בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר רוברטו סביאנו, שכתב את רב המכר "גומורה", מסתתר מפני המאפיה האיטלקית

מאז שהמאפיה הוציאה חוזה על חייו בעקבות הצלחת ספרו רב המכר "גומורה", חי רוברטו סביאנו ברומא תחת אבטחה צמודה, 24 שעות ביממה. בגיל 29 הוא לא יכול לטייל, לצאת לקניות או לשבת בבית קפה. אפילו פגישה עם סלמאן רושדי בניו יורק לא הצליחה לנחם אותו. אני מתגעגע לנאפולי, הוא אומר ערב ביקורו בישראל

תגובות

"אני לא יודע אם אני חצי מת, או חצי חי. מה שבטוח זה שהאיומים של משפחת קאסאלסס, מהמאפיה של נאפולי, הפכו אותי לאדם טוב פחות. אני סומך פחות על בני אדם, אני אנוכי יותר. אני כועס על החברים שנטשו אותי כשהספר שלי יצא לאור. אני כמעט לא יוצא מהבית, אני לא יכול להשתמש בכרטיס האשראי שלי. אני מוקף במאבטחים 24 שעות ביממה. אני כבר לא בן אדם, אני 'צוות'. הבחורים ששומרים עלי הם נהדרים, הם נאפוליטנים, כמוני, ואנחנו מתעמלים יחד, מתאגרפים יחד. הבעיה היא שאני מתגעגע לנאפולי, לרכבות שתמיד מאחרות. הזמן השתנה בשבילי לתמיד. הדקות שעוברות נראות לי משונות. כל פעולה הכי פשוטה ובנאלית מצריכה ממני יום שלם של התארגנויות. אני כבר לא יכול לעשות את הדברים הרגילים: לטייל, לשתות משהו באיזה בר, לקנות מקרר. אתמול הלכנו לסופרמרקט וזה היה פשוט פתטי. השוטרים מסביב לעגלה הקטנה, לכל אחד מהם דעה משלו בקשר לסוג הפסטה שצריך לקנות. שאר הלקוחות נבהלו, פינו לנו את התור לקופה, רק כדי שנסתלק משם מהר".

אלה הם חייו של רוברטו סביאנו. חיים שהם לא באמת חיים. קיום של מת-חי, או חי-מת. ההצלחה המדהימה של הספר "גומורה" (שני מיליון עותקים נמכרו באיטליה, מקום ראשון ברשימת רבי המכר במשך יותר משנה, 33 תרגומים לשפות זרות), נהפכה לקללה עבור מחברו. הכרה, פרסים ותשבחות, תהילה, כסף ונסיעות אינם מפצים אותו על הצד האפל של ההצלחה: סביאנו סבל מקללות ומאיומים, בני עירו ירקו על פניו, חבריו נטשו אותו, גזר דין מוות הוצא על ראשו. היום הוא חי במקום מסתור, מוקף בכלי נשק ובשוטרים, והוא חייב לשמור על פרופיל נמוך, על קול חרישי.

עיניו קודרות ומלנכוליות. שפת גופו משדרת מתח, אפילו ייאוש. פניו נראות חשופות ופגיעות. הוא מדבר רוב הזמן באחד משני הטלפונים הסלולריים שלו, וכשהוא לא בשיחה, הוא שולח הודעות אס-אם-אס. "אני כמעט לא פוגש בני אדם, זו הדרך היחידה שלי לתקשר עם העולם", הוא מסביר.

באוקטובר הכל נעצר

הוא רק בן 29, אבל רואים עליו שהוא כבר לא אותו בחור משעשע שרצה לטרוף את העולם כשסיים את לימודי הפילוסופיה שלו באוניברסיטה של נאפולי. באותה תקופה, הוא התחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו, "אדמת אבות", שעסק, כמובן, בקאמורה. על פי סביאנו, המאפיה הנאפוליטנית היא כבר מזמן לא אותו ארגון של פושעים חביבים שמונהגים על ידי בוסים פחות או יותר הגונים, שסוחרים בסמים ורוצחים, אבל בסופו של דבר מגינים על אוכלוסייה שנזנחה על ידי הממשל - כפי שהדימוי שלה התקבע בעולם בעשורים האחרונים. המאפיה נהפכה לחברת אחזקות לכל דבר. על פי הפרסומים האחרונים של משטרת נאפולי, "זהו ארגון שמאגד 80 קבוצות וכ-3,000 חברים חמושים, שאליהם צריך להוסיף רשת ענפה של משתפי פעולה".

מדובר, למעשה, בצבא נטול מדים ונטול מוסר, שמבצע, בממוצע, רצח אחד כל יומיים וחצי מאז 1979, שמגלגל עשרות מיליוני יורו מדי שנה, שולט במנה מכובדת של סחר הקוקאין באירופה, מנהל ביד רמה עסקי סחיטה, שוד, פינוי אשפה והובלת חומרים כימיים מסוכנים. הצבא הזה מגייס חיילים בני 11 ומשלם להם משכורות של גדולים, משיג לעצמו חוזים ציבוריים שמנים, מכבס כסף שחור, קונה פוליטיקאים, שולט באופן ישיר או עקיף בכ-40% מהחנויות בנאפולי, אחראי לייצור בגדים ונעליים לחברות האופנה הגדולות באיטליה, מייבא סחורות מזויפות מסין ופוקח עין על כניסתן ויציאתן של אוניות מסחר מהנמל העירוני.

כאשר התחיל סביאנו לכתוב, שטוף אנרגיה של חופש והרפתקה שזרמה בדמו בעקבות השתתפותו בסמינרים שהעביר באוניברסיטה שלו עורך הדין והפילוסוף ג'ררדו מארוטה, הוא היה טיפוס שמח וטוב לב, אף על פי שנאלץ לעבוד קשה. "היו לי ארבע או חמש משרות: בפיצרייה, מתן שיעורים פרטיים לילדי בית ספר, כפועל בניין מזדמן, כדוקטורנט להיסטוריה עכשווית וכותב לעת מצוא בעיתונים ובאתרים".

למרות סדר היום העמוס שלו, סביאנו הצליח לחבר בתוך כמה חודשים את 11 הסיפורים האמיתיים שמרכיבים את "גומורה" (עמורה באיטלקית). "כתבתי בדירה בסמטאות של הרובע הספרדי. חלקתי דירה עם חברים והסתגרתי בחדר הקטן שלי כדי לכתוב בשקט, מוקף בערימות של מסמכים משטרתיים ומשפטיים. בשכונה הזאת תמיד היה רעש נורא וכשעזבתי את הדירה, לא יכולתי להירדם בלילה, כי השקט היה חזק מדי. אהבתי את המקום הזה, זה היה מקום משפחתי, חמים. בדירה ההיא גרה ידידה שלי, תופרת, והיו לנו 30 שכנים בודהיסטים, שהתפללו ועשו מדיטציה".

כעבור זמן קצר נהפך כתב היד לספר, בעיקר תודות לחוש הריח המפותח של העורכים בהוצאת מונדאדורי. "הם פירסמו את הסיפור הראשון שלי באפריל 2005, בכתב העת 'נואובי ארגומנטי', ולאחר מכן חתמו איתי על חוזה של כישרון צעיר ומבטיח: 5,000 יורו עבור 5,000 העותקים הראשונים", נזכר סביאנו.

מהר מאוד החוזה הראשוני הזה הוחלף בחוזה של כוכבים ספרותיים. "במאי 2006, כשהספר יצא סוף-סוף לחנויות, הייתי האדם הכי מאושר בעולם. אלה היו חמשת החודשים הטובים בחיים שלי. הייתי אדם חופשי. הפסקתי לעבוד בבנייה ובפיצרייה, המבקרים החמיאו לי והקוראים קראו אותי. הייתי סופר, בדיוק כמו שחלמתי. אחר כך זכיתי בפרס ויארג'יו, מכרתי מאה אלף עותקים, התחלתי לכתוב ב'לה רפובליקה' וב'אספרסו', הופעתי בטלוויזיה. ואז, באוקטובר, הכל נעצר פתאום. נותרתי תקוע בחודשים האלה, מאז הפסקתי לחיות".

באוקטובר 2006 הגיעו האיומים הראשונים ממשפחת קאסאלסס, המשפחה ששלטה באזור שבו גדל סביאנו: קאסאל דל פרינצ'יפה. אלה היו איומים ברורים, מדויקים. הוא צריך למות כי הוא יודע יותר מדי. כי הוא דיבר וכתב יותר מדי. שמות, שמות משפחה, תאריכים. הוא הצליב אינפורמציה, חיבר כל בדל מידע אל המקור שלו. וגרוע מכל, יותר מדי אנשים קראו את הספר שלו. כולם דיברו על הקאמורה. המאפיה כבר לא היתה עניין פנים-נאפוליטני, אלא נהפכה לסרטן בינלאומי.

השופטים שמופקדים על המלחמה במאפיה התייחסו אל האיומים האלה ברצינות. הם עזרו לעיתונאי הצעיר לקבל מידע על פעילות המאפיה באזור ועל המשפטים שהתנהלו נגד פרנצ'סקו "סנדוקאן" סקיאבונה, אנטוניו יובינה, מיקלה זגאריה ופרנצ'סקו בידונייטי (כולם ממשפחת קאסאלסס) ובוסים אחרים מהמאפיה הנאפוליטנית, כמו בני משפחת די לאורו או לו רוסו. הצעיר שבידיו הם הפקידו את תעתיקי בית המשפט ותיקי החקירות, השיב להם בפרוזה חדה ומדויקת, ששילבה בין אומץ, איכות, אתיקה ותוכחה. עכשיו הם היו צריכים להגן עליו, ומהר.

ב-13 באוקטובר 2006 החליט שר הפנים ג'וליאנו אמאטו שסביאנו יקבל הגנה צמודה. "אני זוכר שביום שבו השוטרים הגיעו כדי לקחת אותי למקום המסתור, השכנים שלי צחקו ואמרו: 'רובה, סוף-סוף באו לעצור אותך'. השר אמאטו הצהיר שהמדינה חייבת להגן עלי, משום שכך היא תגן על חופש הביטוי, זכות חוקתית. זה הפך אותי לסמל של הזכות לביטוי עצמי, ועל כך אני מוקיר לו תודה".

חלפו שנתיים וארבעה חודשים מאז אותו 13 באוקטובר. החברים שלו נעלמו. החברה שלו עזבה אותו. המשפחה שלו התפרקה (הוריו, שחיו בנפרד, התגרשו זמן קצר לאחר מכן). סביאנו רואה את עצמו אחראי לכל זה. הוא מצטער, לדבריו, "על כך שהרסתי את העולם שלי בשביל ספר. אני מצטער שפגעתי בכל מי שאהבו אותי. חיי מושעים, מבוטלים, תלויים על חוט", הוא אומר. "כמו חיים שנעצרים לפתע בגלל תאונה, בגלל רצח או גזר דין לא מוצדק".

רק מחוץ לאיטליה הוא מצליח להירגע קצת. לכן, בנובמבר האחרון הודיע שהוא מתכוון לעזוב את ארצו, להגר למדינה אחרת לזמן מה. הוא חזר בו מדבריו בתוך זמן קצר מאוד. סביר להניח שהוא לא ימצא מדינה שתסכים לשאת בהוצאות האבטחה שלו. "המצב פשוט, או שאחיה בחו"ל בלי שום אבטחה, או שאשאר פה עם האבטחה שלי. זה הגורל שלי", הוא אומר.

רוברטו סביאנו (משמאל) תחת שמירה צמודה בברצלונה, החודש, שם השתתף בפסטיבל ספרי-פשע. כשהספר יצא לחנויות הייתי האדם הכי מאושר בעולם / צילום: רויטרס

חיים בגיהנום

בדצמבר קיבלו מאבטחיו של סביאנו התרעות חמות על התארגנות חדשה לפגוע בו: כרמינה סקיאבונה, בן דודו של סנדוקאן, מאפיונר ששיתף פעולה עם המשטרה והלשין על חבריו לשעבר (משתפי פעולה כאלה זוכים לכינוי פנטיטו - מתחרט), אמר שלקאמורה יש תאריך לביצוע החיסול. הם יהרגו את סביאנו לפני סוף השנה על ידי הטמנת פצצה בכביש המהיר 1-A, בין רומא לנאפולי.

עם תחילת השנה החדשה, המתח צנח מעט. סקיאבונה אמר שחבריו לשעבר החליטו להמתין קצת בביצוע החיסול. וכך, ב-16 בינואר, בבוקר יפה וצונן, נעצרו לידינו שתי מכוניות משוריינות באלגנטיות חרישית ומתואמת. סביאנו נסע ברכב הראשון, במושב האחורי. הסירנות חדלו ליילל וחמישה מאבטחים ירדו וסרקו את הרחוב, חמושים באקדחים ובמשקפי שמש כהים. סביאנו נותר במקומו, במושב האחורי של הלנצ'יה האפורה.

בירכנו זה את זה לשלום. הצלם התחיל לתעד את המפגש והמאבטחים לא הנידו עפעף. הם כבר רגילים להצטלם ויודעים שהקאמורה מכירה היטב את פניהם הקשוחות. הם לובשים אפודי מגן, מדברים, מעט, במבטא נאפוליטני כבד וזזים כמו מקצוענים. לא מבזבזים אנרגיה, לא נעים שלא לצורך. נאנדו, האחראי, מאמין במשמעת ברזל.

סביאנו סקר את מאזן האימה: לקאסאלסס יש 100 קילו של חומרי נפץ ומחסן של כלי נשק. "אני יודע שהם יגמרו אותי, במוקדם או במאוחר. אין לי ספק שזה יקרה". שתיקה ארוכה השתררה במכונית.

לאחר מכן התחלנו לפלס את דרכנו בפקקים הסמיכים של רומא. למרבה ההפתעה, אחרי עשר דקות כבר היינו על הכביש המהיר, אותו כביש שבו היה אמור סביאנו למצוא את מותו בדצמבר האחרון.

אז כך נראים החיים שלך?

"ככה זה. המאבטחים הולכים לפני למקומות שאליהם אני רוצה לבוא, כדי לבדוק מה המצב. רק אחר כך אני מקבל אישור להגיע. ככה זה בכל מקום, בכל יום. אני כמעט לא חוזר אל אותו מקום פעמיים".

תמיד היו לך חמישה מאבטחים?

"התחלתי עם שניים, אחר כך קיבלתי עוד שלושה".

אתה עובר דירות הרבה פעמים?

"כן, בכל פעם שמשהו מוזר קורה. אם מתחילים לשפץ בניין ברחוב שבו אני גר, ובמקום עובדים פועלים מנאפולי, למשל, זה הזמן לעבור".

מאבטחים אותך גם בתוך הבית?

"לא, בדרך כלל הם נשארים מחוץ לדלת, 24 שעות ביממה".

הם נראים רגועים מאוד.

"יש להם הרבה מאוד ניסיון. הם כבר איבטחו משתפי פעולה, עדים ושופטים".

אחרי כל הזמן הזה בטח התיידדתם.

"בוודאי. הם חבר'ה נהדרים. זה נותן לי כוח להמשיך הלאה. אני חייב את זה לכל אלה ששומרים עלי".

אתה נפגש עם חברים אחרים בביתך?

"כמעט שלא. רבים מהם התרחקו ממני מאז שיצא הספר שלי. היה לי קשה מאוד לעכל את זה, אבל זה טבעי, כי אתה בעצמך נעלם, אתה נהפך לבלתי-נראה ולאדם פחות טוב. אתה חושד בכולם, אתה עצבני, הראש שלך נמצא במקום אחר, כאילו אף אחד ושום דבר לא מצליח להשתוות לטרגדיה שעוברת עליך".

החיים הרגילים נראים אבסורדיים.

"כן, הדברים הקטנים של החיים, כמו לדבר על שטויות או ללכת לשתות בירה, אלה דברים שבהתחלה פשוט לא יכולתי לסבול. הייתי לכוד בעולם שבו קיימת רק העבודה שלי, המצב המסובך שלי. חיפשתי תשובה בספרים. צללתי אל ספרים שתיארו חיים בגיהנום, כדי להבין איך אנשים שקדמו לי הצליחו לעבור את כל הקשיים האלה".

מיהם הסופרים שעזרו לך?

"אלה שנרדפו על ידי הסובייטים: בוריס פסטרנק, וארלאם שלאמוב... ומאוחר יותר גם אנה פוליטובסקאיה, שחייה נגדעו בצורה כל כך טרגית, אבל הצליחה לעמוד מול כל הרוע. אני לא אשכח אותה, ואני גם לא שוכח את המכתבים והיומנים של השופט פלקונה, שעמד בגבורה תחת התקפה יומיומית, דומה לזאת שאני עומד בה עכשיו. אני מאמין שבאיטליה, בכל פעם שמישהו יוצא נגד בעלי הכוח, הגורל שלו ידוע מראש. לא תמיד זה נגמר באופן טרגי, אבל הרבה פעמים זה בדיוק מה שקורה".

כשכתבת את הספר, העלית בדעתך שזה מה שיקרה לך?

"אני הייתי בחור צעיר שקרא, כתב והתווכח להנאתו. לפתע, מצאתי את עצמי באמצע מלחמה. חשבתי שיהיו לי בעיות, אבל לא משהו כל כך חמור. עכשיו אני כמעט לא יכול לדרוך על אדמת נאפולי. זו הנסיעה הראשונה שלי לשם בחודשים האחרונים. כל הערים באיטליה מזמינות אותי אליהן חוץ מהעיר שלי, למרות ש'גומורה' הוא הספר הכי נמכר שנכתב על נאפולי".

זה קצת אירוני, לא?

"נותרו מעט מאוד מוקדי התנגדות שם. מעט מאוד מגדלורים של צדק. אחד מהם הוא מארוטה, הפילוסוף; עוד אחד כזה הוא הקרדינל ספה, והכומר רפאלה נוגארו, שממשיכים את דרכו של דון פפינו דיאנה, הכומר של קסאל די פרינצ'יפה שנרצח. זה מוזר שהמוסדות הדתיים ממלאים את התפקיד של המדינה. זו אחת הטרגדיות הגדולות של הדרום האיטלקי".

המשבר הכלכלי יגרום למצב להידרדר עוד יותר?

"בוודאי, מצב כזה מאפשר להון של הפושעים לחדור לכל מקום".

עצות טובות לחיים

עברנו כבר 80 קילומטרים, נותרו לנו עוד 150 עד נאפולי. "יש לנו עוד שעה של נסיעה", הודיע סביאנו. "אם שוטרי התנועה יעצרו אותנו, פשוט תחייך אליהם". זו היתה הבדיחה הראשונה שנשמעת ברכב. אבל ככל שהתקרבנו לנאפולי, סביאנו נראה לחוץ יותר.

למעשה, אתה חי חיים וירטואליים.

"חיים וירטואליים וממוגנים. אנשים מבקרים אותי כמו שבאים לבקר חולה. מביאים לי מים וסוכר, כמו שאומרים אצלנו באיטליה. את ההנאות שלי אני שואב מדברים וירטואליים, כמו פייסבוק, שם אני מקבל אלפי הודעות מאנשים צעירים. זה מקסים בעיני, הוכחה לכך שבמדינה הזאת עדיין יש אנשים שמתרגשים ממלים".

אתה מקבל שם יותר תמיכה מאשר מהאינטלקטואלים האיטלקים?

"כן. אני מבין שפתאום השתנה באיטליה התפקיד החברתי של הסופרים. פתאום דורשים מהם להתבטא, להגיב. קודם כולם האמינו שהספרים לא יכולים לשנות את המציאות, היום כבר אי-אפשר להגיד דבר כזה. אולי יש כאלה שכותבים מלים שלא משנות כלום, אבל יש אלה שכותבים מלים שנהפכות לכלים שבאמצעותם בני האדם יכולים לשנות את המצב. לקורא יש כוח עצום בעצם העובדה שהוא בוחר לקרוא ספר כזה ולא אחר. הוא אולי לא מודע לכוח הזה, אבל אני כן מודע אליו. הקוראים, ולא הספר, הם המפתח האמיתי לסיפור שלי. אם אף אחד לא היה קורא אותי, לקאמורה לא היה אכפת מה כתבתי".

העיתונאית רוזאריה קאפאקיונה, מחברת הספר "הזהב של הקאמורה", חיה גם היא תחת אבטחה כבדה.

"כן, זה מקרה דומה לשלי. ההבדל העיקרי הוא שהיא עדיין חיה ועובדת בנאפולי. אלי הם מתייחסים כמו ליצן משום שכתבתי לאנשים שבחוץ - אותה הם מעריכים".

נאפוליטנים רבים מאוד מאמינים שלא צריך לכתוב על המאפיה, שזה עניין פנימי.

"המאפיה גורמת לכולם להרגיש אשמים. חלק משום שהם יודעים יותר מדי, חלק משום שהם חושבים יותר מדי. זו בהחלט לא בעיה מקומית בלבד. המאפיה פועלת גם מחוץ לאיטליה. אבל בינתיים כולם מפחדים מהם".

היינו כבר קרובים לנאפולי. "לראות את נאפולי ולמות", אומר הפתגם הידוע. פתגם שאותו לא כדאי לצטט באוזני סביאנו. המכונית נעצרה ליד מטה הקרביניירי, לא רחוק מרחוב טולדו, שם נמצאת הפיצרייה שבה תיכננו לאכול.

הספרים הם התשוקה הגדולה ביותר של סביאנו, עוד מילדותו. פניו מוארות באור מיוחד רק כשהוא מדבר על ספרים וכאשר אל השולחן שלנו הגיעה הפיצה המהבילה שהזמין: עם מוצרלה ועגבניות. פריכה ורכה בו-בזמן. תענוג אמיתי. סביאנו חתך אותה למשולשים ונשף עליה במעגלים, כמו ילד קטן. אחר כך אמר שהחלום שלו הוא לפגוש את הסופר הפרואני מריו וארגס יוסה ולהביא אותו לכאן, לנאפולי.

"הוא סופר נהדר, וכמו סרוואנטס הוא מכיר את הנפש הנאפוליטנית. הייתי בוחר בו כסנדק לחזרה שלי אל החיים האמיתיים שלי. זה היה נהדר אילו מארוטה היה מסוגל לארגן את זה באוניברסיטה. המורשת האזרחית של נאפולי היא זו שדחפה אותי לכתוב את הספר שלי. המורים של המהפכנים הצרפתים הגיעו מנאפולי. כאן נולדו הרעיונות בדבר החופש שאליו צריכה לשאוף אירופה. אנשים רבים אומרים לי לדבר על הדברים היפים בחיים ולא על הדברים הרעים. העבודות של קרוואג'יו מייצגות בעיני את היופי בעולם הזה, ואם לא היה יופי, לא היתה גם תקווה. אבל אם היופי רק מכסה על הרוע, הוא מאבד את העוצמה שלו, הוא נהפך לטפט.

"סלמאן רושדי נתן לי כמה עצות טובות לחיים", אמר פתאום. "פגשתי אותו בניו יורק. באתי עם המאבטחים שלי והוא הגיע עם איאן מקיואן. כל אחד תפס בזרוע שלי והם ליוו אותי למכונית. לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. אז סלמאן אמר לי שאנשים רבים חושבים שלהיות סופר שמקבל איומים על חייו זה עניין זוהר. הוא אמר שאף אחד לא יכול באמת להבין אותי, אולי פרט לפוליטיקאים שנויים במחלוקת - הוא אמר שרק מרגרט תאצ'ר הבינה אותו, שאף אחד לא מאמין שהדבר שאתה הכי רוצה זה לשתות בשקט קפה באיזה בית קפה, שהדרך היחידה לכבוש לעצמך את החופש היא להחליט שזה מה שאתה רוצה לעשות, שהדבר הכי חשוב זה לשמור על ראש חופשי ולדעת מתי אתה רוצה לחזור להיות חופשי. הוא הציע לי לחפש לי מקום טוב לצאת אליו לגלות. זה משהו שאני צריך לחשוב עליו טוב, כי זה לא קל להתחיל הכל מאפס".

גיבורי הילדות שלי

חזרנו לרומא. סביאנו לקח לעצמו סוף שבוע חופשי מאיתנו כדי לבלות עם המאמא שלו (לפחות לפי הגרסה הרשמית), והיום החלטנו להיפגש במשרדי ההוצאה לאור מונדאדורי. אנחנו נפגשים במרתף, במקום חשוך, שם הוא חולק משרד עם קרלו קאראבה, בן 28, העורך של "נואובי ארגומנטי", שהיה אחד הראשונים לזהות את הכישרון של סביאנו והמליץ לפרסם את הסיפור הראשון שלו. "זה לא נכון שרוברטו נהפך לאדם מגעיל", אומר קאראבה. "הוא עדיין נחמד ומשעשע מאוד. עכשיו הוא אפילו פחות ביישן ויותר בטוח בעצמו. החום והתמיכה שהוא מקבל מהקוראים שלו נתנו לו הרבה כוח".

היום אנחנו מקבלים סוף-סוף חדשות טובות. סביאנו חזר לכתוב. יש לו שני פרויקטים חדשים על הפרק. ספר דוקומנטרי על עולם הפשע הבינלאומי, וספר שיעסוק בסביאנו עצמו, באדם הבודד שהוא הפך להיות. ספר שבמרכזו תעמוד הנקמה, הוואנדטה. "אני צריך לתעל איכשהו את הכעס שאני מרגיש כלפי החברים שעזבו אותי. אני שונא אותם. אני יודע שהוואנדטה היא עניין בזוי, אבל הם נטשו אותי כשהייתי על הרצפה, ואני לא יכול לסלוח".

איך אתה מסתדר היום עם המשפחה שלך?

"כשההורים שלי נפרדו, אחי ואני נשארנו עם אמי. היא כימאית ורוב הזמן היא היתה בנסיעות, לכן למדנו בפנימייה. אבי הוא רופא והיינו נפגשים איתו בסופי שבוע. כל הסיפור של הספר הרס את הקשר שלי עם המשפחה. אחי נסע לעבוד בצפון ועם אבי כמעט אין לי קשר".

מה אתה זוכר מהקאמורה מילדותך בנאפולי?

"אבי היה לוקח אותי לביקורי חולים בכפרים הקטנים מחוץ לנאפולי. הרבה פעמים ראיתי שם דברים מדהימים. אני זוכר את החיות המתות שצפו בנהר. כשהן היו מזדקנות, החוואים היו משליכים אותן למים כדי לחסוך לעצמם כדור. אני זוכר שדגנו דגי ים בנהר הזה, כי הקאמורה גנבה יותר מדי חול מגדות הנהר והמים המלוחים של הים התערבבו במי הנהר. אבי תמיד פחד מהקאמורה. הוא אף פעם לא עמד על שלו מולם. אני זוכר שהוא היה מסתכל על המכוניות המפוארות שלהם ומתפוצץ מבפנים. אבל הוא לא אמר כלום. אף פעם. תמיד הרגשתי תחושה של מחנק, שהכל גרוע ונורא. ושאף אחד לא יכול לעצור את זה. 'אם תהיה פורבו, פיקח וערמומי, תנצל את המצב לטובתך', אמרו לי כל הזמן. 'אם תחשוב שתוכל לשנות את המצב, אתה אידיוט או משוגע'".

מתי החלטת להיות סופר?

"בגיל 14 או 15. תמיד אהבתי לקרוא, במיוחד את הקלאסיקות. אם אתה נולד בארץ הקאמורה אתה לא מוקף רק במוות ובדם, אלא גם בהריסות של רגעים יפים מאוד בהיסטוריה. חניבעל וספרטקוס היו גיבורי הילדות שלי. סבי ודודי תמיד סיפרו לי סיפורים על ספרטקוס. התרבות היא זו שמצילה את חיינו והאדמה שלי העניקה לי תרבות עשירה במתנה".

והנה, הספר שכתבת, התרבות שיצרת, הרס את חייך.

"נכון. אני לכוד בדירות קטנות. מוקף בקירות. לפעמים אני מכה בהם באגרופי מרוב תסכול. אני חי, אבל לא באמת. אני מת, אבל עדיין לא".

זה ייגמר יום אחד?

"אולי אני אהיה חופשי לטייל בנאפולי רק כשאהיה זקן. או אולי אוכל לעשות זאת רק עם פאה בלונדינית על הראש. קשה לי להאמין שזה באמת יקרה. נאפולי לא רק לא שוכחת, היא גם לא סולחת. 'גומורה' עשה כל כך הרבה רעש והם לא ישכחו לי את זה ולא יסלחו לי. הם אומרים לי: 'אתה מרוויח הרבה כסף מכל הזבל הזה, אה?' או 'תפסיק לכתוב שטויות, ליצן'. שומרי הראש שלי מתעצבנים על כך יותר ממני. אני צריך להזכיר להם שהם אמורים להגן עלי מהתקפות פיזיות, לא מביקורות".

סופרים רבים אחרים ויתרו וגלו. אורהאן פאמוק, למשל, עזב את טורקיה.

"אירופה היא אחד המקומות המסוכנים ביותר לסופרים. המחבר של 'הסנדק הבולגרי', למשל, נורה למוות. גם את פוליטובסקאיה ואת העורכת ששכרה את שירותיה הרגו. הם מפחדים מסופרים שמצליחים לספר את הסיפור האמיתי בעולם כולו".

אתה חושב הרבה על המוות שלך?

"די הרבה. אומרים לי שלמות מפצצה זה הדבר הכי נורא, אבל אני מפחד מאוד מכדורים. אני יודע שהם רוצים שאשלם על מה שעשיתי. אני חי עם זה כבר הרבה זמן וזה כבר לא מפחיד אותי. כשהם יגיעו - הם יגיעו. המתח והחשש יגנו עלי עוד כמה שנים. בינתיים, הם ו-200 אלף התומכים שלהם וכל הפוליטיקאים שמנסים לסוכך עליהם - להגיד שמדובר בהגזמות, בסיפורים? - ימשיכו לתקוף אותי. הם יגידו שהעתקתי, שאני ליצן. הם אמרו את זה גם על פלקונה, והוא אמר לאחותו דבר נורא: שהוא לא צריך להגן על האמת שלו כי היא יודעת להגן על עצמה ושהמאפיה תעשה לו טובה גדולה מאוד כשהיא תחסל אותו, כי אז כולם יידעו שהוא לא שיקר".

זה לא יכול להיגמר ככה. האמת שלך, המלים שלך חזקות יותר מהכדורים שלהם.

"כשאמרתי וכתבתי את האמת הצלחתי לגרש את הצללים שעטפו אותי ומילאו אותי. במובן מסוים הם ניצחו אותי בכך שהם שינו את חיי וגרמו לי לחיות ככה, אבל מצד שני, אני ניצחתי. ההוכחה היא שבפייסבוק ובמקומות אחרים יש אלפי צעירים איטלקים שמדברים ומתווכחים על הפעולות של הקאמורה. הם הרסו לי את החיים, אבל מה שאני עשיתי כבר לא שייך רק לי, זה כבר שייך לצעירים".* תרגום: רועי בית לוי


זרועות העכביש כך משפיע הפשע המאורגן על החיים בנאפולי בספר (ובסרט) "גומורה"

לספרו קרא רוברטו סביאנו "גומורה" - כך נקראת באיטלקית העיר התנ"כית עמורה - שם שמתחרז עם "קאמורה", המאפיה של נאפולי. הספר, שכותרת המשנה שלו היא "האימפריה הכלכלית וחלום השליטה של המאפיה", ראה אור באיטליה ב-2006, ובו מתבונן סביאנו, מבפנים ומבחוץ, בפעילותו של הפשע המאורגן באזור נאפולי. הספר כתוב בסגנון שמשלב בין כתיבה עיתונאית, מחקר היסטורי ופרוזה, ומבוסס על תחקיר שסביאנו ערך ברחובות נאפולי שבהם גדל ובארכיבים של המשטרה ושל בתי המשפט.

סביאנו מתבסס על אירועים היסטוריים אמיתיים ונוקב בשמותיהם של כמה מראשי המאפיה באזור, כמו משפחות די לאורו, נובלטה וקאסאלסס. הספר שופע אירועים, עד שלעתים קשה לעקוב אחרי הרצף העלילתי שלו, וסביאנו אינו מסתפק בהבאת דוגמאות להשפעת הפשע על חיי היום-יום בנאפולי (כולל חיסולים לאור יום, מעשי אלימות אכזריים והגחכה של ערך חיי האדם), אלא מתאר גם את הפעילות הכלכלית המסועפת של הקאמורה, ששולחת את זרועות העכביש שלה כמעט לכל תחום בחיים המסחריים והתרבותיים בעיר (סחיטת אנשי עסקים ובתי עסק, שליטה במכרזים ממשלתיים וכו').

ב-2008 יצאה לאקרנים הגרסה הקולנועית של "גומורה". הבמאי האיטלקי מתיאו גארונה כתב יחד עם סביאנו עצמו את התסריט, והסרט צולם בתקציב צנוע יחסית של 6.2 מיליון דולר. עד כה, ההכנסות מהסרט, שזכה בפרס האוסקר של הקולנוע האירופי ובפרס של חבר השופטים בפסטיבל קאן 2008, הגיעו ל-26 מיליון דולר.

על פי פרסומים בתקשורת יבוא סביאנו לישראל בשבוע הבא, כדי להשתתף בהקרנה מיוחדת של הסרט בסינמטק בתל אביב. בעבר כבר תיכנן לבקר כאן, אך נסיעתו בוטלה בגלל החשש לחייו: ברוני המאפיה הוציאו עליו גזר דין מוות, ובאיטליה הוצמד לו צוות אבטחה בהוראת שר הפנים האיטלקי. רועי בית לוי



רוברטו סביאנו. אנשים באים לבקר אותי כמו שמבקרים חולה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו