בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיבור המת של פרשיית הריגול המצליחה ביותר של מלחמת העולם השנייה

באפריל 1943 שלחו הבריטים קצין עם מסמכים סודיים מזויפים במטרה להטעות את הנאצים. ספר חדש חושף פרטים מרתקים על המבצע הזה, שהשפיע על מהלך המלחמה, ובראשו עמד גבר מת

תגובות

גלינדר מייקל היה חסר בית ולשי, שמת בינואר 1943 בחוסר כל וללא נפש חיה בעולם שתדאג לו. אותו גלמוד חולה נפש, התגלגל ללונדון בשנות מלחמת העולם השנייה, נדד בין בתי מחסה לבתים נטושים, והתאבד ככל הנראה באכילת שאריות אוכל מזוהם ברעל עכברים. אך עם מותו הוא הפך לאדם חשוב בעולם השרוי במלחמה.

אלה היו שנים שבהן חיי אדם היו כמעט חסרי ערך. בכל רחבי העולם נטבחו חיילים בשדות קרב, אזרחים בבתיהם המופצצים ובמחנות השמדה. אירופה מלאה מתים, אבל בבריטניה חיפשו אחרי גופה אחת שתתאים לסיפור שחובר בעבורה, ולראשונה בקורותיו הפך גלינדר מייקל לבעל חשיבות של ממש. האיש שחי חיים עלובים תרם במותו לקיצור המלחמה נגד גרמניה הנאצית ולהצלת חייהם של חיילים רבים, וקבור היום בבית קברות בהואלבה, דרום ספרד.

במשך שנים הוא היה מוכר כאיש שלא היה. הגיבור בעל כורחו של פרשיית הריגול המוכרת והמצליחה ביותר של מלחמת העולם השנייה. האיש שעם מותו הפך לקצין בריטי וגופתו נשלחה לחופי ספרד עם מסמכים סודיים, לכאורה, בתקווה שיפלו לידי המודיעין הגרמני. ספרים נכתבו על המבצע וסרטים צולמו, אבל הסיפור המלא פורסם רק בשנה שעברה בספרו של בן מקנטייר, "מבצע קציצה", שרואה אור גם בעברית (הוצאת עם עובד, תרגום: כרמית גיא). המציאות, מתברר כאן, מורכבת ומסובכת בהרבה מהמיתוס.

"אנשים חושבים שהם מכירים את הסיפור אבל הם לא", אומר הסופר בן מקנטייר. "הם מכירים את המיתוס - הספר 'האיש שלא היה' שכתב אחרי המלחמה יואן מונטגיו, מהוגי המבצע, היה מוטה ובחלקו בלתי מדויק לחלוטין. הוא הציג את המבצע כפעולה חלקה, מושלמת, נטולת שגיאות של המודיעין. אבל זה היה ההפך הגמור. הוא היה חייב לטייח כמה אלמנטים כי היה עליו צו סודיות והיתה נטייה לבחון את הפרשה במשקפיים ורודים, בעוד שהסיפור האמיתי הרבה יותר מורכב וגם יותר מצחיק".

יש לנו גופה

מקנטייר, בן 47, הוא כתב ועורך ב"טיימס" הלונדוני. בקפטריה של בניין המשרדים החדש של "טיימס" בוופינג, מזרח לונדון, הוא שב וצולל אל חדרי החדרים של המודיעין הבריטי, ואל התוכנית שנהגתה בהם.

כבר במלחמת העולם הראשונה דאגו הבריטים לאבד מסמכים סודיים לכאורה, כך שייפלו לידי הכוחות הטורקיים, שבשל כך הסיטו את כוחותיהם והותירו את באר שבע חשופה כמעט להתקפת כוחותיו של הגנרל אלנבי. המבצע הפך לחלק מהפולקלור של המודיעין הבריטי, ובספטמבר 1942 הובילה תאונה לחשיפת הדרך שבה ניתן להפיל את הגרמנים בפח דומה.

מטוס ימי של חיל האוויר המלכותי התרסק מול חופי קאדיס בספרד, ששמרה על נייטרליות לכאורה. שני קצינים מנוסעי המטוס, שנהרגו בהתרסקות, נשאו איתם כמה מסמכים סודיים שנגעו לפלישה המתוכננת אל הקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה. למודיעין הבריטי נודע שכמה מהמסמכים הגיעו לידי המודיעין הגרמני, אבל שם לא יוחסה להם חשיבות רבה. צ'רלס צ'ולמונדליי, קצין במודיעין הבריטי, היה זה שהבין את משמעות האירוע.

הוא היה חלק מחבורה שתפקידה היה לרתום דרכים לא שגרתיות למאמץ המלחמתי. אנשי היחידה שבה שירת הפעילו מערך של סוכנים כפולים, בדו זהויות והעבירו לאויב ידיעות מוטעות, חצאי אמיתות ועובדות חסרות ערך. הוא הכיר את המסמך שכתבו שלוש שנים קודם לכן האדמירל ג'ון גודפרי, ראש המודיעין של הצי הבריטי ומזכירו, איאן פלמינג (שלימים הפך למחבר ספרי ג'יימס בונד), ובו הציעו להשליך גופה לבושה בבגדי טייס ובכיסיה שדרים סודיים-לכאורה. עתה הוא הבין כיצד ניתן להוציא את המזימה אל הפועל. הרעיון של צ'ולמונדליי התקבל והמשימה להטעות את הגרמנים לקראת הפלישה לסיציליה הוטלה עליו ועל יואן מונטגיו, עורך דין בכיר ובן למשפחת בנקאים יהודים עשירים, שהיה נציג חיל הים ביחידה המיוחדת.

סיציליה היתה היעד המתבקש הבא של כוחות הברית אחרי הניצחון במערכה בצפון אפריקה, כמקפצה לקראת כיבוש איטליה ושבירת הציר הפשיסטי. מטרת מבצע ההונאה היתה לגרום להיטלר להאמין שיוון וסרדיניה הן המטרות האמיתיות, וכל התקפה על סיציליה היא לא יותר מפעולת הסחה.

אחרי גיבוש קווים כלליים לפעולה, החל המרדף אחר גופה. בינואר 1943 קיבלו השניים את הקריאה מחוקר מקרי המוות בסנט פנקראס: נמצא מת מתאים. גלינדר מייקל היה אידיאלי - הוריו כבר לא היו בחיים, לא היו לו קרובים או חברים שחיפשו אותו או רצו לקוברו. לא היה צורך במתן הסברים לאיש.

למעשה, גופתו לא התאימה. את הזרחן שבלע מייקל אפשר היה לאבחן בבדיקה פתולוגית פשוטה יחסית, אבל אנשי היחידה קיבלו חוות דעת שגויה, שעל פיה הספרדים או הגרמנים לא יבחינו בכך, ו"מבצע קציצה" יצא לדרך. "אנשי היחידה ניגשו למבצע כאילו הם סופרים שמחברים רומן", אומר מקנטייר. "הם התחילו במבצע כסוג של הימור עם סיכוי קטן מאוד, וכשזה הצליח הם היו המומים. למעשה, אני חושב שהם נלחצו מאוד, כי אז הם הבינו שהיו כמה חורים בסיפור שלהם והמבצע היה גדול יותר מכפי שהם חשבו".

ראשית היה עליהם למצוא יחידה מתאימה (יחידת הנחתים המלכותית), שם נפוץ (ויליאם מרטין, שמו של קצין שנהרג בפעולה) ואז לחבר לו קורות חיים, אהובה, תעודות מתאימות ואישיות של ממש. כמו כן היה צורך להלביש את הנווד במדים ולצלם אותו לתעודת הקצין - והכל תחת מעטה סודיות מוחלטת. כל פרט שגוי היה עלול לחשוף את ההטעיה ולהוביל את הגרמנים והאיטלקים למקום הפלישה המתוכנן. בזמן המלחמה אפילו איתור תחתונים מתאימים לגופת הקצין היה משימה מורכבת, ולבסוף הם השיגו זוג מעיזבונו של הרברט פישר המנוח, שהיה נשיא ניו קולג' באוקספורד.

במשך שלושה חודשים יצרו מונטגיו וצ'ולמונדליי את דמותו של מרטין. צ'ולמונדליי לבש את מדיו, מונטגיו זייף את חתימתו ויחד הם החליטו שהוא יהיה קצין ולשי ממעמד בינוני-גבוה, בחור מבריק, בליין ומעט מפוזר. הם הצליחו לשכנע מנהל בנק לכתוב מכתב נזיפה לקצין בשל משיכת יתר, והוסיפו לעלילה דמות של אב משפחה קפדן, ששלח לבנו מכתב. הם אספו חפצים יומיומיים כמו גפרורים, חפיסת סיגריות, צלב מכסף וכרטיס אוטובוס, בכדי להוסיף אמינות ולבסוף בראו רומן בינו לצעירה מהמשרד, שהם קראו לה פאם, והוסיפו מכתבים ממנה ואליה ותמונה שלה בבגד ים וגם קבלה מצורף בניו בונד סטריט על קניית טבעת אירוסין.

בספרו חושף מקנטייר חורים רבים בתסריט. הדמויות היו סטריאוטיפיות וקווי העלילה היו אופייניים לכתבי התקופה. לא היו פריטים חסרי ערך לסיפור או טעויות כתיב. בעוד שסיפורו של מרטין היה נקי מדי, חלק מהעבר שהם יצרו לו ניתן היה לחשיפה בבדיקה בבתי העסק שבהם הוא קנה, במלון שבו התאכסן אביו או בכתובת שבה גרה לכאורה פאם. אבל לגרמנים לא היו סוכנים בבריטניה שיוכלו לצאת ולאמת.

עתה החל מונטגיו להכין את מסמכי ההטעיה. "זה היה חלומו של כל עורך דין נכלולי", הוא תיאר את העבודה על המסמכים המזויפים. אחרי חודש של שכתובים נוסח מכתב מגנרל ניי, סגן ראש המטה הכללי, לגנרל הרולד, מפקד ארמיה בריטי. המכתב רמז על שתי מתקפות, ביוון ובמערב הים התיכון, ופעולות הסחה בסיציליה. מכתב נוסף הסביר מדוע הקצין מרטין נמצא על המטוס וכלל רמז למתקפה בסרדיניה.

ב-13 באפריל אישר צ'רצ'יל את התוכנית, וכעבור ארבעה ימים החל המסע מצפון לונדון לדרום ספרד.

כרטיס לתיאטרון

מקנטייר מתאר בפרוטרוט את מסכת השיקולים של הוגי המבצע. כיצד להעביר את הגופה במכל מיוחד בצוללת, מי העביר אותה לבסיס הצי בסקוטלנד, כיצד נאלצו להפשיר את כפות רגליו של המת אחרי חודשים בקירור בכדי להנעילו בנעליים, וכדומה. מעבר לתחקיר מעמיק ומרשים ("זה השתלט על חיי אבל אהבתי את זה! הם דמויות מרתקות, אנשים מבריקים") מצליח מקנטייר להעביר את מורכבות המבצע. שלוש שנות מחקר ושנת כתיבה השקיע מקנטייר בספרו, ונעזר, להפתעתו, בפתיחות של ארגוני הביון הבריטיים וגם במסמכים סודיים שמונטגיו אסף לביתו אחרי המלחמה.

"למזלי", הוא אומר, "זו היתה תקופה מתועדת מאוד. כולם דיווחו, רבים כתבו יומן, כל שיחת טלפון תועדה. ברגע שהתחלתי לחקור, חומר נוסף הגיע. קרובי משפחה מסרו לי מידע. אני מקפיד לכתוב רק דברים שאני יודע בביטחון. אם אני כותב שזה היה יום יפה והציפורים צייצו, זה כי אני יודע שהיה יום יפה והציפורים צייצו, כי כך נכתב ביומנים".

ב-30 באפריל הגיעה הצוללת למפרץ הואלבה ושם יצא "ויליאם מרטין" למשימתו האחרונה. את הגופה גילה דייג מקומי, אבל לאכזבת מפעיליה, הספרדים לא נהגו כמצופה ולא מסרו את המסמכים ישירות למרגלים הגרמנים ששרצו באזור, אלא שמרו אותם לעצמם. הבריטים יכלו להתנחם בעובדה שהבדיקה הפתולוגית לא היתה מעמיקה דיה ונערכה בחיפזון. עם זאת, למרות קביעתו של הפתולוג הספרדי שהקצין מת בטביעה, הוא הבחין בלא מעט סתירות: השיער לא נראה כשל מי ששהה כמה ימים בים, הבגדים היו במצב טוב מדי, היו הבדלים בין הצילום (של קצין אחר שדמה למייקל) לבין פניו של המת.

רק תשעה ימים אחרי שנחתו על חוף ספרדי, נחשפו המסמכים לעיניים גרמניות. תוצאות המבצע ידועות. הגרמנים אכן הוטעו, הפנו כוחות ליוון והותירו את סיציליה חשופה למדי לכוחות הפלישה ביולי 1943, שספגו בימים הראשונים אבידות מועטות יחסית לציפיות. המבצע הצליח, אבל מקנטייר חושף שהמזימה הגדולה עלתה יפה בזכות הגרמנים עצמם. היו להם די ראיות להבחין שמשהו חשוד בסיפור, ובכל זאת המסר שנשלח לברלין היה חד משמעי: המסמכים אותנטיים.

שני אנשים היו אחראים לחוות הדעת הגורלית: קרל-אריך קולנתל, וקולונל אלקסיס ברון פון רון. קולנתל היה ראש משרד המודיעין הגרמני במדריד, ונחשב לנער הזהב של שירות המודיעין. למעשה, הוא היה אחד הסוכנים הגרועים ביותר של הנאצים, שבוי בהערכה עצמית מחניפה וחרד לגורלו כמי שהיה נכד לסבתא יהודייה. הוא היה חייב להוכיח את חיוניותו למשטר ולהישאר הרחק מגרמניה עצמה.

קולונל אלקסיס ברון פון רון, מי שחתם על ההערכה שבעלות הברית אכן מתכוונות לפלוש ליוון, היה בן לאריסטוקרטיה הגרמנית ובעל מוניטין מיסטי כמי שיכול לפענח את כוונות האויב. "נסיבות גילוים של המכתבים, לצד צורתם ותוכנם, הן ראיה משכנעת מאין כמותה לאמינותם", הוא קבע בדו"ח שלו.

"זה רגע המפתח בעלילה", אומר מקנטייר. "הוא היה בין הדמויות החשובות ביותר בסיפור. איש מודיעין מבריק, האנליסט החשוב ביותר, מי שהיטלר סמך עליו יותר מאשר על כל אדם אחר במודיעין, אבל היה לו סוד: הוא פעל נגד צמרת המשטר הנאצי. הוא היה מקורב לחבורת הקושרים נגד היטלר שניסתה להתנקש בחייו. אנחנו יודעים שלפני הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי הוא שלח להיטלר באופן מכוון ושיטתי מידע לא מדויק. הוא מעולם לא הסביר את מניעיו. הוא היה אדם דתי, אנטי נאצי שתיעב את התנהגות האס-אס, הומניסט שתיעב את הקומוניזם וחשש ממנו. הוא העדיף שגרמניה תובס בחזית המערבית בכדי שארצות הברית ובעלות בריתה יוכלו להתמודד עם האיום הגדול יותר של קומוניזם מהמזרח.

"בנוגע ל'מבצע קציצה' הוא נתן חוות דעת שהמסמכים אותנטיים ושנערכה בדיקה מקיפה, על אף שלא ערך בדיקה של ממש משלו ולא ידע בביטחון שניתן לסמוך עליהם. אפשר לומר שזאת עבודת המודיעין, שהם מנפחים מידע ומקצינים בחשיבות שלו, שטיפת מידע הופכת לבסיס של תיאוריות. מצד שני, אנו יכולים לשער שהוא ידע, או חשד, במהימנות המסמכים ובכל זאת העביר אותם הלאה עם חוות דעת לא נכונה. אנחנו יודעים שהוא סיפק מידע שגוי באופן שיטתי ויש בסיס להניח שהוא ידע שזאת הונאה. אני מקווה שהתעלומה תיפתר בקרוב. אחיינו סיפר לי שהתגלה יומן המלחמה שלו ואולי עכשיו תינתן תשובה.

"הכישלון של קולנתל לא היה מהלך פוליטי מודע, אלא ניתוח שגוי שמעיד על אופיו. הוא היה איש יעיל, אבל תמים מאוד. במודיעין הבריטי ידעו שהוא יאמין לכל מה שיאכילו אותו בו. באס-אס ניסו לחסל אותו והוא חשש לחייו, והוא ראה ב'מבצע קציצה' מעין תעודת ביטוח. אילו הגרמנים היו מבינים שזאת מזימה, המלחמה היתה נראית אחרת לגמרי".

זה לא היה כישלון נקודתי של הגרמנים, מסביר מקנטייר. "במסמך שאיאן פלמינג כתב הוא קבע מהן שתי התכונות המזיקות ביותר של ארגון מודיעין: השתוקקות וצייתנות. קולנתל רצה להאמין בממצאים שהוא קיבל. אי היכולת להביע דעה נגדית במשטר הגרמני, צייתנות והסכמה כרונית הן תכונות הרסניות לא פחות. אם השיטה מבוססת על היררכיה ופחד ואסור להמרות את פי הבוס, ואם הבוס אומר משהו זו האמת, אין כמעט דרך לתקן משגים של הצמרת. דיאלוג המפתח הוא בין פון רון והיטלר, שאחריו אין מקום לוויכוח. רק לגבלס היו ספקות, אבל הוא לא העז לצאת בגלוי נגד היטלר. אם הבריטים נטו לחשוב בדרכים עקלקלות ויצירתיות, במודיעין הגרמני החשיבה היתה בקו ישר בלבד. הכל היה הגיוני ומסודר, שיטתי, לכל דבר היה מקום וסיבה ולכן היה קל לעבוד עליהם".

מה הפרשנות הגרמנית למבצע?

"בגרמניה ישנה אסכולה שטוענת שהמבצע היה חסר חשיבות והיטלר נטה להציב כוחות באופן כזה בכל מקרה, ואכן הוא היה פרנואיד בכל מה שקשור לבלקן. הוא ראה באזור מפתח לשלום המולדת ולאספקת חומרי גלם למכונת המלחמה. ישנו קו מחשבה חדש יותר, שעל פיו היטלר נטה להציב כוחות בבלקן, אבל הוא הציב כוחות מוגברים בשני המקומות שצוינו במסמכים. מסמכים גרמניים מלמדים שהוא לא היה עושה זאת ללא סיבה.

"היבט קריטי היה ההשפעה על החזית המזרחית והאפקט שם. ברגע שהחלה הפלישה לאיטליה, היטלר הסיט כוחות מהחזית הרוסית. הוא הורה להעביר יחידות לאיטליה בזמן הקרב הגדול בקורסק מול הרוסים, ומאותו רגע הצבא האדום החל להתקדם לעבר ברלין. המערכה באיטליה היתה ארוכה, אבל האפקט בקורסק היה חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. האם הרוסים היו מנצחים שם ללא דלדול הכוחות של הגרמנים ומשם ממשיכים עד לניצחון הכולל? אני בספק. האם זה היה קורה באותה הצורה? בשום אופן לא.

"ההברקה היתה להשתמש במת", מוסיף מקנטייר. "בכל תרבות ישנו כבוד בסיסי למת, וזה גובר על הספקנות הטבעית של כל האנשים העוסקים בתחום. זה יותר מדי מקאברי ומוזר. אם המסמכים היו נמצאים במזוודה או בתרמיל הם היו מעוררים חשד מיידי. לעומת זאת גופה - זה נראה הרבה יותר רציני.

"לאנגלים היה יתרון משמעותי במלחמה: כל מידע שעבר בצמרת הגרמנית עבר תחת עיניים בריטיות. ומצד שני, הבריטים ידעו שהאינפורמציה היחידה שהגרמנים מקבלים היא זו שהם סיפקו להם".

פרחים כל שנה

עם צאתו לאור בבריטניה זכה הספר להצלחה מסחרית ועורר תגובות, קצתן מפתיעות ממש. "ישנם אנשים בבריטניה שסבורים שהם קרובים של חסר הבית גלינדר מייקל ואולי הם מצפים לתגמול כלכלי", אומר מקנטייר. "אני לא חושב שיש להם בסיס לתביעה שכזאת. למשפחתו לא היה אכפת ממנו כשהוא היה בחיים, כך שלבוא שלושה דורות אחר כך ולהציג דאגה כזאת, זה משונה".

במקביל, התעורר מיני פולמוס ביזארי, מסוג הוויכוחים שיכולים להתנהל רק בעמוד המכתבים למערכת "הטיימס", על תולדות התחתונים שבהם הולבשה הגופה. בשני מכתבים הועלתה סברה בנוגע לדרך שבה הם הגיעו לשירותי הביון, ולסיום כתב אליסטר קוק את המכתב הבא: "מר פישר לא נמנה עם האנשים שהיו רוצים לראות את תחתוניהם מגיעים לגופתו של נווד צעיר בכדי לסייע להוליך שולל את הגרמנים. הוא הלך בדרכו של סנדקו, בעלה של המלכה, שנתן את הסכמתו אך ורק למה שנחשב בעיניו לנעלה במיוחד. לא היה לו פנאי לכישלונות הקטנים של החיים... גם חורבן גרמניה לא היה מוצא חן בעיניו וב-1940 הוא הביע תקווה כי יימצא מודוס ויוונדי עם הגרמנים".

"זה בריטי מאוד", צוחק מקנטייר. "חוש ההומור הזה, להלביש חסר בית ולשי בתחתונים של פרופסור נפוח וסנוב, ראש קולג'. אני בטוח שהם חשבו שזה מצחיק כשהם עשו את זה. הם היו הגיקים בחדר האחורי שמתחבלים תחבולות. צ'ולמונדליי היה איש מוזר למראה, אקסצנטרי, שלא היה מוצא עבודה בשום מקום אחר. זה היה הכישרון הגדול של צ'רצ'יל. הוא אהב לגייס אנשים יוצאי דופן. אני לא בטוח שהיום הם היו פורחים בארגוני הביון המודרניים. שם הכל יותר מסודר ותחת פיקוח".

מקנטייר כתב קודם לכן שישה ספרים שרובם עוסקים בפרשות מודיעין היסטוריות, וספרו הבא יעסוק אף הוא בתקופת מלחמת העולם השנייה. "תמיד התעניינתי ביחסים בינלאומיים, ריגול ומודיעין", הוא אומר. "אני חושב שאפשר ללמוד מהתחומים האלה על הרבה אספקטים נסתרים של המחשבה האנושית והלב האנושי. אבל מעולם לא הייתי בצבא".

לא רחוק מגיברלטר, בבית הקברות של הואלבה, נמצא קבר מספר 1,886 שנתון, בתפנית אירונית אחרונה, תחת אחריותה של הקונסוליה הגרמנית המקומית, בהתאם להסדר עם הבריטים. מדי שנה באפריל באה אשה בריטית ומניחה פרחים על הקבר. ב-1977 נוסף למצבה משפט שתיאר את קורות חייו הצבאיות של האיש שקבור תחתיה: "גלינדר מייקל, שירת בתור מייג'ור ויליאם מרטין".

"זה מקום מוזר ומרגש", אומר מקנטייר. "המצבה עצמה היא מסמך נוגע ללב. לוח אבן גדול עם תיאור של שני חיים. אותו גיבור מלחמה פיקטיבי, איש אמיץ שיצא למלחמה ונהרג, להבדיל מהתיעוד האמיתי הקצר והטרגי של גלינדר מייקל. אני יודע שזה נשמע רומנטי, היו לו חיים מחרידים, איש מעולם לא אהב אותו ולאף אחד לא היה אכפת ממנו, אבל אחרי מותו הוא הפך למפורסם ומוערך. מעולם בהיסטוריה לא היה מישהו עם ניגוד כזה בין מציאות ובדיה".*



צוות הצוללת 'סראף' על מגדל התצפית בדרך לשלח לים את גופתו של 'וויליאם מרטין', אפריל 1943



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו