בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלכה הילדה, נשאר הפלא

זוכרים את החבר'ה מהכתבה בעמ' 72, אלה שנגעו בפסגה בגיל שאחרים רק מתחילים את הקריירה? · עכשיו חיזרו שני עשורים אחורה והביטו על אלה שעשו את זה אפילו קודם · אם להתאושש מהצלחה באמצע החיים זה קשה, מה קורה לאלה שחוו אותה עוד לפני שנפלו להם כל שיני החלב?

תגובות

"אין לי אומץ לנסות שוב"

היא היתה ילדת הפלא של שנות ה-70. בשנים שבהן היה ערוץ טלוויזיה אחד ומופע מרכזי אחד בחנוכה, לילך גליקסמן היתה כוכבת בסדרי גודל שלא קיימים כיום בישראל. אבל זה היה לפני 30 שנה. כיום גליקסמן היא אמא לשניים, עובדת כמורה בבית הספר "עליות" ברמת גן, מתרפקת על העבר ומייחלת לרגע שבו יקראו לה לחזור. "אני כבר 16 שנה בהוראה. אם מישהו יציע לי לעשות תקליט - אסכים ברגע", היא מתוודה. "אבל לא אלך להידפק על דלתות מפיקים וסוכנים. אני חוששת מכך שיבקשו ממני לשיר פסטי ("הבובה פסטי" ששרה בפסטיבל, מ"ה). אין לי מספיק אומץ לנסות שוב, וכרגע זה נשאר חלום".

גליקסמן היא דוגמה מובהקת לילדת פלא שלא הצליחה למנף את ההצלחה שלה כשהתבגרה. יש למקרה שלה, כמובן, סיבות ונסיבות מיוחדות - אך היא אינה מקרה יוצא דופן. במקרים רבים, ילדים המפתחים קריירה בגיל צעיר מתקשים לשמר את ההצלחה.

היא התפרסמה לראשונה בפסטיבל שירי הילדים של 1977, כששרה יחד עם ציפי שביט את השיר "מר אפצ'י". היא היתה אז בת 6. שנה לאחר מכן, היא שרה על במת הפסטיבל את השיר "הבובה פסטי", שנהפך מאז להמנון הרשמי של הפסטיבל. בגיל 8 הופיעה בסרט "חמש-חמש" ויצאה לסיבוב הופעות. היא הוציאה שלושה אלבומי ילדים והשתתפה בפרויקט "זהירות בדרכים". בגיל 11 הוציאה אלבום נוסף, ובגיל 12 המופלג פרשה מאור הזרקורים כדי לחיות "חיים רגילים".

"עשיתי את הדבר שהכי אהבתי לעשות מגיל צעיר. אבל לצד ההנאה הרגשתי שאני מקריבה את הילדות שלי. זאת היתה עבודה לכל דבר: יש חוזה, יש מספר הופעות שאתה מחויב להן. היה לי סדר יום עמוס שהקשה במידה רבה על ההשתלבות בבית הספר".

הצלחה בגיל מוקדם: "היה הרבה חוסר פרגון סביבי, בעיקר בקרב ילדים. כל הזמן הופנו טענות כלפי ההורים שלי שהם דוחפים אותי ושהם שתלטנים, מה שהיה לחלוטין לא נכון. רמת החשיפה שקיבלתי היתה עצומה. ההערצה לא גרמה לי להרגיש כוכבת. רוב הזמן היא הבהילה אותי. עד היום מזהים אותי ברחוב".

ההחלטה להפסיק להופיע: "רציתי את חיי בחזרה, וההורים שלי החליטו שהגיע הזמן שלי לרדת מהבמה. רציתי לחזור להיות לילך ולא לילך גליקסמן. החוויה הזו הספיקה לי. להורים שלי היה ברור שזה הופעות או חברים - ועכשיו הזמן לחברים".

מחיר הירידה מהבמה: "קיוויתי שאצליח לשמר את ההצלחה, לשלב אותה בחיים הרגילים. בגיל 14 עוד הופעתי מדי פעם, ובגיל 16-17 התחלתי לכתוב ולהלחין. המוסיקה מעולם לא עזבה אותי. בהזדמנויות שבהן כן יוצא לי לשיר, כמו בטקסי יום הזיכרון, התגובות שאני מקבלת טובות מאוד, ואנשים לא מבינים למה אני לא חוזרת למוסיקה".

"היה ברור שאכתוב את הצגת סוף השנה"

בזמן שחברותיה שיחקו בחבל ובקלאס, סיון רהב-מאיר היתה עסוקה בעיתונות חוקרת ובדד-ליינים ככתבת בעיתוני הילדים צ'ופר ופשוש. בגיל 10, לאחר שצברה ותק בעיתונות הכתובה, גם אורות הזרקורים החלו לקרוץ לה, והיא פצחה בקריירה טלוויזיונית כמגישה וכפרשנית בתוכניות הילדים בטלוויזיה החינוכית ובערוץ 2 הניסיוני, בהן "בראש פתוח", "חדש בעיניים" ו"בננה בום".

רהב-מאיר קיבלה את מלוא הבמה בגיל 13 כשהנחתה את תוכנית המחשבים לילדים "זומביט" בטלוויזיה החינוכית, ואף השתתפה תכופות בתוכניתו של דן שילון "המעגל" על תקן ברת סמכה בענייני ילדים. במקביל, לא זנחה את המלה המודפסת וכתבה בעיתוני הנוער "ראש 1", "מעריב לנוער" ו"כולנו". בגיל 16 כבר סיימה את לימודי התיכון והחלה בלימודים אקדמים באוניברסיטת תל אביב, כסטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובפילוסופיה יהודית. בגיל 17 חלקה את ניסיונה בתקשורת בספר פרי עטה "מדריך לעיתונאי המתחיל" והמשיכה לשירות צבאי בגל"צ. לאחריו חזרה לטלוויזיה כמנחה של תוכנית בוקר בערוץ 2 וכמגישה וכתבת של חדשות הערוץ - תפקיד שאותו היא ממלאת גם כיום, לצד הגשת תוכנית שבועית בגל"צ יחד עם בעלה, איש התקשורת ידידיה מאיר. רהב-מאיר היא דוגמא בולטת לילדה שזיהתה את יכולותיה בגיל צעיר ומאז היא במסלול של הגשמה עצמית.

קריירה בגיל 6: "מאז שאני יודעת לקרוא אותיות אני כותבת, מתעדת, רוצה לשתף, לשאול שאלות. בכל הזדמנות ריאיינתי את חברי לספסל הלימודים ונהניתי מהרעיון שאפשר להעביר מסר לאנשים רבים בבת אחת. כוחם של העט והמיקרופון הקסימו אותי. אני לא יכולה לזכור את עצמי אחרת. תמיד סיקרתי: בטיול השנתי תיעדתי חוויות וכך גם בכל סיטואציה אחרת".

ילדה מפורסמת: "אני חושבת שאנשים לא התרגשו אז מכך שהייתי מוכרת. זה היה עוד לפני עידן הסלבריטאות וההערצה. לא עשו מזה עניין שילד הופיע בטלוויזיה. לא הייתי נינט, זו לא היתה סטאריות. הייתי בסך הכל עיתונאית עם משקפיים ועט. לא פתחו אז קבוצות בפייסבוק, היה משהו יותר תמים וערכי בתקופה הזו, גם מבחינת הנושאים: דיברנו על אקטואליה ועל מחשבים".

חוויית ילדות: "היתה לי ילדות רגילה, הרבה בזכות ההורים שלי: הם מאוד תמכו ועזרו, אך במקביל לא דחפו. מבחינתם, לא היתה משמעות לעובדה שהתפרסמתי, וזה עזר לי לשמור על שפיות לאורך השנים. כילדה, התרגשתי לראות את השם שלי בעיתון או להשתתף בתוכנית טלוויזיה, אך לא מעבר זה. הייתי כמו כולם, רק שהיה ברור שאני זו שאכתוב את ספר המחזור ואת הצגת סוף השנה".

ילדה, עיתונאית: "התרגשתי במיוחד מהראיון שערכתי עם שמעון פרס. זה היה בימיו הראשונים של ערוץ 2 והיתה הרגשה של שבירת מוסכמות. קיימתי עם פרס ראיון נרחב ובמהלכו הוא אמר שהוא מקווה שתוך זמן קצר נוכל לבקר בירדן. ובאמת, כמה חודשים לאחר מכן כבר נסעתי עם משלחת של ילדים לעקבה, והביקור נחרת בזיכרוני כרגע משמעותי מאוד עבורי".

כשתהיי גדולה: "כילדה לא שאלתי את עצמי מה אעשה כשאגדל - המקצוע בחר אותי. בנוסף, חבל היה לזרוק לפח את ההכשרה והניסיון הרבים שרכשתי החל מגיל 6. כשאני מסתכלת קדימה אני רואה את עצמי נשארת בעולם התקשורת, ובו בזמן אני חושבת על המקום שבו אוכל להשפיע ולהשאיר חותם. לעתים כשאתה מסקר עוולות או חוסר צדק, ההרגשה היא של תסכול מכיוון שהרצון האמיתי הוא לחולל שינוי בתחומים כמו חינוך או המגזר הציבורי".

"לא נהניתי מהפרסום"

סטים טלוויזיוניים היו סביבת עבודה מוכרת עבור מולי שגב, עורך "ארץ נהדרת", שהחל את דרכו בתעשייה בגיל 7 כשחקן. הופעת הבכורה של שגב נערכה בסוף שנות ה-70 בתוכנית הילדים המיתולוגית "רגע עם דודלי", ובגיל 11 כבר קיבל תפקיד קבוע בקומדיית המצבים "קרובים קרובים", אז שיחק לצד השחקנים יהורם גאון וליאורה ריבלין. התוכנית ירדה מהמסך לאחר שלוש עונות ושם גם הסתיימה קריירת המשחק של שגב.

בראיון למוסף גלריה לפני כשנה וחצי סיפר שגב על חוויותיו מהסדרה: "העבודה כילד ב'קרובים קרובים' היתה חוויה מורכבת, שלוותה בהמון חרדות: נורא נהניתי מהעבודה, אבל לא נהניתי מההופעה עצמה ומאוד לא נהניתי מכל הפרסום. מאז, הבנתי שאני לא רוצה יותר להופיע על המסך".

לאחר שחרורו הצבאי החל שגב בקריירה שהתמקדה באחורי הקלעים, ועבד כמפיק, כעורך וככותב בתחום ההומור והסאטירה. שגב מכיר היטב את התחום מהבית, שכן אביו, עורך ובמאי הטלוויזיה אבי כהן, אחראי בין היתר לתוכניות כמו "חרצופים", "פלטפוס", "העולם הערב", "מצב האומה" ו"שבוע סוף".

בראיון למוסף סופשבוע של "מעריב" לפני כשלושה חודשים עמד שגב על מקורות המשיכה שלו לקומדיה: "זו דרך להתמודד עם החיים, תרגיל יהודי מפורסם. גדלתי באווירה שלפיה זה מה שעושים. גם אבא שלי עסק בזה, זה היה מאוד טבעי עבורי להמשיך בתחום. קישקשתי קומיקסים כילד, גדלתי עם כל מה שהיה להציע. היתה לי אפיזודה של עשר שנים בעיתונות. עיתונות פלוס קומדיה היא סאטירה".

עד היום - מלבד עריכת "ארץ נהדרת" - הפיק שגב את תוכנית האנימציה מ.ק 22, כתב תסריטים לתוכניות "אלי נגד העולם" ו"החטא ועונשו" ששודרו בערוץ הצחוק "ביפ" והוא היוצר והתסריטאי (יחד עם אסף הראל) של הסדרה "מסודרים", ששודרה בערוץ 2.

"לא חשבתי שמתמטיקה תהיה המקצוע שלי"

פרופ' עודד רגב הוא דוגמה למי שכבר קפץ לעולם המבוגרים כשהיה ילד: עד גיל 18 הספיק לסיים תואר ראשון במתמטיקה ואף החל בלימודים לתואר השני במדעי המחשב. רגב, באופן שמפתיע את תלמידיו בכל פעם מחדש, הוא פרופסור מן המניין, מרצה מלומד ואיש מחקר נחשב - בגיל 32 בלבד.

הוא החל את דרכו באקדמיה בגיל 13, ובמקביל לבחינות הבגרות החל את לימודי התואר השני במדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. במהלך השירות הצבאי ביחידת מחשבים סיים את הדוקטורט בתחום זה. אחרי השחרור, בגיל 21, פתח חברת סטארט-אפ עם כמה שותפים, שעסקה בהפצה של מוסיקה וסרטים (ולימים אף נמכרה, אף שכבר לא היה בה שותף), אבל הקריירה העסקית לא שרדה. שנה לאחר מכן הוא עזב את החברה לטובת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון וחזר בגיל 24 לאוניברסיטת תל אביב כמרצה בבית הספר למדעי המחשב. חמש שנים לאחר מכן כבר התגאה בתואר פרופסור. לאורך הקריירה האקדמית שלו זכה רגב לשלל פרסים ומענקים, בהם פרס קריל להצטיינות ומענק מטעם European Research Council (ERC) בסכום של 800 אלף יורו למחקר.

כעת נמצא רגב בשנת שבתון בפאריס, שבה הוא עובד על מחקר בתחום הצפנת מידע. "בגיל 13 פנתה אלי המורה למתמטיקה שלי", הוא מגולל את סיפור תחילת הקריירה, "והמליצה לי ללכת לקורס הכנה לתואר ראשון במתמטיקה. לאחר שנה קשה במיוחד, עברתי את המבחנים שמאפשרים לימודים לתואר הראשון".

תיכון ואקדמיה: "לא הרגשתי כבול ללימודי התואר הראשון: הם התקיימו פעמיים בשבוע, אחר הצהריים. בתיכון למדתי בכיתת מחוננים ולכן לא הרגשתי חריג. לא היו לי מחשבות להישאר באקדמיה. אהבתי את תחום המחשבים וההיי-טק. המשכתי באופן טבעי ללימודי התואר השני ומשם כבר לדוקטורט".

חלומות: "אם היו שואלים אותי בילדותי מה אעשה כשאגדל - הייתי אומר מתכנת. אהבתי מתמטיקה, אבל לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי לחיים".

הישגיות: "במהלך לימודי הדוקטורט היתה בי תחושה של הישג. למדתי במקביל לשירות הצבאי, ואני זוכר את עצמי חוזר באוטובוס הביתה, המחשב הנייד על הברכיים, מנסה לפתור בעיות. עסקתי רק בזה; בסוף יצא משהו. אני מרוצה מהמקום שבו אני נמצא: לעסוק במדעי המחשב זה לעסוק בתחום שמשנה את העולם".

"דאגתי לנוע קדימה"

נמרוד משיח, 22, אחד השמות החמים בתחום גלישת הרוח, הוא ילד פלא שמממש את הפוטנציאל שהתגלה אצלו בגיל מוקדם, גם כיום. כמי שגדל לאם מדריכת צלילה ולאב רב חובל, בילה משיח את רוב ילדותו במים ועל אניות. בגיל 9 ניצל את השעות הרבות על הגלשן לטובת תחרויות בישראל, ובגיל 13 זכה במדליית זהב באליפות העולם עד גיל 15.

מאותו רגע החל משיח לצבור מדליות, ושנה לאחר מכן כבר זכה במדליית כסף באליפות העולם לנוער עד גיל 17. ב-2003 זכה במדליית ארד באליפות אירופה לנוער וב-2004 זכה במדליית כסף באליפות העולם לנוער. גם 2010 האירה פנים למשיח, כשזכה במדליית ארד באליפות העולם לגלישת רוח. בימים אלה מקדיש משיח את עיקר זמנו לטובת המטרה הנחשקת מכל - זכייה באולימפיאדת לונדון, שתיערך ב-2012.

פריצה גדולה: "לא היתה לי פריצה גדולה. מגיל 9 רשמתי הישג אחר בכל פעם, זה היה תהליך הדרגתי. הצעד המשמעותי ביותר מבחינתי היה לקבל את תואר האלוף העולם בתחרות בינלאומית, בגיל 13. אני זוכר שכילד בן 11 המאמן שלי אמר לי שבעוד שנתיים אתחרה באליפות העולם, ומאותו הרגע השגרה נהפכה מהר מאוד לרצף של אימונים ותחרויות, ופתאום מגיעה האליפות ואני זוכה במדליית זהב. זה בהחלט היה הישג בשבילי: וכך גם חדרה אלי ההכרה שאני ממשיך בתחום.

"התחרות הזו שינתה את האופן שבו הסתכלתי על דברים, שכן כבר כילד הבנתי שאני מחויב לתחום, ושאני נושא באחריות אישית כבדה במטרה להצליח. בגיל 13 חלמתי לזכות במדליה בתחרות הבוגרים - ובגיל 15 הגשמתי גם את החלום הזה. המעבר לתחרויות הבוגרים דרש התמדה - גם מנטלית וגם פיסית. התאמנתי - בשילוב עם הלימודים - 10-15 שעות בשבוע. שאבתי הרבה מידע מעמית ענבר ומגל פרידמן, גולשי גלים שעברו את התהליך הזה לפני, ודאגתי לנוע כל הזמן קדימה".

החשיפה: "ההצלחה והחשיפה לתקשורת לא עצרו אותי, נהפוך הוא. הן רק דירבנו אותי, הרבה בזכות היחס שזכיתי לו במועדון הגלישה במכמורת. כל הסובבים אותי ידעו להוריד אותי לקרקע ודאגו במקביל להעלות את רף הדרישות ולפתח בי את הרעב לתחרויות".

להישאר במשחק: "בתור ילד חלמתי על המקום שבו אני נמצא היום. גם אחרי שהבאתי מדליה אמרתי 'אוקי, אז זה כל הסיפור, ממשיכים הלאה'. כילד אתה חושב שזו אגדה להגיע למדליה, ואחרי שאתה מגיע אליה, אתה מבין שזו לא המדליה, אלא הדרך אליה. שבוע אחרי הזכייה אתה כבר שוכח את המדליה עצמה".

מה הלאה: "מעולם לא שאלתי את עצמי מה הכיוון שלי בחיים: אני בא מבית שבו ההורים עסקו תמיד בדברים שקשורים לים, את כל חיי העברתי בים, אז זה היה מאוד טבעי עבורי להמשיך בגלישה. כיום אני חולם על האולימפיאדה בלונדון: יש לפני כמעט שנתיים שלמות של אימונים ותחרויות כדי להגיע לשם".

"שחמט זה לא כדורגל"

שחקן השחמט המוכשר, אליק גרשון, רק בן 30 - אך כבר יכול לתלות על חגורותו 454 פרשים של שחקני שחמט, שאותם ניצח במקביל. היה זה בתחרות שח סימולטני שנערכה לא מזמן בתל אביב: גרשון שיחק מול 527 מתמודדים במשך 20 שעות ושבר בכך גם את שיא גינס. כיום אמנם נשמעים קולות המפקפקים במספר השחקנים המדויק שהביס ולא ברור אם אכן שבר את השיא, אך בכל מקרה אין עוררין על כך שמדובר בהישג מרשים.

ההצטיינות של גרשון בשחמט החלה בגיל שנתיים. כשהיה בן 13 זכה באליפות ישראל לשחמט עד גיל 16, ושנה לאחר מכן זכה במקום הראשון באליפות העולם לנוער עד גיל 14. ב-1996 הוכתר לאלוף העולם עד גיל 16 ובגיל 20 הגיע לדרגה הגבוהה ביותר כרב-אומן.

שלב הכוכבות: "הזכייה הראשונה המשמעותית שלי היתה באליפות העולם. זו היתה הזכייה המתוקה ביותר שלי עד אותו הזמן - אך היו לה השלכות. המוטיווציה שלי נעצרה. פתאום כותבים עליך בעיתונים, רואים אותך בטלוויזיה, אתה מרגיש שאתה כוכב וככזה אתה לא חייב להתאמן כל יום ארבע-חמש שעות ביום, כפי שהייתי רגיל עד אז. לאחר הזכייה עברה עלי שנה קשה מאוד, הפסדתי כמעט בכל תחרות ורק בגיל 16 התאוששתי וזכיתי שוב בתואר אלוף העולם".

ילד פלא: "שמעתי שמדברים עלי כעל ילד פלא, אבל אני לא יודע אם הייתי כזה או שלמעשה מדובר באופן שבו ההורים שלי כיוונו את חיי. מגיל שנתיים הם הושיבו אותי ליד לוח שחמט".

הירידה מהבמה: "בגיל 14 חשבתי שהקריירה שלי תהיה בתחום השחמט. במציאות, שחמט זה לא כדורגל, ולכן לפני כחמש שנים עזבתי את התחום לטובת עולם ההיי-טק. מהנדס בחברת תוכנה מרוויח הרבה יותר מרב-אומן בשחמט. אם הייתי יודע אז איפה אהיה בעתיד - אני מניח שהייתי מרוצה. מאז המשכורת הראשונה שלי בהיי-טק, אין לי יותר שאיפות בתחום השחמט".

מדד הפוטנציאל

ילדי הפלא מממשים פוטנציאל בגיל צעיר מאוד ובשארית חייהם נאלצים להתמודד עם הציפיות הגבוהות שיצרה ההצלחה המוקדמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו