${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גואל אצלי בסלון

כפסיכולוגית המשלבת את הגישה המזרחית-רוחנית נהפכה מתי ליבליך לכתובת של נפגעי הודו ולמדה שמאחורי המשבר הרוחני הקשה שלהם עומד לפעמים מורה-דרך הרסני. ואז, בתוך קבוצת הלימוד שלה, גילתה גורו מסוכן. זה נגמר בפחד, קרבה וספר

תגובות

מתי ליבליך לא תשכח את היום שבו התחוור לה כי הגבר שבא לביתה זה חצי שנה ולוקח חלק פעיל בקבוצת למידה שייסדה, נחשב לגורו מסוכן. בתחילה לא הצליחה לעצום עין בלילות. "הוא ידע איפה אני גרה", היא מספרת על תחושת האימה שאחזה בה, "הוא הכיר את הבן שלי, הוא ישב אצלי בסלון ולמד ממני". עמיתים שהתייעצה עמם הזהירו אותה ויעצו לה להפסיק את הקשר עם האיש השנוי במחלוקת. אך ליבליך ראתה כאן הזדמנות לנסות להבין את התהליכים הרוחניים-פסיכולוגיים היוצרים מורים רוחניים שמשעבדים את נפש תלמידיהם. זה היה בשבילה אתגר מקצועי, כפסיכולוגית שעשתה את התואר השני שלה במכון קליפורניה ללימודים אינטגרליים בסן פרנסיסקו, במגמת פסיכולוגיה מזרח-מערב המשלבת בין הגישה המערבית-מודרנית והמזרחית-רוחנית.

מתי ליבליך. כולנו מתמודדים עם קושי, החיים הם לא דוגמנית לבושה בלבן שעושה יוגה או מדיטציה

קבוצת הלמידה שהתכנסה בביתה היתה מיועדת למטפלים. "כולם היו מבוגרים, עם הרבה ניסיון", היא אומרת. "ישב איתנו אדם מבוגר, שהיה מגיע עם בחורה צעירה שהיתה כותבת את הדברים עבורו. הוא לא הציג את עצמו כמלמד ובאותו שלב לא ידעתי שהיא תלמידה שלו. היא היתה קיימת-לא-קיימת. אף פעם לא דיברה".

הקבוצה נהגה להיפגש אחת לשבוע במשך כמעט שנה. "לאט-לאט הוא התחיל לספר שהוא מלמד", היא מספרת. "הוא התחיל לחשוף סיפורים מחרידים. הוא סיפר שלמישהו בקבוצה שלו היתה בעיה של כעס רב, והוא הדריך אותו ליזום תאונת דרכים ואז לצאת מהאוטו ולצעוק על האדם שבו התנגש בכוונה. ואני יושבת ושומעת וכל נורות האזהרה כבר דולקות".

בשלב הזה פנתה ליבליך אל חברה שבקיאה בתחום, ושאלה עליו. "החברה שלי הגיבה בחריפות. מתברר שזה אחד הגורואים המסוכנים שפועלים פה בישראל. זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה להתמודד עם 'מה אני עושה עם התופעה הזאת?' הבנתי שזה אדם המשליט משטרת מחשבות על הקבוצה שלו, מונע מהאנשים ליצור קשר עם המשפחות שלהם, מונע מהם שינה, מטלטל אותם בפני הקבוצה ופוגע בכל דבר שהם עושים. הוא מנייד אותם בין עבודות - אומר להם לעזוב עבודות זמניות ומעביר אותם מעבודה לעבודה לעבודה - והם לא מתקבעים בשום מקום. והאיש הזה יושב אצלי בסלון? לומד ממני?"

בסופו של דבר החליטה לא להרחיק אותו מקבוצת הלימוד, הזמינה אותו לשיחה אישית וביקשה ממנו להזדהות לפני הקבוצה כולה. "קל מאוד ליפול למקום הדמוני כשאת שומעת על אנשים כאלה", היא מסבירה. "קל להגיד שהוא שרלטן הפועל ממניע כלכלי. אבל זו ראייה צרה. האיש הזה בעצמו עבר חוויה או מספר חוויות רוחניות, שייצרו תהליך מעוות ופתולוגי של החוויה. אני לא נותנת הצדקה לאנשים כאלה, אבל הם בעצמם נפגעים. ויש כמותו עוד רבים".

מה קרה אחרי השיחה איתו?

"לא ראיתי אותו יותר".

עד שלוש בלילה

במשך השנים באו להתייעץ עם ליבליך יוצאי כתות, בהם גם כמה מאותה קבוצה שמנהיגה ישב בסדנאותיה. לפני שליבליך מספרת את סיפוריהם, ולו גם בלי לזהותם בשמם, היא מבקשת את רשותם.

ב', סטודנט לתואר שני בפיזיקה, הגיע אל ליבליך לאחר שהיה חבר במשך שנה וחצי בקבוצה. "כמו בהרבה מהכתות", מסבירה ליבליך, "בהתחלה בכלל אתה לא יודע מי האיש העומד מאחורי קבוצה כזאת. במשך ארבעה חודשים ב' היה חבר בקבוצה בתל אביב ואותו גורו בכלל לא היה בתמונה. את הקבוצה הנהיגו התלמידים הבכירים שלו".

לאחר ארבעה חודשים הוזמן ב' לפגישה עם הגורו והצטרף אל התלמידים הבכירים שלמדו אצלו. ב', שהיה בעל ידע במדעים, הטיל ספק במידע המדעי שהציג אותו גורו, אך החוויות שחווה במדיטציה הקבוצתית האפילו על סימני השאלה שניקרו בו.

מה בעצם עושים בקבוצה כזאת?

"זו קבוצה של חקירה ומדיטציה", אומרת ליבליך. "הקבוצה נפגשת, מבקשים מכולם לעשות מדיטציה, מתחילים לנשום, ואז הגורו קורא קטעים. למדיטציה עצמה יש עוצמה, אבל פה העוצמה גדולה יותר, בגלל הכוח של הקבוצה ושל הגורו. לאחר מכן יש דיבור. בדיבור יש פירוק של מונחים מוכרים שעולים גם בזמן המדיטציה. לדוגמה: חברות. אז יש דיון 'מה זה חברות?' 'למה אתם חושבים שאתם יודעים מה זה חברות?' 'אולי זה אינטרסים?' מדברים על משפחה: 'מה זו משפחה?' 'מה ההורים רוצים מכם?' 'מה האינטרס שלהם?' הגורו בקבוצת כאלו מבלבל כל מונח, מערער אותך קוגניטיווית. בקבוצות האלו לוקחים מונחים לכיוונים לא נכונים, לכיוונים הרסניים".

ב' סיפר לליבליך כי בשלב מסוים נערכו המפגשים הקבוצתיים באינטנסיוויות רבה עד השעות הקטנות של הלילה, והאנשים היו יוצאים משם מותשים נפשית וגופנית. "הם נכנסו לתקופה שבה כל אחד היה צריך להציג לפני הקבוצה את ההתפתחות שלו באותה שנה", היא מסבירה. "לתאר את הלימוד של הקבוצה בהקשר לחיים האישיים. מדובר בדינמיקה קבוצתית קשה מנשוא. האנשים היו חושפים את עצמם והגורו, דבר שמוכר לנו מקבוצות אחרות כאלו, מעודד את הקבוצה לפרק את האנשים לחתיכות".

מה זאת אומרת?

"לא משנה מה שהבאת, כמה שזה אישי, עדיין זה לא מספיק. מדובר באנשים עובדים, שקמים בבוקר לעבודה וצריכים לשבת כך עד שלוש בלילה. זו טכניקה מוכרת של עומס רגשי בתוך חוסר שינה, בתוך חוסר מודעות ליחס שתקבל מהקבוצה. כאשר כבר יש תחושה של הישג, הגורו דואג לנפץ אותו. כמו בכתות אחרות, גם כאן, לאנשים האלו אין טלפונים אחד של השני, אסור להם ליצור קשר מחוץ לקבוצה, כך שכל אחד מבודד בתוך הטרס הזה".

בשלב הזה קם ב' ועזב את הקבוצה. "אנשים שיוצאים מקבוצה כזאת", אומרת ליבליך, "מתמודדים עם שאלות קשות: 'איך לא ראיתי?' 'איך לא ידעתי?' ובעיקר מתמודדים עם המון טריגרים - כל מלה או סיטואציה חברתית מייצרת חוסר אונים, פחד וחרדה שאותם חוו בקבוצה. האנשים שיוצאים מקבוצות כאלו דומים מאוד לנפגעי טראומה, זה רק אולי יותר מורכב".

במקום שהמלים נגמרות

המפגשים שלה עם אותו גורו ועם נפגעי כתות היו הגורם העיקרי לכתיבת הספר "האדם שבקצה האגו", שמתפרסם עכשיו (בהוצאת רימון וכתר). בספרה, המבוסס על שנים של הרצאות וקורסים בתחום, עוסקת ליבליך ב"פסיכולוגיה טרנס-פרסונלית" - ענף בפסיכולוגיה הרואה את נחיצותם של ממדים רוחניים להתפתחות האנושית.

"בפסיכולוגיה המערבית ההומניסטית", היא מסבירה, "עד שנות השישים המאוחרות שמו דגש על האדם עצמו וההתפתחות שלו. הזרם הטרנס-פרסונלי עלה בשנות השישים בארצות הברית, בעקבות השפעת תרבויות שחדרו מהמזרח. מובילים בפסיכולוגיה, כמו אברהם מאסלו, החלו לחשוב שיש משהו צר בראייה של הפסיכולוגיה ההומניסטית, הממוקדת באינדיווידואל, האני, האישי. בתפיסות המזרחיות, בתפיסות המיסטיות ובכלל, יש משהו יותר רחב בהתבוננות על הפוטנציאל שלנו כבני אדם. יש התרחבות של הזהות, של תחושת הגבולות, של ה'מי אני'. הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית, שנולדה מתוך הזרמים המערביים, היא ניסיון לשאול אם יש דרך לשלב בין הגישות".

ליבליך אומרת שהפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית מתחילה במקום שהפסיכולוגיה המודרנית נגמרת, במקום שנגמרות המלים. "הפסיכולוגיה המערבית המודרנית, אם להוציא את יונג, הוציאה מתוכה החוצה את הזיקה הדתית והרוחנית, בניסיון להיות מדעית. בפסיכולוגיה המערבית המודרנית רואים את השיא של ההתפתחות שלנו בזה שאנחנו אנשים שיכולים לעבוד, יכולים להיות במערכת יחסים. הגישות המיסטיות מתחילות בדיוק משם, זו נקודת הפתיחה שלהן. ההנחה של הגישות הללו היא שכשאת באה למדיטציה את כבר שם, במקום בריא ומעוצב. שהאדם שבא ללמוד צריך להתחיל את דרכו עם גבולות אגו ברורים ויציבים".

ומה קורה משם?

"משם מתחיל מסע שהוא מסע אחר, שלא מתואר בפסיכולוגיה המערבית, מסע של התרחבות הזהות, מסע שקשה לתארו במלים".

ובכל זאת כתבת עליו ספר.

"הייחודיות של התחום היא שאנחנו לא מוותרים על הניסיון לדבר על זה. בפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית אנחנו אומרים שיש חוויות שהן מעבר למלים, אבל עדיין מנסים לתת תיאור, דרך, מפה, כי יש ידע מצטבר".

את הפרקים האחרונים בספרה היא מייחדת לסכנות שבדרך. את הפרק "צלו של המורה", היא מקדישה לאותם מורים רוחניים שבהתנהלותם פוגעים בתלמידיהם. "הפרק הזה בספר קשור מאוד למפגש שלי עם אותו גורו", היא אומרת, "כי אז הבנתי שזה קיים. כשאת רואה את זה בעיניים את מבינה שזה לא רק סיפורים".

נוח גם כשלא נוח

ליבליך, בת 38, מתגוררת עם בנה בן הארבע וחצי בדירה קטנה במרכז תל אביב. למרות רעש הרחוב הסואן החודר מהמרפסת הפתוחה, משרה הדירה רוגע. בסלון שולחן עתיק, כוננית ספרים עמוסה, כריות צבעוניות מפוזרות על השטיח ובפינה, במקום טלוויזיה, יושב פסל בודהה בישיבה מסורתית.

ליבליך מרצה במכללת רידמן (על פסיכותרפיה גופנית), ובתוכנית לפסיכותרפיה מזרח-מערב באוניברסיטת תל אביב, שם למדה פסיכולוגיה לתואר ראשון. בביתה היא מלמדת קבוצות פרטיות של מטפלים. במשך השנים הפכה מוקד לעלייה לרגל של אנשים שנפגעו מעיסוק רוחני, אם בגלל חוויה מטלטלת שחוו, אם בהשפעת מורה הרסני. אבל היא שבה ומדגישה כי הייעוץ שהיא נותנת, עם הבקיאות שלה בפסיכולוגיה ובתורות המזרח, אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי קליני או תרופתי.

היא נולדה בירושלים, בתם האמצעית של הפרופסורים לפסיכולוגיה ישראל (שמת מהתקף לב בגיל 49) ועמיה ליבליך. "כל החיים הייתי הבת של", היא מעירה בחיוך. אמה ידועה במחקריה העוסקים בחברה הישראלית מזווית אנתרופולוגית: חוויית השירות הצבאי, הנפילה בשבי והקיבוץ. בספרה "ילדי כפר עציון", שיצא לאור לפני שנתיים, עסקה בסיפורם של יתומי כפר עציון, שהוריהם נהרגו ב-48' ואשר שמרו ביניהם על קשר רב שנים. ספרה האחרון, "ערק לארוחת בוקר", מביא סדרה של שיחות עם יושבי בית קפה בגבול יפו-בת-ים.

אמך חוקרת בעיקר את החברה הישראלית ואילו את הרחקת למזרח. יש לכך קשר?

"אף פעם לא חשבתי על זה. זה נכון שאמא שלי היא הכי מקורקעת לכאן, אבל אני מרגישה שהזהות שלי לא ישראלית. אני בן אדם. היה לי הגורל של ילדי הפרופסורים - בכל שנת שבתון קיפצנו מפה לשם בעולם וחינכו אותי לנתינה איפה שאני חיה. עכשיו אני חיה כאן, במציאות המסובכת פה, מנסה לעשות את המיטב".

לפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית נחשפה בגיל 19, כשחברה הביאה לה ספר של הפילוסוף קן וילבר. כעבור שנה החלה לעסוק במדיטציה בודהיסטית. "המדיטציה נותנת לי את היכולת לנשום בתוך החיים שלי, בלי קשר למה שקורה מסביב", היא אומרת. "זה נותן לי משהו פשוט: חיבור לקרקע, אפשרות להתמודד עם הכאן והעכשיו. כשיושבים המון על כרית במדיטציה זה הופך להיות מקום נוח. נוח גם כשלא נוח".

את מתארת בספרך את המשבר שעלולים לעבור כשחוזרים ממסע רוחני אל החיים האמיתיים. אפשר לשלב דרך רוחנית עם חיים גשמיים, פה, בתל אביב המיוזעת?

"תמיד ישנן התמונות היפות של דוגמנית לבושה בלבן, זקופה כזאת, שעושה יוגה או מדיטציה, אבל החיים הם לא ככה. החיים לא פשוטים, כולנו מתמודדים עם קושי, ויש מקום שאומר, אפשר להתמודד ולחיות עם הקושי. מדיטציה זה בסך הכל תשומת לב וקשב. התפיסה העמוקה של המדיטציה היא להביא את הקשב הזה לתוך מה שאנחנו עושות כאן ועכשיו. גם כשאנחנו שוטפות כלים ומדברות עם הילדים שלנו".

הקורס-טיס של המדיטציה

"אמרה ידועה מספרת שהמיסטיקן שוחה באותם המים שהסכיזופרן טובע בהם", כותבת ליבליך בספרה. חוויה רוחנית עלולה להקשות על אדם לחזור לחיי היומיום. השתתפות בסדנה רוחנית או מדיטציה יכולות להביא לתחושות של אחדות עם היקום, התמוססות העצמי, חזיונות שונים, תחושות גופניות מוזרות, ראיית אלוהויות או שדים ולעורר פחדים משיגעון וממוות. בספר מפרטת ליבליך שלל משברים, כגון מחלת השאמאן (אדם חווה חזיונות של מוות ופירוק גופו), או הלילה האפל של הנשמה (שבו נראה שהכל אבוד).

ברפואה המודרנית, בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה יוגדרו תופעות אלו כהתקפי חרדה, סכיזופרניה או דיכאון, אבל הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית עשויה לראות בהן ביטוי לתקופה של קושי גדול המקדימה התעוררות רוחנית. "משבר רוחני", מסבירה ליבליך, "זה משבר שעולה מתרגול של מדיטציה, יוגה, תפילה או טכניקה אחרת. המשבר מייצר קושי אצל האדם שחווה אותו. התמונה האמיתית מורכבת מאוד, הרבה פעמים המשברים הללו הם תוצאה של תרגול אבל זו לא הסיבה היחידה: לפעמים האדם מגיע אל התרגול עם שבר קודם, והטכניקה מציפה את השבר".

מה יש בטכניקה הזאת שגורם לתופעות כאלו?

"המדיטציה הכי פשוטה מייצרת תנאים שבהם הבן-אדם בעצם יושב עם עצמו, בשתיקה, מנסה לא לזוז ומפנה קשב פנימה בכל מיני טכניקות. זה מציף הרבה דברים, וזה בסדר. אבל לפעמים דברים גם משתבשים. ב'ריטריט' - תקופה שאדם לוקח החוצה מהחיים הרגילים שלו ויושב במדיטציה אינטנסיווית (זו יכולה להיות תקופה של יום ותקופה של חודשים), הוא מייצר חוויה מאוד אינטנסיווית ועוצמתית".

את כותבת שבעולם כולו ובישראל בפרט יש תופעה של משברים רוחניים. למה דווקא בישראל?

"התופעה הנפוצה ביותר בישראל היא הוויפאסנה. היום, במסלול של ישראלים צעירים הנוסעים להודו, נוספה תחנה - וזו תחנת הוויפאסנה. ויפאסנה זה הקורס-טיס של המדיטציה. זה המקום של לעשות בנג'י, זה המקום של ללכת לעשות רפטינג על הנהר הכי גועש. יש משהו באופי הישראלי שמחפש את הקיצוניות. הרי אפשר לעשות מדיטציה גם בלי ללכת לוויפאסנה של עשרה ימים. אני כל פעם נדהמת מחדש כיצד אנשים שמעולם לא עשו מדיטציה הולכים ומושיבים את עצמם עשרה ימים בוויפאסנה. האנשים האלה לא יודעים למה הם מכניסים את עצמם".

ובעיקר איך הם יוצאים משם?

"ברמה הכי פשוטה הם יוצאים קצת מבולבלים, כי משהו השתנה ועם המשהו הזה שהשתנה צריך לעשות אינטגרציה לתוך ה'מי אני'. זה יכול להיות משבר רוחני קטן, אתה שואל שאלות על החיים וגם אם זה מבלבל - זה יכול להיות חיובי".

למי זה יכול להיות מסוכן?

"אנשים שיש להם טראומות ילדות, חוויות קשות מהצבא, עלולים למצוא את עצמם עם חוויות קיצוניות הדומות להתקף פסיכוזה. חלקם חווים גאות של האגו: הם מרגישים שהם מאוד מיוחדים בגלל שעברו חוויה כזאת וזה יכול לקחת אותם הלאה עד למקום ש'אני זה שישפיע על המלחמה בין בני האור לבני החושך', עד למקום שיש להם מסר מאוד גדול לעולם".

הדהוד ההרים שממול

בספרה מפרטת ליבליך את קורותיה של מעיין, שבגיל 21 נסעה לבדה לעשות ויפאסנה בדראדון שבהודו. ביום השלישי לוויפאסנה, סיפרה לליבליך לאחר מעשה, החלה להרגיש רע. בתחילה אלה היו סימנים גופניים: בחילות, רעד בגוף, הזעה ודפיקות לב מואצות. "בשלב מסוים", מספרת ליבליך, "היא החלה להרגיש תחושת לחץ ופחד נורא. היא חוותה תחושות של התפוגגות גבולות העצמי שלה. היא הרגישה את הדהוד ההרים שממול. היה מצב שהיא הסתכלה על היד שלה ולא הרגישה שזו היד שלה. זו תופעה ידועה במדיטציה, שמרגישים התאחדות עם היקום.

"מעיין מאוד נבהלה. עבורה זה היה הכי מפחיד בעולם. כשהיא קמה וניסתה לדבר עם אחד המורים שם, הוא החזיר אותה לשתיקה ולמדיטציה ואמר שזה חלק מהטיהור שהיא עוברת. המורים לא היו מספיק רגישים למה שהיא עוברת. היא הוחזרה לתוך החוויה הקשה. בשלב מסוים מצאה את עצמה כותבת לעצמה דברים כדי לא להשתגע. כדי שתדע מי היא".

בגלל החרדה ותחושת הבדידות היא לא היתה מסוגלת לקום ולעזוב את המקום. בסוף הסדנה היא חזרה אל חברותיה והמשיכה לטייל בהודו במשך חודש נוסף. "אחרי שחזרה ארצה היא היתה נתקפת באותן תחושות קשות של חרדה", מספרת ליבליך. "תקופה ארוכה היא לא עשתה יותר מדיטציה, אבל התחילה לעבוד על עצמה ולטפל בעצמה".

אילו היתה פונה לפסיכיאטר, אני מניחה שהיתה מקבלת תרופות נגד חרדה.

"היא החליטה לעשות את זה ללא התערבות פסיכיאטרית. היא חששה מתיוג והעדיפה להתמודד בעצמה עם הפחדים. היום, כמה שנים אחרי החוויה הקשה, היא בעצמה מטפלת. למרות החוויה הקשה וההתמודדות הקשה לאורך השנים, היא רואה בזה משהו חיובי. היא אמרה לי השבוע, שאם היא היתה צריכה לתאר שוב את החוויה, היא היתה מתארת אותה קצת יותר חיובית ממה שהיא תיארה בעבר. היא צמחה מזה, למדה ויש לה יכולת לטפל באנשים אחרים, היא נישאה, היום היא אמא, והיא אדם מדהים".

מה המסקנה מהסיפור הזה?

"חשוב לדעת איפה עושים את התהליכים האלה. צריך לדעת לבחור את המקום והמורים".

גם את עברת משבר רוחני?

"אני חונכתי בדרך שמרנית, הדרך הבודהיסטית, ובה אנשים לא מדברים על החוויות שלהם. אני יכולה להגיד שכולנו עוברים המון תקופות של קושי; אני מאמינה שבתקופות של קושי, אם אנחנו מתארגנים בצורה נכונה מסביב לקושי, יכול לצמוח משהו חדש".

תחת זכוכית מגדלת

במשך השנים גילתה ליבליך, כי חלק מהמשברים הרוחניים נובע ממורים בעייתיים. "אני יושבת בזווית של הצל", היא אומרת. "אני רואה הרבה פעמים מה קורה כשתהליכים משתבשים. אני מכירה את האנשים האלה, אני נפגשת עם המשפחות, אני מכירה את התהליך שהם עוברים. כשהתחלתי לשמוע את הסיפורים, לא דמיינתי שמאחורי משבר רוחני יושב מורה הרסני. אבל אז גיליתי שזה לא רק סיפורים של חוויות עוצמתיות, או משברים קודמים, אלא מדובר כאן במורים שמפעילים טכניקות מדיטטיוויות בעייתיות".

את המשפחה המורחבת של גואל רצון היא לא מכירה, אבל מזהה את מקור הבעיה: "כל פעם שומעים בתקשורת על עוד קבוצה כזאת, כמו זו של גואל רצון, וזה רק קצה הקרחון, יש מספר גדול של קבוצות קטנות שעלולות לגרום נזק אדיר לאדם שנכנס אליהן. עוד ועוד אנשים מוצאים את עצמם בקבוצות יוגה, בקבוצות מדיטציה, ולפעמים הם לא יודעים מה עומד מאחורי זה. אדם שרוצה ללמוד מדיטציה צריך לבדוק את הנושא, לדעת איפה אפשר, לברר אם אלה מורים שמתאימים לו".

אחד המקרים היותר קשים שפגשה ליבליך הוא של זוג נשוי, הורים לילדים, שמנסים לשקם את חייהם לאחר שהתנתקו מקבוצת מודעות שבה היו חברים יותר מעשר שנים. "מדובר בזוג אנשים מיוחדים ומוכשרים העוסקים באמנות המון שנים", מספרת ליבליך. "המורה שפגשו הציג את עצמו כעוסק באותו סוג אמנות שבו הם עוסקים ומשך אותם פנימה. הוא הציג טכניקה המשלבת בין האמנות למודעות, אבל יותר ויותר הם עסקו במודעות עצמית, הרסנית, מאשר באמנות שלהם.

"הם התהוו כזוג בתוך הקבוצה, דבר שהוא לרוב מאיים בקבוצות כאלו. הזוגיות שלהם היתה במשך יותר מעשר שנים תחת זכוכית מגדלת של המורה והקבוצה, שלא הפסיקו להתערב ולהטיח ביקורת. גם הילדים שנולדו - נולדו לתוך מקום שבו אנשים אחרים מנהלים להם את החיים".

המורה שעליו מדברת ליבליך אינו מתגורר בישראל, אך בא לכאן כמה פעמים בשנה ומקיים סדנאות. חייהם של בני הזוג התנהלו סביבו. הם נהגו לנסוע לחו"ל כדי להשתתף בסדנאות שלו שם ולתחזק את הקשר בשיחות טלפון והתכתבות בדואר אלקטרוני. "כשהוא היה מגיע לכאן", מספרת ליבליך, "הוא גם היה מתגורר אצלם תקופות ארוכות, והיתה התערבות מסיווית שלו בחייהם: הוא ניהל להם את החיים האישיים, התזונתיים, הכלכליים, הזוגיים, ובמקרה זה גם ההוריים. זה שהם הצליחו לשרוד שם כזוג ולצאת מהכת הזאת כזוג, זה הישג גדול שלהם".

למה הם נשארו בפנים כל כך הרבה שנים?

"אני מעדיפה לראות את הצד האופטימי בסיפור. אצל הרבה אנשים שחברים בכת כזאת יש תחושה ש'לעולם לא נצליח לצאת' והנה, אחרי הרבה שנים של שליטה מוחית, בני הזוג האלה הצליחו לקום ולעזוב ולשקם את חייהם. גם הם צריכים למצוא משמעות במה שהם עברו. אם נגיד להם שהמורה שלהם הוא רק שרלטן, אנחנו בעצם נאמר להם 'בואו ניקח את עשר השנים האלו ונזרוק אותן לפח'. אנשים שיוצאים מקבוצה כזאת יכולים להגיד שכן, היה שם עיוות, אבל גם למדנו שם משהו משמעותי".*

estia@haaretz.co.il



ליבליך, משמאל, עם אנג'לה וו, המורה שלה לדאואיזם בסן פרנסיסקו. התבוננות רחבה על הפוטנציאל שלנו כבני אדם


האם, פרופ' עמיה ליבליך. אמא שלי מקורקעת לכאן, אבל אני מרגישה שהזהות שלי לא ישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#