טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סמל ג'ון פטריק קופר הגיע ארצה כחייל בצבא הבריטי, אבל אז החליט לערוק ולהישאר כאן

סמל ג'ון פטריק קופר שירת בצבא הבריטי בארץ וערק ממנו ב-1948. הוא התגייס לצה"ל, לחם בגבורה במלחמת העצמאות, ואף שקיבל חנינה מממשלת בריטניה נשאר כאן עד מותו, מבלי לפגוש שוב את בני משפחתו. חבריו, מכריו ובת זוגו הישראלית מספרים על האיש, שהיה שתיין וחסר יכולת להתמיד בעבודה, אבל גם עדין, אצילי, מסור ונדיב

תגובות

ערני ודרוך כקפיץ הוא לא הסיר את מבטו מחבורה גדולה של ערבים חמושים שהתגודדו באחת הסמטאות בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים. זה היה בבוקר ה-13 באפריל 48', ארבעה ימים לאחר פעולת אצ"ל ולח"י בדיר יאסין. סמל ג'ון פטריק קופר חשב שיש לסכל כמה שיותר מהר את מה שנראה לו כהתקפה שמתארגנת. הוא אמר לרב-סמל שעם הניסיון שיש לפלוגה ב' זה יארך לא יותר מכמה דקות לפזר את ההתכנסות של הפלסטינים החמושים, אך הרב-סמל דחה את ההצעה.

כעבור זמן מה ראו קופר וחבריו את השיירה ובה שני אמבולנסים, שני אוטובוסים ומשאיות אספקה, שנסעה בליווי שני משוריינים של "ההגנה" אל בית החולים הדסה בהר הצופים. כשהבחינו ששריוניות בריטיות אינן מלוות את השיירה, כפי שנהגו בפעמים קודמות, חזר קופר ושאל את הרב-סמל מה קורה, אך זה היסה אותו ואמר שלא עושים דבר. קופר התעקש להתערב, והרב-סמל איים להעמידו למשפט על סירוב פקודה. קופר כבר נשפט בעבר על סירוב פקודה, אבל הפעם הוא ציית.

כשהשיירה עברה בשייח' ג'ראח התפוצץ מוקש ומיד אחר כך הותקפו כלי הרכב ביריות וברימוני יד. שישה מעשרת כלי הרכב הצליחו לחמוק מהמארב, אך שני האוטובוסים הממוגנים ושני המשוריינים של ההגנה לא הצליחו לעקוף את הבור הגדול שנפער בכביש. כחמש שעות ארכה ההתקפה על ארבעת כלי הרכב. מטה ההגנה ביקש מן השלטונות הבריטיים אישור לניסיון חילוץ של הנצורים, אך נענה בשלילה. בצהריים הגיע למקום מייג'ור בריטי שניסה לשכנע את הלכודים לרוץ אל השריונית שלו ולטנדר שליווה אותה, אך הם העדיפו לחכות ללוחמי ההגנה. שלושה משוריינים של הפלמ"ח ניסו להתקרב למקום, ללא הצלחה, וכשהתחמושת של מלווי השיירה אזלה, התקרבו התוקפים אל האוטובוסים והעלו אותם באש על נוסעיהם.

78 איש ואשה, רובם אנשי הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, נהרגו. ברבע לארבע הגיעו הבריטים ומצאו כלי רכב שרופים ומפויחים. איש מאנשי השיירה לא נותר בחיים. בישיבת הנהלת הסוכנות כינה דוד בן גוריון את התקיפה "טבח אנגלי". "הם היו במקום, לא נקפו אצבע ולא נתנו לאחרים לעזור", כתב בני מוריס בספרו "1948".

במשך השנים חזר קופר וסיפר על התיעוב שחש כלפי אותו רב-סמל. קופר, אז בן 24, היה בן לאם אירית ולאב אנגלי וכונה בפי כל פאדי. הוא שירת בחיל האספקה הבריטי כמכונאי ונהג של רכב כבד, וב-1948 היה סמל המחלקה. כחייל במלחמת העולם השנייה היה עד לזוועות לא מעטות, ועתה לא הצליח להבין איך יצאה פקודה כה אכזרית. אירועי היום ההוא חוללו בו מטמורפוזה, כתב במכתב לחבר. בערבו של אותו יום החליט "לעשות מעשה נורא", כפי שניסח זאת, לערוק מהיחידה שלו ולעבור להילחם "לצדם של היהודים".

זאב בודד

"אני לא יכול לשרת בצבא שאיפשר זוועות כאלה", אמר ליוחנן פלץ, שהיה סגן מפקד גדוד 89 וקלט את קופר ביחידתו. השמועה שקופר נקם ברב-סמל הגיעה גם לאוזניו של פלץ. במשך שנים, לאחר שקופר הערה אל קרבו כמה כוסות של בירה וברנדי מדיצינל, הוא נהג לרמוז איך מימש את הפנטזיה וחיסל במו ידיו את הרב-סמל ועוד חמישה חיילים. כך גם כתב ביוני 1965 לבת זוגו הישראלית, דליה למדני. אבל חבריו מהימים ההם אומרים שקופר היה נשמה טובה מדי וש"הזקן" (מפקד הפלמ"ח יצחק שדה), שערך לקופר ראיון קבלה, לא היה מאשר את הצטרפותו לצבא הישראלי אילו הרג את מפקדו. גם נפתלי ארבל, שהיה מפקדו של קופר בצה"ל, אומר שקופר לא חיסל שום בריטי.

יותר מארבעים שנה חלפו מאז מותו של קופר, במצפה רמון, שם התגורר בשנים האחרונות לחייו. אחותו, ורוניקה קרויזר, שחוקרת את תולדות משפחתה, השקיעה בשנים האחרונות מאמצים רבים לחשוף את הפרק הישראלי בחייו של פאדי, שאותו לא ראתה ואיתו לא דיברה מאז נסע בנובמבר 47' עם יחידתו לפלשתינה-א"י. היא היתה אז ילדה בת שש.

קרויזר צמאה לכל פיסת מידע על אחיה. בשנה שעברה היא קיבלה מארכיון הצבא הבריטי את התיק האישי שלו וגם את המדליות שקיבל במלחמת העולם השנייה (ראו מסגרת). קרויזר גם גילתה שמלבד ששת הילדים שנולדו להוריה, ילדה אמה שני ילדים נוספים מגברים בלתי מזוהים עוד בטרם נישאה לג'ון ויליאם קופר, ואיש במשפחה לא יודע מה עלה בגורלם.

הציפייה למצוא בתיק האישי הצה"לי של קופר את תמצית הראיון שערך איתו יצחק שדה באפריל-מאי 48', לאחר שערק מיחידתו והתייצב בעמדה של הפלמ"ח בירושלים, נכזבה. לפי המסמכים הבריטיים פאדי הוכרז רשמית כעריק רק ב-9 ביוני 48'. לפי המסמכים שבתיקו הצה"לי מתברר כי תחילה הוצב בגדנ"ע, ארגון שהפעילה ההגנה כדי להכשיר את הנוער לשירות צבאי. קופר מוגדר בניירת כבעל השכלה תיכונית ומקצועית גבוהה. הגדנ"ע עשה שימוש הן בכישוריו כנהג ומכונאי והן בניסיונו כחייל למוד קרבות בצבא הבריטי.

חברו של קופר, מייק אייזיקסון, איש עסקים מדרום אפריקה ששירת בצה"ל ב-48', אמר בשיחת טלפון שבמלחמת העולם השנייה היה קופר מקלען, והתמחה בירי במקלע בינוני אנגלי מסוג ויקרס. "כשתקפנו את משטרת עיראק סווידאן בנובמבר 48', המהנדסים פוצצו את חומת המצודה ונפער בה פתח. נכנסנו פנימה - פאדי, רג' סייגר ואני - והשלכנו רימונים. פאדי מצא שם מקלע ויקרס, טען אותו והחל לירות לכל עבר. הוא היה הגיבור שלנו באותו היום".

ב-2 ביולי 48' חויל ג'ון פטריק קופר והוצב בחטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה. פאדי צורף לפלוגה ב' בגדוד 89, שהיתה מורכבת מיוצאי גדנ"ע מהשרון ומעמק חפר וממחלקה של זרים, בהם מתנדבים מיפן, סין, אמריקה הדרומית ואפילו אינדונזי אחד, וגם סקוטים ואנגלים. למפקד הפלוגה, עקיבא סער, נאמר שפאדי היה שוטר במשטרה הבריטית שערק והתנדב לגדוד. פאדי סיפר לסער על ההתקפה על שיירת "הדסה" שבעטיה החליט לערוק ו"להתגייס לקומנדו".

פאדי נהג בזחל"ם המפקדה של הפלוגה והשתתף במבצע דני בכיבוש הכפרים קולה וטירה, ובפשיטה על לוד. מפקד הגדוד היה משה דיין. סגנו, יוחנן פלץ, כיום בן 87, מתגורר בבית נאה בשכונת גני יהודה בסביון. "אני וחיילי גדוד 89 כבשנו את המקום הזה ב-48'", אמר בגאווה.

פלץ זוכר את קופר בחיבה. "הוא היה טיפוס של זאב בודד. משום מה הוא אימץ את הנושא היהודי, לפעמים הוא היה יותר פטריוטי מישראלים. הוא היה יפה תואר והיו לו הרבה בחורות והוא למד עברית. הוא כתב אז הרבה להוריו באנגליה. הוא סיפר לי על ילדותו באירלנד. הוא לא אהב אנגלים. הוא היה אנטי אינגליש ואנטי אינגלנד. הוא ראה באנגלים כובשים. הוא היה חייל באישיותו, אהב חיי צבא, את הסדר ואת המשמעת. פאדי היה טיפוס. מצד אחד הוא כתב למשפחה ובעיקר לאמו, ומצד שני החיים הרגשיים שלו היו כאן בארץ".

לחברתו דליה למדני (כיום מתרגמת ועורכת) אמר פאדי: "אני יודע מה זה להיות מופלה לרעה, כי כאירי סבלתי באנגליה אפליה כמו שסבלו היהודים".

נשמה גדולה

"אני לא יכול להוציא מהפה את המלה 'עריק' כשמדובר בג'ון פטריק קופר. הוא הסתלק מהצבא הבריטי", אומר נפתלי ארבל, שפיקד על פלוגה ב' אחרי עקיבא סער. ארבל, היסטוריון ומו"ל בן 81, היה בן 19 כשמונה לתפקיד ביולי 48'. "הציגו לי את החיילים, אנשי מח"ל, והיה שם ישראלי, צבי הזן מתל אביב, והוא הציג לי את חברו הטוב, 'האירי הכי ישראלי שאני מכיר' הוא אמר על קופר, שהיה גבר מרשים, גבוה, נאה, והבנתי שהוא הצטרף לכוחותינו לא מזמן. 'תכיר אותו במשך הזמן ותגלה איזה נשמה גדולה יש לו'", אמר הזן.

לדברי ארבל, כשנשאל קופר מה הביא אותו להצטרף לצבא הישראלי, הוא ענה "אלוהים", וכיוון את אצבעו אל השמים. "הוא אמר שלעולם לא ישכח שכאשר הם יצאו למלחמה, נאמר להם שעליהם להילחם עד חורמה בצבא הגרמני ולחסל את המפלצת הנאצית. היתה שואה ויהדות אירופה הושמדה וקופר דיבר על מה שזה עשה לו, והנה - כשהוא הגיע לארץ כחייל בצבא הבריטי, הוא הופתע. הוא לא הבין אם הוא וחבריו יצאו למלחמה בגרמניה הנאצית ב-41' כדי לחזור בחיים, ואחר כך לצאת למזרח התיכון כדי להילחם בקורבנות של הנאצים".

קופר היה קתולי מהבית. כבנה של אשה אירית, אגנס קולינס, הוא צידד בעצמאות אירלנד. ארבל מספר שפאדי אמר לא פעם שכאירי הוא מבין את היהודים בארץ. כחייל הוא לא ידע מה זה פחד. "בקרב בית ג'וברין נלחמנו מול השריוניות של הלגיון הירדני ופאדי לקח מטול פיאט (נשק אנטי טנקי) ויחד עם חברו רג' סייגר, יהודי יליד רודזיה, שקודם לכן היה קצין ראשון בצי הבריטי ובא לכאן מיוזמתו בתחילת 48', הם התקדמו. פאדי היה גבוה כשרוך ורג' היה נמוך. הקרב היה בצוהרי היום ופאדי החליט להתקרב אל שריונית של הלגיון הירדני. הפיאט מחייב אותך להגיע לטווח של כחמישים מטר מהמטרה. למזלם השריוניות הירדניות התקרבו יותר מדי לגדר האבן. קבענו יחד את המסלול ופתאום אני רואה שפאדי מתקרב עוד יותר כשהוא דורך את הפיאט, יורה ופוגע בשריונית".

לחבריו סיפר קופר שהוא שועל קרבות ותיק. "בהפוגה הראשונה", מספר ארבל, "יצאנו מהבסיס בבן שמן לבקעת בית נטופה, שם היה שטח רחב והיה נוח לעשות תמרונים עם הזחל"מים. נפתחה אש מכפר מנדה והצלף פגע בשני חיילים. אחד נפגע קשה בראשו ונשאר בחיים והשני, שנחשב פצוע קל, מת מאוחר יותר. פאדי וברט פייגין, אנגלי יהודי למחצה, שהיה צנחן בדיוויזיה המוטסת השישית הבריטית ומתאגרף, ועוד חבר, מרקוס, יהודי גם כן, מדרום אפריקה, יצאו ללכוד את הצלף. הבחנתי שפאדי הרים מקל עבה. הם איגפו את הצלף שהמשיך לירות ופאדי הגיח מאחור ורוצץ את ראשו. לא היה בו פחד".

רימון עשן במסעדה

"הזחל"ם של פאדי ושל צבי הזן נראה כמו חדר אוכל", מספר ארבל. "היה שם פטפון עם מנואלה ותקליטים. הם היו מבשלים על הזחל"ם, כי לא התאים להם לאכול את קציץ הבשר מהקופסה. הם תלו מטפחות צבעוניות סביב סביב והכל היה 'טו פיל אט הום".

לא ידוע מי לימד את מי לשתות, אבל הזן וקופר שתו הרבה (שניהם מתו כעבור שנים מדום לב). קופר מעולם לא התרגש כשמישהו העיר לו על הרגלי השתייה שלו. אביו, הוא אמר, שותה מאז שהוא זוכר אותו, וגם סבו ואבי סבו מתו משתייה מופרזת ולא מסתמן שגורלו יהיה שונה. הוא לא ידע שגם אחותו ואחיו מתו מאותה סיבה. אביו מת ב-1962 בגיל 67.

לדברי ארבל, הזן וקופר שתו בעיקר בהפוגות של מלחמת העצמאות. "היו לנו חדרים בבן שמן, היכן שהיה מוסד הנוער. נשים אסור היה להזמין, אבל לשתות היה מותר. לפעמים יצאנו לבלות בתל אביב. לפאדי היתה אז אהובה והוא רצה להינשא לה, אבל היא היתה ממשפחה דתית ולפי השמועה אביה הרב אסר עליה להמשיך את הקשר".

כשהיה שותה, היתה מתפרצת אצלו התנהגות פרחחית. "יום אחד", מספר ארבל, "לאחר אחד הקרבות בדרום, הלכה חבורת מח"לניקים למסעדה במלון פארק בתל אביב. במלון השתכנו נציגים דיפלומטיים של ארצות הברית וברית המועצות. החבורה נכנסה פנימה והזמינה ארוחת ערב. האווירה היתה נעימה, פסנתרן ניגן שירי עמים ובין השאר ניגן שירים דרום אפריקאיים. החבר'ה מדרום אפריקה שאלו אותו מנין הוא מכיר את השירים. הוא סיפר להם שהיה חייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ושפגש בקהיר חיילים דרום אפריקאים שמהם למד את השירים. בינתיים הגיעו ללובי כמה זוגות מהסגל הדיפלומטי ורקדו ריקודים סלוניים. ערב 'תרבותי' נעים, עד שהוגש החשבון. החבר'ה הבינו מיד שלא יוכלו לעמוד בסכום כזה. פאדי הודיע שבכיסו נמצא הפתרון לבעיה, אלא שבכיסו לא היו מעות אלא רימון עשן, שאותו הטיל בלובי בלי היסוס, והחבורה הסתלקה בחסות ענן העשן".

ב-5 באפריל 1949 השתחרר קופר מהשירות בצה"ל. ועדת השחרורים המיוחדת החליטה שהוא יחזור לאנגליה, "והוצאות חזרתו תשולמנה מכספי המטכ"ל", אבל קופר הסתפק בחמש לירות, דמי הנסיעה מבקו"ם, ונשאר כאן עם חברו הזן. לארבל סיפר קופר שאמו באנגליה משתוקקת לראות אותו, אבל הזהירה אותו שלא יבוא הביתה, כי יחטוף שבע שנות מאסר על עריקות. ב-1 באפריל 1958 העניקה בריטניה חנינה לכל העריקים, ובהם קופר. הוא קיבל מסמך רשמי ממשרד ההגנה הבריטי שבישר לו שאם ישוב לאנגליה הוא לא ייעצר. אבל הוא בחר להישאר כאן.

חברים טובים

עליזה הזן, אלמנתו של צבי הזן, מתגוררת במושב צופית ליד כפר סבא. היא היתה מורה ומנהלת בית ספר יסודי במצפה רמון. ב-1953, כשהיתה כבת 16, היא ביקרה חברה במושב רשפון ושם הכירה את הזן, שהיה אחראי על הביטחון במושב. הוא היה בן 30, גרוש פעמיים ואב לבת, ובפועל היה בעצם "נשוי" לחברו הטוב פאדי.

"כשלמדתי לבחינות הם היו עומדים מתחת לבית וזורקים לחדר ארטיקים", סיפרה. כשמלאו לה 21, ולאחר שהשלימה את לימודיה בסמינר למורים, היא נישאה להזן. "הוא היה פרא אדם ולקח לי זמן לביית אותו. הוא היה עם הפרעות קשב, אבל מי ידע אז מה זה. פאדי אמר לי לא להינשא לצבי, שהיה מקסים וחביבן של נשים. הם שתו המון וחשבתי שפאדי רוצה לשמור את צבי לעצמו, אבל בעצם הוא חס עלי שמא הילדה התמימה מבית טוב תיפול בידיו של צבי".

הזן הגיע ארצה כשהיה בן עשר. אביו היה עיתונאי בפולין וכיסה את משפט דרייפוס. המשפחה התמקמה בתל אביב והילד נשלח למוסד החינוכי היוקרתי כדורי. ב-1940, על אף היותו בן 17 בלבד, הוא התגייס לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה בלוב ובאיטליה. בתום מלחמת העולם הוא שב ארצה, והצטרף ללח"י. את פאדי הוא הכיר בצבא ביולי 48' ומאז השניים היו קשורים זה בזה בקשר בל יינתק. "בצבא הם נשאו אחד את השני על הגב", אומרת הזן. "האנגלית של צבי היתה מצוינת והשניים לא משו זה מזה. פאדי היה פרו-ישראלי והתאהב בארץ".

בשנות החמישים התגוררו שני החברים בתל אביב. להוריו של הזן היתה דירה ברחוב פרץ חיות ושם אפשר היה תמיד לקבל ארוחה חמה. הזן עבד ברשפון ופאדי שכר חדר ועבד מפעם לפעם כנהג משאית. ב-1955 נתקל נפתלי ארבל בפאדי בתל אביב. השניים התיישבו בבית קפה ופאדי התוודה שהוא בצרות. "בעלת החדר שבו הוא התגורר, בבן יהודה פינת אלנבי, איימה לזרוק אותו כי הוא לא שילם שכר דירה במשך שישה חודשים", מספר ארבל. "עבודה מסודרת לא היתה לו והוא היה מודאג. שילמתי את החוב, וגם שילמתי מראש לשישה החודשים הבאים. עבדתי אז כעיתונאי ב'הבוקר' וקיבלתי משכורת חודשית ושמחתי לעזור לו. פאדי היה איש יקר. הוא סיפר שהוא משתדל ללמוד עברית ושהוא תלה את אותיות האל"ף-בי"ת מעל ההגה והוא משנן אותן".

בפגישה נוספת של ארבל וקופר הוא עבד כמדריך כדורת במועדון ברמת גן, ליד האצטדיון, ולדברי ארבל היה עליז ושמח. דינה בנקלר הכירה אז את קופר. בעלה שמואל היה מפקד מחלקה בפלוגה של קופר והשניים נשארו בידידות. "היתה לו חברה שכינינו אותה דינה הקטנה", היא מספרת. "הוא היה נאה ומרשים ועשה עבודה רצינית במועדון הכדורת. שיחקו שם יוצאי דרום אפריקה. הבעיה שלו היתה השתייה ואז הוא היה עושה שטויות כמו לצלצל בדלת בארבע לפנות בוקר כשהוא הלום אלכוהול. לא היה נעים, היה לנו תינוק בן שנה".

פונדק במדבר

ב-1958 פתחו הזן וקופר פונדק דרכים בצומת ציחור בנגב, לצד הכביש ממצפה רמון לאילת, וקראו לו נווה מדבר. היו שם שני צריפים ותחנת דלק, אומרת הזן, בצריף אחד שכנה המסעדה (היה להם טבח ג'ינג'י ממוצא הונגרי) ובשני היו חדרי המגורים. הזן וקופר צדו צבאים וערב ערב שתו כהוגן. חיבור לרשת החשמל עוד לא היה. את החשמל הנחוץ הפיקו מגנרטור ואת המים הביאו בעוקב מפארן. העסק הפסיד לאורך כל הדרך, כי השניים אירחו בנדיבות ולא ידעו לבקש תשלום, כי "כולם היו חברים".

שם גם פגש ארבל את קופר בפעם האחרונה. "הם היו תפרנים ולנהל עסק הם לא ידעו", הוא אומר. "בכל פעם שחבר משותף שהוביל ירקות ופירות לאילת היה עובר שם, הוא היה הולך כביכול לשירותים כדי שבינתיים הם יספיקו לפלח מהמשאית כמה ארגזי ירקות".

באחד מערבי החורף, כשפאדי היה מבוסם כהלכה, הוא כתב מכתב אל מלכת בריטניה וביקש חנינה. ב-11 במארס 1958 נשלחה הודעה קצרה מארמון בקינגהאם המאשרת שמכתבו התקבל. ב-1 באפריל הוא קיבל מכתב מהיחידה שלו בצבא הבריטי שבישר לו שכבר אינו נחשב עריק בר-ענישה.

הזן אומרת שצבי היה עליז ושפע הומור ואילו פאדי היה שקט וביישן. "הם היו שותים קצת ומתחילים לשיר שירים אנגליים מהצבא הבריטי. הם חיו את ההווה ולעתים רחוקות דיברו על העבר או על המלחמות. הם חיו בעולם שכולו טוב. כמו תאומים ישבו וצחקו בפה מלא מאותן מעשיות ובדיחות. אחד היה אומר מלה והשני היה ממשיך את המשפט".

בשלהי 59' עזבה עליזה הזן את הפונדק ולקחה עמה את בתם התינוקת, ערבה, שהיתה אז בת שלושה חודשים. היא עברה לדירה קטנה במצפה רמון והחלה ללמד. בעלה היה מצטרף אליהן בסופי השבוע. קופר, היא מספרת, תיפקד לא פעם כבן המשפחה. "הוא ליווה את שני ההריונות שלי ותמיד דאג לקנות כמות נדיבה של חיתולי בד. הוא היה ביישן ורק כשהוא היה שותה הוא היה קצת משתחרר. הוא היה מכריח את צבי לקנות לי פרחים בימי ההולדת שלי".

ערבה רייזיס, בתם של עליזה וצבי הזן, היא חוקרת זואולוגיה ואם לשלושה ויש לה רק זיכרונות נעימים מקופר. היא זוכרת פאדי צחקן ובדחן, תמיד עם חיוך, שהיה מרכיב אותה ואת אחיה נווה על הכתפיים ומשתולל איתם, מה שאביהם לא עשה. "בשנות חייו האחרונות פאדי היה בא אלינו המון. גרנו בדירת קרקע קטנה עם חצר. כשהוא היה מקבל משכורת הוא היה מתייצב עם ארגז ממתקים, הכל תוצרת חוץ. עד אמצע החודש המשכורת שלו היתה נשרפת, כי הוא חילק ופיזר ואז הוא היה נשאר בלי לירה. אמא היתה שולחת אותי ואת אחי נווה לקרוא לפאדי שיבוא לאכול. כשהייתי בת שמונה הוא קנה לי שעון יד. הייתי הילדה היחידה בכיתה שהיה לה שעון. כשהיתה צפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ופאדי היה שיכור, הוא עבר לדום בשכיבה והצדיע".

ב-1962 החליט צבי הזן להפסיק לשתות אלכוהול והסתפק בשתיית בירה פעם בשבוע. הם מכרו את הפונדק לאחר שעליזה, שפירנסה את המשפחה ושילמה את החובות, אמרה די. הזן עבד תחילה במפעל "אבן וסיד" ואחר כך התקדם והיה אחראי בחברה לפיתוח מצפה רמון. ב-69' הוא נבחר לראש המועצה המקומית וכיהן בתפקיד עד 73'. אחת הכיכרות ביישוב קרויה היום על שמו.

חופש אינסופי

חלפו יותר מ-40 שנה מאז מותו של קופר ודליה למדני עדיין שומרת כל פיסת נייר, כל מכתב, תצלום או עדות, שקשורים באיש. הכל מסודר כבארכיון מקצועי.

הם הכירו בשנת 64'. למדני היתה בת 33, גרושה ואם לילדה בת שש. הוא היה רווק בן 40. חבר של חבר הזמין אותה לבלות בבר "אדריאה", ברחוב פרישמן פינת דיזנגוף בתל אביב. "הוא היה שיכור, עליז וחסר דאגה ולא היה בו שום דבר שיכול היה לקסום לאשה שמעריכה גברים שאפשר לסמוך עליהם", היא אומרת. "הרגשתי שיש בו חופש אינסופי, מה שהיום הייתי מגדירה חסר שורשים. התגרשתי לאחר עשר שנות נישואים ונושא החופש העסיק אותי. הוא אמר שזו היתה אהבה ממבט ראשון.

"זמן קצר לאחר מכן נסעתי איתו לנצרת לרגל חג המולד. הוא עבד בין השאר בים המלח והיה לו ידיד ערבי שהזמין אותו לחג. הטיול היה אסון, כי הוא השתכר והייתי צריכה לסחוב אותו מבית לבית כשהלכנו לברך את קרוביו של ידידו בנצרת. למיסה לא הגענו. הוא התמוטט. הוא חלה מהשתייה ולמחרת נאלצתי לקחת אותו לדירה שלי בתל אביב, ועברו ארבעה ימים עד שהוא התאושש. זאת היתה הכניסה שלי לתהליך של מאבק מתמיד נגד הכאוס".

היא זוכרת שהוא היה נדיב, עדין, טוב-לב ואוהב יותר מכל אדם אחר שפגשה. אצילי, לא אנוכי, מסור, אבל הוא נאבק כל הזמן, ורוב הזמן לא ידע למען מה ונגד מי. הם התקשו לשאת את החיים בנפרד זה מזו, ולפאדי היתה דרך מיוחדת משלו לפתור בעיות - לברוח מהן - ובעיות היו לו בשפע. "הוא היה אדם שיש בו עומק ורוחב אבל תמיד היה שם משהו שלא הצלחתי להגיע אליו", היא אומרת. "הוא לא היה ברור לעצמו. והיה כמובן העניין של השתייה, ההרס העצמי המובהק שלו".

הוא התגעגע לבני משפחתו באנגליה, אבל לא עשה דבר בקשר לכך ולמדני דירבנה אותו לחדש איתם את הקשר. בזכותה ניהל קשר מכתבים עם אמו בשנים האחרונות לחייו, אבל לא כתב לה על הרומן שלו עם למדני. אחותו, ורוניקה קרויזר, שביקשה ללמוד על אחיה, הצטערה לגלות שאמה לא שמרה על המכתבים שקיבלה ממנו. היא עצמה ניהלה חליפת מכתבים עם דליה למדני. ציער אותה לשמוע על בעיית השתייה שלו. גם לאחותם אורסולה ולאח פיטר היתה בעיה דומה. היא סיפרה שאח אחר, בריאן, זכר שפאדי ביקר אותו בסטפורדשייר לפני שיצא למזרח התיכון, ונתן לו במתנה רובה של קצין אס-אס וסכין. לבני משפחתו סיפר פאדי שחיסל קצין נאצי כששמר במחנה שבויים. אח אחר סיפר שפאדי כתב לו שהוא משרת בצבא הישראלי עם משה דיין, מה שהיה נכון.

במכתב שקופר שלח לדליה למדני ביוני 1965 הוא התייחס לחיסולו של נאצי: "כשהייתי חייל צעיר מאוד, האיש הראשון שיריתי בו היה רב-סמל אס-אס גדול וארור, שבוי שאני, הגיבור מס' 1, שמרתי עליו. הוא היה בחדר קטן בבית חווה, עם סורג על החלון היחיד. למרבה האימה, האיש הזה (שהיה בעיני ענק וסופרמן) תפס את הסורגים וכופף אותם לגמרי, טיפס החוצה מהחלון והלך לעבר הגיבור שלך אחוז האימה. עד שאזרתי די אומץ (או פחד) לירות בו, עברו לפחות 2,000 שנה. ואז, בנוסף לכל, לא יכולתי לישון ימים ארוכים כי המצפון הארור והמטופש הציק לי, למרות שהמצפון שלו לא היה מפריע לו לרצוח אותי בידיו החשופות".

אושר וייסורים

החיים שלה עם קופר היו שילוב של אושר וייסורים, אומרת למדני, "כי כשהוא היה שתוי הוא חיפש קטטות עם חזקים ממנו". הוא עבד בדרום והתגורר במשך השבוע במצפה רמון, אבל לא התמיד בשום דבר וכסף בא והלך במהירות. כל כמה חודשים הם היו נפרדים, הגעגועים היו מתגברים והקשר התחדש. למדני עבדה כעורכת וכמתרגמת ולא איבדה מהאופטימיות. היא חתמה בשבילו על ערבות, כדי שיקבל הלוואה לרכישת משאית משלו, אבל עד היום היא לא יודעת בביטחון מה קרה. קופר אמר שהוא קנה את המשאית, אך היא התרסקה בתאונה. ללמדני נדרשו כמה שנים כדי להחזיר את ההלוואה.

הוא תבע ממנה אהבה טוטאלית, התחייבות שתאהב אותו לנצח. היא אמרה "לא" והוא הגיב באיומים, אבל לא היה אלים, וכשפרץ ביניהם ריב אמיתי הוא היה פשוט נעלם. בשנתיים האחרונות לחייו הם התראו פחות ופחות, למרות הגעגועים. הוא היה במצפה רמון והתקשה להתמיד בעבודה. כשהפסיק לשתות היא חשבה שזאת יכולה להיות נקודת תפנית בחייו.

"את אומרת שאני מלא שנאה", כתב לה. "אולי את צודקת. אבל השנאה שלי מתחילה בי עצמי. באנגלית יש ביטוי 'להיות בעל רגליים מטיט'. ובכן, גיליתי שיש לי כאלו פעמיים. פעם במלחמת העולם ופעם במלחמת העצמאות. בפעמיים האלו נתפסתי 'בלי מעצורים'. את חושבת שאני מחפש תגרות. נכון, אבל האם שמת לב שאלו שאני בוחר לריב איתם יכולים למחות אותי ביד אחת... אדם שאינו מאמין בעצמו, האם יוכל לתת אמון בזולת?" ("בעל רגליים מטיט" - אדם שנראה חזק, אך בעל בסיס לא יציב).

בשנה האחרונה לחייו קופר נגמל מאלכוהול, אבל הגוף כבר החל לבגוד בו. הוא מעד ורגלו נשברה, ובמשך חצי שנה היתה נתונה בגבס. לכן לא עבד. "היו לו ימים שלא היה לו מה לאכול", אמרה ערבה רייזיס, "אבל הוא היה בא אלינו, או שהלכנו להביא לו אוכל. כספו אזל אבל הוא לא היה דיכאוני ובטח לא מסכן".

בוקר אחד בספטמבר 1969 יצא קופר מהדירה והתיישב על הגדר כדי לשאוף קצת אוויר. איש לא היה שם כשהוא התמוטט ונפל. שכנה שעברה מצאה אותו מקופל על המדרכה. "היה לו דום לב. גם הכבד שלו היה גמור. אבא כבר היה ראש המועצה וקראו לו. הזעיקו גם אמבולנס אבל זה היה מאוחר מדי", אמרה ערבה רייזיס.

בספטמבר 1969 עברה ברחובות יפו שיירה קטנה של מכוניות שפנסיהן דלוקים ונעצרה ליד הכנסייה הפרנציסקנית. הכומר המתין בפתח הכנסייה ומקהלה של ילדים שרה בעוד ששישה אנשי גדוד 89' של צה"ל נשאו פנימה ארון מסומן בצלב. כ-20 יהודים ישראלים נכחו בטקס ההשכבה. ג'ון פטריק קופר, המכונה פאדי, נקבר בבית הקברות הקתולי הקטן ביפו.*

פנקס שירות שלוש מדליות, שני משפטים צבאיים, חוות דעת חיובית עם הסתייגות

מתיקו האישי של ג'ון פטריק קופר במשרד המלחמה הבריטי, שאותו קיבלה אחותו ורוניקה, מתברר כי התגייס לצבא הבריטי ב-23 באפריל 1942, במרכז הגיוס הולוויי שבצפון לונדון. הוא הצהיר שהוא בן 18 ושנולד ב-28 דצמבר 1923, אך הוא היה רק בן 17. בתיקו צוין שסירב לקבל זריקת חיסון. הוא מתואר כגבה קומה וחסון, בעל עיניים כחולות ושיער חום. קתולי.

הוא שירת במשמר האזרחי (Home Guard) במשך כשנה וב-23 אפריל 1942 הועבר לצבא, והוצב כנהג משאית בגדוד מידלסקס. ב-14 במאי 1943 נשלח עם יחידתו לצפון אפריקה, שם שירת עד יולי 1944, ואחר כך גם באירופה. ביוני 1945 הוא נשפט על שאיחר לחזור לבסיס. בנובמבר 1945, כששהה עם יחידתו במילנו, איטליה, הוא נפקד, נעצר ונשפט. הוא בילה בכלא במשך 21 יום.

הוא שוחרר מהשירות בדצמבר 46', באנגליה, כשבאמתחתו שלוש מדליות: הכוכב האיטלקי, עיטור 1939-1945 ומדליית ההגנה. חוות הדעת בתיקו מרשימה: "האיש מסוגל לבצע עבודה טובה, חכם, ובעל הרגלים שקולים. תחת פיקוח הוא עשוי להצליח בחייו האזרחיים".

אבל קופר לא התאקלם מחדש בחייו האזרחיים ובאוקטובר 1947 חזר לצבא הבריטי, ושירת כנהג. כעבור חודש נשלח עם יחידתו לפלשתינה-א"י. ב-11 בפברואר 48' נשפט קופר בבית דין צבאי על "הפרת פקודה חוקית", ונכלא למשך חודש. לפי מסמכי הצבא הוא הוכרז רשמית כעריק ב-9 ביוני.

עריקים בריטיים בארץ רוב העריקים הצטרפו אל הצד הערבי

ההיסטוריון בני מוריס אומר שאיש טרם ערך את המחקר שיניב מידע מדויק על עריקים מהצבא הבריטי ב-28 שנות השלטון הבריטי בארץ. אין לבלבל בין עריקים לבין מתנדבים מחו"ל (מח"ל): ב-48' שירתו בצה"ל אלפי מתנדבים כאלה ובהם כ-150 לא יהודים, שרובם שירתו בחיל האוויר. חטיבה 7, שפעלה בגליל, התנהלה באנגלית כי מפקדה היה בן דונקלמן, מתנדב יהודי מקנדה.

העריקים המפורסמים ביותר מהצבא הבריטי היו הרי מקדונלד, מפקד טנק סקוטי, ומייק פלנגן, מכונאי אירי, שגנבו שני טנקי קרומוול ופרצו את שער הבסיס בחיפה. שני הטנקים האלה היו הגרעין לגדוד הטנקים הראשון של צה"ל. שני העריקים השתתפו במלחמת העצמאות במדי צה"ל. מקדונלד היגר לקנדה ואילו פלנגן נשאר כאן, התגייר, עבד בצה"ל כמנהל מחלקת תיקוני טנקים בסדנת השריון בג'וליס, התחתן והקים משפחה. שרידי ה"קרומוולים" מוצבים כיום בלטרון.

ההיסטוריון יואב גלבר טוען, כי לצד הערבי ערקו 53 חיילים בריטים ואילו לצד היהודי ערקו רק מעטים. עריק אחד הצטרף בירושלים אל מגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה, ולאחר נפילת הרובע נלקח בשבי הירדני יחד עם כל הלוחמים והאזרחים. עריק אחר, הניו-זילנדי ג'ורג' שלי, נפל בשבי המצרים, ברח, הצליח להגיע לקפריסין ומשם בחזרה לארץ.

גלבר: "דו"חות כוח האדם של הצבא הבריטי בארץ מסוף מארס 48' מוסרים על 53 עריקים, ששישה מהם הסגירו את עצמם. מהמשטרה ערקו 16 אנגלים. היו כמה עריקים בריטים שנהרגו או נשבו בעת שסייעו לערבים: לפי דו"ח מודיעין בריטי, שניים או שלושה נהרגו כשטיפלו בהכנת מטען בשכם, ולפי גרסה אחרת הם נהרגו כשפירקו מכונית תופת שהחדיר לשכם מסתערב איש לח"י, שהתגלתה בזמן בעקבות הלשנה. אנגלי נוסף נהרג בכפר קלוניה במבצע נחשון. שלושה נהרגו בהתקפה על נווה יעקב ועוד שלושה נתפסו בהזדמנות ההיא על-ידי המשטרה הצבאית הבריטית ונשפטו. שני בריטים נשבו בהר ציון ושניים נהרגו ברמת רחל. עוד שניים נשבו על-ידי חטיבת גבעתי מאוחר יותר. חלק מהעריקים הצטרפו לצבא ההצלה שמפקדו, קאוקג'י, סחב אותם אתו אחר כך לגליל, כפי שמלמדים מסמכי שלל שנתפסו בנצרת. לעומת זה אין שום תיעוד על עריקים בריטים ב'הגנה' מלבד השלושה הנ"ל. סביר מאוד שבאפריל 48' היו עריקים נוספים, אבל לא בעשרות".

איזה טיפש הייתי מכתב ששלח ג'ון (פאדי) קופר אל אהובתו דליה למדני

דליה אהובתי היקרה,

רק עכשיו מתחוור לי איזה טיפש הייתי בשנה וחצי האחרונות - לאט, אך ביסודיות, הרעלתי את הרגשות שלך כלפי. אהבה כמו שלנו אינני זוכר בכל ימי חיי. מצדי, אהבתי אותך עוד לפני שנפגשנו. את זוכרת את המכתבים שכתבת לי לסדום? איך הלב שלי היה מתפוצץ מאושר כשקיבלתי אותם, וכשהיית בחו"ל בשנה שעברה הזמן כמו עמד מלכת בין המכתבים שלך.

עכשיו אני יושב וכותב אלייך, בודד עד ייאוש, משתוקק רק לדבר אחד, לראות אותך, אותך, אותך. לשמוע את קולך, לראות את חיוכך, ללכת ברחוב כשאני מחזיק בידך. בשבוע שעבר, כשהייתי בתל אביב, הלכתי או נסעתי ליד (ביתך) בתקווה שאוכל לראות אותך לרגע מרחוק... מעולם בחיי לא התחננתי למשהו, לא לרחמים או לאהבה או למשהו אחר. אבל עכשיו, איתך, אני מתחנן רק למעט אהבה...

מתוקה שלי, אני אוהב כל דבר בך, אפילו כשאת כועסת, הדרך שבה פנייך מרצינים כשאת עובדת, איך שהייתי נוהג לשבת בחדר כשהיית מחוץ לבית ולהקשיב כל הזמן לקליפ-קלופ של עקבייך, שיכולתי להבחין בו בין כל הקולות של תל אביב... כמו שאומר עומאר ח'ייאם ב"מרובעים" שלו, "האצבע הנעה כותבת ואחרי שכתבה נעה הלאה. כל רחמייך וכל שנינותך, ואף כל דמעותייך, לא יוכלו למחוק מלה מן הכתוב". כך או כך, סלחי לי אהובתי על כל האומללות שגרמתי לך מעולם ולפחות הסכימי לראות אותי כשאבוא אלייך בעוד כמה שבועות...

(ג'ון פטריק קופר, נווה מדבר, מאי 1965)

ב-1966 הודיע קופר ללמדני במכתב שהוא נסע לתל אביב כדי להסדיר את הדרכון שלו. "כאשר אקבל אותו, לא ירחק היום עד שאמריא, כי לא משנה כמה זמן עבר מאז שאני כאן, דומה שעדיין אין זו הארץ שלי".



ג'ון קופר בנגב, שנות ה-60. כאירי סבלתי באנגליה אפליה כמו שסבלו היהודים


אגנס קולינס, אמו של קופר, ובתה ורוניקה, אירלנד, 1957. לא ידעו על הרומן שלו עם דליה למדני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות