בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דני קרוון חוגג 80 במצב רוח לוחמני

השריפה בכרמל היא בעיני דני קרוון הוכחה נוספת להפקרת נופי ארץ ישראל על ידי מנהיגיה. שיחה נוגה עם אמן הפיסול הסביבתי הנודע על הרס הסביבה

תגובות

השריפה ביערות הכרמל הזכירה לדני קרוון פסל שתיכנן לפני כמה שנים, בשביל עיר במחוז נארה ליד קיוטו ביפאן. הפסל תוכנן כך שקרני השמש שיחצו אותו יפגעו בפיסת זכוכית ויציתו אש. אצלנו, אומר האמן שהאדמה היא בד הקנווס שלו והשמש משמשת לו מכחול, הזכוכית וחומר הבעירה מפוזרים ביערות כלאחר יד.

הנער הדרוזי עם הנרגילה, אם הוא אכן האחראי לבעירה, משול בעיני קרוון לילד מסיפורי אנדרסן שצעק שהמלך עירום. "אנחנו עם של מלחמות, עם שמעדיף מטוסי קרב שיורים אש ומטילים פצצות על פני מטוסי הצלה המטילים מים וחומרים לכיבוי אש", יורה קרוון בראיון לרגל יום הולדתו ה-80, שחל ביום שלישי בשבוע שעבר. "אנחנו עוסקים בהתגוננות מפני איום הקטיושות ומפקירים את הארץ שלנו, את חמוקי גבעותיה, את צמחייתה ונחליה", ממשיך קרוון. "אלמלא איבדנו חיי אדם יקרים בדליקה הזאת, למי היה אכפת שאוצרות טבע עלו באש? בשביל קומץ יפי נפש, חובבי עצים וחיות, כדאי להשקיע כספים?"

חתן פרס ישראל מותח קו ישר ממחדל יערות הכרמל המפוחמים לכביש האספלט המתוכנן לחצות את שמורת קיסריה, בואכה מעונו הפרטי של בנימין נתניהו. קרוון מציע לנתניהו לבקר בביתו של יצחק שדה בתל אביב, ולראות באיזו צניעות חי גיבור מלחמת העצמאות: בבית שפינה קצין בריטי, לא בארמון של שייח ערבי. הוא ממליץ לנתניהו להציץ לגינה הקטנה של שדה, שתיכנן אביו אברהם קרוון. אולי ישמע את הסיפור איך ניסו פעם אנשים רעי לב להעלות באש את הגינה היפה ואת הבית הצנוע של שדה.

מכאן מגיע קרוון אל המתנחלים, שלדבריו "הופכים את הנופים של ארץ התנ"ך ואת תרבות המזרח לנופיה של שווייץ הקרה והמושלגת, ומנשלים מאדמתם את התושבים ששימרו במשך שנים את תרבות העברים הקדמונים. הלב נחמץ למראה עצי הזית הכרותים, השדות השרופים ודרכים פוצעות נוף, דרכי אפרטהייד".

הר חומה

הלהבות ליד הכפר הערבי עין חוד מחזירות את קרוון לימים רחוקים, ראשיתו של קיבוץ הראל, שהוא היה בין מייסדיו בהפוגה במלחמת העצמאות ב-1948. לידו שכן הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נטשו אותו במלחמת העצמאות. קרוון מספר שהאדריכלות המפוסלת באדמה של הכפר העניקה לו את ההשראה לאנדרטת חטיבת הנגב. "זו מורשת תרבותית ששורשיה בתרבות העברים מלפני 2,000 שנה, ועד היום לא הצלחנו ללמוד ממנה", מתרעם קרוון. "רק עיוורים יכולים היו להרוס מן היסוד כפר כזה, בטענה המטופשת שזה היה כפר פורעים. זו היתה מלחמה, והם היו לוחמים".

נהוג לומר על אדם שזכה לחגוג את יום הולדתו ה-80, שהגיע לגבורות. אבל המונח "גבורה" זר לרוחו של האמן התל אביבי. "איני רוצה להיות גיבור תרבות. במלחמה צריך להיות גיבור", אומר קרוון. "בתרבות צריך להיות נון קונפורמיסט". הנון קונפורמיזם שלו בא לידי ביטוי בדיאלוג הייחודי שהוא מקיים עם רוח האדם והסביבה, באמצעות האדמה והרקיע, החול והאבן, המתכת והבטון, המים והאש, האור והחושך, הרוח וקרני הלייזר.

ב-1997, בעיצומו של המשבר בשל הקמת שכונת הר חומה בירושלים, הציג קרוון במוזיאון לאמנות ישראל ברמת גן עץ זית, ששורשיו זועקים כלפי השמים. הוא קרא ליצירה "הר חומה" - וציפה לסערה ציבורית. למרבה הפתעתו-אכזבתו, המחאה נותרה מיותמת. החוויה הזאת חיזקה את דעתו בדבר דלות השפעתן של יצירות אמנות. "רבים מאלה שפתחו את ברזי הגז במחנות ההשמדה האזינו לפני כן לקונצרט של מוצרט, באך, בטהובן או שוברט", הוא אומר.

את העניין בפוליטיקה ינק מאמו ואת חוש האסתטיקה ירש מאביו, אדריכל הגנים של תל אביב. "השומר הצעיר" תרם לעיצוב עולם הערכים והרגישות שלו לזכויות אדם. בבית הספר היסודי נחשב ילד בעייתי, ובילה חלק ניכר מזמנו בחיק הטבע. באותם ימים, שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, מעטים היו המחנכים שהכירו את המונח "ליקויי למידה". טוני הלה, המחנכת שהקימה ביחד עם אהרון ברמן את בית הספר תיכון חדש, נטלה את קרוון הצעיר תחת חסותה. מלחמת העצמאות קטעה את שנת הלימודים האחרונה שלו.

בגיל 20 קיבל קרוון הזמנה ראשונה, להקים תפאורות להצגות תיאטרון. המפגש בין אמנות התיאטרון והמחול לאמנות הפלסטית משך אותו לקבוצה שהקימה את להקת הנח"ל בשנות ה-50 ואת להקת בת שבע בשנות ה-60. הוא למד ציור אצל אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, שמהם הוא שואב השראה עד היום. את טכניקת הפרסקו, שמאפשרת לו לצייר בחללים ציבוריים, למד באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה.

מחאת הפסל

אנדרטת חטיבת הנגב פרצה את דרכו אל מעבר לים ולצמרת הפיסול הסביבתי בעולם. בשנות ה-30 לחייו הוזמן קרוון לניו יורק להכין תפאורות בשביל הכוריאוגרפית והרקדנית הנודעת מרתה גרהאם. באמצע שנות ה-70 ייצג את ישראל בביאנלה בפירנצה, ובעקבות זאת הוזמן להקים בעיירת הלוויין של פאריס, סרג'י-פונטואז, את מה שעשוי להיות הפסל העירוני הגדול ביותר שהוקם במאה ה-20: אורכו שלושה ק"מ והוא כולל אגם, גשר ואמפיתיאטרון. מאז הוא נודד בין הסטודיו שלו בפאריס לסמטה בתל אביב שבה שוכן בית הוריו, המשקיפה על גינה קטנה הנושאת בצנעה את שם אביו.

קרוון זכה בפרס ישראל ובדוקטורט של כבוד במכון ויצמן, וקיבל את עיטור הכבוד מידי קיסר יפאן. יותר מ-100 אלף ישראלים ביקרו בתערוכה הרטרוספקטיבית שלו במוזיאון תל אביב, ושמו חרוט על אין ספור פסלים בישראל ובעולם, אך נעדר מקיר האבן בחזית אולם המליאה של הכנסת, שפיסל לפני 44 שנה. כך הביע את מחאתו על סירובו של יושב ראש הכנסת אז, קדיש לוז, לחקוק לצד שמו את שמותיהם של הסתתים שעבדו אתו.

עד היום מוחה קרוון נגד נבחרי העם. בעקבות חוק ועדות הקבלה, שנועד לחסום את דרכם של אזרחים ערבים ליישובים מסוימים, הוא הצטרף להפגנה שהתקיימה מול ביתו של דיזנגוף והכריז שהוא בוש בכך שהקיר שבנה ליד משמש רקע לנאומים בנוסח מאיר כהנא. הוא דרש לכסות את הקיר מפני החרפה של חוקים גזעניים, שנוגדים את חזונו של הרצל, שאת תמונתו קבע על הקיר. "כתוב ?אבן מקיר תזעק", הוא אומר בזעם. "מאחר שאבנים לא זועקות, אז אני זועק".

אם תוזמן לפסל את אולם מליאת הכנסת, האם נענה?

"לא הייתי עושה עבודה בכנסת, כפי שלא הייתי עובד בדרום אפריקה של האפרטהייד ובמדינות שאינן מכבדות זכויות אדם באופן קיצוני. דחיתי הצעה להקים פסל בבית ז'בוטינסקי בתל אביב. אמרתי לאדריכל שאני לא עושה עבודות ל'חירות', כי אני זוכר היטב את הבית"רים בחולצות החומות שתקפו ב-1943 את בית השומר הצעיר ופצעו את המדריך שלנו. אני לא בטוח שצדקתי. במחשבה שנייה, אם היו מציעים לי לעשות עבודה בכנסת, הייתי מתלבט. העבודות של האמן נועדו לבני אדם, לא לממשלות. אנחנו יכולים לקבל את העבודה ולהצהיר על התנגדותנו למשטר.

"הכנסת והממשלה הזאת הן דבר חולף. העם לא טיפש והוא מבין שהן מוליכות אותו לתהום. לא אפסיק להתריע נגד מגמת הפשיזציה המאיימת על קיומנו כמדינה נאמנה לערכי הדמוקרטיה והיהדות. התגובות האמוציונליות לאמירה שלי ביחס לקיר בכנסת היו חזקות יותר מהתגובות לעבודות הרבות שעשיתי בישראל ובעולם, ולכל הפרסים והתארים שקיבלתי. היו רבים שקיללו אותי, אך היו גם כאלה שהזדהו אתי ועם עוז רוחי. אני מקווה שהדברים שלי טיפטפו טיפת אנטיביוטיקה לווירוס הגזענות שאוכל את נפשם של המשמיצים".

שרת התרבות לבנת כנראה לא תעניק לך את פרס היצירה הציונית.

"מאז ומתמיד הייתי ציוני, ולכן לא הייתי משתתף בתחרות שבה לבנת וממשלת הימין שלה, שמחסלים את הציונות ועמה את העם היהודי, מחליטים מיהו ציוני. ככלל, בפרסים מעין אלה יש מידה רבה של תבוסתנות. יצירה פלסטית היא לא מניפסט ולא מגילת עצמאות. היא עוסקת בצורות שאפשר לפרש באלף דרכים. אני עושה עבודה לפי מה שאני מרגיש. בביאנלה ב-1976 הצגתי תבליט רצפה לבן וביקשתי שהמבקרים יילכו עליו יחפים, כדי להרגיש חופשיים, ואחר כך יתאמצו להידחק בין שני קירות, כפי שיש להתאמץ כדי להשכין שלום. ג'וזף בויס (הפסל הגרמני ששירת בחיל האוויר של הנאצי וייצג את גרמניה באותה ביאנלה) שאל אותי: ?איך זה שאתם, השאור שבעיסה של התרבות העולמית, מקימים מדינה ולא מתחשבים בזכויותיהם של הפלסטינים?' אגב, הוא לא כל כך רצה לחלוץ את הנעליים. התברר שהיה לו חור בגרב".

מאחר שתמכת בחרם האמנים נגד היכל התרבות באריאל, יש להניח שלא היית מקים פסל במבואות הבניין. אתה ודאי מכיר גם את מי שמזהירים מפני הכנסת פוליטיקה לאמנות.

"לא אעשה שום עבודה מעבר לקו הירוק. זה שטח כבוש, ושלא ישוו בין כיבוש השטחים למלחמת העצמאות, שהיתה מלחמה של חיים ומוות. חיים חפר סיפר לי שבתום הקרבות בלוד, היחידה שלו הושיבה קבוצת לוחמים ערבים ליד בניין המשטרה. הערבים שאלו את החבר'ה שלו מה הם מתכוונים לעשות להם. הם השיבו ?מה שאתם הייתם עושים לנו', והגברים הערבים פרצו בבכי. עם כל הזוועות שעשינו במלחמה והקמת הממשל הצבאי, ערביי ישראל חיים אתנו ואנו לוחמים נגד רמיסת זכויותיהם. לפלסטינים בשטחים אין שום זכויות. בביאנלה בוונציה הודעתי שאני מזמין אמן פלסטיני לעשות אתי עבודה. אמן אחד קבע אתי פגישה ולא בא. אני מבין אותו. בסופו של דבר אנחנו הכובש והוא הנכבש. אם יום יבוא ומדינה פלסטינית תזמין אותי - אענה בשמחה".

איך איש עקרונות כמוך, שנשבע שכף רגלו לא תדרוך בגרמניה, עובד בנירנברג ובברלין?

"לא רק זה. כשהוחלט למכור את האוניה ?שלום' לגרמניה, איימתי שאם לא יסירו את היצירה שלי מהאולם המרכזי אטביע את עצמי בנמל. בתחילת שנות ה-90, כשהוזמנתי להקים את אנדרטת זכויות האדם בנירנברג, שערותי סמרו למשמע שמה של עיר הולדתם של חוקי הגזע. ראש העיר ביקש שהעבודה תהיה העוגן לוועדת זכויות אדם, שתעניק מדי שנה את פרס זכויות האדם, והציע לי להיות חבר בוועדה. חשבתי שזה יותר מדי. איך ייתכן שעיר חוקי הגזע תיהפך לעיר זכויות האדם?

"אבל חברים באגודה הבינלאומית לזכויות האדם שיכנעו אותי, שבדומה למשפטי הפושעים הנאצים שהתקיימו בנירנברג, גם כאן מדובר בניצחון על הנאצים. יצרתי 30 עמודים שעל כל אחד מהם כתבתי סעיף מאמנת זכויות האדם של האו"ם, בשפות של העמים שהנאצים רצו להכחיד, של אלה שלחמו נגדם ואלה שחיו תחת אפליה. אני גאה בכך ששיכנעתי את חברי לוועדה להעניק את הפרס לאייבי נתן".

מעטים האמנים הישראלים שמביעים עמדות פוליטיות.

"שוק האמנות אכזרי מאוד ורוב האמנים מסתפקים בהליכה בתלם. הם נאלצים להתרפס לפני גלריות ולפעמים להתאים את העבודות לטעמן. אני ממשיך את המסורת הגדולה של אמנים שעובדים לפי הזמנה של עיר, של מוזיאון או גורם אחר. אני יוצר ללא דילרים, ללא גלריות או אספנים. היות ואני יוצר בכספים ציבוריים, מוטלת עלי אחריות גדולה. את היצירות שלי אי אפשר לזרוק לפח. הלחץ והמחוייבות הללו מטילים עלי משא כבד. איני שייך לדור יחסי ציבור, והפרסומים על העבודות שלי הם מתוקף היצירות עצמן. אני מאמין בכוחו של הריק הנוצר במרחקים שבין גופים וצורות. בפסק הזמן, באין הזה, נמצא כל המתח שמייצר את היופי וההתרגשות. במרכז היצירה שלי, מעל לכל, נמצא האדם, זווית הראייה שלו והקשר בינו לסביבה. הכל נוצר למענו". *



קרוון. 'מקווה שדבריי טיפטפו אנטיביוטיקה לווירוס הגזענות'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו