טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

30 שנה לשלום עם מצרים | איך רואים מפוני ימית את השלום עם מצרים בחלוף 30 שנה

גם היום, שלושה עשורים אחרי, יש בין מפוני ימית מי שמשוכנע שהסכם השלום הוא בסך הכל הונאה אחת גדולה

תגובות

"לפני שאת אומרת משהו, אני רוצה לספר לך שיש לנו באפריל עצרת מחאה לציון 27 שנה לפינוי ימית", השיב אבי פרחן לשאלה שעוד לא הספיקה להישאל - איך רואים מפוני ימית את השלום עם מצרים בחלוף 30 שנה.

לדיון מנומק יותר בשאלה באו שלושה: פרחן, שהפך את הפינוי לשליחות, כשפונה גם מימית וגם מאלי סיני בהתנתקות מרצועת עזה; ידידו, איציק גבאי, שעבר גם הוא פינוי כפול; ומתי גורדון, שפונה (נעקר, כלשונם) רק פעם אחת והתיישב בתחומי הקו הירוק.

פרחן מתגורר היום, זמנית, בדירה שכורה בשדרות. גבאי מתגורר מאז ההתנתקות במה שהם מכנים מחנה הפליטים בכרמיה. שניהם ממתינים לסגור עם המדינה הסכם להתיישב בקיבוץ נווה ים, מדרום לחיפה.

מאז פינוי ימית, גורדון מתגורר במושב דקל בחבל שלום, על גבול ישראל-מצרים-רצועת עזה. המושב הוקם לקלוט את מפוני חבל ימית, וחבל הארץ קיבל אז את שמו לכבוד הסכמי השלום עם מצרים. אבל גורדון סבור שהשלום היחיד, בינתיים, הוא זה שעשה עם עצמו ועם גורלו. המונח "חבל שלום" נראה לו מעט מרחיק לכת כשהוא נדרש להחזיק את דלת ביתו סגורה באמצעות אבן גדולה, לאחר שזו ניתקה ממקומה מהדף של קסאם שנפל בבית שכנו.

אף שכל אחד מהם בחר בדרך אחרת, אצל שלושתם ימית חיה וקיימת. פרחן מביא לכל מפגש את דגל ישראל שהיה מונף על גג ביתו בימית. בין לבין, הוא מוחזק בכספת. מאותה שקית הוא שולף גם תצלום אוויר של ימית ומצביע על פרטיו בשקיקה של אדם המציג בגאווה תוכנית בינוי של ביתו החדש.

"באחד המפגשים במועדון של אלי סיני לקראת הפינוי, אמר לי מישהו שלי קל יותר, כי כבר נעקרתי פעם אחת", מגחך במרירות איציק גבאי. "הסברתי לו שזה דומה להנחה שיותר קל לאדם קטוע יד אחת שיקטעו את ידו השנייה, מאשר שיקטעו את היד הראשונה לאדם עם שתי ידיים. זה נשמע לך הגיוני?"

פרחן משחזר איך בעת החתימה על הסכם השלום עם מצרים אמר, ש"מנחם בגין רוצה להיכנס להיסטוריה, ואכן ייכנס אליה כמי שייזכר לדיראון עולם". 30 שנה אחרי, הוא אינו חוזר בו. "הוא אכן ייזכר לדיראון עולם כשמצרים תפתח במלחמה עלינו. אנחנו עוד מסוממים, חוגגים 30 שנה לכאילו שלום. אבל המלחמה תגיע".

לא מה שחלמתי

את השיחה פתחנו למעשה מן הסוף, בשאלה אם הם יכולים לדמיין לעצמם מין שלום מושלם שיצדיק את הפינוי. שלום מוחלט עם ערבויות, ביטחונות והוכחות בשטח. כזה שבו מנהיג המדינה שמשטחה צריך להתפנות מבקש זאת ממך אישית, בשם השלום, ומבטיח אהבת נצח. התשובה היא לאו מוחלט. אין מצב כזה.

"בשלום כזה, איציק גבאי ואני יכולים לגור למשל בימית מצרית", אומר פרחן, "ופרחן יחיה בה כאזרח מצרי, כמו שאחמד טיבי ודומיו גרים בישראל ומכהנים בפרלמנט שלה. הייתי מוכן להיות חבר בפרלמנט המצרי. ערב חתימת ההסכם בקמפ-דייוויד נסעתי לאשקלון, כי בימית לא היתה מברקייה, ושלחתי מברקים לבגין, לג'ימי קרטר (נשיא ארצות הברית אז, ל"ג) ולאנואר סאדאת (נשיא מצרים), בבקשה לאפשר לנו להישאר בימית על בסיס הומניטרי. יחיאל קדישאי אישר לי את קבלת המברק".

ואם יפנה נשיא סוריה לאיציק גבאי ויבקש ממנו להתפנות מן הגולן ל-25 שנה שבהן יבשילו היחסים ובסופן יוכל לשוב ולהתגורר ברמה? "זו סימולציה יפה, אבל היא לא תיתכן", משיב גבאי. "הרי בכך הם אומרים שרק בעוד 25 שנה יהיה שלום שבו יוכלו לחיות אתי. במקרה כזה אגיד להם שיבשילו קודם ויחזרו אלי בעוד 25 שנה".

הפכו בה והפכו בה, ולא הצליחו פרחן וגבאי למצוא שום תרחיש שבו הפינוי כדאי. תוצאותיה של ההתנתקות רק חיזקו תחושה זו והעמיקו את החשדנות כלפי מצרים. רק גורדון אומר שכבר עם פינוי ימית החליט שהוא לא יהיה מכשול לשלום, רק שהשלום לא מגיע. "השלום שקיים הוא לא מה שחלמתי עליו", הוא אומר.

טראומה חדשה, מסתבר, לא מוחקת טראומה ישנה. גם אין חשיבה חדשה על האחריות האישית לבחירות שעשו בחייהם, בנטילת סיכון לחיות במקום שהוא לא ממש שלך, ושחרב הפינוי ריחפה מעליו תמיד. "בימית בוודאי לא הרגשנו לרגע שאנחנו לוקחים סיכון", הם מסבירים. הם היו צעירים, נלהבים, חדורי רוח ציונית שהממסד ניתב במסלול הרצוי לו. "תהיה חלוץ, התיישב בימית", מצטט פרחן מן המודעות שפירסמה הממשלה בשנות ה-70.

ההתיישבות באלי סיני היא סיפור מעט שונה וכאן, לראשונה, מפתיע פרחן באמירה, "טעיתי". הכיצד? "אחרי ימית התכוונתי בכלל להקים מחנה פליטים ליד מחסום ארז", הוא מסביר. "ערב יום הזיכרון 1982 שלח אלי אריאל שרון את אורי בר און, אז עוזרו לענייני התיישבות. בר און הציע לי אז, בשמו של שר הביטחון, להקים יישוב במקום מחנה פליטים. כעבור שלושה ימים כבר הייתי בלשכתו של השר שהראה לי כל מיני מקומות על המפה. זה היה יום ראשון. ביום שישי כבר הייתי בשטח עם קצינים בכירים.

"וכאן טעיתי. בכירים בחטיבה להתיישבות הציעו לי להקים את היישוב בתוך הקו הירוק או ממש על התפר, ואני התעקשתי להתיישב אידיאולוגית, וטעיתי. טעיתי גם כשהלכתי כמו עיוור אחר גוש אמונים, שבקריטריונים שלהם לקליטת מתיישבים לא קיבלו את אחותי".

טעות בפנייה

את קמפ-דייוויד שלהם הם מתכוונים לציין ב-26 באפריל, יום פינוי ימית, לרגלי האנדרטה המפורסמת שהועתקה עם הפינוי, מימית לחבל שלום. מן האנדרטה של אוגדת הפלדה אפשר לראות ביום בהיר את שרידי היישובים מחבל ימית.

50 מ-70 המשפחות המתגוררות בדקל הן ממפוני העיר, אבל גורדון מעדיף לא לקרוא לאזור "חבל שלום" אלא "כניסה לציר פילדלפי". ועדת השמות "שלא ידעה את יוסף", כך הוא אומר, העניקה לרחובות הקטנים שמות של עצים, אך על פתח ביתו חקוק שם הרחוב "ימית". אבני הריצוף של המושב הובאו מימית, דבר שגורדון רואה בו המשכיות ופרחן סוג של עלבון. במציאות הישראלית שום טראומה לא נמחקת ושום לקח לא נלמד.



מימין לשמאל: גורדון, גבאי ופרחן באנדרטה בכרם שלום.


פינוי ימית ב-1982. שום הסכם שלום לא מצדיק פינוי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#