בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוגרי הארגונים החמושים לא ייתנו להחזיר את צפון אירלנד לתהום

אחרי עשור שבו התחזקה התקווה שאחד הסכסוכים המרים של המאה ה-20 עומד להסתיים, שתי תקריות שבהן נרצחו שני חיילים בריטים ושוטר החזירו את צפון אירלנד בבת אחת לפחדים של ימי המאבק האלים, "הצרות". המנהיגים מיהרו לגנות, ומי שמתגייס להפגת המתחים בין הקהילות הם דווקא אלו שבמשך שנים אחזו בנשק, בוגרי המחתרות. הם לא ייתנו לצעירים לדרדר את צפון אירלנד בחזרה לתהום

תגובות

"יש כאן המון כעס", אומר ג'ון מקורט, לוחם לשעבר בשורות מחתרת האיי-אר-אי שהיה לפעיל שלום, בשיחה מהעיר דרי בצפון אירלנד. "הם טוענים שהם הורגים למען מטרה, אבל הם לא יכולים להסביר מהי המטרה הזאת ואיך הם מתכוונים להגשים אותה".

כשהוא אומר "הם", מקורט מתכוון לפורשי האיי-אר-אי, שקיבלו אחריות על רציחתם בשבוע שעבר של שני חיילים בריטים ושוטר, בשתי פעולות טרור שהחזירו לכותרות את אחד הסכסוכים המתוקשרים ביותר שהיו במחצית השנייה של המאה ה-20. סכסוך בין שתי קהילות על פיסת אדמה קטנה: מיעוט דתי ועני, בעל שורשים של אלפי שנים במקום, ומנגד קהילה שאבותיה התיישבו במקום בחסות הבריטים. המיעוט מחה על דיכוי, נישול, אפליה וחוסר נגישות לעבודה ולדיור. הרוב חי בתחושת מצור, כשהוא מתגאה בדמוקרטיה שהנהיג, אם כי תחם אותה בחוקים מפלים, בנימוק שהוא מתגונן מפני האיום הדמוגרפי: שיעור הילודה של המיעוט היה גבוה בהרבה.

הכל התחיל במאה ה-17, כשהאנגלים הציעו לפרוטסטנטים להתיישב באי, כדי שישמשו בסיס אזרחי נאמן לממלכה. המתיישבים קיבלו קרקעות, בעיקר באזור אלסטר שבצפון מזרח האי, ועם הזמן, גם זכויות יתר. כשניסה ארתור בלפור לשכנע את ממשלתו לתמוך בהצהרה המפורסמת שלו מ-1917, דיבר על הקמתו של "אלסטר יהודי נאמן בלבה של ערביות עוינת". באותה תקופה ממש, נזרעו הזרעים גם לסיבוב האלים האחרון של הסכסוך, זה שהצפון-אירים מכנים "הצרות".

בתחילת שנות ה-20, לאחר שנים של מאבק לעצמאות, הגיעו המורדים האירים הרפובליקאים והממשלה הבריטית לפשרה בדמות תוכנית חלוקה. בשני שלישים מהאי הוקמה אוטונומיה קתולית, שלימים נהפכה לרפובליקה האירית. לפרוטסטנטים באלסטר הציעו להקים אוטונומיה משלהם, שהקתולים היו בה מעט יותר מ-20% מהאוכלוסייה. הם קיבלו את ההצעה, אישרו את חברותם בממלכה המאוחדת והדגישו כי זוהי מדינה פרוטסטנטית לעם הפרוטסטנטי. צפון אירלנד באה לעולם.

המיעוט הקתולי סבל מאפליה. בעיר דרי, למשל, שיש בה רוב קתולי עצום, קתולים כמעט שלא נבחרו למשרות ציבוריות. לקתולים רבים לא היתה בכלל זכות הצבעה, כי היא ניתנה לפי בעלות על נדל"ן, ומרביתם התגוררו בדיור ציבורי.

שלושה עשורים, 3,500 הרוגים

בסוף שנות ה-60 התחילו צעדות למען זכויות אזרח, בהשראת מרטין לותר קינג. המשטרה, הפרוטסטנטית ברובה, הגיבה בזעם ופעילים פרוטסטנטים צעירים פגעו בקתולים. אלה לא נשארו חייבים. מהומות פרצו בבלפסט ודירות התחילו לבעור. הצבא הרפובליקאי האירי - אז שארית היסטורית רדומה ממאבק העצמאות - התחיל להתארגן ולהתחמש. בתחילה התעקש שהוא רק מגן על קהילתו; אחר כך התעורר גם החלום הישן לגרש את הבריטים ולאחד את האי. גם אזרחים פרוטסטנטים נעשו למטרה כשרה.

הבריטים פתחו במעצרים מינהליים וההפגנות התגברו. ב-1972 חיילים בריטים ירו למוות ב-13 מפגינים קתולים בעיר דרי, באירוע שנודע כ"יום ראשון העקוב מדם". שני הצדדים הקימו עוד מחתרות, ועימותים של עין תחת עין, שכן מול שכן, נהפכו לפינה קבועה במהדורות החדשות.

בסוף שנות ה-80, אסירים ביטחוניים ופוליטיים התחילו לדבר בינם ובין עצמם, אחר כך קבוצה אל קבוצה, ומבתי הכלא יצאו מסמכים והצהרות בעל פה שדיברו על פיוס. גם השחיקה עשתה את שלה: בשתי הקהילות התמיכה באלימות ירדה דרמטית. לאחר כמה הפסקות אש נחתם הסכם בין מפלגה קתולית מתונה למפלגה פרוטסטנטית מתונה, שלפיו יוקם פרלמנט חדש ויחולקו סמכויות בין הצדדים המעורבים בסכסוך.

מחתרות סירוב ניסו לפגוע בשיחות, אבל פיגוע מכונית ממולכדת עצום בעיר אומהה ב-1998, גרר זעם ציבורי כה גדול, עד שהן נאלצו להקפיא את פעילותן. האלימות צנחה. לאחר שלושה עשורים שתבעו את חייהם של 3,524 בני אדם (מתוך מעט יותר ממיליון), נחתם הסכם "יום שישי הטוב" בין הצדדים. כל האסירים שוחררו על תנאי והרציחות על רקע לאומני נעלמו כמעט כליל. עד לשבוע שעבר.

בין לבין, בערי החבל צמחו בנייני משרדים חדשים, ואחד מרחובותיה של בלפסט כוסה בכיפת זכוכית עצומה ונהפך לקניון הראשון שלה; עד 1998 לא היה נמצא מי שיבטח בעיר כמות כזאת של זכוכית. החשדנות והאיבה לא נעלמו, אבל המוני פעילים קושרים קשרים בין בית לבית, רחוב לרחוב. ילדים קתולים שנשאלים אם הם הולכים מכות עם ילדים פרוטסטנטים, לא תמיד מבינים מה הקשר. ואולי ההוכחה הגדולה ביותר לשינוי הם אלפי האנשים, בני כל הקהילות, שיצאו לעצרות עצומות במחאה על הירי.

הבחירות ב-2007 הביאו לשלטון משותף באוטונומיה של שתי מפלגות קיצוניות: הדי-יו-פי הפרוטסטנטית, והשין פיין, הזרוע הפוליטית של האיי-אר-אי הקתולי - כאילו אביגדור ליברמן ואיסמעיל הנייה נהפכים לראש ממשלה וסגנו בירושלים. למרבה הפלא, השותפות עבדה. ראש הממשלה, המטיף הפרוטסטנטי הרדיקלי איאן פייזלי, וסגנו, מנהיג הצבא הרפובליקאי האירי לשעבר, מרטין מגינס, זכו, לפי הסקרים, ליותר מ-50% תמיכה זה בקהילתו של זה. מאז, החליף פיטר רובינסון את פייזלי בתפקיד.

בשבוע שעבר, כשמחתרות קתוליות המתנגדות להסכמי השלום רצחו שני חיילים בריטים ושוטר קתולי, בשני אירועים נפרדים, בהפרש של 48 שעות, צפון אירלנד מצאה את עצמה לפתע שוב על פי תהום. לפחות 11 חשודים נעצרו. אחרי שנים של שקט יחסי, התושבים מרגישים כאילו הם נשאבים אחורה בזמן.

המנהיגים אמנם זוכים לחשיפה רבה בתקשורת, אבל מלבדם, ברחובות צפון אירלנד מהלכים גם אנשי שטח, שבעבר היו אחראים לאלימות ובשנים האחרונות דווקא הם מניעים את תהליך השלום, מאחים את הקרעים, מנסים לסתום את הגולל על הרצחנות והחשדנות. אלה הם הלוחמים לשעבר במחתרות. אחדים מהם ישבו בכלא וקיבלו חנינה כחלק מהסכם השלום. אחרים לא נתפסו מעולם, והם ממעטים לפרט מה עשו, למי ובשביל מי.

ג'ון מקורט הצטרף למחתרת הקתולית כשהיה בן 19. "עד גיל 18 לא היה לי שום עניין בפוליטיקה והלכתי ללמוד הנדסה", הוא מספר בשיחת טלפון מדרי, "שמעתי אנשים מדברים על אפליה וקיפוח, ראיתי הפגנות, אבל לא הרגשתי שזה נוגע לי". בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה נתקל בהפגנה לזכויות אזרח שפוזרה באלימות בידי המשטרה. "ראיתי אנשים חשובים בקהילה שלי - רופאים, מורים, כמרים - רצים כשהם מדממים ונוטפי מים", סיפר.

הסקרנות משכה את מקורט לפגישה הפוליטית הראשונה בחייו, "ושם הבנתי שגדלתי בבית יתומים ובפנימייה לא מפני שאמא שלי לא אהבה אותי, אלא מכיוון שהקתולים לא יכלו לקבל דיור. אז אמרתי לעצמי, 'לעזאזל עם האוניברסיטה, אלך להיאבק על זכויות האזרח'".

לוחמים לשלום

אחרי שנה של הפגנות רבות והישגים מועטים, הצטרף לאיי-אר-אי. שמונה שנים היה חבר במחתרת הקתולית, אך תסכולו מקצב האלימות הגובר הביא אותו לפרוש ב-1975. "קמנו כארגון שאמור להגן על זכויות, ולבסוף נטלנו מאחרים את הזכות הבסיסית ביותר - לחיות", אמר.

בעוד האלימות בשיאה, מקורט הצטרף לפעילים נוספים בעירו והתחיל לפעול בכיוון הפוך. "בתחילת שנות ה-70 גירש האיי-אר-אי את הסוחרים הפרוטסטנטים ממרכז העיר", הוא מספר. "שכרתי מיניבוס והתחלתי להסיע את הסוחרים הקתולים מהמרכז לשכונות שאליהן נמלטו שכניהם לשעבר". אחר כך עבד עם נוער, שיכנע מפקדים בריטים להפחית את ניראות החיילים ברחובות כדי להוריד את המתח. כיום הוא מנחה סיורים לקבוצות מאזורי סכסוך בעולם ומתעקש להמשיך להתפרנס מעבודה בפאב.

אין לו הרבה חיבה לפורשי המחתרות שביצעו את פיגועי הירי האחרונים. "האנשים האלה אינם מצליחים להציג שום טיעון שיצדיק את מעשיהם", הוא אומר. "הם אומרים שהשין-פיין בגד בהם, אבל הם לא מציעים דרך אחרת, שבסופה המעורבות הבריטית תפחת. הם מדברים על מאבק של חלשים, ואז הולכים ופוגעים במהגר עבודה פולני (שנפצע בתקריות, ד"ר), רוצחים שוטר שנתן שירות לקהילה שלו, ושני בחורים שהצטרפו לצבא הבריטי כדי לצאת ממעגל האבטלה. התקדמנו כל כך הרבה - אנשים עדיין מתווכחים, אבל בעיתונות, בפרלמנט, בפאב ובחדרי המדרגות. יש חילוקי דעות, אבל אין את אותה התהום", אומר מקורט.

אולם פעיל קתולי אחר, שהעדיף להישאר בעילום שם, אומר ש"בקרב פעילי הקהילה הרפובליקאים יש לא מעט תסכול מהתנהלות השין פיין, שנקט ?עמימות בונה' כדי לקדם את תהליך השלום ולהשתלב במערכת השלטון המשותף. זה אולי עבד ברמת המקרו, אבל במיקרו זה גרם לניכור עצום בקהילה הקתולית ואנשים התנתקו מהם אחד-אחד".

מי שקיבל אחריות על הפיגועים היו פורשי האיי-אר-אי. לאחר התקריות נשמעו גינויים לירי מקיר לקיר, והמונח "בגידה" נשמע בזירה הציבורית. הפעיל מתרעם על כך: "נניח שאיבדתי את אחי, שהיה פעיל באיי-אר-אי, ועכשיו אני שומע את השין פיין קורא לאנשים שנלחמים בבריטים, כמו אחי, ?בוגדים'. איפה זה מציב אותי, אפילו אם אני מתנגד לפיגועים ותומך בתהליך השלום?"

אי אפשר רק לסבול

גם מקורט אומר שהדברים של סגן ראש הממשלה הקתולי, מגינס, היו נחרצים מדי, אבל מזכיר שהם הוצאו מהקשרם. "הוא אמר שהיורים בגדו ברצון רוב התושבים, שתומכים בתהליך השלום, אבל הוא לא קרא להם ?בוגדים'. הבעיה היא שהרבה צעירים רואים באלימות אפשרות לפעולה פשוטה, חזקה ומיידית, ומתעמתים עם כוחות הביטחון. לצערי, העניינים מתחילים לרתוח שוב באירלנד, אני רק מקווה שייגמר לנו הגז בזמן".

מי שמגלה הבנה למבצעי הפיגועים הקתולים הוא דווקא אסיר פרוטסטנטי לשעבר, אלסטייר ליטל. הוא הצטרף למחתרת פרוטסטנטית בגיל 14, וכעבור שלוש שנים קיבל את המשימה הראשונה - להרוג קתולי. ליטל לחץ על ההדק, נכנס לכלא והשתחרר בגיל 30. מאז למד גישור בדרום אפריקה וכיום הוא מוביל קבוצות של נפגעי טראומה וסכסוך מהעולם, לעתים במפגשים בין מבצעי אלימות לקורבנותיהם. לאחרונה זכה להתעניינות תקשורתית, עם צאת ספר אוטוביוגרפי וסרט על חייו, "חמש דקות של גן עדן" שמו. מי שמגלם את דמותו הוא לא פחות מליאם ניסן (שבעבר גילם את מייקל קולינס, שעמד בראש האיי-אר-אי בשנות ה-20).

לדברי ליטל, המציאות הנפיצה, שבה כל פיגוע היה גורר תגובה רצחנית ומיידית, עדיין רחוקה. "אולי יש פרוטסטנטים שמבקשים להגיב", הוא אומר בשיחה מבלפסט, "אבל ההנהגה של הארגונים החמושים שולטת בשטח והבהירה שלא תהיה תגובה. הם לא רוצים לחזור לשם - הם מודעים מאוד למחיר האנושי".

הוא אומר שהפיגועים מבוצעים בשל שילוב של גורמים רבים - אידיאולוגיה, תחושת בגידה וניכור מצד הממסד החדש, אינטרסים מקומיים, והעובדה שמדובר באנשים צעירים, שמרגישים שזאת הדרך היחידה שלהם להישמע; "כמו בסכסוך שלכם ובכל סכסוך", מוסיף ליטל.

לדעתו, על פעילי שלום כמוהו למלא תפקיד פעיל בשינוי המצב שהביא להתפרצות האחרונה: "אם הפעילות מגיעה מתוך מחויבות עמוקה לשינוי, הרי שאנחנו חייבים לקחת סיכונים גדולים יותר. סובלנות זה לא מספיק, אנחנו לא יכולים רק ?לסבול' אחד את השני לנצח. אנחנו צריכים לפתח מערכות יחסים אמיתיות, משמעותיות ועמוקות". הוא מציין, שהמהומות המקומיות, שפרצו אחרי מעצר החשודים, מוכיחות שהארגונים הפורשים זוכים לתמיכה ציבורית.

הסכסוך עדיין לא ניצת מחדש. מנהיגים פוליטיים וצבאיים הודיעו שלא תהיה תגובה. אף אזרח קתולי לא נפגע בינתיים מפעולת תגמול. הממשלה מסרבת לזמן את הצבא הבריטי לרחובות. ומצב הרוח הכללי במדינה מסתכם, כנראה, במלותיה של אשה צעירה שמצאה את עצמה מול מצלמות הבי-בי-סי בעצרת מחאה נגד הירי. היא ניענעה את עגלת התינוקת, מרדימה את בתה שנולדה לאחר תום "הצרות", ואמרה: "רק התחלנו להפוך למדינה נורמלית. פתאום אתה מתיידד עם השכנים שלך כי הם אנשים נחמדים, ואתה כבר לא חושב אם הם באים מקהילה זאת או אחרת. אנחנו לא רוצים לחזור בזמן".


אי אחד לשני עמים

המאה ה-17 פרוטסטנטים רבים מהגרים מבריטניה לאירלנד הקתולית, שהיתה חלק מהממלכה

1922 לאחר עשורים של מחאה ומרידות נגד השלטון הבריטי, זוכה אירלנד בעצמאות. צפון-אירלנד, בה רוב האוכלוסייה פרוטסטנטית, מקבלת אוטונומיה כחלק מבריטניה

1969 מהומות בין קתולים לפרוטסטנטים מתפתחות למלחמת אזרחים המאופיינת בפיגועים של מחתרות משני הצדדים

1972 חיילים בריטים הורגים 13 מפגינים קתולים ב"יום ראשון העקוב מדם"; בריטניה מבטלת את האוטונומיה ומחילה שלטון ישיר על המחוז

1998 הסכם "יום שישי הטוב" מוביל לסיום מלחמת האזרחים, לפירוק המחתרות מנשקן ולהקמת שלטון משותף



הלוויתו של השוטר הראשון שנרצח בצפון אירלנד מזה עשור. ''האחראים לירי לא מציעים שום דרך. רוצחים שוטר שנתן שירות לקהילה שלו''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו