמון, התגוררו דרוזים. העלאווים התגוררו בשלושה כפרים ממערב להם, שאחד מהם, רג'ר, שרד עד היום. באזור העיר קונייטרה היו 12 כפרים צ'רקסיים ומדרום להם עוד 14 כפרים טורקמניים. נוצרים חיו בעיקר ביישובים לאורך הכביש שהוביל מדרום הרמה לצומת רפיד. עוד היו ברמת הגולן ארמנים, כורדים, מוגרבים וחוראנים.

כמעט 80 אחוז מהתושבים היו מוסלמים סונים, בעיקר צאצאי שבטים נוודים שבאו לרעות את עדריהם במאה ה-19. רובם ראו כי טוב והקימו יישובי קבע. רק שני אחוזים מתושבי הרמה ב-67' היו נוודים. עוד גרו בגולן יותר מ-7,000 פליטים פלסטינים שכפריהם נהרסו במלחמת העצמאות.

רוב התושבים התגוררו בכפרים חקלאיים קטנים, ובהם כ-200 עד 500 תושבים. גם 20 אלף התושבים בעיר קונייטרה התפרנסו בעיקר מסחר במוצרים חקלאיים או מעיבוד חומרי גלם מקומיים. בניגוד לדעה שרווחה בישראל, אך בהתבסס על רוב המחקרים והעדויות, רק מיעוט קטן מהתושבים הועסק על ידי מערכת הביטחון הסורית.

ערב המלחמה היו בגולן, כפי שהתברר ממסמכי שלוחת משרד הפנים הסורי בקונייטרה, 3,700 פרות, מיליון עד שני מיליון כבשים ועזים (תלוי בעונה) ו-1,300 סוסים. מתוך המסמכים שנפלו שלל אפשר ללמוד כי ב-66' לא נקנה אפילו טרקטור אחד בכל הגולן. רק כלי חקלאי מכאני חדש אחד מופיע ברשימות הסטטיסטיות של אותה השנה, תחת הקטגוריה "מרסס ממונע".

עשרת הימים הראשונים

"כפריים חוזרים למקומותיהם", דיווח ב-16 ביוני זאב שיף, סופרו הצבאי של "הארץ". "אתמול החלו להתיר לכפריים שהסתתרו בסביבה, לשוב לכפריהם. על הדרכים ברמה נראו כפריים הצועדים עם מטלטליהם לעבר הכפרים. כן העמידו לרשות הנשים והילדים משאיות שהסיעון לכפרים".

בסוף השבוע תיארה עדית זרטל ב"דבר השבוע" את מראה עיניה: "מאחת הגבעות היורדות על הכביש, על שביל עפר צר, מופיעה לפתע שיירה משונה, לפחות בעיני מי שלא ראה עדיין דברים כאלה. נשים, ילדים וכמה זקנים צועדים ברגל או רוכבים על חמורים. הם תלו כל פיסת בד לבנה וכל נייר לבן שמצאו בכליהם על מקלות והניפו אותם לאות כניעה. כשעלו על הכביש הגיע למקום אוטובוס של אגד מלא חיילים ישראלים היורדים אל העמק. אנשי השיירה, רועדים מפחד, נדבקו אל דופנות האוטובוס, נלחצו אליהן ושלחו ידיים אל החלונות. הם צעקו: 'דחילקום! דחילקום! אללה יהיה בעזרכם!' החיילים העייפים והמאובקים, שלחמו כאן אתמול והביסו את ההר המסוכן, שלחמו כאן היום נגד החיילים שהסתתרו בבתי הכפריים המבקשים עתה רחמים, מפנים את ראשם. הם אינם יכולים לראות את המראה הנורא של ההשפלה והכניעה. קצין ישראלי אומר לחוזרים לשוב לבתיהם ומבטיח לזקן, הרוכב על חמור בסוף השיירה, כי לא יאונה להם כל רע. רק צבא בעל תחושת כוח עצומה, בעל הרגשת ייעוד, יכול להתייחס כך אל המנוצחים".

אך יחסו של הצבא רב העוצמה והייעוד השתנה עוד בטרם יצאו העיתונים מן הדפוס. למעשה, עוד באותו היום שבו ביקרו הכתבים הצבאיים בגולן ותיארו את שיבת התושבים לכפרים, הוציא אלוף-משנה שמואל אדמון, המפקד הצבאי שמונה על האזור, צו המכריז על כל רמת הגולן שטח סגור. "לא ייכנס אדם לאזור רמת הגולן מאזור הנמצא מחוץ לו, ולא ייצא אדם מאזור רמת הגולן לאזור הנמצא מחוצה לו, אלא בהיתר שניתן על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור", נכתב בצו ועונש מאסר של חמש שנים נקבע למפירים אותו.

תנועת האזרחים הסורים נאסרה. במסמכי הממשל הצבאי מתועד איך מדי יום נעצרו עשרות תושבים שניסו לחזור לבתיהם והובאו לבית המשפט בקונייטרה. שם העידו רובם כי באו רק כדי לאסוף את הרכוש שנותר. אחרים סיפרו כי בכוונתם היה לחזור הביתה. כולם נאסרו וגורשו מאוחר יותר.

אך אלה שהצליחו להסתנן, גילו לעתים כי אין להם לאן. "לא זכור לי בדיוק מתי זה היה, אבל כעבור מספר ימים מסיום הקרבות, אולי אפילו פחות משבוע, קיבלנו פקודה להתחיל להרוס כפרים", מספר אלעד פלד, מפקד אוגדה 36 במלחמה. במשך עשרה ימים מסיום הקרבות היתה אוגדתו אחראית על שטח הגולן הכבוש. פלד לא זוכר מי היו הכוחות שהרסו את הבתים. "זה היה עניין מנהלתי, אני הייתי עסוק בהיבטים המלחמתיים", הוא אומר, אך מעריך שאלה היו הטרקטורים של גדוד ההנדסה שהיה כפוף לאוגדתו. "בחלק מהבתים לא היה צריך טרקטור בכלל. אפשר היה לעשות זאת עם טורייה", הוא מעיר.

לדברי פלד, היתה מדיניות ברורה שהגיעה מהפיקוד, "והיא בטח ירדה מהדרג המדיני", לא לפגוע בכפרי הדרוזים והצ'רקסים בגולן. "מהרבה סיבות היה למדינה אינטרס להשאיר אותם שם", הוא אומר, אך מה היתה המדיניות ביחס לתושבים האחרים הוא אינו זוכר. את זה יודעים לספר המסמכים.

עם סיום המלחמה, חיברו קציני המטה באוגדתו של פלד דו"ח מלחמה שבו מתוארים מהלכי הקרבות. בפרק האחרון, בסעיף הנקרא "השלטת הממשל", מתוארות בין השאר פעולות האוגדה ביחס לאוכלוסייה האזרחית בעשרת הימים שבהם היה הגולן נתון לשליטתה.

"החל מתאריך 11 ביוני החל הממשל לטפל באוכלוסייה שנשארה בתחום הכבוש, תוך שימת דגש במיעוטים הדרוזים והצ'רקסים...", נכתב בדו"ח שסיווגו הביטחוני היה "סודי ביותר" ונמצא כיום בארכיון צה"ל. הגורמים שהתירו אותו לעיון הציבור בטרם חלפו 50 שנה, כפי שנהוג במסמכים רגישים, מחקו את המשכו של המשפט. ההמשך המחוק של המשפט, כפי שאפשר לראות במסמך המקורי, היה "וכן פינוי של אוכלוסייה שנשארה".

פלד לא זוכר את הסעיף בדו"ח וגם לא פקודות שניתנו בעניין. אך להערכתו, כ-20 אלף אזרחים נשארו ברמת הגולן בימים הראשונים לאחר המלחמה. "הם פונו או עזבו כשראו שהכפרים מתחילים להיהרס על ידי בולדוזרים ולא היה להם לאן לחזור". פלד אינו זוכר את שמות הכפרים שנהרסו ובאיזה אזור היו, אך מעדויות שגבו ועדות או"ם שונות מאזרחים סורים בשנים האחרונות, ייתכן שבשלב הראשון לאחר המלחמה נהרסו רק כפרים שהיו קרובים לגבול הישן.

צבי רסקי, שהיה מפקד גוש תל חי בזמן המלחמה ואחד האנשים המקורבים ביותר לאלוף הפיקוד דוד (דדו) אלעזר, שהה בחפ"ק הפיקודי במשך כל ימי הלחימה. לדבריו, "גם פיצוץ בתים נעשה מיד לאחר תום הקרבות, כמעט בכל מקום שיכולנו". יהודה הראל, מהמתיישבים הישראלים הראשונים ברמה, זוכר את הרס הכפר בניאס מיד לאחר המלחמה. אלי הלחמי, שהיה אז האחראי באמ"ן על המודיעין הצבאי בסוריה, לבנון ועיראק, מעריך ש"מדובר היה בעיקר בכפרים שהיה לנו חשבון איתם מתקופת המלחמה על המים, כפרים שמהם המטירו אש על יישובים ישראליים או כאלו שמהם יצאו חוליות לביצוע מיקוש ופיגועים בישראל".

אמנון אסף, בן קיבוץ מעיין ברוך, שהיה ככל הנראה מהאזרחים הישראלים הראשונים שעלו לרמה, שופך קצת אור על סופו של תהליך הריסת הכפרים הקרובים לגבול בדרום הרמה ועל גורל תושביהם. "זה היה ממש בימים הראשונים שלאחר המלחמה. נסעתי עם חבר מהקיבוץ לרמת הגולן. היה לנו חבר משק ששירת בסיירת שריון ומאז שהם עלו לגולן לא שמענו ממנו כלום, חוץ מהעובדה שהוא אולי באזור נטף. היה אסור לאזרחים ישראלים לעלות לרמה באותם הימים אז מרחנו בוץ על הג'יפ שלנו כדי שהחיילים יחשבו שמדובר ברכב צבאי ולא יעצרו אותנו. כשעברנו בכביש עוטף כנרת, למטה, מתחת למצוקי הרמה, באזור כורסי, ראינו התקהלות גדולה של אזרחים סורים. להערכתי היו שם כמה מאות. הם היו מכונסים מול שולחנות שמאחוריהם ישבו חיילים. עצרנו ושאלנו שם את אחד החיילים מה הם עושים. הוא ענה שהם מבצעים רישום לפני גירוש.

"אני לא איש רך לבב, אבל כבר באותו הרגע הרגשתי שקורה כאן משהו שהוא לא בסדר. אני זוכר עד היום שכבר אז, המחזה הזה עשה עלי רושם רע. אבל זה היה דה פקטו כמו שהיה בלוד, רמלה ועוד מקומות במלחמת העצמאות. הייתי בגדוד השלישי של הפלמ"ח באותה המלחמה ולמרות שנפצעתי בקרב לפני כיבוש לוד ורמלה ידעתי שכך עשו חברי. הם היו מספרים לי על הגירוש כשבאו לבקר אותי בבית החולים וכמובן שגם בשנים שלאחר מכן".

גם נאדי ט' ובני משפחתו עזבו באותם הימים את הגולן. "אחרי שנגמרה המלחמה נשארנו עוד שבוע בערך אצל קרובי משפחה שלנו בחושנייה. לרמתאנייה אסרו עלינו להיכנס. בהתחלה אבא עוד היה מתגנב מדי לילה כדי לחלוב את הפרות, אבל באחד הימים הוא חזר נסער וסיפר שחיילים ירו עליו. הוא אמר שבנס ניצל מאש הרובים ושראה כי אחד התושבים שהלכו איתו נפגע ונפל בשדה. למחרת הוא העז להתגנב שוב. הוא שיחרר את הפרות מהרפת, אסף בתוך שמיכה כמה תמונות ישנות, ספרי דת ועוד כמה תכשיטים של אמא שהיו מוחבאים באחד הקירות. אולי ביום למחרת או כעבור יומיים באו חיילים ישראלים וריכזו את כל התושבים שנותרו בחושנייה. אני זוכר שהם דיברו ממושכות עם אבא ועם שאר הגברים. כעבור כמה שעות כבר היינו על משאיות בדרך לקונייטרה".

אחרוני התושבים

בחודשים יולי וספטמבר עוד נראו לפעמים תושבים סורים נעים או מסתתרים ברחבי רמת הגולן, אך הצבא ניסה בכל יכולתו להגביל את תנועתם. ב-4 ביולי הוציא אלוף הפיקוד צו המורה על עוצר-בית אזרחי בכל שטחי הגולן "בין השעות שש בערב וחמש בבוקר ביום שלמחרת". עוד באותו היום הוא הוציא שני צווים נוספים המגבילים את תנועת האזרחים. אחד הגדיר את "אזור המגורים של תושבי העיר קונייטרה" ותחם אותם לשכונה הנוצרית של העיר בלבד. הצו השני הכריז על "אזור הכפרים" כשטח סגור ואסר על כניסה או יציאה של אזרחים משטח גדול במרכז הרמה ובדרומה.

מנחם שני, שהיה מהמתיישבים הראשונים בגרעין הנח"ל בעלייקה, הגיע לאזור בתקופה זו. "המשימה הראשונה שלנו היתה איסוף הבקר הנטוש שהיה בכל מרחבי רמת הגולן. למעשה היו שם בעיקר פרות אבל גם כבשים ועזים. רוב התושבים מהכפרים נמלטו והשאירו את בעלי החיים להסתובב חופשי. כינסנו אותם למכלאה גדולה קרובה למקור המגורים שלנו".

למטרה זו הסתובבו שני וחבריו בעיקר בשטח שמתחיל "מחושנייה בדרום ועד אזור הכפרים הדרוזים בצפון". שני זוכר כי "פעם פגשנו קבוצה של צעירים באזור הכפר עין זיוון, הם היו בדרכם לסוריה עם גמל ועליו ספות, שטיחים וכנראה כל הרכוש שלהם. גם בסינדיאנה עוד ראינו מספר תושבים וכך בעוד מספר כפרים שכבר שכחתי את שמם. לפעמים הגענו לכפרים שהיה נראה כי התושבים עזבו אותם ממש כמה ימים לפני שהגענו. מצאנו בבתים צנצנות עם ריבה וקצת לבנה. בכניסה לכל בית היו מסודרים כדי חרס למי שתייה, חלקם עוד היו מלאים. התושבים שכן נשארו בכפרים היו בודדים מאוד. הם המשיכו לחיות שם ולא כל כך הבינו מה נפל עליהם ומה יהיה גורלם.

"יישבנו חבל ארץ שהיה אז בלב הקונסנזוס. אנשים הסתכלו עלינו בהערצה כעל המתיישבים הראשונים. הרגשנו חלוצים. קיבלנו מדדו את הציוד המכאני ששימש לבניית תוואי ההטיה הסורי. והוא כל הזמן טען שלאחוז בקרקע זה לחרוש. 'התלם הוא זה שקושר את האדם לקרקע', הוא היה אומר.

"אני זוכר שפעם אחת נסעתי על טרקטור אליס גדול עם שרשראות באזור הכפר הצ'רקסי מנצורה ואיחדתי חלקות. האוכלוסייה הסורית היתה מעבדת את האדמה בחלקות קטנות וללא אמצעים מכאניים, ואנחנו פינינו את הגדרות שהיו בין החלקות כדי ליצור שדות גדולים שיתאימו לעבודה עם טרקטורים. במנצורה נשארה אולי אחת המשפחות האחרונות וכשהתקרבתי להרוס את גדרות החלקה שלה יצא לקראתי הכפרי, הוא בא מולי עם ידיים מורמות ונעמד מול המפלצת הזאת. הוא עמד באותו הרגע מול האיש שהרגיש הכי צודק בעולם והוא ראה איך כל חלקת התירס הקטנה שלו נדרסת בשרשראות הטרקטור".

גם אמנון אסף, שיצא מיד לאחר המלחמה לחפש את חברו מסיירת השריון, חזר לגולן זמן קצר אחר כך. הוא עבד באחד משני צוותי הסוקרים של רשות העתיקות שעלו לתור את הארץ הכבושה. "במשך ימים היינו מסתובבים מכפר לכפר ומחפשים אחר שרידים ארכיאולוגיים וסימנים המעידים על יישובים קדומים בבנייה משנית; זאת אומרת אבנים שנלקחו מאתרים ארכיאולוגיים לבניית הבתים הקיימים. לפעמים היינו רואים עקבות בני אדם. לפעמים היינו רואים סימנים של חיים. אני מעריך שרוב האזרחים הסורים בתקופה הזאת שנשארו בגולן היו מתחבאים מפנינו. נסענו על ג'יפ ולא היה להם מושג מי אנחנו וכנראה חששו. בכפר סורימאן, למשל, שהיה כפר צ'רקסי יפה מדרום לקונייטרה, היה מסגד מרשים מאוד. ביקרנו בו מספר פעמים. בהתחלה עוד היו אזרחים, אך כעבור זמן כולם נעלמו. גם ברמתאנייה ראיתי אנשים בודדים חודשיים לאחר המלחמה".

שבועות ספורים לאחר ביקורו הראשון ברמתאנייה חזר אסף אל הכפר וגילה כי הוא כבר נטוש. "הכפר נראה כאילו עזבו אותו לפני כמה שעות. ברוב הבתים עוד היה רכוש, רהיטים, כלי מטבח, מצעים, שטיחים ופריטים אישיים של האנשים שגרו שם. סוסים ופרות הסתובבו רעבים וצמאים מחוץ לכפר. גם הרבה כלבים משוטטים היו שם. זה היה כפר מרשים יחסית, עם בנייה מאוד צפופה ומבני אבן יפים. אני זוכר בעיקר שהגענו לאיזו אורווה גדולה שבקירות שלה היו משובצות אבנים מסותתות ומקושטות שנלקחו כנראה מבית כנסת שנחרב. לקח לי הרבה זמן עד שמצאתי דרך לצלם אותן בחושך. אבנים דומות שימשו משקופים לבתים".

קיימות עדויות נוספות של ישראלים שנכחו בגולן בחודשים הראשונים לאחר המלחמה, ולפיהן תושבים נראו גם בכפרים ג'לבינה, חושנייה, פיק, דבח, אל על, וסט, מנצורה, קלע וזעורה. "חודשיים לאחר המלחמה עוד היו איכרים שנשארו לעבוד בחלקות האדמה שלהם", מספר גם עמנואל (מנו) שקד, שהתמנה כחודש וחצי לאחר תום הקרבות לתפקיד מפקד הרמה. במשך המלחמה גם הוא ראה את הכפריים שנסו אל השדות, ועכשיו תפקידו היה לפנות אותם.

"כשהחיילים שלנו דוברי הערבית נשלחו לדבר איתם ולהסביר להם שהם נדרשים לפנות את הכפרים, לא נראה שהם כועסים או עוינים אותנו בצורה מיוחדת", הוא אומר. "לאחר שהדברים הובהרו אספנו אותם בקבוצה. נתנו להם לקחת מעט רכוש בתרמילים, ולפעמים עזרנו להם אפילו במשאיות. רובם הלכו ברגל וחלק בעגלות עם סוסים. בקונייטרה העברנו אותם לידי הצלב האדום והאו"ם, הם דאגו להעביר אותם את הגבול אל הצד הסורי.

"היו מקרים שחלקם הביעו מחאה וצעקו, אבל אף אחד לא העז להתנגד ולהילחם בנו", מספר שקד. הוא זוכר מקרה שאירע באחד הכפרים ובו "כמה מהזקנים אמרו כי שם הם נולדו ושם הם רוצים למות. מישהו מהם אמר שהוא מתכוון להישאר גם אם זה יעלה בחייו. אז החיילים דוברי הערבית דיברו איתם ושכנענו אותם. אני לא התערבתי בזה. היום אולי זה לא כל כך נעים לשמוע את כל זה, אבל זה מה שאני זוכר".

שקד מתעקש כי הוא והכוחות שפעלו תחתיו לא גירשו אף לא אזרח סורי אחד, אך מאשר כי על פי הנחיה שקיבל מהפיקוד, כל כפרי שנמצא בשטח שהיה תחת שליטתו פונה לקונייטרה ומשם, בתיאום עם הצלב האדום או האו"ם, הועבר לשטח סוריה. לדבריו היו עשרות מקרים כאלה בלבד. דוברי הצלב האדום טוענים כי כל אזרח שהועבר בתיווכם לשטח סוריה לאחר המלחמה נדרש לחתום על מסמך שמעיד כי הוא עושה זאת מרצון. את המסמכים החתומים, או את הנתונים שיעידו על מספר העוברים לסוריה בנסיבות אלו, הם אינם מוכנים לספק עד שיעברו 50 שנה.

מניעת שיבה

פטמה קטיה היתה ככל הנראה האזרחית האחרונה שהועברה מרמת הגולן לשטח סוריה. היא היתה כפרייה עיוורת בשנות השלושים לחייה, שבזמן המלחמה ברחה אל השדות ואיבדה את דרכה. במשך שלושה חודשים היא ניזונה מעשבים ומפרי עץ תאנה, שתחתיו מצאה צל, עד שנמצאה על ידי סיור של חיילי צה"ל. כתב "ידיעות אחרונות", עמנואל אלנקווה, סיפר בידיעה שהתפרסמה ב-3 בספטמבר כי "למזלה נמצא במקום גם מעיין קטן, ולכן לא מתה מצמא". קטיה הועברה לבית החולים פוריה כשמשקלה 32 ק"ג בלבד, מסופר בכתבה. כעבור כמה שבועות, לאחר שחזרה לאיתנה, היא הועברה בסיוע הצלב האדום לסוריה.

עד סוף הקיץ של 67' לא נותרו כמעט אזרחים סורים ברחבי רמת הגולן. כוחות צה"ל מנעו חזרת תושבים, ואלה שנשארו בכפרים פונו באמצעות מתווכים לסוריה. ב-27 באוגוסט הוציא אלוף הפיקוד צו המגדיר 101 כפרים בגולן "נטושים" ואוסר על כניסה לתחומם. "העובר על הוראות צו זה, דינו מאסר חמש שנים או קנס 5,000 לירות או שני העונשים כאחד".

מדי שבועיים חובר דו"ח המסכם עניינים אזרחיים תחת הממשל הצבאי בגולן. בסיכום השבועיים האחרונים של ספטמבר, למשל, נכתב כי "במשך התקופה הנסקרת פתחו כוחותינו באש 22 פעם לגירוש רועים ומסתננים שהתקרבו למוצבינו. בפעולות נוספות נתפסו, נעצרו והועברו לחקירה שלושה מסתננים סורים ושני מסתננים לבנונים". חשוב להדגיש כי בדיווחים מצוין במפורש כי אלה היו אזרחים בלתי חמושים.

מפקד הממשל ציין בדו"ח כי "יחסית לשבועות האחרונים פחת מספר החדירות מהשטח הסורי - זאת לאור ערנות כוחותינו הפותחים באש לעבר מסתננים ורועים המתקרבים". בכל דו"ח פורטו כמה מהמקרים. ב-27 בספטמבר "זיהתה תצפית של גולני 15 אנשים בכפר דבח. זחל שיצא אל הכפר ירה לעברם. לאחר היריות הם ברחו". ב-21 בחודש ירה מארב באזור אל חמידייה לעבר שלוש נשים. גם הן ברחו מהמקום. יום למחרת פתח מארב אחר של גולני באש אל שתי דמויות. אחד נהרג והשני הועבר לחקירה בקונייטרה. על פי הדו"ח שניהם היו אזרחים לא חמושים. יום למחרת דווח כי מוצב 11 ירה אל שני אזרחים לא מזוינים. ויומיים לאחר מכן בשעה 10 בבוקר ירה מוצב 13 אל ארבע נשים וחמור. הן תפסו מחסה מהירי ובשעה 12:20 ירו לעברן שוב עד שנסו.

שבעה כפרים נסרקו באותם השבועיים. כולם נמצאו נטושים. עוד מצוין בדו"ח כי באותו החודש התקבלה בקשה להחזיר לקונייטרה גבר עיוור ואת אשתו. "הבקשה נדחתה ובזה נמנע תקדים של החזרת תושבים לקונייטרה". על פי הדו"ח, 24 אנשים הועברו אל השטח הסורי באמצעות הצלב האדום במשך אותם השבועיים.

בדו"ח המסכם את השבועיים הבאים, הראשונים של אוקטובר, נזכרים יותר מ-20 מקרי ירי להרחקת מסתננים. ב-7 בחודש ירה מוצב באזור ג'בתא א-חשב כמה צרורות מאג אל קבוצה של כ-25 ערבים שעבדו בסמוך, בטווח 500 מטר. הערבים ברחו. ב-8 בחודש ירה מוצב 10 שבאזור אופניה שלושה צרורות מאג לעבר עדר פרות ורועה לא מזוין. "העדר והרועה ברחו".

באותם השבועיים, על פי הכתוב, סרק סיור של הממשל שבעה כפרים. באחד מהם, קצרין, נמצאה משפחה, אב וארבעה ילדים וכן זקן משותק. בדו"ח מצוין כי הזקן הועבר לשטח סוריה. לא נכתב דבר על גורלם של בני המשפחה.

עוד באותם שבועיים הוגשו כתבי אישום נגד 14 תושבי הגולן. שבעה על כניסה לאזור הרמה משטח סוריה ושבעה על תנועה הפוכה. על פי דיווח הצבא הועברו לשטח סוריה שבעה אנשים באותה התקופה.

כל האירועים שנסקרו בדו"חות נאסרו על ידי הצנזורה לפרסום בעיתוני התקופה. רק מקרים שבהם נתקלו כוחות צה"ל באזרחים חמושים או בלוחמים סוקרו בהרחבה. לפעמים הופיעו גם ידיעות קטנות על פועלו של בית המשפט בקונייטרה. ב-23 ביולי כתב יהודה אריאל ב"הארץ" כי "בית הדין הצבאי ברמת הגולן החל עתה בעבודה בקצב מוגבר, מחמת התיקים הרבים המובאים בפניו... תושבי הרמה שנתפסו משוטטים בכפרים נשלחו לבית הסוהר שליד משטרת קונייטרה". שבוע לאחר מכן דווח כי "לחודשיים וחצי מאסר על הסתננות מסוריה לרמת הגולן נידונו בבית המשפט הצבאי בקונייטרה שני ילדים בני 12 שלכל אחד מהם קרובים בכפר הדרוזי בוקעתה. שני הילדים הודו כי נשלחו על ידי מבוגרים להסתנן הן למטרות קשר עם קרובים והן לצורך ביזה". כל אסורי בית הכלא הצבאי בקונייטרה הועברו לסוריה לאחר ריצוי עונשם.

בסיכום ישיבת הוועדה שהיתה אחראית על עניינים אזרחיים בשטחים המוחזקים, שהתכנסה ב-3 באוקטובר בלשכת שר הביטחון, הופיעה פליטת קולמוס נדירה. "הגירוש יבוצע על פי הצו למניעת הסתננות (ולא כפי שנכתב על פי ה'חוק' שהוא חל בישראל בלבד)". אך ברמה הרשמית המשיכה ישראל להכחיש כל פינוי או גירוש אזרחים. במאמרו בכתב העת "לייף" טען משה דיין: "לאחר המלחמה אמנם ביקש הצלב האדום לאפשר לתושבים לחזור לכפריהם, אך ממשלת סוריה לא תמכה בתביעה זו. מכל מקום לא בתוקף. ממשלת דמשק מתעניינת ומעוניינת רק בחידוש המלחמה נגד ישראל, ולמפוני הגולן היא אומרת כי 'בינתיים', עד שתובס ישראל, עליהם להצטרף אל קרוביהם שבכפרים רחוקים או להיכנס למחנות פליטים ולקבל מנות מזון מאונרוו"א".

 מבנים ברמתאנייה, 2010 (למעלה: אבנים מסותתות ומקושטות ששובצו בקיר אורווה בכפר). הכפר הנטוש שהשתמר בצורה הטובה ביותר | צילומים: אמנון אסף, שי פוגלמן

נקייה מתושבים

בבוקר ה-9 ביוני 67', יום ההתקפה הישראלית על רמת הגולן, כינס הרמטכ"ל יצחק רבין ישיבה בחמ"ל אגף מבצעים. "ברמה אין אוכלוסייה גדולה ויש לקבלה כשהיא נקייה מתושבים", אמר האלוף רחבעם זאבי, שהיה סגן ראש אג"ם. צה"ל לא קיבל את הרמה ריקה כפי שרצה זאבי, אבל הוא דאג שהיא תהיה כזאת. כעבור 20 שנה, במאמר שבו הגן על משנת הטרנספר שלו, כתב זאבי ב"ידיעות אחרונות": "הפלמ"חאי דוד אלעזר (דדו) ז"ל סילק את כל הכפריים הערביים מרמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים, והוא עשה זאת באישורם של רבין הרמטכ"ל, דיין שר הביטחון ואשכול ראש הממשלה".

דממת מוות שוררת עכשיו ברמתאנייה. רק הדי הפגזים של הטנקים המתאמנים בקרבת מקום נשמעים לפעמים בין בתי הכפר, מהדהדים בין הקירות. על פי התיאור של נאדי ט', הבית שבו גדל עוד עומד על תלו, וכך גם הרפת. הגגות הרוסים. בחדרים גדלים עשבים וקוצים. עץ התאנה שגדל בחצר מוטט את אחד הקירות, אין זכר לבית העץ שבנה נאדי בצמרתו, גם לא לגינת הירק שטיפח עם אמו תחת ענפיו. גם המעיין יבש והבריכה הרוסה. אי אפשר יותר לטעום את המים.*

יחס מיוחד

חיילי צה"ל קיבלו הנחיה מפורשת לא לפגוע בדרוזים ובצ'רקסים

בזמן המלחמה קיבלו חיילי צה"ל הנחיה מפורשת לא לפגוע בתושבים הדרוזים והצ'רקסים בגולן. אלה, שלא ידעו על ההנחיה, נהגו כשאר הכפריים בגולן ורובם נטשו את בתיהם עד יעבור זעם. הצ'רקסים עברו ברובם לקונייטרה ותושבי הכפרים הדרוזיים עין קיניה, מסעדה ובוקעתה עברו להשתכן אצל קרוביהם במג'דל שמס.

בניגוד לשאר תושבי הגולן, ימים אחדים אחרי המלחמה הם הורשו לחזור לכפריהם. הדרוזים חזרו כמעט כולם. רק כמה מאות מהם, שהיו באותה העת בשטח סוריה, לא הורשו לחזור. רוב הצ'רקסים לא חזרו. רבים מהם היו קרובי משפחה של אנשי צבא סורים, שהמשיכו בשירותם הצבאי גם לאחר המלחמה. המעטים שנשארו בקונייטרה פונו או עזבו כעבור כמה חודשים בשל תנאי המחיה הקשים שנגזרו עליהם בעיר, ומשום שקהילתם היתה מפוררת ומפוזרת אחרי המלחמה.

לדעתו של איש המודיעין אלי הלחמי, היחס המיוחד היה "מדיניות שנקבעה בשל ברית הדמים שכרתנו עם שתי העדות האלו, עוד בתקופת מלחמת העצמאות". היו כנראה שיקולים נוספים. בארכיון משרד הביטחון עדיין נמצאות תוכניותיו של יגאל אלון להקים בשטח רמת הגולן את מדינת הדרוזים, אשר על פי חזונו היתה עתידה להיות מדינה ידידותית לישראל שתחצוץ בינה לבין הערבים.

הפינוי האחרון

תושבי הכפר הדרוזי סחיתה הצטוו לעזוב ב-1970

הכפר הסורי האחרון שנעזב ברמת הגולן היה סחיתה. במפקד האוכלוסין הישראלי שנערך באוגוסט 67' נמנו בו 32 משקי בית ובהם 173 אזרחים, כולם דרוזים. שלוש שנים לאחר המלחמה החליט צה"ל לפנות את תושביו ולהרוס את בתיו, בגלל קרבתו אל קו הגבול. בצו הפינוי, שעליו חתם האלוף מרדכי גור, נכתב כי הוא "נעשה מטעמים של הכרח צבאי".

עלי סלאמה, בן 77, יליד הכפר, מספר ש"סחיתה היה כפר קטן ועני יחסית. הבתים היו צנועים. רובם היו בנויים מאבן לבנה אשר נחשבה זולה יותר מאבן הבזלת שהיתה נפוצה בכפרים הגדולים. רוב האדמות היו בבעלות החקלאים שקיבלו אותן כחלק מהרפורמה האגררית של הממשלה הסורית. אלו היו חלקות קטנות ובהן גידלנו בעיקר דובדבנים, שקדים ותפוחים".

לדברי סלאמה, "בערך חודש לאחר המלחמה בא לכפר קצין, אני חושב שהוא היה מהממשל הצבאי. הוא אסף את כל הגברים ברחבה המרכזית של הכפר והודיע שאנחנו נמצאים על קו הגבול ולכן לא נוכל להישאר כאן. הוא הבטיח שנקבל בתים בכפר מסעדה, בית תמורת בית. הציעו לנו בתים של עקורים שברחו, אבל אף אחד לא הסכים לקבל בית כזה. בסוף נתנו לנו בתים שהשאירו קציני הצבא הסורי בכפר מסעדה וגם הבטיחו שאת הבתים שלנו ישאירו במקומם, ושבעתיד, אם המצב ישתפר, נוכל לחזור אליהם".

היום נמצא הכפר בשטח ממוקש ואי אפשר להיכנס אליו או לאדמותיו. בעליהם נאלצים להסתפק במטעים המעטים שנשארו מחוץ לשדות המוקשים ולהשקיף מרחוק על שרידי בתיהם.



מנחם שני, טרקטוריסט


עמנואל שקד, מפקד הרמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו