בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | מלכת מידס של הדיבור

אוצר בלום של תובנות, צבעים, חושניות והומור בספר שירה חדש של נורית זרחי

תגובות

אבל כשתבוא, לא תפגוש בי אלא/במלכת מידס של הדיבור ("עשב הזמן", עמ' 30; הוצאת כרמל, 2008, סדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן)

הסיבה העמוקה, האמיתית, להיות כאן ולחיות ולא במקום אחר היא הלשון העברית; היכולת לדבר בה ולחוש את כוחה בדיבור ואת הזיקה הרוחשת בין מעשה החיים כאן לבין המלים. המקום שבו נעמדת הסיבה הזאת מולך במלוא עומקה ואורה הוא כשאתה קורא את השירה הנכתבת כאן, כי בה נוכח האדם שבלשון הזאת והוא אינו דומה למדינה. כי בשירה אתה רואה את התהום הפעורה בין הלשון של האדם לבין הלשון של כוחות העל של השוק והשררה.

אני חי כאן כי כאן חיים שיריהם של רביקוביץ', של שטיינברג, של זך, של ביאליק, ויזלטיר וגולדברג, לאור ולנסקי ובן-יצחק, וחלפי (אברהם ורחל) ופדיה וליאור שטרנברג, ואגי משעול ואסתר ראב, ויעקב ביטון ואבידן וגורי ואלירז ואלתרמן וענת זכריה ויוסף עוזר (וברור שאלה רק מעט מזעיר מתוך הרשימה, הרי אפילו עד טשרניחובסקי לא הגעתי...). מציאות הלשון העברית האצורה בשירה אינה מציאות חלופית או וירטואלית ולמרות היותה אמנות היא אינה בדיון. השירה היא העדות המהימנה והחודרת ביותר בין השדרים האנושיים למצבם החי של בני אדם. השירה הנכתבת כאן היא מן השירות המצוינות ביותר בעולם, וליודע עברית שמורה בכך חוויה של הבנה, שייכות והתפעמות שאפילו לבעלי הלשונות הגדולות אין.

ספר שירה חדש של נורית זרחי הוא חג. המשוררת הגדולה הזאת, הנושאת אחריה שובל של יותר ממאה ספרי ילדים, יוצרת בספרי השירה שלה מהלך התבגרות דרוך ומרשים ביותר. כל ספר שירה שלה, ובמיוחד בעשר השנים האחרונות, מאז "מלון היפנודרום" (הליקון 1998) הוא צעד גדול בפיתוח שפת הרוח (כאן - Mind). כי שפת הרוח היא עיקר עולמה של השירה הזאת. אינני מתכוון לכך שכל שירה היא במובן מסוים שפה של הרוח, אלא לכך שזרחי בונה בשירתה מרחב שלם ומשוכלל של דיבור על חיים פנימיים. זהו מרחב שיש בו "אני" ויש בו "נפש" ויש בו "זיכרון" ו"דמיון" ועוד ערב רב של מחוזות ומצבים הפועלים כסימפוזיון הומה. באחד משיריה הבלתי נשכחים - "נפש קטנה" (בתוך "התקרה עפה", 2001) היא יוצרת פארודיה רצינית על שירו המפורסם של הדריאנוס, ופונה אל ה"נפש":

חפרפרת, נפש עצומת חשך,

אני שולחת לך אור בשירות

שמגיעות תמיד מאחר מדי -

שעה לפני הילדות.

כזה הוא הדיבור בין ה"אני" ל"נפש" אצל זרחי, חלק ממשא ומתן ארוך בין חלקיה השונים של הרוח, כשה"נפש" (שלה מקנה זרחי משהו מאיכות "ציפור הנפש") היא מוקד הכאב, החשיכה, וההיפוך הכה אופייני לזרחי - בין יש לאין. כלומר, היא מוקד הספק בקיומו הממשי של ה"אני" (מרתק, אגב, לראות כי הפנייה "חפרפרת" שומרת על צליל המלה המיוחדת שבחר ברונובסקי בתרגומו לשיר העתיק - "חוורוורת"). בשיר הזה, מעבר לתכונת החושך הבולע-כל של הנפש, מוחש מאוד אותו היגיון של חיי הרוח, על מרחביו וזמניו המיוחדים: ה"אני" השולח שיירות של אור לעולם מחמיץ את זמנה של הנפש החשוכה, כי היא שרויה תמיד בעדיין לא ילדות. סיכול הזמנים המפתיע (מאוחר = לפני) הוא סימנה של הנפש המהפכת. עוד מוחש בשיר הזה משהו ממנעד נימות הדיבור של זרחי, שלמרות היותה כותבת מובהקת של "שירת מעמקים", דיבורה הוא צלול ושופע אירוניות, קריצות וחדוות משחק גלויה.

"עשב הזמן" החדש הוא פרק סוער במיוחד במסע השירה של זרחי, כמין פרק ניגודי לספר הקודם ("הנפש היא אפריקה" 2005) שבמרכזו מפעמת שאיפה לקפוא, שבה ה"אני" הוא העוצר את הזמנים בקורו: "והזמנים מתקרבים אלי כגורים לחסות בכל מאדי הכפור" (- מ"כפור") ושבו סערות הפרא של הנפש מרוסנות על ידי קווי מתאר של עולם התופעות (קווים שנמחקו מכיוון אחר בקובץ הקודם לו - "התקרה עפה" 2001!). ב"עשב הזמן" עומד ה"אני" חשוף בפני תנועת הזמן, שבהעדר האמון בכוחה המסדר של המציאות, הוא חש את תנועתו המכלה בעוצמה מהממת:

אינני מאמינה לשלחן שהיש ישנו,

לכן אני גרה בקרון הזמן

עם תרנגלת שמטילה ירחים לקויים (רפאים 16)

או -

אלמלא העצים, היו הדיונות עפות ברוח.

אלמלא עץ הילדות

גם אני הייתי מרחיקה מזמן. (אלמלא 13)

ובאחד השירים הגבישיים שבקובץ (נניח 27) נאמר בגלוי: "יש להודות - העולם הוא נטול עצם" ועל רקע תחושת הכיליון המפעמת במרחב הרוח הזאת (תחושה שבשום אופן אינה חדשה בשירתה ואינה קשורה בהיותה "שירה מאוחרת") גדלה כאן עוד יותר התנועה הפנטסטית בין מעגלי הישות המתרחבים סביב הקיום האנושי המוחשי. רבים מן השירים נאמרים לגבר שאהבתו כשלה מלהביא עמה תובנה כלשהי, וה"אני" - האשה החכמה, היא המגלה לו את עקרונות הקיום שהתגלו דווקא מתוך כישלונו. בשיר מבריק ומורכב ביותר - "קעקוע" (23), שעוד שנים רבות אקרא בו עד שאראה יותר מצפונותיו, בונה זרחי ארבעה מעגלים סביב סמל התיאטרון, ובו היא נוגעת, מכיוונים שונים, ביסודות הקבועים, שכמו גזורים מראש, של הקיום האנושי: "לא גיליתי לך שהתפקיד קדם לשחקן / והוא מקועקע במדור הנמוך מן העור". אלא שכאן מצטלבת האמת הזאת בהיפוך נוסף, האופייני אף הוא לזרחי: ההיפוך בין מציאות לבדיון. הרי אפילו במשפט המצוטט הזה העין מרצדת הלוך ושוב בין חלקיו ומגלה כי הבדיון מחליף את מקומו תדיר. השיר, המתפתח דרך ערב רב של מגעים בין מציאות ובדיון בשלבי התפתחות שונים של החיים, מסתיים בבית צבעוני וגרנדיוזי של פנטזיה תיאטרלית, הנסתרת מייד באבחה אירונית צולבת בקול חריקה בנוסח פליני:

אני רוצה שלחשן ינשק אותי,

שהאריות בגלימה ישאגו והגברות תרעדנה תחת השמשיות,

רק שהפרגוד לא יצנח ויתגלו תחתיו

אצבעות החיים העבות זקורות מתחת לבמה.

נשיקת הלחשן היא מגעו של היודע המוחלט; היודע את ה"תפקיד" הקודם לשחקן, את הטקסט הקודם למציאות. יש בו משהו אלוהי. הרגע הזה יהיה מופלא ואקסטטי; הציורים יהפכו ממשות והגברות "תרעדנה" בתוכם. אבל יש דבר אחר, רב-כוח, שאינו שותף ל"ידיעה" הזאת ולכיסופיה - "אצבעות החיים העבות" הפועלות מתחת ל"פרגוד". והרי ה"פרגוד" העברי במקורו מסתיר את האלוהות עצמה! אלא שכאן יש לפרגוד כיוון נוסף: מתחתיו... וכמה גועל שורר סביב המלה "זקורות" במקום הזה!

ספר של זרחי הוא אוצר בלום. אתה הופך בו והופך בו, ולעולם אינך יכול לנתק את התובנות המבריקות האלה מן המלים, כלומר - מן הצבעים, מן החושניות העזה של מראות המלים, מן הטיסות המינכהאוזניות האלה ומן ההומור הניתז בחיכוכים החורקים במכונת התיאטרון הזאת של שירת זרחי. חוכמה מכונפת השירה הזאת.



נורית זרחי. פרק סוער במיוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו