בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיווח מפסגת צוק אל קפיטן ביוסמיטי - האוורסט של מטפסי ההרים בעולם

האתגר המושלם של כל מטפס הרים הוא הצוק העצום אל קפיטן שבפארק יוסמיטי בארצות הברית. במשך ארבעה ימים, מטר אחר מטר, תלויים המטפסים בין שמים וארץ ומחפשים את הבליטה הבאה. רק בפסגה אפשר להתמכר סוף-סוף לאנקת הגבהים של התכווצות השרירים

תגובות

נהג האוטובוס עצר לצד הכביש החוצה את הפארק הלאומי יוסמיטי שבקליפורניה. בשדה רחב עמדו עשרות אנשים, מתבוננים כולם בקיר גרניט עצום ממדים ומשוחחים תוך תנועות ידיים נרגשות. זה פשוט בלתי-אפשרי, היתה המחשבה שחלפה בראשי כשנתקלתי לראשונה בצוק הטיפוס אל קפיטן המתנשא לכ-1,100 מטר (פי שישה מהגובה של מגדלי עזריאלי).

אחד ממדריכי התיירים הציע לי משקפת וכיוון אותי לנקודה מסוימת. נשטפתי באדרנלין כשראיתי מבעד לעדשה נקודה זעירה, מטפס צוקים שלא ניתן להבחין בו בעין בלתי-מזוינת. מתחתיו ראיתי דמות נוספת, נעה באטיות רבה במעלה הקיר. דקות ארוכות לא יכולתי להתיק מהשניים את המבט. שנים רבות לאחר מכן, באוקטובר האחרון, אעמוד באותה נקודה כשכפות ידי חבולות, נפוחות ממאמץ וזבות דם, ואתבונן באותו קיר אנכי שרק כעת ירדתי ממנו אחרי ארבעה ימים של טיפוס מפרך.

הראשון שעשה זאת היה וורן הרדינג, מהמטפסים המובילים בארצות הברית בשנות החמישים של המאה העשרים. הוא טיפס על צוקים רבים מבין העשרות הנישאים בתחומי שמורת יוסמיטי, אבל רק ב-58' העז להתקרב לאל קפיטן. הרדינג אסף סביבו קבוצת מטפסים ובמאמץ קבוצתי לא רצוף הם תקעו יתדות, מתחו חבלים, העלו ציוד, עלו וירדו מהקיר. בנובמבר 58', אחרי 47 יום, הגיע הרדינג מותש אבל מנצח לפסגה והפך לגיבור עולם הטיפוס. מאז, אין קירות הנחשבים בלתי-אפשריים, אין אתגר שלא נבחן והטיפוס לפסגת אל קפיטן הפך למסלול הקשה בעולם.

זהירות מהדובים

את עולם טיפוס הצוקים אפשר לחלק לשניים: טיפוס חופשי (Free Climbing) וטיפוס מלאכותי (Aid Climbing). בטיפוס חופשי, ההתקדמות היא תוך שימוש ואחיזה בפני הסלע, בזיזים, בבליטות ובסדקים. משקל הגוף כולו נישא בידיים והרגליים נתמכות במבנה הטבעי של הסלע. בטיפוס מלאכותי נעזרים בציוד על מנת להתקדם. למשל, כשפני הסלע חלקים לחלוטין, הדרך היחידה להתקדם מעלה תהיה על ידי שימוש ביתדות. בדרך כלל יעדיפו מטפסים מקצועיים "טיפוס נקי", שאינו פוצע את הסלע ואינו מותיר עקבות.

יצאנו לדרך שלושה מטפסים מנוסים: שחר קדמיאל, מיכה יניב ואני. ליוסמיטי הגענו אחרי חודשים של הכנות יסודיות שכללו אימוני כושר וכוח יומיומיים ומחנות אימון בצוקי הדולומיטים באיטליה, בהרי האלפים בצרפת ובצוקי האבן האדומה של ואדי רם בירדן. אלה הובילו אותנו בדרך ארוכה ויפה לקודש הקודשים - המקום שבו החלה ההיסטוריה של הטיפוס על קירות גדולים (כאלה שנדרש יותר מיום כדי לסיים אותם).

לאתר המחנאות "מחנה 4" שביוסמיטי מגיעים מטפסים מכל העולם ברמות שונות. מעטים מביניהם חצו את גיל 30 - גיל שבו מתחילים לגבש מעט יותר שיקול דעת ולהימנע מסיכונים. כמאה תאונות טיפוס מדווחות בשנה בממוצע בפארק - רובן המכריע קלות ומסתכמות בנקע או שבר בקרסול, ובודדות מהן בתוצאות טרגיות. הסיכון, שמהווה חלק בלתי-נפרד מהטיפוס, הוא גם זה שהופך אותו לפעילות מתישה - פיזית ונפשית כאחד. בסוף היום ניגרות במחנה כמויות אלכוהול עצומות לתוך גרונותיהם של צעירים מכל העולם, לפני שיתעוררו לבוקר חדש של טיפוס.

במאהל זרועים עשרות ארונות מתכת בעלי בריחים מתוחכמים, שבהם נשמר כל המזון מחוץ להישג כפותיהם של הדובים החומים שחיים בעמק. עשרות שלטים מציינים את נוכחותם: החל בתמרורים המכתיבים נסיעה אטית למניעת פגיעה בדובים, דרך כתובות האוסרות על השארת אוכל במכוניות מחשש שייפרצו, קטעי וידיאו המדריכים כיצד להתנהג במקרה של מפגש עם דוב ועוד.

תוכנית הטיפוס שלנו היתה פשוטה למדי: שבוע של טיפוס במסלולים קצרים בני יום אחד על פני צוקים שונים בפארק הענק, שבוע של טיפוסים ארוכים יותר הנמשכים יומיים-שלושה ושבוע אחרון שיוקדש לטיפוס המרכזי על דל קפיטן. השבוע הראשון עבר ללא תקלות. מסביבנו בעמק הגדול עשרות צוקים, שנושאים שמות יצירתיים כמו: "צוק העוגייה", "מפצח האגוזים" ו"ספר ברייל". שמות מסלולים אחרים צופנים בחובם הבטחה להרפתקאות מסוג אחר: "מחשבות שניות", "נאחזים בשיניים" או "מעבר לשפיות".

אורך המסלול מוגדר בפיץ' - 50-60 מטר של חבל הנמתח בין המטפס המוביל למי שאחריו ומכתיבים את קצב ההתקדמות. יש מסלולים קצרים באורך פיץ' אחד, מסלולים בינוניים באורך 6-12 פיצ'ים (כמה מאות מטרים) ומסלולי קירות גדולים שאורכם מגיע ל-33 פיצ'ים. את הדרך למטה עושים בסנפלינג או בהליכה מסביב.

מסלולי הטיפוס מתוארים בפירוט בספרים. דירוג הקושי והסכנה מצוינים על מנת שכל אחד, בעוד רגליו נטועות באופן יציב בקרקע המציאות, יוכל לבחור את רמת הקושי והסיכון המתאימה לו. האם "אבטחה טובה וסכנה נפילה נמוכה" הנם המינון המתאים או "פוטנציאל נפילה של 30 מטר - סיכויי הישרדות נמוכים", כמו למשל במסלול "סיוט ברחוב קליפורניה"?

זיקית מעל תהום

במזג אוויר אידיאלי אנחנו מטפסים יום אחר יום גבוה מעל העמק. הנופים היפים נפרשים מתחתינו ואנחנו מבלים את רוב שעות היום בין שמים וארץ. סלע הגרניט הקשה נותן תחושת ביטחון רבה בהשוואה לסלעי הגיר והחול המתפוררים של ואדי רם, אבל עושה שמות בכפות הידיים שלנו. העור מתקלף, שפשופי הסלע חורצים בבשר, עצמות הקרסוליים נכתשות בחריצי הסלע, אבל רמות האדרנלין, כשמתחתינו פעורה תהום של מאות מטרים, דוחפות אותנו למעלה.

המאמץ של הימים הראשונים מאיים לקרקע אותי. כאבים עזים בגב התחתון משביתים אותי למשך 24 שעות שבהן אני מתקשה ללכת, לזוז ובוודאי לטפס. ממעמקי התרמיל אני שולף כדורים, משחות, מדבקות ושאר תכשירים שאמורים לשכך את הרגשת הכאב ולרפא את מקור הכאבים. לבסוף אני מוצא את עצמי תלוי על צוק ששמו "המגדל הנטוי", מוטה כמו מגדל פיזה. אנחנו, כמובן, מטפסים עליו דווקא מהצד הנטוי.

בצינה של ארבע בבוקר מאיר פנס הראש את פני הסלע שמולי כשמסביב עלטה מוחלטת. אני מקפיד להיות מרוכז ולפני כל תחילת קטע טיפוס עובר על רשימת נקודות הכשל האפשריות: האם טבעות האבטחה במקומן? האם קשר החבל מהודק כראוי? האם רתמת הטיפוס מהודקת נכון? האם מערכת הקשרים והעגינות לקיר יציבה? סדרה של שבע שאלות שנשאלו בכל פעם מחדש, כשבכל פעם הזכרתי לעצמי את חשיבות ההימנעות מתשובה בהיסח הדעת. עשרות ההרוגים בתאונות הטיפוס ביוסמיטי לאורך השנים היוו תזכורת חד-משמעית לחשיבותה של תשומת הלב.

אחרי עשרה פיצ'ים ו-14 שעות של טיפוס הגוף זועק הצילו. התחושה היא כאילו במשך יממה שלמה העברת דירה מהקומה הרביעית לדירה בבניין אחר בקומה החמישית, בלי מעלית, בלי עזרה ובלי מנוחה. השמש שוקעת, ובפיץ' הלפני-אחרון אנחנו מגיעים למשטח סלע רחב שמאפשר לשלושתנו להשתרע בנוחות בשקי השינה, קשורים לקיר לשנת לילה טרופה.

מסלול טיפוס ההכנה האחרון שלנו נקרא "צריח החץ האבוד" - עמוד גרניט בגובה 800 מטר שבמשך שלושה ימים טיפסנו עליו באטיות סיזיפית, כששמות התחנות המתאימות לחניית לילה מבטאים את תחושות המטפסים: "הטעות הראשונה" ו"האימה השנייה". התוודעתי לעמוד הגרניט הזה בביקור שלי ביוסמיטי לפני שלוש שנים, במגרש החניה שליד בית הקפה. מעלי, דמות מיקרונית חצתה את קו הרקיע מעל תהום פעורה בגובה 800 מטר. בהליכת זיקית לאורך חבל, הדמות המתנדנדת על החבל המתוח גרמה אז ללב שלי לדפוק בחוזקה. בסוף היום השלישי חצינו בהליכת זיקית את התהום שבין קצה הצריח ובין הרכס, ותמונת הדמות הזעירה שראיתי לפני שלוש שנים חזרה אלי - הפעם מהצד השני.

הימים שלפני הטיפוס האחרון לפסגת אל קפיטן עברו בארגון קופסאות שימורים של צ'ילי קון קרנה, חטיפי אנרגיה, אבקות חלבונים לשיקום השרירים המתפרקים, אבקת שתייה איזוטונית לשמירה על מאזן נוזלים ומינרלים בגוף ו-40 ליטר של מים. כל אלה בתוספת שקי השינה וציוד העזרה ראשונה נדחקו לתוך קיטבג ענק ("חזיר" בעגת המטפסים), שבמשך ארבעת ימי הטיפוס נצטרך למשוך למעלה בעזרת חבלים וגלגלות. בשעות אחר הצהריים הגענו למרגלות אל קפיטן, בהתרגשות ובחששות מהלא-נודע.

מדף ההתאבדויות

מתחילים לטפס את ארבעה הפיצ'ים הראשונים של הקיר העצום, שיביאו אותנו לנקודה שבה נוכל להעביר את הלילה הראשון. המאמץ מורגש היטב: משקל הקיטבג המתחכך על הסלע, משקל התרמילים שעלינו והטיפוס עם הציוד עלינו עושים שמות בגוף. עם חשיכה אנחנו פותחים את קופסאות השימורים, ואני מתיישב קשור על משטח משופע של חצי מטר. על אף העייפות אני לא מצליח להירדם (נסו אתם לישון על מגלשה בגובה 200 מטר).

עם אור הבוקר אנחנו ממשיכים. לטיפוס צריך סבלנות וסובלנות. ההתקדמות של המטפס המוביל אטית, ופיץ' אחד יכול להימשך שעתיים. בפרק הזמן הזה חייב המאבטח שאליו מחובר המוביל בחבל לשמור על ערנות, פן ייפול המוביל. כך, פיץ' אחר פיץ', מטר אחר מטר. "תהיה איתי", קורא שחר ומבקש את ערנותו המלאה של מיכה כשהוא נמצא לפני קטע טיפוס מפחיד ומסוכן.

הטיפוס מביא את המטפס לאינטימיות מלאה עם הסלע. כל זיז, כל בליטה קטנה הופכים למצילי חיים, למושיעים. שיווי המשקל מאוד עדין והריכוז מלא. לעתים הפחד מצמית ומשתק. התחושה היא שהגעת לנקודה חסרת מוצא. תתקדם - תיפול, תישאר במקום - השרירים יקרסו אחרי מספר שניות ותיפול. לרדת אי-אפשר. הפחד מטפס במעלה עמוד השדרה.

סדרת נשימות ונשיפות עמוקות משיבה את השליטה על הגוף ועל המוח, מחזירה את הפוקוס ומזרימה חמצן לשרירים היגעים. מיכה, עשרות מטרים מעלינו, מתמודד עם פיץ' המדורג כקשה במיוחד. מבעד לרוחות החולפות על פני הסלע אנחנו שומעים אותו. "מיכה הפעיל את הקטר", אני מתלוצץ עם שחר בעודנו תלויים בתוך הרתמות, אדישים לתהום של 500 מטר הפעורה תחתינו.

נקודת השינה שלנו בלילה השני נחשבת למלון חמישה כוכבים - מדף רחב יחסית שרוחבו כמטר ואורכו כשלושה מטרים - מאפשרת לנו להשתרע בנוחות יחסית בתוך שקי השינה ואני אפילו פותח את מחשב ה"דל" שלי. מכאן הדרך אחת ויחידה והיא מובילה למעלה, ייקח כמה שייקח, יכאב כמה שיכאב.

הקיר טומן הפתעות רבות, כמו למשל "נדנדת המלך". בנקודה מסוימת מגיעים לקטע שלא ניתן לטפס עליו. פני הסלע חלקים לחלוטין וחפים מכל נקודה שבה אפשר לתקוע אבטחה. כדי להמשיך לטפס צריך לעבור כמה עשרות מטרים מערבה. איך עוברים? שחר משתלשל למטה 30 מטר ובהדרגה מתחיל להתנדנד מצד לצד לרוחב הקיר. הוא מתחיל לרוץ על פני הקיר ובכל ריצה כזו מזנק לחלל כדי להגדיל את טווח התנועה. מריצה לריצה, טווח תנועת המטוטלת הולך וגדל ושחר מרחף עשרות מטרים באוויר עד הזינוק האחרון. בנקודת השיא של המטוטלת הוא נאחז בסדק שבסלע, כל שריריו רועדים. מכאן אפשר להמשיך לטפס מעלה.

מזג האוויר, שעד עכשיו האיר לנו פנים, מתחיל לאיים. רוחות עזות נושבות לרוחב פני הסלע והתקשורת עוברת לצעקות ומשם למכשירי הקשר. הרוח מנדנדת אותנו, מעיפה את החבלים, מסבכת את הטיפוס, ולקראת החשיכה אנחנו מחליטים לעצור. אנחנו כבר לא בררנים - וגם אם היינו זה לא היה עוזר; "מדף ההתאבדויות", כינה שחר את המקום שבו העברנו את הלילה האחרון, מדף סלע משופע בגודל של מטר על מטר שנשכבנו עליו מכורבלים, כפותים בחבלים המעוגנים ביתדות לסלע, אוחזים בקצותיו כדי לא להיכנע לכוח המשיכה המאיים לגלגל אותנו לתהום.

בקרב בין האימה לתשישות ניצחה התשישות. הגוף נכנע, ויתר ושקע מדי פעם בשינה טרופה. בשעות הבוקר המוקדמות ראיתי הרחק מתחתי בעמק את ראשוני התיירים, מכוונים את המשקפות והטלסקופים שלהם לכיוון הקיר. הפעם, הם הסתכלו עלי.

זה היום הרביעי והאחרון שלנו בעולם האנכי. אנחנו באוקיינוס של סלע גרניט, כוח המשיכה, עקשן מתמיד, מושך אותנו מטה, וכוח הרצון, מיומן ונואש, מושך אותנו מעלה. גם היום כל התחברות וכל התנתקות מהחבל דורשת את כל תשומת הלב, אסור לטעות, אסור לתת להיסח הדעת מקום ואסור לתת לרוטינה להקהות את החושים. אני מקפיד על סדרת הבדיקות: הקשר נכון - כן, הטבעת נעולה - כן, הציוד במקום - כן, הנתיב ברור - כן.

תהום פרושה מתחתינו וחבל שעוביו 9.8 מילימטרים מפריד בין אסון לניצחון. זה היום האחרון, וריח הפסגה כבר מורגש באוויר. אחרי שבמשך ארבעת הימים האחרונים שתינו מים במשורה והתייבשנו עד כדי סכנה, אנחנו מרשים לעצמנו להרוות את הצימאון. היום נגיע למעלה וכל קילו משקל כבר מיותר. אנחנו שותים ומכלים את רזרבות המים שלנו ואת שאריות האוכל וממשיכים לטפס. מיכה מתקדם ראשון, נחוש ונמרץ, ואנחנו אחריו.

בחשיכה מוחלטת אנחנו מגיעים לפסגה. עולם אופקי של עצים ואבנים, שבו הרגליים נטועות בקרקע והמחשבות נוסקות. אני פורש שק שינה ומתבונן בשמים זרועי הכוכבים. שעה קלה אחר כך אני שוקע בשינה עמוקה וחלומות על סולם ענק שראשו בשמים ומטפסים עולים ויורדים עליו, גורמים לי לחייך.*



אימונים באלפים הצרפתיים. מימין לשמאל: מיכה יניב, שחר קדמיאל ודניאל קרן


אימונים באזור המון-בלאן בצרפת. שום דבר לא מכין לדבר האמיתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו