בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוגים ללשון עברית באוניברסיטאות - היהודים עזבו, הערבים הגיעו

מלחמת שפות של ממש מתחוללת בחוגים ללשון עברית באוניברסיטאות. יותר ויותר סטודנטים ערבים, שרואים בשפה כרטיס כניסה לחברה הישראלית, כובשים את מקומם של היהודים, שהפקירו את העברית לטובת לימודי מנהל עסקים. בכירים באקדמיה מתקשים לעכל את הערבים הטובים האלה, שמקלקלים להם את התדמית הכל-יהודית

2תגובות

"אם תשאלי כל אחד אצלנו מה הוא מעדיף ללמוד, הוא יגיד לך שהוא מעדיף לשון עברית על לשון ערבית", אומר מוחמד יזבק, בן 21, מנצרת, "כל החבר'ה אצלכם רוצים לשבת ולהקליד על המקלדת, ולשכוח משפת האם שלהם. זה דווקא לא בסדר, אם תשאלי אותי, מרוויחים כסף, אבל כמו שאני מחשב את זה, כולם בטח יצליחו בחו"ל במקום בארץ, וגם זה לא בסדר".

יזבק לא נמשך למקלדת. במקום זה הוא התחיל השנה ללמוד לשון עברית באוניברסיטת חיפה. אבל לא רק הוא. סוזן שאער, מיפיע, סיימה שם לפני שנה את התזה לתואר שני: "פסוקיות זיקה בשיח העברי הדבור". הדיל אבו פארס-כמאל מדלית אל כרמל עומדת לסיים את התזה על צירופי נמ"ה - נשואים מזמיני השלמה. הישאם אבו ריא מסחנין למד שנתיים בחוג ללשון עברית במכללת אחוה בדרום וסיים את התואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון. "לפעמים כשאני רואה איך אנשים כותבים או מדברים עברית, יהודים אני מתכוון, אז אני מתקן אותם", הוא אומר.

העברית לא מתה. לא במגזר הערבי. שם החוג ללשון עברית הוא המנהל עסקים החדש. מקפצה חברתית ומקצועית למי שרוצה להתקדם ולהצליח בחיים. המהדרין מוסיפים לזה גם ספרות עברית. כך ניצחה הפרקטיקה את האידיאולוגיה, והאמונה ששפה היא גם זהות לאומית ולימוד עברית ייחשב לחציית קווים, פינתה את מקומה לכיבוש שקט של החוג ללשון עברית: באוניברסיטת חיפה על ידי ערבים מהצפון ובאוניברסיטת בן גוריון על ידי בדואים מהדרום. למסיימים כמעט תמיד מובטחת עבודה בהוראה, משרה שיש בה פרנסה, כבוד ויקר, באופן יחסי. בכל בית ספר ערבי ובדואי, יסודי ותיכון, חייבים ללמוד עברית, ומורים טובים הם מצרך מבוקש.

"להיות מורה בתיכון זה עבודה טובה ומכובדת", אומר תאיר קיזל, בן 26, מהכפר מרר שבגליל, "בחברה פטריארכלית, ייאמר לזכותה, עדיין יש קצת הדר למורים. בעיני חלק מהאנשים זה היה תמוה. שאלו: 'מה תעשה עם לשון עברית?' היום, במבט לאחור, אני יכול להגיד שהצלחתי, והמון תלמידים שלי רוצים ללכת בעקבותי וללמוד לשון עברית באוניברסיטה. אבל אני, השאיפות שלי זה להמשיך באקדמיה ולעשות דוקטורט בלשון עברית".

המטרה: הישרדות

באוניברסיטאות מתקשים לעכל את הלקוחות החדשים של לימודי העברית. "הדימוי הזה פוגע בנו בצורה קשה", אומר פרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה ולשעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח. "הציבור חושב שאנחנו בכלל אוניברסיטה ערבית. יש לנו רק 20 אחוז ערבים, ולכבוד לנו להעלות את הרמה של האוכלוסייה הערבית ואת ההשכלה שלהם, אבל זה מרתיע הרבה אנשים, מרתיע תורמים, מרתיע הורים לשלוח את הילדים שלהם, מרתיע סטודנטים".

דומה שחוק הכלים השלובים הוא זה שמכתיב כאן מאזן אימה אקדמי. "מדעי הרוח על הפנים", אומר פרופ' חיים כהן, ראש החוג ללשון עברית ומקרא באוניברסיטת בן גוריון, ולא מגלה שום סוד, "והחוגים למקרא וללשון עברית בראש הרשימה". אבל לא רק בבן גוריון, בכל האוניברסיטאות המצב בכי רע. החוגים האלה מצטמקים ומתפתלים, וכששיעור ההרשמה הוא פחות מאחוז מכלל הנרשמים למדעי הרוח, במקרה הטוב, כמו בחיפה, הם יעשו הכל, אבל ממש הכל, כדי לשרוד.

באוניברסיטת תל אביב, למשל, גאלו את החוג ללשון עברית מיסורי גסיסה אטיים והפכו אותו למגמה בתוך חוג לתרבות עברית. ביחד עם מקרא, בלשנות שמית, תלמוד וספרות של העת העתיקה, חוגים שכבר הרבה זמן לא מצליחים לפתות סטודנטים. הסגל הבכיר בתל אביב התנגד בהתחלה למיזוג המאולץ. אחרי ארבע שנים רואים אחדים מחברי הסגל את האור: "אפילו אם זה בא מכורח, התוצאה יותר טובה", אומרת ד"ר תמר סוברן, ראש המגמה ללשון עברית, "זה הביא להעשרה בין-תחומית, של הסטודנטים ושל המרצים".

גם החוג באוניברסיטה העברית לא נחשב להיט. בשנים האחרונות נרשמים בין 12 ל-20 סטודנטים בממוצע. השנה, ממש לפני תחילת הלימודים, הודיעה הנהלת האוניברסיטה על קיצוצים נוספים בפקולטה למדעי הרוח. "החוג שלנו נפגע", אומר פרופ' שמואל פסברג, ראש החוג, "ונאלצנו לצמצם בקורסי בחירה".

לדעת פרופ' פסברג כל זה קורה בגלל המכללות והזלזול הכללי בחברה כלפי מדעי הרוח. "אנשים שלמדו פעם מדעי הרוח בגלל שלא התקבלו למשפטים או מנהל עסקים, הולכים היום ללמוד את המקצועות האלה במכללות, ומוותרים בכלל על מדעי הרוח. זה חיקוי של תהליך שקרה בארצות הברית והגיע אלינו באיחור, ההבדל ששם רפואה או משפטים זה תואר שני ואנשים חייבים ללמוד משהו לתואר ראשון, אז מקובל שלומדים ספרות אנגלית, למשל, כדי לשפר את היכולת שלהם להתבטא ולהתנסח".

פרופ' בן ארצי אומר שחברה בלי מדעי רוח היא חברה ריקה מתוכן. "בכל חברה תרבותית בעולם הבינו את זה. בגרמניה הכינו כוחות משימה מיוחדים ונפתחו מאות יחידות חדשות למדעי הרוח. באוניברסיטת ניו יורק הקימו ארגון שלם לסיעור מוחות והגיעו למסקנה שהחברה מאבדת את הצביון שלה בלי מדעי הרוח ופתחו מאות משרות חדשות".

באוניברסיטת בן גוריון היתה השנה עלייה קטנה בהרשמה לתואר ראשון בלשון עברית. כ-30 סטודנטים נרשמו, מחציתם בדואים. פרופ' כהן מודע לכך שאף חברת ביטוח לא תמכור לו פוליסה נגד סגירה. "לעת עתה יש לי הבטחה מפורשת של הדיקן הנוכחי, פרופ' משה יוסטמן - אנחנו מתפללים בכל שבת באותו בית כנסת - שזה לא יקרה. אבל אם המצב יהיה יותר גרוע, אי אפשר לדעת מה יקרה".

מהי מכסת הסטודנטים המינימלית שתביא לסגירת המחלקה?

"כולם רוצים ביוטכנולוגיה, מנהל עסקים וכלכלה, זה הדבר החדש, אבל אני לא יכול להעלות על הדעת שיסגרו מחלקה ללשון עברית או למקרא. לא יתכן שאדם יסיים תואר ראשון בישראל ולא יידע שום דבר על המורשת שלו. החלום של הדיקן הוא לחייב את כל התלמידים לתואר ראשון, בחלק של הלימודים הכלליים, ללמוד משהו ממחלקות המורשת. אם היינו עושים את זה, היו לנו הרבה יותר תלמידים".

מי נגד מי

ועד שזה יקרה ילמדו את המורשת, בלי להצטדק, סטודנטים ערבים, או כמו שהם נקראים באוניברסיטאות המקפידות על תקינות פוליטית, מי שאינם דוברי עברית. "פתאום הערבים גילו שלא צריך להיות ציוני כדי ללמוד בחוג ללימודי ארץ ישראל או לשון עברית", אומר פרופ' בן ארצי, "והסיבה העיקרית היא שזה נותן להם מקצוע".

שירין אלעגו, בת 24 מרמלה, שמסיימת השנה תואר ראשון בלשון עברית במכללת אחוה, זוכרת שבשנה הראשונה ללימודים היו במחזור שלה כ-20 סטודנטים. רק חמישה מהם היו יהודים. היתר ערבים ובדואים.

באוניברסיטת חיפה נרשמים מדי שנה לחוג ללשון עברית כ-25 סטודנטים חדשים. היו שנים ששיעור הערבים מתוכם עלה על 75%. בשנים האחרונות העלתה ראש החוג, פרופ' מיכל אפרת, את רף הקבלה. זה הביא לירידה משמעותית במספר הערבים המתקבלים. "כל מי שלא סיים תיכון ששפת ההוראה ובחינת הבגרות בו היא עברית, חייב בחינת ידע בעברית", אומרת אפרת, "זה בכל האוניברסיטאות, וכל אוניברסיטה מחליטה מה הציון שנחשב עובר. קודם העברנו על 115 עכשיו אנחנו מעבירים רק על 120, שזה ציון גבוה יותר מאשר באוניברסיטאות האחרות. גם את הציון של הפסיכומטרי העלינו".

זה צימצם את מספר הסטודנטים הערבים שהתקבלו?

"כן. בשנים האחרונות הם היו 75% מכל מחזור, היום הם בערך 40%. אני לא יכולה לרדת ברמה ולהתגמש כי אנחנו לא אולפן לעברית. אם אני רואה שיש סטודנטים שלא עומדים בסטנדרטים, אני מזמינה אותם לראיון אישי ואם אני משתכנעת שהם לא מסוגלים, אז התשובה היא לא. יש פה מתח נורא גדול עם האוניברסיטה כי אם אני מקבלת פחות, גם יסיימו פחות".

המדינה מתקצבת כל אוניברסיטה לפי מספר הסטודנטים שמסיימים את הלימודים. לכן האינטרס של ראשי החוגים הוא לקבל כמה שיותר סטודנטים שיסיימו בהצלחה, נתון שקשה לנבא אותו. לכן יש אינטרס לקבל ללימודים כמה שיותר, ואז, מבחינה סטטיסטית, יש סיכוי שיותר יסיימו.

סוזן שאער, בת 29, ערבייה נוצרייה ילידת חיפה, החלה את הרומן שלה עם העברית בבית הספר התיכון, בזכות המורה. "למדנו ספרות ולשון עברית בתוכנית מיוחדת לערבים. אני למדתי חמש יחידות, ונמשכתי לדרך שבה המורה לימד את הלשון העברית על פי תקנותיה. כשסיימתי י"ב ידעתי שאני הולכת ללמוד עברית באוניברסיטה".

שאער סיימה בחיפה תואר ראשון ושני, חקרה תופעות דקדוקיות בשיח העברי, עשתה תעודת הוראה, מלמדת עכשיו בשני בתי ספר פרטיים בנצרת, ספרות עברית, לשון והבעה, וחושבת על דוקטורט.

איך החברה שלך מקבלת את העובדה שאת מתמחה בלשון עברית?

"אני באה ממשפחה של דו-קיום, גרתי בעין הים, עם יהודים, תמיד זכיתי לתגובות חיוביות מההורים שלי. הם נתנו לי ערכים של קבלת האחר ולא חיים עם הגזענות. גם בתקופות מלחמה היינו בעד שלום".

הדיל אבו פארס-כמאל, בת 26, נולדה בעוספייה, גרה בדלית אל כרמל אחרי נישואיה ומלמדת לשון עברית בחטיבת הביניים של הריאלי בחיפה. היא סיימה תיכון בהצטיינות ("תמיד היתה לי אהבה עזה לשפות") והלכה ללמוד לשון וספרות עברית באוניברסיטת חיפה, גמרה את הלימודים בהצטיינות וקיבלה מלגה לתואר שני. בשנים שבהן למדה באוניברסיטה, הערבים היו הרוב בחוג והיחסים איתם היו טעונים. "אני דרוזית ואוהבת את המדינה ולא מרגישה שהיהודים הם אויבים שלי, אבל לערבים דווקא לא יכולתי להתקרב בגלל הדעות שלהם. הם הסתכלו על הדרוזים כמו על משת"פים. מישהו פעם אמר לי 'אתם בוגדים' ואני אמרתי: 'באתי ללמוד ולא להתעסק בפוליטיקה'. היו לי יותר חברות יהודיות מאשר ערביות. אני חרשנית, כמו היהודיות. הערבים הרבה פחות. הם יותר ביישנים ולא רציניים, היו באים להתבטל, אני לא מבינה איך הם יהיו מורים בכלל. במסלול לתעודת הוראה שאני מסיימת עכשיו באוניברסיטת חיפה, היה מרצה, פרופסור ערבי, וכמה חברות ביקשו שידבר ערבית, כי כולם בכיתה היו ערבים, אבל אני לא הסכמתי כי התרגלתי לכתוב בעברית וקשה לי עכשיו להתחיל לכתוב ערבית".

איך מקבלים את זה בסביבתך?

"כשנרשמתי אמרו לי הבנות שלמדו איתי בתיכון 'היית כל כך טובה בלימודים ודווקא הלכת ללמוד עברית?' אמרתי להן שזה לא משנה מה לומדים העיקר שמתקדמים בחיים. אצלנו זה מקובל להיות מורה, ולדרוזים אין הראייה הזאת שאם אתה שונא את היהודים, אתה שונא את השפה. כל הסובבים אותי משרתים בכוחות הביטחון, גם אח שלי, גם אבא שלי, ואנחנו מזדהים עם המדינה".

הישאם אבו ריא מסחנין מספר שבחר בלימודי לשון עברית "כי כשהייתי קטן הייתי מסתכל על האחים שלי כותבים בעברית והייתי מחקה אותם, מקשקש אותיות עבריות בלי להבין מה אני כותב. אנחנו 14 אחים ואחיות במשפחה. שמעתי את אבא שלי, שהיה קבלן בניין, ואת האחים שלי מדברים עברית, וכל הזמן הייתי שואל אותם מה הם אומרים. הייתי הולך לחברים שלי, היינו יושבים ומנסים לעשות דו-שיח בעברית, ממה שלמדנו בבית ספר, ואני הייתי מנסה לעשות פוזה ומדבר עם המלים שהבאתי מהאחים ומאבא שלי, כאילו להראות להם שאני יודע יותר מלים".

אחרי שסיים את התיכון נתן אבו ריא למלים העבריות שאסף משמעות מעשית ונרשם לחוג ללשון עברית במכללת אחוה. "זה גם מתוך אידיאולוגיה ואהבת השפה", הוא אומר, "אני חי במדינה יהודית דמוקרטית, אין לי מדינה אחרת, והשפה זה חלק מזה. אני רוצה לתת למדינה מה שמגיע לה".

מלבד אידיאולוגיה היתה גם פרקטיקה. עברית כמכשיר להשתלבות בחברה שמחוץ לכפר ולמסורת. ההתחלה היתה קשה. "הייתי הערבי היחיד והראשון במכללת אחוה", הוא אומר, "מכללה שלומדים בה הרבה דתיים. בחודשיים הראשונים ניסיתי רק להסתכל מבחוץ וללמוד מי נגד מי, אבל היה לי קשה עם העברית, אפילו חשבתי לעזוב, אבל אחרי שהתחלתי ללמוד פונטיקה, ניקוד וארמית ראיתי שזה מעניין מאוד ושהיהודים בעצמם לא יודעים את השפה שלהם. זה איתגר אותי להמשיך, ואחר כך התחלתי להיכנס לעניינים. בהמשך היה קורס חובה בערבית, היהודים ביקשו ממני לעזור להם והם עזרו לי בעברית, וככה לאט לאט התחלתי להתקרב אליהם. גם המורים עזרו, נתנו לי את החומר לאט ולא בלחץ. בסוף היו לי ציונים גבוהים".

אבו ריא אומר שבדינמיקה של החיים, מנקודת מבטו של צעיר ערבי מודרני, הסתננה השפה העברית לתוך שגרת היום באופן טבעי וכמעט בלתי מודע. "אנחנו משלבים מלים בעברית בשיח במשפחה ובחברה, השפה כבר השתלטה עלינו. למשל קשה לי לכתוב מספרים בערבית, כי נדבקתי בשפה העברית וכולנו ככה. באחד הימים השבוע נפגשנו אני והגיסים שלי והחלטנו לא לדבר עם מלים בעברית, ולא הצלחנו. אתה רוצה להגיד מלה בערבית, אבל שכחת אותה, ואתה אומר במקומה מלה בעברית. דינמיקה של החיים. מצד שני אני מכיר אנשים שמכריחים את הילדים שלהם לא לדבר עברית. הייתי אצל מישהו שצעק על הבן שלו 'אל תדבר עברית בבית שלי'. זה באמת קצת כמו לישון עם האויב".

ומה אתה חושב?

"אני אומר להם שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית ובלי העברית לא יכולים להסתדר בחיים, אם אתה יוצא לחו"ל ולא יודע אנגלית אתה לא יכול להסתדר, אז תחשוב שכאן זה אותו דבר. וחוץ מזה זו המדינה שלך שאתה חי בה, אז תן לה לפחות את השפה ותכבד אותה. זו מדינה שלנו וזו השפה שלה".

אבו ריא הרחיק לכת עם הכבוד שהוא נותן למדינה, כערבי מוסלמי. לפני שנתיים הוא התנדב לצבא, הלך לקורס קצינים ומשרת היום כקצין גיוס במרחב הבדואי. "מבסוט בעבודה שלי. עוד חצי שנה נכנס לקבע ורואה את עצמי עושה קריירה צבאית", הוא אומר.

מה חושבים על זה בסחנין?

"זה הפוליטיקה שלהם, ההבנות שלהם. יש כאלה שבעד ויש כאלה שנגד. כל אחד לפי התנועה שהוא משתייך אליה. אני פונה לכל אחד מהאנשים האלה ומדבר איתם אישית. אני נותן מיליון שקל למי מהם שילך לגור במדינה ערבית כלשהי, ואם הוא יחזיק מעמד חמישה ימים, אני אלך לגור איתו".

תאיר קיזל ממרר ניצל את עובדת היותו ערבי לכתיבת תזה על תרגומי המקרא מערבית , והוכיח שאנשים כתבו עברית לפני הרב סעדיה גאון, שנחשב למי שגיבש לראשונה את הכתיב העברי. "בדקתי טקסטים עתיקים מגניזת קהיר שהובאו מאוקספורד באנגליה", הוא אומר.

הוא בחר בלשון עברית, כי הוא אוהב את השפה, ובעיקר את הלשון המקראית. "אני מתעמק בזה הרבה מעבר לאקדמיה, קורא תרגומים, אוהב את הסיפורים, אוהב את הפן הלשוני ואת הפן הפואטי. ככל שאני חוקר יותר אני רואה שאני לא יודע מספיק". קיזל מלמד לשון עברית ותנ"ך בבית הספר התיכון בכפר מרר ובבית ספר אזורי למדעים ומנהיגות המיועד לתלמידים מחוננים, ושוקד על הצעה לדוקטורט.

להמשך הכתבה



הדיל אבו פארס-כמאל. מזדהה עם המדינה


תאיר קיזל. תלמידים שלי רוצים ללכת בעקבותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו