בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | גלות ברחוב הראשי

איזה כיף, בטירה אני אויב הציבור מספר אחת, וגם בירושלים

תגובות

איני בטוח מה מותר ומה אסור לכתוב בשבוע שבו מסתיימת המלחמה. איני יודע כמה חופש יש לי לבטא בכתב את רגשותי. מותר להצחיק, או שהפצע בעזה עודנו טרי מדי? מותר להביע שאט נפש ממראה צהלת הניצחון של חיילינו השבים לבסיסם? מותר לכתוב שראיתי את כפות ידיהם מגואלות בדם כשהם מנופפים בדגלם?

הייתי רוצה לברוח. להעמיס את מיטלטלי ברכב, להתניע ולהתחיל לנסוע. לא באמת חשוב לאן. העיקר שזה יהיה רחוק. העיקר שלא אהיה כאן. איני יכול לחיות במקום המזוהם הזה שבו כולם בטוחים בצדקת דרכם. תקראו לי פחדן עלוב נפש, תקראו לי בוגד, שפן. תקראו לי בכל השמות שבא לכם. אמן, שיבושם לכם.

נמאס לי לציית לכללים שלכם, יהודים וערבים כאחד. תגידו מה שתגידו, אבל כשזה מגיע לכתיבה אני מסרב להיות פחדן. נמאס לי מכם. לא יכול לסבול אתכם יותר. חבורה של אידיוטים, רוצחים שפלים, מטומטמים, גזענים, שונאי אדם.

עד כאן ההקדמה שמטרתה להגיד לכם, קוראי היקרים, מה אני חושב על כל האחרים חוץ מכם. אני מקווה שבזה סיימתי את דברי בגנות המתקפה על עזה. עתה אספר לכם דברים שלא יכולתי לשתף אתכם בהם, מכיוון שמדובר בחשיפה אישית שלא יאה להציג בעת לחימה.

ובכן, הייתי בטוח שאני כותב דברים נגד המלחמה עוד מיומה הראשון. הייתי משוכנע שמעולם לא הייתי אמיץ ובוטה כמו בשלושת השבועות שחלפו. עד כדי כך שהקפדתי להעיר את ילדתי הקטנה בימי שישי השכם בבוקר, ויחד עמה המתנתי למחלק עיתוני "הארץ" שמקפיד להגיע לבניין כמה רגעים אחרי השעה שש. הראיתי לילדה כיצד נראה המוסף וביקשתי שתעלה בין הדירות, תבדוק בפתחי הדלתות ותחרים את המוסף שבו מתפרסמים כתבי, הכל כדי למנוע עוגמת נפש מדיירי הבניין ולא לעורר את זעמם נגד השכן החדש. בסופו של דבר טעויות כגון אלו, היעלמותו של אחד מחלקי העיתון, קורות לא פעם, ואני משוכנע כי אין בבניין אגודת קוראי "הארץ" שיחלקו ביניהם את התרעומת על העדר המוסף ויתהו אם יד מכוונת עומדת מאחורי הדבר.

אבל במלחמה כמו במלחמה, ההפתעה הגיעה דווקא ממקום לא צפוי. שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי באותו יום שישי היתה מפתיעה ביותר. היה זה קולו המוכר של המורה לערבית שלימד אותי בחטיבת הביניים בטירה לפני 20 שנה בדיוק. "התקשרתי רק לוודא שזה לא נכון", אמר המורה לערבית, ואני שלא התכוננתי לבוחן פתע גימגמתי שאיני יודע במה מדובר ושאלתי אם יש מועד ב'.

טלפונים מוזרים ולא צפויים המשיכו להגיע, כולל מקרובי משפחה שעמם לא דיברתי זה שנים. לבסוף החלטתי להתקשר להורי ולברר מה פשר המהומה בטירה. "זה שטויות", ניסה אבי כמנהגו לטשטש ראיות, אך לאחר חקירה קצרה התברר שבטירה הופץ כרוז שנושא את הכותרת "כלב ציוני מטירה" ומאשים אותי בשיתוף פעולה עם האויב הציוני, תוך שהוא מתאר אותי כאדון החזירים היהודים, מתיר את דמי וקורא לבני משפחתי המכובדים לצאת בפומבי ולהקיא אותי מקרבם. הכרוז, שנחתם על ידי הגורם האלמוני "חופשי הכפר", בא בעקבות דרשה שנשא אחד האימאמים במסגדי טירה, ובה הוכרזתי באופן רשמי כמי שיצא מדת האיסלאם ומהאומה הערבית.

אני מוכרח לציין שיותר מאשר פחד, כעס, זעם ודאגה לנוכח תוצאות מבחני המיצב בנושא הבנת הנקרא בטירה, היתה התגובה הראשונה שלי דווקא תגובה של שמחה. על פי מה שהבנתי רבים-רבים בטירה התעסקו בכתבותי שמתפרסמות ב"הארץ", ולנוכח השמועות על קיצוצים במשכורות העובדים בעיתון, קיוויתי שגאולת העיתון תבוא דווקא מרבבות הערבים, ובמיוחד תושבי טירה, שהחלו בהמוניהם לקרוא אותו. אלא ששמחה זו נגוזה במהרה כשהתגלה שהטור הודפס במאות עותקים וחולק על ידי תורמים אנונימיים ברחובות הכפר ומסגדיו.

"טוב", הודעתי לאשתי, "לא נוסעים סוף שבוע לטירה". "למה?" היא שאלה, "לא בישלתי. חשבתי שנאכל שם". "כן", עניתי בייאוש, "אני יודע, אבל התירו את דמי שם". "סוף, סוף", אמרה אשתי והוסיפה, "אז תקנה קילו בשר טחון לפני שאתה אוסף את הילדים מבית ספר. אין כלום לבשל".

ערוץ אל-ג'זירה נתלה בפינת האטליז ושידר הצהרות של אחד ממנהיגי הזרוע הצבאית של חמאס. כמה קונים בהו במסך, וכשאותו מנהיג דיבר על ניצחון ההתנגדות נפלטה לי מעין נהמת צחוק שהפנתה אלי את כל מבטי הנוכחים. "מה זה היה?" שאל אחד מהם. "לא", עניתי, "סתם, צחקתי על זה שהוא אומר שחמאס ניצח". "מה זאת אומרת צחקת?" שאל אחר, "מה מצחיק בזה?" "לא. סתם. אני מתכוון, בטח... בטח ניצחנו. אני רק רוצה קילו בשר טחון בבקשה".

בדרך מהאטליז לבית הספר כבר התחלתי לתהות על מקומי כאן. תהיתי מי אני ומה אני, איפה חטאתי בדיוק ולמה. צלצול הפעמון שיחרר את הילדים מבית הספר המעורב, ומצאתי נחמה רבה בחיבוק ילדי והצמדתם לחיקי. צעדתי איתם מפתח בית הספר עד החניה והילדה סיפרה על מכתב שכתבו בכיתה לראש הממשלה ולשר הביטחון ובו קראו לו להפסיק את הרג הילדים בעזה. שמחתי וחיבקתי אותה. פניתי לקשור את אחיה הקטן במושב שלו והיא אמרה שתכניס את התיק לתא המטען, שיהיה לה יותר מקום לשבת. בעודי מלווה אותה מאחור יכולתי לראות ג'יפ של דיירת בשכונה נעצר פתאום ליד המכונית שלנו. אשה עם משקפי שמש ומסטיק פתחה את החלון שלידה בלחיצת כפתור. אני והילדה הבטנו שנינו לעברה כשהיא הטיחה בנו "יימח שמכם" וזרקה בקבוק מים שפגע בפניה של ילדתי.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו