בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השריפה בכרמל | מי רוצה להיות כבאי

השריפה הגדולה בכרמל ומותו של צופה האש אלעד ריבן גרמו לעשרות בני נוער לרצות להתנדב לכוחות הכיבוי. אחרי שחווים את הריגוש והסיפוק שבמלחמה בלהבות, כבר אי אפשר להיפטר מהחיידק, מספר מתנדב

תגובות

צמד המלים "צופי אש" היה עלום למדי עד יום חמישי שעבר, אך התהייה כיצד קרה שנער בן 16 נהרג בעת כיבוי השריפה בכרמל הפכה אותו לשגור בפי כל. השריפה הזאת עשתה לכבאי ישראל מה שפיגועי התאומים עשה לכבאים בארצות הברית. ממגזר מוזנח ומקופח, הם הפכו בן לילה לגיבורים; באופן מפתיע, פרויקט "צופי אש", שאליו התנדב אלעד ריבן בן ה-16, הפך בעקבות זאת מוקד עניין בקרב בני נוער.

פורום "צופי אש" באתר האינטרנט של מכבי האש התמלא בשבוע האחרון בפניות של מתנדבים, עד כי מנהל הפורום, שלומי סעדון, נאלץ לכתוב בשבת הודעה: "לכל הרוצים להתנדב ולעזור, אני רואה כיצד כל עם ישראל מעוניין להתנדב ורוצה לומר לכם כי זה מאוד מחמם את הלב. אך אתם צריכים להבין, זה לא שבשירותי הכיבוי לא רוצים אתכם, העניין הוא שמתנדב חייב לעבור קורס בסיסי, ואם נראה לכם שנשלח אתכם לתופת אש כזאת מבלי שתעברו הכשרה, אתם טועים. זו לא מדורת ל"ג בעומר, זאת אש אמיתית, שהורגת, שורפת, חורכת ומאכלת הכל בדרכה, אתכם הסליחה".

שני שמש מצופי האש בפתח תקוה כתבה: "ג-א-ה! אני פשוט גאה, אחרי כל הסופ"ש הסוער והקשה שעבר עלינו להשתייך למערך המדהים הזה שנקרא כבאות והצלה (...) גאה לעזור לכבאים שעושים עבודת קודש של ממש ונכנסים ללב התופת, למקום שממנו כולם בורחים (...) כי בסופו של דבר - אתם הגיבורים האמיתיים".

מלכודת אש

"צופי אש" הוקמו ב-1959 כמסגרת התנדבות לנערים, והם פועלים כיום כחלק מפרויקט מחויבות אישית לתלמידי התיכון. על פי אתר מכבי האש, צופי האש אמורים לשמש כוח עזר לכבאים, בלי להיות בקו האש, והם גם כוח עזר לאבטחת אירועים כמו חגיגות יום העצמאות ול"ג בעומר.

כ-350 צופי אש מתנדבים ברחבי הארץ, וכל אחד מהם בא לפחות פעם בשבוע למשמרות התנדבות של כחמש שעות בתחנות הכיבוי. לאחר בחינות קבלה, הם עוברים קורס בסיסי של שלושה ימים, וכעבור כשמונה-תשעה חודשים, מי שממשיכים בהתנדבות עוברים קורס מתקדם. השבוע היה אמור אלעד ריבן להתחיל בהדרכת קורס מתקדם כזה.

תוכנית צופי האש לא הופעלה מאז הקמתה ברציפות בכל הארץ. קצין צופי האש בחיפה, אבי כהן, מספר כי מונה להקים את צופי האש בחיפה רק ב-2007: "התחלתי בחמישה-שישה בתי ספר, היום הגעתי ל-20 בתי ספר ואין לי מקום לכולם". מאז השריפה, הוא אומר, הביקוש להתנדב בצופי האש גדל והלך.

"מיום ראשון אני מקבל טלפונים מילדים שעזבו לפני שנה ושנתיים ומתחננים: ?אבי, אנחנו מבקשים לחזור", הוא מספר. לטענתו, מותו של ריבן השפיע באופן הפוך מהצפוי: "במקום שילדים יברחו, הם באים יותר, לכל התחנות".

ליאב יוגב, בן 18, שהתנדב עם ריבן בצופי האש מאשר: "זה הכניס לי עוד יותר רצון להתנדב ולהמשיך, ולהעביר את המקרה של אלעד הלאה. להמשיך ולהזכיר אותו בכל דרך אפשרית". גם סער שפירא, שהתנדב עם ריבן, נחרץ בדעתו כשהוא נשאל אם אין לו ספקות לגבי ההתנדבות אחרי מות חברו: "ממש לא!" הוא משיב.

את השריפה בכרמל מתאר ליאב כתופת, לא פחות: "היו רגעים שכן, מתתי מפחד. ראיתי תאונות דרכים, אנשים מפורקים, זה האירוע הכי מפחיד שהיה לי בחיים". ובכל זאת, הוא וסער בטוחים שגם באירועים כאלה יש מקום למתנדבים צעירים. "אנחנו יודעים איך לעבוד", מסביר סער. "עובדה שגם כבאים מתו שם, זה אומר שאף אחד לא ידע מה יקרה".

לדברי ליאב, "הכביש היה בהתחלה ריק מאש, ובשניות הם נקלעו למלכודת אש. אלעד לא היה בהתחלה בתוך השריפה עצמה". לדבריו, זו תאונה שיכולה לקרות לכל אחד. "זה היה יכול להיות אני. עברתי שם כמה דקות לפניהם עם האוטו שלנו, היינו בגזרה גבוהה יותר, 300-400 מטר במעלה הכביש. אחרי שאתה שומע את זה, אתה אוכל סרטים, זה מפחיד".

ולמרות זאת, גם אמו של ליאב, יהודית, לא חששה לשלוח את בנה עם הכבאים. "בתור הורים היה ברור לנו שהילדים לא מסתכנים. גם עכשיו ברור לנו שהיה שם משהו שלא היה אמור לקרות", אמרה. מכרים אמרו לה לא להרשות לבנה לצאת לשריפה. אך לדבריה, "כל הכבאים היו מגויסים, אז נראה לך שהוא יישב בבית? גם אילו רציתי לא יכולתי למנוע ממנו".

"אני יודעת שלבן שלי זה עושה מאוד טוב, ההתנדבות הזאת", היא אומרת, "הוא כבר בי"ב והוא עדיין ממשיך במלוא המרץ ומתנדב הרבה מעבר ל-60 השעות שהם היו צריכים לתת בכיתה י'. זה תורם לילד, לחברה, זה דבר מאוד חיובי. זה נתן לו המון סיפוק, המון גאווה".

לדבריה, "הוא השתתף בדברים שילדים בדרך כלל לא זוכים להיות חלק מהם: הצלה של ילד בבית בוער, דברים מאוד חזקים, הרבה שריפות, בעיקר בקיץ, קורסים שבהם הכיר חבר'ה מכל הארץ. בסך הכל זה נתן לו הרבה מאוד, הוא מאוד התבגר, במיוחד אחרי האירוע האחרון".

גם כהן אומר כי "ברגע שהם שמים את המדים, הם אוטומטית משתנים. אותו ילד שקיבלנו ביום הראשון כשהוא עוד ילד קצת לא ממושמע, מרעיש - כשהוא שם את המדים הוא הופך להיות ממושמע, משתנה לו כל התדמית".

לדבריו, "אמא של אלעד אמרה לי היום, אתם עשיתם לו דבר שאני לא מבינה. הוא הפך להיות עצמאי, התחיל להבין שיש אפשרות שיעשה הכל לבד, בלי אמא. הוא פתאום התבגר בכמה שנים, ואמרתי לה: ?כל הילדים, ברגע ששמו מדים, פשוט התבגרו'".

הפך עולמות

"התקופה שלי כמתנדב מאוד ביגרה אותי", אומר בן גלר, כבאי בן 21, שהתנדב למכבי האש מגיל 16. "זה עזר לעצב את הדמות שלי. באמת לקחתי מההתנדבות, אפילו שזה פעם-פעמיים בשבוע ולא ליותר מדי שעות, מעצם השהייה עם אנשים יותר מבוגרים ממני. להיות ילד בן 16 עם אנשים בני 25 עד 60, שעובדים במקום הזה, ואתה נמצא אתם, אוכל אתם, מדבר אתם ויוצא אתם לאירועים, יש בזה משהו מאוד מעניין".

גלר החל להתנדב לפני שהוקם פרויקט צופי האש בחיפה, והמשיך להתייצב בתחנה גם בחופשות בצבא. "הכבאות מעולם לא נעלמה ממוחי, לא שכחתי ממנה", הוא מספר. "לא הפסקתי לחשוב עליה. גם בחופשות. כל הזמן זה שם, גם הייתי מציג את עצמי לפני אנשים כחייל-כבאי".

כשהשתחרר, לא מזמן, שב גלר לתחנה ככבאי מן המניין. "למעשה", הוא מסביר, "גדלתי לתוך עולם של הצלת חיי אדם. אחי התחיל כמתנדב נוער במד"א, בגיל 15, בצבא היה חובש, ואחר כך התחיל לעבוד במד"א. זאת אומרת, כל הזמן ראיתי אמבולנסים, חברים שעובדים במשטרה, בכיבוי אש, תמיד הייתי בעולם הזה, זה סיקרן אותי, אהבתי שיש לי אח שיש לו אמבולנס".

לדבריו, "ידעתי שבגיל 15 אני צריך להתנדב איפשהו, ונורא התחלתי להתעניין. אמרתי: ?מה אני אעשה? אעזור לקשישים? אתנדב בצופים? אלך למד"א? ואז פשוט ביום אחד, אני לא יודע אם זה מאיזה סרט או אתר באינטרנט, נכנס לי הג'וק הזה של הכיבוי".

"באותה תקופה לא היו צופי אש בחיפה", הוא מספר, "יצרתי קשר עם התחנה ולא הבינו מה אני רוצה. אמרו לי: ?מי אתה? מה אתה? למה להתנדב? אנחנו לא מכירים את הפרויקט'. שנתיים מרובות עצבים לקח לי להתקבל להיות מתנדב. הפכתי עולמות, הייתי מנדנד לקצינים בטלפון. ואז בערך בגיל 16, אחרי שנתיים, אזרתי קצת אומץ, פשוט באתי לתחנה והחלטתי להגיד: ?אני בן, שמטריד אתכם כבר שנתיים. אני רוצה להיות פה מתנדב ולא יעזור לכם כלום'". הוא התקבל.

"כמתנדב", מסביר גלר, "אתה לא עושה מה שכבאי עושה, אתה בא כדי לסייע לו, כדי לעזור לו, יש גבולות ברורים. אתה לא כבאי, עדיין לא. כשכבאים מגיעים לאיזושהי שריפה וצריכים עזרה בלפרוש את הזרנוקים, או להביא גרזן לפתח הבית, אז אתה שם כדי לסייע להם".

אבל מה מושך כל כך בעבודה שיש בה סכנת חיים? "זו העבודה הכי טובה בעולם", עונה גלר, "כי באמת אנחנו שם כדי להציל ולעזור לאנשים". לדבריו, "העבודה הזאת מספקת המון אדרנלין, עבודה בסביבה מרתקת, עבודה לא שגרתית. את יכולה משמרת אחת לצאת לכבות שריפת רכב, משמרת אחרת לכבות שריפה בדירה, משמרת אחרת לעזור לכבאים בתחנה לסדר את הציוד ברכבים, לתקן דברים פגומים. זה לא כמו איש שבא למשרד ויודע שכל יום הוא צריך למלא אותם טפסים".

אבי כהן מתאר את אהבת הריגוש המשותפת לכולם: "נתקלתי בילדים שאוהבים את האקשן, ילדים שאוהבים דברים לא שגרתיים". כולם מתארים זאת כחיידק מדבק, כהתמכרות לאדרנלין. "אין לזה הגדרה אחרת, החיידק של הכבאות", אומר ליאב.

לדבריו, "הגעתי לזה בטעות. לא הייתי אמור להגיע למכבי אש, הכי לא רציתי את המחויבות האישית הזאת - מה פתאום לתרום מהזמן שלי? מה אני צריך את ה-60 שעות האלה עכשיו? הייתי בצהרון בשכונה, התחלתי את המחויבות שלי שם, ואז שני חברים שלי אמרו שצריך להיפתח קורס במכבי אש ואמרו: ?תבוא, תבוא'. אמרתי טוב, נראה, מקסימום נחתוך אחרי הקורס. אחרי זה קיבלתי משמרת אחת בשבוע, ואחרי חודש כבר נלחמתי לקבל עוד".

לדברי גלר, "המשאלות של הילדים בני השלוש, שרוצים להיות כבאים, עוברות אחרי כמה שנים. אצלי הן נשארו עד היום". לדבריו, "להיות כבאי זו דרך חיים. כבאי, או יותר נכון ?לוחם אש', זה אדם שמקדיש את כל כולו לטובת האחר".

שגריר כיבוי

כהן אומר שצופי האש ימשיכו לפעול. "מבחינתי, אם אני לוקח ילד כזה והכשרתי אותו, אותו ילד בא הביתה, ומבחינתי הוא שגריר שלי. הוא יודע לזהות סכנות של גז, של דלק, של כל מיני דברים שמסתובבים סביבו ועלולים לסכן, הוא רואה דברים".

עם זאת מותו של ריבן, שהצטרף לצוות הכבאים מעפולה שנקלע לשריפה שנהרגו בה צוערי השב"ס, הכניס את מכבי האש לעמדת מגננה. בעוד מתנדבים כליאב מסבירים שהם עושים כ-95% מעבודת הכבאים, לכהן חשוב להבהיר: "אם יש שריפה שכרוכה בסיכון חיי אדם, אותו צופה אש עומד בצד ולא נכנס לשום מקום, עד שהוא מקבל הוראה אחרת".

אבל ריבן הצטרף לצוות הכבאים בלי להירשם באף תחנה, בניגוד לנהלים, ולכן איש לא ידע איפה הוא. "הוא ראה את השריפה ואמר: אני לא בא להירשם, אני בא להילחם", מספר כהן. "הוא נכנס לכבאית הראשונה שפגש. הם לא הכירו אותו, לא ידעו מיהו, ראו בחור עם מדים, בפאניקה, לא ידעו שהוא צעיר, ותוספת כוח אדם זה רק מבורך".

"אני אוכל את עצמי", אומר כהן. "אם היינו יודעים, היינו עוצרים את הכל. הגענו למצב שאף אחד לא מכבה, מחפשים אותו בקשר. כל אחד ואחד קיבל הוראה בקשר לעצור ולהסתכל מסביב לראות אם יש לידו ילד בשם אלעד, והוא לא נמצא. כמובן, צוות עפולה, אם היה בכוננות והיה בתוך האוטו, היה שומע את ההוראה ואומר: הוא אצלי. אבל הם נכנסו לתופת ולא יכלו להודיע שהוא אתם. זו הנקודה".

כהן מבהיר: "יהיה רענון נהלים. השריפה הזאת היתה לנו קשה מאוד. אני יותר מ-30 שנה במכבי אש, אף פעם לא היתה לי שריפה כזאת. לא רק לי, לכבאים בכל הארץ, לא ראיתי שריפה כזאת בחיים. רק בסרטים, רק בהוליווד". אך לדבריו, "אין ספק שעם הילדים האלה נמשיך". *



צופי אש מתנדבים בחיפה, עם הכבאים אבי כהן ובן גלר- שלישי ורביעי מימין, בהתאמה


ליאב יוגב. התנדב עם ריבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו