בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבות וספרות: "כאילו בכלל בעולם את אינך!"

אי-אפשר שלא לתמוה על שמשון מלצר כבר אז ושם: מאין העברית הזאת, העשירה, הטבעית, המשחקית. וכך בכל אשר עשה, קלות כזאת

תגובות

אמא מרים נהרגה מהפצצת הסקאד בבוקר "שבת שירה", 19 בינואר 1991. מאותו יום התחלתי סוף-סוף להתקרב לאבא. וזה היה, כמובן, מאוחר מדי. מהר מאוד התברר שהוא, בן ה-82, מאבד מלים, מחפש ללא הצלחה את "המפתח", לא מוצא, ואומר בכאב "נו, השליסל". ועוד מעט וגם יידיש-המעמקים נעלמה לה יחד עם העברית הנפלאה שקצת ממנה הוריש לארבעת ילדיו מפני שהתעקש לעלות על האונייה ארצה מן הסמינר למורים בלבוב בדיוק בזמן כדי שאחי הבכור ייוולד כאן ולא בגולה. וכדי לחסל אותה, את הגולה, אחת ולתמיד, קרא אז לאחי אביב (כנראה האביב הראשון בארץ), ולא כפי שהתחיל במהרה להתכנס בחזרה אל עצמו ואל העצב ואל אותה גולה של תפארת, על חשבוננו, השלושה הנותרים - יודינקה (זה אני) ושמוליקל (זה אחי מולי) ומלכ'לה, זו הבת זקונים שכל כך חיכה שתהיה לו כדי שיוכל לקרוא לה על שם אחותו הבכירה, האהובה, המופצצת.

אבי שמשון היה הילד התשיעי והאחרון לאמו, "אני המיותר לאחי". את שירו המפורסם ביותר, "אשירה לרש"י", הקדיש לאמו שרה, "שלא ביטלה אותי מתלמודי אלא פעם אחת, במותה". וכמה מפתיע השיר הזה בצורתו: הרי אבא היה אמן החרוז והמשקל. דב סדן (שכוח גם הוא), שהקדיש חוברת מלאה של "לשוננו" לחידושי העברית שלו, היה אומר שקורס בפרוזודיה עברית די לו שיהיה בנוי כולו מן הווירטואוזיות של שירי שמשון מלצר. ובאמת, מספיק לשמוע את המוסיקה המתחלפת בשירו האחר המפורסם, הבלדה על "דבוש והבעל שם טוב" (שאותה הקדיש לסדן), ואז להסכים: מן האמפיבראכים הנעימים, המצולמים ברגיעה - ודבוש עם רוח ביער נשא על סוסו כבסער ואם כי הזקין ועיף. אל דהרת הטרוכאים - דבוש בא רכוב כנשר, רעמתו כלבן שלג. על סוסו מהיר רגלים הוא דוהר לשפת הפלג. ובחזרה אל תמונת הסיום והאמפיבראכים, סוף הסרט (כך ביקשה מרגוט קלאוזנר, רשות לעשות סרט): למטה, באפל היער, ששים הבחור והנער לדבוש יחילו עד בוש. מלמעלה, מראש ההוברלא, ריקן ועזוב הוא חוזר לו, הסוס הלבן, כפוף-ראש.

אבל את המניפה היפהפייה הנפרשת ב"אשירה לרש"י", של ילדות עשירת תמונות מפולין דרך צרפת אל ארץ ישראל מדומיינת, את השירה הזאת הוא כותב כאן בארץ, כשהוא כבר מכיר יפה את תלמי עמק יזרעאל וכל זה, היד שלו כבר בשיא זריזותה, והשורות הן דווקא שורות של חרוז לבן! כאילו רצה לומר, כשיש צורך, אקח את הנוצה ותלך במרוצה, וכשאין צורך, אין צורך.

וכשהוא רואה שלג בצפת, ובירושלים, ו"שלג ירד גם בכאן, תל-אביב", הוא כותב רק על השלג שם, לא כאן, והשיר הזה, "שלג", הוא "לזכר אבי שמואל", ו"בשעה שסיימתי שירי זה דימיתי לראותו הולך בראש בני ביתי הגולים, אבל אותה שעה כבר היה השלג מכסה את קברו". והוא כביכול מתנצל בפני קוראיו על היד הקלה - נמשכתי אחר החרוז המוזר אגרטל - ערפל - אפלה... תנור העשן - לפיד אש שעבר... חשכה ואימה גדולה...

השנה היא תש"ב, 1942. אבא עלה ארצה בזמן, ב-1933, לאחר שכבר קנה לעצמו שם של משורר, והוא אז בן 22, בלבוב ובסביבתה העברית. לימים הוא עתיד להתייחס אל השירים האלה, הבוסריים, כאל אטיודים ותו לא, ואי-אפשר שלא לתמוה: מאין העברית הזאת, העשירה, הטבעית, המשחקית, כבר אז, שם, אחרי שהפליא, למשל, בכליל סונטות ביידיש ובציור נפלא מול כל אחד מארבעה-עשר עמודי הטקסט? וכך בכל אשר עשה, קלות כזאת.

ואז, לאחר שכתב שיר אהבה ראשון בארץ ישראל, הסונטה "בדידות" (1934), באה אצלו התבהרות גדולה: הוא הבין - הרגיש - כי לא על הדרך הארץ-ישראלית החדשה תהיה תפארתו. "ומכאן ואילך", כדברי עצמו - "נקוט הכלל: מיטב השיר - אמתו". והאמת היא במקום שעזב. לפי החשבון שלי, המאוחר, לקח לו איזה חמש שנים ומלחמה שתיכף היא כבר באה כדי לדעת: מטאפורות על כבישי העמק הנמתחים כרצועות של תפילין הן לא בשבילו, ואם שדות שבעמק, שהוא מכיר אותם יפה, אז השדות הללו מהלכות בהן הפרדות ושומעות בהנאה של שעת ערבית את "אמרותיו" של רש"י ו"דברו המתוק" מפי האיכר העברי שעלה מן החדר בגליציה. השדות הישראליים הללו הם המטאפורות של השדות האמיתיים, הקונקרטיים, מן הילדות הרחוקה כמטחווי נגיעה. וגם לא פונדקים צרפתיים. ואבא גם לא היה פוריטני, נהג (וגידל אותנו) כחילוני גמור, והיה מסתכל בחיוך (עם קורט מבוכה, אולי) גם על השימוש שעושה בתפילין, נניח, יונה וולך. הוא, שתירגם כתשעים משוררים מיידיש, חלקם רצח היטלר וחלקם רצח סטאלין וחלקם נתפזרו לכל עבר ממונטריאול ועד תל-אביב, משוררים מודרניים מכל ז'אנר ואפילו "סוגה" וסוגיה, משוררים שעליהם כתב גרשון שופמן ב"ניצוצות" שלו שעל ידם נשמעים המשוררים העברים שלנו כ"תרנגולות בית לנוכח אווזי בר", הוא, אותו להפחיד עם קצת סקס עם או בלי חריזה, עם או בלי משקל? באמת!

ואז כתב אבא את חטיבת השירים הפחות ידועה שלו: לא את שירי החסידות המפורסמים, לא את הבלדות מלאות החן וההומור הידועות (אז) בעל פה אצל 100,000 (מאה אלף!) רוכשי המהדורות הרבות של קובצי שיריו. הוא כתב אז את קבוצת השירים הנוראים בחרישיותם, שירי הקינה המשפחתיים: "אחי החייל", "המניין בעירי, בעיר טלוסט", "רקיע עטוף ערפל אפרפר", ועוד. ובימים ההם, וכדברי אמא ע"ה, היפהפייה שלו, "במשיכה אחת" (ואולי התכוונה "במשיחה אחת" - לאבא היה כתב היד הכי יפה בעולם, ועל כך יעידו סדרים רבים בתל-אביב ובירושלים ובחיפה, ובשורות סרגליות בלא מחיקה), עד הבוקר, כתב אבא את היפה בשיריו: "אגרת". והוא מוקדש בפשטות - "למלכה אחותי".

מלכה, האחות הגדולה, היתה כבת עשרים כשנולד התינוק התשיעי, אבי, שבמהרה התייתם, הקטן המוכשר, והיא היתה לו אם: שעה מאחרת אכתב לך אגרת מכתב געגועים תמימי - אליך, נלבבת, יפה, נאהבת, אליך, אחות אהובה ואוהבת, אליך, אחות כאמי.

שלא כמו אלפים רבים בטלוסט ובסביבותיה, מלכה לא נלקחה אל המחנות. אף פעם לא סיפרו לנו - לא עלה על דעתנו לשאול - איך זה נשארה בחיים עד סוף המלחמה. כמעט. וכשהתקרבו הטנקים הרוסיים בשיירה, עוד הפצצה גרמנית אחת ומלכה נשרפה למוות. כמו שאר שירי השואה של אבא, "אגרת" היא פנינה של רכות, עשרים ושישה בתי-שיר - ולא הרמת קול אחת. אבא בתל-אביב, משורר עברי במיטבו ובשיא תהילתו (שחלפה), והוא כולו שם, ב"עיירה הזערערת" שלו: אצק את העצב בדפוס של הקצב, אחרז דמעי עלי חוט; ואם לא יגיע עדיך ארגיעה מכתב געגועי - הוא יחיה ויגיה קברנו אחר שנמות.

כמעט אף פעם לא קראתי את השיר מתוך הספר, ואני יודע הרבה על פה, כי שמעתי בצעירותי את אמא המון פעמים, בקיבוצים ובסרט ואיפה לא, קוראת בקול, בשקט, בלי שגיאה, והקהל מתחשמל. ועכשיו, כשאני יושב מול הספר וכותב, אני לא מאמין למראה עיני: תש"ב, כתוב שם למטה, כלומר 1942. והרי ההפצצה שבה היא נהרגה היתה באמצע 1945! וכמו שאר הדברים, אילו רק יכולתי היום לשאול אותו, את אבא - איך זה כך ידעת את הכל!

אבא שמשון נולד בטלוסט שבגליציה ב-1909. בשנה הבאה, שנת המאה שלו, נוציא לאור אנחנו, ילדיו, שלא עשינו דבר לפאר את שמו, מבחר של שיריו, ובו כמובן "אגרת", השיר האהוב עלי מכולם.



יהודה מלצר


שמשון מלצר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו