בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה | אילו הוחזרו הפליטים

התגלה פרק עלום שהושמט מהספר "בבל וירושלים" משנות ה-50, המדבר בזכות השיבה

תגובות

שמעון ראבידוביץ' היה מלומד יליד פולין שלמד בברלין ובתקופת מלחמת העולם השנייה ישב בלונדון. אחרי המלחמה עקר לארצות הברית ובאחרית ימיו שימש פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת ברנדייס. הוא מת ב-1957. מוקירי זכרו אומרים שהיה אחד הסופרים העבריים החשובים במאה ה-20 ומאמינים ששמו הושכח מפני שהאמין בעתיד החיים היהודיים ברחבי העולם, לצד מקומה המרכזי של מדינת ישראל. תפישה זו פיתח בספרו "בבל וירושלים", שנכתב במחצית שנות ה-50, בעברית. הספר עורר את זעמו של הממסד הציוני, בעיקר בישראל, שעוד דגלה אז ב"שלילת הגולה".

באחרונה התגלה פרק שלם של הספר, שראבידוביץ' השמיט, ושמו "בין עבר לערב". הוא קורא למדינת ישראל להתיר את שובם של הפליטים הערבים. לצד נימוקים מדיניים ומוסריים, שיקפה דרישה זו את אמונתו של ראבידוביץ' בזכותם של מיעוטים לאומיים: יהודים בין עמי העולם, ערבים במדינת היהודים. מדובר במסמך שחשיבותו מזערית. לראבידוביץ' לא היתה השפעה ציבורית ואיש לא התעניין בדעתו על בעיית הפליטים. העניין הפתאומי בספרו מתעורר הודות לכך שההיסטוריון דייוויד מאיירס מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, החליט לגאול את הפרק הגנוז והוצאת הספרים המכובדת של אוניברסיטת ברנדייס החליטה לייחד לו ספר שלם.

היוזמה האקדמית, לכאורה, אינה מנותקת מהוויכוח הפוליטי על עתיד היחסים בין ישראל לפלשתינאים, לרבות "זכות השיבה" של הפליטים ושל צאצאיהם. יותר ויותר אינטלקטואלים בארה"ב מתעניינים בשנים האחרונות ברעיון הקיום ה"דו-לאומי", כלומר במדינת ישראל כמדינת "כל אזרחיה", חלופה למדינה "יהודית ודמוקרטית".

חרף אופיו האזוטרי של ראבידוביץ' והצעתו הגנוזה - יש משהו מצית דמיון במחשבה כיצד היתה ההיסטוריה משתנה, מה היתה דמותה של מדינת ישראל ומה דמותו של המזרח התיכון כולו, אילו התירה ישראל את שובם של הפליטים. זו מחשבה רלוונטית גם השבוע.

מסורת אכזרית

ימים אחדים לפני שהחלה הפעולה בעזה, בין מלחמה לשלום, פירסמה הוצאת "נהר" ספרון קטן מאת לב טולסטוי, ובו מאמר נגד פטריוטיזם. טולסטוי סבר שזה רגש לא צודק ולא מוסרי. "נורא לומר זאת", כתב, "אך אין ולא היתה אף פעם אלימות של בני עם אחד כנגד עם אחר, שלא הופעלה בשם הפטריוטיות". הדברים נכתבו ב-1894: "הממשלה מביאה לידיעת העם שקיימת סכנה ודאית לפלישה של עם אחר ושהדרך היחידה להימלט מסכנה זאת היא צייתנות כנועה של העם לממשלתו (...) במצב זה היא מאלצת אותו לתקוף עם אחר. וכך מאמין העם לידיעה שמפיצה הממשלה אודות הסכנה (...).

"הסיפור הישן והמוכר יחל שוב, הפעולות הרגילות האיומות יחזרו על עצמן. עורכי העיתונים היומיים יהיו מרוצים מן הגידול בהכנסות ויתחילו בהתססה ארסית כדי לעורר בהמונים שנאה ותשוקה לרצוח, בשם הפטריוטיות (...) אנשים שמימיהם לא ראו, שלא עוללו להם כל רע ולא היו מסוגלים לעולל להם כל רע.

"וכאשר מספרם של החולים, הפצועים וההרוגים יהיה עצום עד כדי כך שלא יהיו ידיים לאסוף את הגוויות, וכאשר האוויר יהיה נגוע בצחנת 'בשר התותחים' עד שאפילו בשביל העסקנים יהיה המצב בלתי נסבל, תוכרז הפסקת אש (...) ואלה שהפיקו מכך רווחים שוב יצהירו אז בביטחון, כי מכיוון שהיתה מלחמה, סימן הוא שיש צורך בה ושוב יכינו לקראתה את דורות העתיד (...)".

מסקנה: "הפטריוטיות היא כיום מסורת אכזרית המאריכה ימים מעבר לטבעי, לא רק מכוח האינרציה, אלא משום שהממשלות והמעמדות השולטים מודעים לכך שלא רק כוחם, אלא עצם קיומם תלוי בה והם מעוררים אותה בעקשנות ודואגים, הן בעורמה והן באלימות, שתמשיך להתקיים בקרב העם".

קשה לדעת בשלב זה, אם עורכי העיתונים הישראלים מרוצים מהעלייה בתפוצה, אך נראה שניתן כבר לקבוע, שמעולם לא התנהלה כאן מלחמה תחת מעטה כה כבד של חשאיות, כמעט ללא סיקור עיתונאי. בתוך כך בולט המחסור במידע על אסונם הנורא של תושבי עזה. אמנסטי הבינלאומי וכמה ארגוני זכויות אדם אחרים, בהם האגודה לזכויות האזרח, מציעים מידע שוטף על כך באתר אינטרנט מיוחד שכתובתו: http://www.acri.org.il/camp/clips/index.html

אגדת התפוח

בשבוע שעבר סופר כאן על ספרו של הרמן רוזנבלט, ניצול השואה שגולל סיפור נוגע ללב מתקופת מעצרו במחנה בוכנוואלד. לדבריו, היתה שם נערה שהגניבה לו תפוחים מבעד לגדר, ואחרי השואה הם נישאו. התברר שהסיפור לא היה ולא נברא והוצאת פינגווין, שעמדה לפרסם את הספר, חזרה בה מכוונתה. הוצאת ספרים קטנה ושמה יורק האוז, קפצה על המציאה והודיעה שהיא תפרסם את סיפורו של רוזנבלט. בכך מתחדד דיון רגיש מאוד על מותר ואסור בזיכרונותיהם של ניצולי השואה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו