בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בילבי בת 60, והיא עדיין גיבורת תרבות, פמיניסטית בועטת ומוזה אמנותית

בגיל 60 פלוס בילבי בת-גרב היא עדיין גיבורת תרבות, פמיניסטית בועטת ומוזה אמנותית. נמשים לדמותה של הטום-בוי הכי מפורסמת בעולם

תגובות

אחרי שנלחמה בגנבים, שיטתה בשוטרים ועשתה את המוות למורים, הלכה בילבי לאבו-דיס וניסתה לפרק את חומת ההפרדה. בסדרת תצלומי סטילס וסרטון וידיאו של האמנית רונה יפמן נראית בת דמותה של בילבי נלחמת במרץ באבני הבטון הגדולות. "בתור ילדה גדלתי על בילבי, כמי שנותנת המון כוח לילדים וחושפת את הצביעות של עולם המבוגרים", מסבירה יפמן. "לפני כמה שנים פגשתי בישראל אמנית מדנמרק בשם טניה שנדלר שמזכירה את בילבי - יש לה שיער כתום והבעה מתאימה וגם היא רואה דברים בצורה ראשונית ואוטופית. העבודה הזאת היא שילוב בין בילבי הדמות לפילוסופיה שעומדת מאחוריה. כיוון שבילבי היא הילדה הכי חזקה בעולם, המלחמה שלה בחומת ההפרדה היא אקט שמראה על תקווה לשינוי".

למרות האופטימיות, בילבי/שנדלר חזרה בסופו של דבר לסקנדינוויה. העיתונאי והאמן רועי צ'יקי ארד טען בבלוג שלו שלעין ישראלית תצלומיה של יפמן מתקשרים ל"פתטיות של האירופאים הבאים לעזור אך אינם מצליחים להזיז דבר, המשולים לאותה בילבי הנכשלת מול חומת ההפרדה". כך או כך, בילבי - אייקון פמיניסטי בן 64 שנה - לעולם לא מתייאשת.

דמותה של בילבי (Pippi Langstrump במקור) היא פרי דמיונה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן. הספר הראשון מבין שלושת ספרי בילבי התפרסם ב-45', וב-56' תורגם לעברית על ידי אביבה חיים תחת השם "גילגי". מאז היא הספיקה להפוך לבילבי בת-גרב, בילבי ארוכת-הגרב ובתרגום החדש של דנה כספי שיצא החודש בהוצאת זמורה ביתן: בילבי גרב-ברך.

עלילותיה המשוגעות של הילדה היתומה והעצמאית זכו להצלחה מיידית. "יש פה את כל המרכיבים שיוצרים להיט", אומר פרופ' אדיר כהן מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, המתמחה בספרות ילדים. "דמיון, הומור שופע, פריצת מסגרות, שפה קריאה, יכולת להזדהות עם הדמויות. הנון-קונפורמיזם משגע, וכך גם הפגיעה בפרות קדושות כמו בית הספר והמשטרה".

"בילבי היא ילדה מדהימה מבחינת האינטגריטי שלה והחברות שהיא מפגינה", מתלהב סופר הילדים יהודה אטלס, שספרו המפורסם "והילד הזה הוא אני" מושפע מעלילות הג'ינג'ית זקורת הצמות. "בילבי נלחמת במאובנות מחשבתית, בכל מה שמזויף ומרובע. היא מממשת את החופש שלה כדי לקלף את קליפת הנימוסים הריקים".

כשנה לאחר צאת הספר, כשהפופולריות שלו הפכה לעובדה, התגברו גם קולות הביקורת של אנשי חינוך וסתם שמרנים נגד תכניו המרדניים. "רשויות החינוך חששו שהספר ייתן דוגמה שלילית לילדים", אומר אטלס. "בילבי היא ילדה בלתי-חינוכית בעליל. חיה לבד, עושה כל מה שמתחשק לה, מגדלת בבית סוס וקוף, מדברת בשפה לא תקינה". "זה היה ספר מהפכני, פעם ראשונה שמישהו כתב ספר ילדים לא פוליטיקלי קורקט", מוסיפה הסופרת נורית זרחי, שפגשה את לינדגרן ב-79' בעת שביקרה בארץ. "התוקפנות שלה והיותה יתומה עליזה עוררו התנגדות גדולה בארץ".

אבל למרות ההתנגדות, היו גם מבוגרים שנהנו מהמסרים הפמיניסטיים, מהחתרנות החברתית ומהעומק הפילוסופי של בילבי. "הספר נכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה ויצא מיד אחריה", אומרת ד"ר חנה לבנת, ראש מרכז ימימה לספרות ילדים ונוער במכללה האקדמית בית ברל. "ייתכן שהמלחמה נתנה דחיפה לפירוק המסגרות הקיימות, כי היא הראתה שחברת המבוגרים והאידיאולוגיות שלה אינן אות ומופת לאנושות. עוד לפני בילבי נכתבו ספרי ילדים שהעבירו ביקורת בוטה ולא נעימה על החברה. מארק טוויין אמר שאם מישהו ימצא מסרים חינוכיים בספריו ייערף ראשו. גם פיטר פן של ג'יימס מתיו ברי מורד במוסכמות. החדשנות של בילבי נעוצה בכך שהיא מעבירה ביקורת חברתית דרך נקודת המבט הילדית, ושהיא מעמידה במרכזה גיבורה בת".

"בילבי היתה פמיניסטית מאוד לזמנה", ממשיכה לבנת, "היא אסרטיווית, עומדת על שלה, יוצאת להרפתקאות שבספרות הילדים נתנו בדרך כלל רק לבנים. בנות, אם יצאו להרפתקה, זה היה בשליחות של מישהו, כמו כיפה אדומה בשליחות האמא, או כי נאלצו לברוח, כמו שלגייה. בילבי יוצאת להרפתקה מתוך מטרה שגיבשה לעצמה. בספרות, ובתרבות בכלל, הדמות הנשית גם נדרשת באופן מסורתי להיות חלק ממסגרת משפחתית ולא יצור עצמאי. בילבי לעומת זאת מתוארת כילדה עצמאית ממשפחה, וזה חידוש גדול. היתמות היא תחבולה ספרותית נוחה פה, כי בהעדר הורים אין סמכות, אבל להבדיל מיתומות שהיו מועברות למשפחת דודים וכו', ושבסוף התחתנו או התאהבו במישהו כמו פוליאנה או אן מהאסופית, בילבי נשארת היא עצמה, בלי מגבלות חיצוניות".

בכך לא תמה חתרנותו של הספר. "בילבי מציגה דגם אנטי-קפיטליסטי", מוסיפה לבנת, "נקודת מבט שחותרת תחת ערכים בורגניים. היא מחפשת חפצים ישנים ולא קונה חדשים. יש לה המון כסף, אבל היא לא מבינה למה צריך לשלם בכניסה. כשטומי ואניקה (חבריה) מציעים לה ללכת לקרקס היא לא מבינה למה צריך לשלם כדי להתבונן, ממתי מבטים עולים כסף. היא מציעה הסתכלות רעננה גם על צרכנות".

אנרכיזם נשי

לא מפתיע אם כך לגלות שלינדגרן היתה לא רק סופרת ילדים פורייה, אלא גם פעילה פוליטית בעלת מודעות חברתית מפותחת, בעיקר במאבק למען זכויות ילדים ובעלי חיים. היא נולדה כאסטריד אנה אמיליה אריקסון בדרום שוודיה ב-1907 להורים איכרים. אחרי שסיימה את התיכון עבדה כעיתונאית בעיתון מקומי, ובגיל 18 הרתה לעורך הראשי. זו היתה שוודיה הכפרית של ראשית המאה, לא בדיוק סביבה תומכת להריונות מחוץ לנישואים, ובכל זאת אריקסון סירבה להתחתן עם אבי הילד, שנמסר למשפחה אומנת בקופנהאגן עד שמלאו לו ארבע שנים. היא עברה לשטוקהולם, למדה קצרנות ועבדה כמזכירה. ב-31' התחתנה עם הבוס שלה, שטורה לינדגרן, ושלוש שנים אחר כך נולדה בתם המשותפת קארין.

ב-41' לקתה קארין בת השבע בדלקת ריאות ורותקה למיטתה. כדי שלא תשתעמם המציאה עבורה לינדגרן את מעלליה של בילבי, פרשה אחר פרשה, שערורייה אחר שערורייה. כעבור שלוש שנים שלחה את כתב היד לאחת מהוצאות הספרים הגדולות בשוודיה (Bonnier), אך נדחתה (מן הסתם אחד הפספוסים המפוארים בהיסטוריה של המו"לות). כיוון שסיפור אחר שכתבה לינדגרן זכה בינתיים במקום השני בתחרות ספרותית של הוצאה קטנה יותר, Raben & Sjogren, היא שלחה לתחרות זו את סיפוריה של בילבי בשנה העוקבת, וזכתה במקום הראשון.

הספר זכה להצלחה מיד עם צאתו, והפך את לינדגרן ליצוא שוודי לוהט. ספריה תורגמו לעשרות שפות, ונמכרו בעשרות-מיליוני עותקים. הוצאת הספרים הקטנה הלכה ותפחה, ולינדגרן מונתה לעורכת ספרות הילדים שלה, תפקיד שבו שימשה עד לפרישתה לפנסיה. היא פירסמה למעלה מ-100 ספרים, שתורגמו לעשרות שפות ועובדו לסרטים, למחזות ולסדרות טלוויזיה, וזכתה בעשרות פרסים ספרותיים, כולל פרס אנדרסון הנחשב.

ב-79' ביקרה לינדגרן בירושלים. "היא נראתה לי אשה חזקה, מאוד אינטליגנטית ומעניינת", מספרת זרחי. "היא סיפרה שהיא קוראת ביוגרפיה של קנוט המסון (סופר נורווגי), שהיה שנוא בשוודיה זמן ארוך כי שיתף פעולה עם הנאצים. היא אמרה שהיא אוהבת להיות בודדה בטבע ולכתוב ביער, שהיא כותבת ספרות ילדים כי אלה הקוראים הכי טובים שיש". לינדגרן ניהלה אורח חיים צנוע גם אחרי שהתפרסמה, ומתה לפני שבע שנים, בגיל 94. אחרי מותה ייסדה ממשלת שוודיה פרס לזכרה, שמוענק לסופר ילדים מצטיין מדי שנה.

אך השפעתן של לינדגרן ובילבי חרגה כבר מזמן מתחומי הספרות. בעיני האמנית ומבקרת האמנות גליה יהב, בילבי היא לא רק אייקון פמיניסטי חלוצי, אלא גם קווירית לוחמנית. "בילבי היתה פנטזיה שלי מהילדות", אומרת יהב, "חריגה שפועלת מחוץ לשיטה אך אינה מסכנה אלא לועגת למיינסטרים. בילבי היא אייקון שמסמל כוח היכן שאין כוח, סוג של אנרכיזם נשי".

בשנת 94', באחת מעבודותיה הראשונות, בחרה יהב להתחפש לבילבי. "רציתי לדבר על נושאים רציניים דרך דמות מהילדות", היא אומרת. "באמצע שנות ה-90 היתה השפעה עצומה של סינדי שרמן ונאן גולדין (צלמות אמריקאיות) על העיסוק בפוליטיקה של זהויות בצילום. התחפשות ולבישת פרסונות היו דרך לדבר על זהויות". יהב עטתה פאה ג'ינג'ית, ציירה נמשים על פניה, נעלה נעליים גדולות, והעמידה עצמה במרכזן של סיטואציות שנשענות באופן רופף על עלילות בילבי, "אבל עם היפוכים קטנים. למשל, בילבי רצתה לתת ולחלק, ואני עשיתי היפוך בין נתינה ללקיחה, ישבתי כמו קבצנית עם מטבעות שוקולד, בעצם מתחננת לצופה שיקנה אותי - כי אמנים הרי רוצים שיקנו אותם. חידדתי את אלמנט היתמות והבדידות בצילומים שלי מציצה לבתים, או באמצעות קולאז'ים שבהם הדבקתי את עצמי על תצלומים קיימים של משפחות ממגזינים משנות ה-50".

"ההתחפשות לבילבי היתה פנטזיה על כוח נשי, על עוצמה, על יחסים לא פתורים עם המשטר, עם עולם המבוגרים. אפשר לקרוא את זה גם כאילוף הסוררת, כי כן מנסים להכניס את בילבי למסגרות. מאוד ברור בסיפור מה ילד טוב אמור לעשות, ושבילבי חוצה את הגבולות הללו. המסר אמביוולנטי, כי זה מייצר את הגבולות מחדש בכך שמראים שאפשר לעבור עליהם ומשאירים לכל ילדה את הבחירה אם להיות בילבי או אניקה. אני כמובן בחרתי בבילבי, אני לא מפגרת. חלק מהקסם של בילבי הוא בסירוב להיכנס לתפקיד המגדרי, בעוד אניקה היא הסטרייטית הפרברית המושלמת, כולה מתחנחנת וממלאת את כל תפקידי הנשים המסורתיים".

בתקופה שעבדה על התצלומים האלה נהגה יהב להקרין מדי מוצאי שבת את הגרסה ההוליוודית של בילבי בכיכר השוטר, מאחורי דיזנגוף סנטר בתל אביב. אבל להצגת הילדים שנעשתה בהשראת הסיפור היא נוטרת. "זה הרג את הנושא. קצת אחרי הבילבי האנרכיסטית שלי, דנה דבורין יצאה עם הצגת ילדים על בילבי וזה נהיה הכי בידור לכל המשפחה. העבודה שלי היתה ניסיון לייצר שיח פמיניסטי רציני דרך הפיגורה של בילבי, אבל ברגע שזה נהיה בשלטים ובפרסומות, השימוש בדמות נשחק".

גם בחנוכה האחרון הועלתה הצגת ילדים בכיכוב בילבי, הפעם עם מנחת ערוץ הילדים מירב פלדמן בתפקיד הראשי (ביים גלעד פרלמן). "היה כיף אדיר", אומרת פלדמן, "מעבר לפיזיות של התפקיד - בילבי קופצנית, שובבה, לא נחה לרגע - כשנתקלים בסיפור הזה שוב בגיל מבוגר, מגלים את האמירה הפמיניסטית. הייתי טום-בוי כילדה, משחקת כדורגל עם הבנים, ואת העקבים גיליתי רק לא מזמן, כשהבנתי שכחלק מהמקצוע זה לא תמיד מכובד לבוא בג'ינס וסניקרס".

פלדמן לא מסכימה עם הטענות על השטחת המסרים בגרסת המחזמר. "זה עניין של פרשנות, ובל נשכח שזו הצגה שפונה לילדים, שבכל מקרה בילבי מוצגת בה כנשית וחזקה ושמראים שיש כל מיני צורות של משפחה. הילדים מאוד מתחברים לדמות של בילבי. גם היום. היא מתייחסת לכל מה שקורה לה כאל משחק, ואני חושבת שזה מה שמרשים אותם".

כל ילד פילוסוף

בילבי מככבת לא רק על הבמות, אלא גם בחדרי הטיפולים. כהן הוא מומחה לביבליותרפיה, טיפול באמצעות כתיבה וקריאה של טקסטים ספרותיים. "כשאתה קורא ספר או שיר מופעלים מנגנון הזדהות ומערכת שלמה של הזרמת אסוציאציות", הוא מסביר. "דרך הכניסה לעולם הספרותי אתה נכנס לעצמך. זה פחות מאיים ונותן רשת ביטחון כי להלכה אתה מטפל בדמות ספרותית, אך למעשה אתה מטפל בעצמך".

ההיבט הטיפולי, אומר כהן, מלווה את בילבי מלידתה. "הסיפור שלה הרי סופר על ידי לינדגרן לבתה הקטנה כשהיתה חולה. הילדה ביקשה מאמה שתמציא לה סיפורים. השלב הראשון במאבק של הילדה במחלה ובבדידות שנגזרה עליה היה ליצור עולם שאיתו היא יכולה להתמודד בלי לזוז מהמיטה. הסיפורים היו מבוססים על הזיכרונות האישיים של לינדגרן, שלקחה באמצעותם את קארין לכפר שחיה בו ולעולם שהתמודדה איתו כילדה. כאן נוצרת אינטימיות בין האם לבת שהיתה שותפתה לתהליכים של בניית הדמות והעלילות".

"באמצעות הטקסטים הספרותיים", ממשיך כהן, "מנסים בטיפול לראות עם מה הילד מזדהה, ממה הוא נרתע, מנסים ליצור דו-שיח בינו לבילבי. למשל, לבילבי אין אמא, אך היא לא יתומה בוכייה. זה משליך על יכולת הילד שנותר לבדו לא להיכנס לדיכאון אלא לברוא עולם בתוך הבדידות. או למשל בבית הספר: היא כמובן לא מגיעה לפני עשר בבוקר, על הסוס, וכשהמורה מציעה לה תרגילי חשבון, היא משיבה בצורה תוקפנית: 'אם את לא יודעת בעצמך, את חושבת שאני אגיד לך?' הרי אם בילבי היתה לומדת היום היו מאבחנים לה הפרעת קשב, נותנים לה ריטלין והורגים אותה. ופה כן נותנים לדברים לפרוח, ובאמצעות הדמיון להגיע לקתרזיס, לפרוק פחדים מבלי שתיענש".

סיפוריה של בילבי משקפים גישות חינוכיות חדשות שהחלו להתפתח בשנות ה-30 של המאה הקודמת. בעקבות רעיונות של פרויד וממשיכי דרכו, בעיקר אדלר, התפתח החינוך הפיידוצנטרי, שמעמיד את צורכי הילד ואת תפיסת עולמו במרכז. זאת, בהשוואה לספרי ילדים קודמים שניסו לחברת את קוראיהם לנורמות קיימות. את בילבי, כמובן, אף אחד לא מגדל, מגביל או מעניש, ובהעדר הורים ("אחר משמעותי", בפסיכואנלטיקאית) כמודלים להזדהות, היא משתמשת בדמיון כדי לייצר כאלה.

"ההנחה של הגישות הללו, שאני שותף לה, היא שכל ילד הוא פילוסוף קטן", אומר כהן. "ילדים נולדים פילוסופים ובתי הספר סוגרים להם את החשיבה. בילבי מאפשרת את החופש לחשוב. היא מרכז העולם, דמות הכיסופים של הילדים, שמסתכלים עליה בהערצה כשהם עדיין בתוך מסגרות כובלות. הספר אומר שיש אמנם מסגרות, אבל שאני יכול לתת לעצמי את הזכות הנפשית לפרוץ אותן גם בלי שזה ישאיר עולם פרוץ. העולם נשאר בריאליה הקיימת, אבל בילבי מספקת לו פתחים".

אגב פילוסופים קטנים, כבר היו מי שהשוו את בילבי לפילוסוף היווני סוקרטס. בספר "בילבי וסוקרטס" משנת 2000 נטען שהדמיון בין השניים נעוץ בכך שנגד שניהם טענו שהם משחיתים את הנוער ברעיונותיהם הבזים לסמכות ולמידות הטובות, וכן בנטייתם לשאול שאלות פילוסופיות בסיסיות - מהו ידע? מהו אומץ? מהי חברות? - ולאתגר את יריביהם באמצעות אירוניה.

וילה מצחיקולה-וילקולה

המהדורה החדשה של הספר צבעונית וחמודה, והתרגום החדש של דנה כספי קולח. זה אולי אלמנטרי כשמדובר בספר ילדים, אבל עובדה היא שלעומת משפטים כמו "אין מי שיגיד לה ללכת לישון דווקא בשיא הכיף" אפשר היה למצוא בתרגום הקודם מקבילות בנוסח "אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר".

כספי, שלמדה ספרות סקנדינווית באוניברסיטת טרומסה בנורווגיה, מספרת שניסתה להיצמד ככל האפשר למקור השוודי. כך וילה מצחיקולה (בתרגום הטלוויזיוני) או "בית קונדס" (בתרגום של חיים) שבה להיות וילה וילקולה. "מישהו אמר לי פעם שטקסטים לא מתיישנים, רק התרגומים שלהם", אומרת כספי. "זה נכון בעיקר לספרי ילדים. המקור כתוב בסך הכל בשפה פשוטה, אם כי לבילבי עצמה שפה די מליצית. היא משתמשת בביטויים חריפים מדי לתיאורי מצבים יומיומיים, אבל בגלל שיבושי השפה שלה, זה נשמע ילדותי. שוודית היא שפה שמשתנה הרבה יותר לאט מעברית, כי החברה בשוודיה הומוגנית ולכן השפה יחסית סטטית, למרות שחלים גם שם שינויים בשנים האחרונות בגלל הגלובליזציה וגלי הגירה מצפון אפריקה".

אטלס מספר שכמה ממתרגמי הספר לשפות שונות נטלו לעצמם חירות רבה. "המתרגם הראשון של הספר לצרפתית השמיט מתוכו כשליש מן הטקסט, ומחק את כל הקטעים שבהם בילבי מדברת אל מבוגרים בצורה לא אדיבה או מחוצפת", הוא כותב ב"ילדים גדולים", ספרו בשלושת הכרכים הסוקר את גדולי סופרי הילדים בעולם. "אם לא די בכך, שיגר המתרגם ההוא מכתב אל לינדגרן, שבו ביקש את רשותה להחליף את הסוס של פיפי בפוני. ילדי צרפת, כתב, הרבה יותר ריאליסטיים מילדי שוודיה; הם לא יאמינו שילדה בת תשע מסוגלת להניף בזרועותיה סוס אמיתי" (לינדגרן השיבה שיוכל לעשות זאת בתנאי שישלח לה צילום של ילד צרפתי מניף פוני ביד אחת).

כספי מספרת שנתקלה בדילמה דומה רק פעם אחת. בפרק על הביקור של בילבי בקרקס, היא נאבקת ב"איש החזק בעולם", המכונה אדולף. "אי-אפשר להתעלם מהקונוטציות הפוליטיות", אומרת כספי, "ובחלק מהתרגומים בחרו בשם אחר כדי לרכך. השארתי את אדולף. זו סאטירה פוליטית, ואני לא מאמינה בצנזורה".

רק השאלה איך בכלל הפכה פיפי לונגשטרומפ לבילבי בת-גרך/גרב-ברך/לא-כלום נשארה פתוחה. "פיפי בשוודית זה לא פיפי, אלא ציוץ של ציפור, שם שובבי כזה", מסביר אטלס. בישראל נאלצו לבחור בשם חדש בשל הקונוטציות של השם המקורי (אנחנו לא לבד. בברזיל למשל קוראים לה ביבי, ובאיסלנד לינה). "בהתחלה קראו לה גילגי", אומרת לבנת, "אבל כשהיו צריכים לדבב לסדרת הטלוויזיה ראו שתנועות השפתיים של גילגי לא מתאימות לאלו של פיפי, ושינו לבילבי, שתנועות השפתיים בהגייתה דומות יותר". מסיבה דומה שונה גם שם משפחתה הטלוויזיוני ל"לא כלום".

כספי אומרת שלמרות ההחלטה להיצמד ככל האפשר למקור, על השם בילבי החליטו בהוצאה לשמור. "היא כבר מוכרת פה כבילבי", אומרת כספי, "לשנות את זה עכשיו זה כבר לעשות דווקא". *



בילבי והקוף מר נילסון, מתוך הסרט 'פיפי לונגסטוקינג', 1969. ילדה בלתי חינוכית בעליל


'בילבי בת-גרב 2006, הילדה הכי חזקה בעולם באבו-דיס', רונה יפמן בשיתוף טניה שנדלר, 2008. חושפת את הצביעות של עולם המבוגרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו