בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פליקס אנסלין גילה בגיל 10 שאמו הביולוגית פעילה בארגון הטרור "באדר-מיינהוף"

אמו נטשה אותו כשהיה תינוק, ירדה למחתרת בגרמניה והנהיגה את "כנופיית באדר-מיינהוף". כשהיה בן עשר היא נידונה למאסר עולם, ורק אז גילה שהוא בעצם בנה. באותה שנה התאבדה בכלא. בביקור ראשון בישראל מספר פליקס אנסלין על החיים כבנה של טרוריסטית

תגובות

בשנת 77', כשפליקס אנסלין חגג את יום הולדתו העשירי, הוא לא הצליח לחמוק מהעובדה שהתקשורת עוסקת בדבר אחד בלבד: בעלילותיהם של הטרוריסטים השמאלנים ובראשם אמו, גודרון אנסלין. הוא הכיר אותה רק מתצלומים. היא נטשה אותו כשירדה למחתרת, והוא גדל אצל משפחה אומנת בכפר בשוואביה. ב-77' היא כבר ישבה בכלא כחמש שנים ובאפריל הורשעה על כמה מקרי רצח ונידונה למאסר עולם.

חודש לאחר שנולד בנה, ב-2 ביוני 67', ירה שוטר למוות בסטודנט שהשתתף בהפגנה נגד ביקורו הרשמי של השאח הפרסי בברלין המערבית. גודרון אנסלין, סטודנטית שמאלית בת 27 ואם חד-הורית לתינוק בן חודש, נשאה בעקבות זאת נאום שסימן דרך חדשה. אנסלין זעקה ש"המדינה הפשיסטית הזאת מתכוונת להרוג את כולנו", וקראה לסטודנטים להתחמש ולהשיב באלימות על אלימות, מאחר שאין סיכוי להידברות עם הגרמנים בני "דור-אושוויץ". כך החל התהליך שהוביל להקמתה של "סיעת הצבא האדום" (RAF), שמו הרשמי של הארגון שנודע לשמצה כ"כנופיית באדר-מיינהוף".

77' היתה שנה מלאת אירועים בחייו של פליקס אנסלין. באותה שנה הוא נפצע קשה בתאונה: הוא נכווה מחומצה שנשפכה עליו, ופניו נשארו מצולקים גם אחרי טיפול ממושך. ובאוקטובר התאבדה אמו בכלא. הילד היתום נשאר בחזקתה של המשפחה האומנת. הוריו החדשים, דיטריך וביאטה זיילר, היו בני 50 פלוס והורים לשלוש בנות. דיטריך היה רופא וביאטה ניגנה בכנסייה והכירה את אמו מילדותה.

באותה שנה מצא פליקס בעיתונים גם כתבה על ספר שכתב אביו, ברנווארד פספר. הספר, "המסע", שיצא אז לאור, היה מסה אוטוביוגרפית של פספר, שבמשך ארבע שנים היה בן זוגה של אנסלין. היא נטשה אותו זמן קצר לאחר הולדת בנם, לטובת המהפכה הקומוניסטית וגבר ששמו אנדריאס באדר. פספר התאבד ב-71', כשפליקס היה בן ארבע וכבר התגורר אצל משפחת זיילר. הוריו האומנים לא סיפרו לילד על הספר שכתב אביו, אבל הוא נבר בספרייה שבבית ומצא שם את "המסע". כשפתח אותו הוא גילה שבשורה הראשונה שלו כתוב: "יש קורא אחד לספר והוא פליקס".

"המסע" היה לאחד מהספרים המשפיעים ביותר שכתבו בני הדור של מהפכת 68' בגרמניה. פספר כתב שם על אביו ויל, שהיה סופר ומבקר וחבר פעיל במפלגה הנאצית; על הסמים (הוא אושפז וקיבל טיפול פסיכיאטרי); ועל מעורבותו הפוליטית.

32 שנים עברו מאז שגילה את הספר. פליקס אנסלין, היום רווק בן 41 המתגורר בברלין, כבר מבוגר מגילם של הוריו בעת שהתאבדו. הוא מרצה לפילוסופיה, במאי תיאטרון, אוצר תערוכות אמנות, ומאחוריו כבר ספרים אחדים בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה שכתב וערך.

בשבוע שעבר ביקר אנסלין לראשונה בישראל. הוא בא לכאן כאורח יריד האמנות התל-אביבי "צבע טרי", וגם ראיין את דורית לויטה הרטן, המכינה את התערוכה של רפי לביא שתוצג בביאנלה הקרובה בוונציה. הראיון יתפרסם בכתב עת לאמנות, "פריזמה", שייצא לאור בספטמבר במימונו של מתי ברודו, בעליו של "רוטשילד 69" - חלל לאמנות עכשווית שנמצא בהקמה.

מכתבים מהכלא

העובדה שבמידה רבה נפל קורבן לעיסוק הפוליטי של הוריו הביולוגיים, ובמיוחד של אמו, לא הרחיקה את אנסלין מהחיים הפוליטיים. אף שעיסוקיו מתפרשים על כמה תחומים, כאמנות, פילוסופיה, תיאטרון ומחקר תיאורטי, הוא אומר ש"הסוגיות שמעניינות אותי קשורות איכשהו לפוליטיקה. אני אדם פוליטי ולא משנה במה אני עוסק". בין השאר ביים לפני שלוש שנים את מחזהו הראשון של פרידריך שילר, "השודדים" מ-1781, שעוסק, לפי פרשנותו, בבן שנודה ממשפחתו והקים למעשה חבורת טרוריסטים אידיאולוגית.

אבל אנסלין היה פעיל במשך שנים גם במפלגת הירוקים בגרמניה. מ-96' היה יועצה הפוליטי של חברת הפרלמנט ד"ר אנטיה פולמר, וכעבור שלוש שנים התמנה למנהל לשכה ויועץ פוליטי לחבר הפרלמנט רצו שלאוך. לפני שבע שנים החליט לפרוש מהפוליטיקה כדי להתמקד בתחומי העניין האחרים שלו. ב-2005 נפתחה בברלין תערוכה שהיתה קשורה לביוגרפיה הפרטית שלו. אנסלין היה אחד משלושת האוצרים של התערוכה, שכותרתה "מושג הטרור: תערוכת סיעת הצבא האדום". לראשונה הוצגה ההיסטוריה של הארגון המחתרתי והתגובות שעוררה פעילותו בתקשורת הגרמנית מנקודת מבטם של שלושה דורות של אמנים גרמנים.

התערוכה עוררה מחלוקת. קרוביהם של הקורבנות של "סיעת הצבא האדום" יצאו למערכה נגד קיומה, בטענה שהיא מספקת לגיטימציה לטרור ועושה אסתטיזציה שלו. "העבודות התבססו ברובן על מקורות מהתקשורת", אומר אנסלין. "גרהרד ריכטר, למשל, השתמש בחומרים מקוריים מהמדיה, כולל צילומים מכלא שטאמהיים, שם תיעדו את עצמם חברי הארגון הכלואים במצלמת מינוקס קטנה שהוברחה פנימה. היו גם הצילומים של הפטיפון של באדר, שבתוכו הוא החזיק את אקדחיו, והיו צילומי גופתה של אמי לאחר שהיא תלתה את עצמה בתאה".

האם בעבודה על התערוכה למדת להכיר את אמך?

"לא עשיתי תערוכה על ההיסטוריה המשפחתית שלי ולא על אמי, שאותה אני לא מכיר. התערוכה התמקדה בתקופה ההיא ובטרוריזם של סיעת הצבא האדום ובאופן שהם השתקפו, פורשו, נתמכו או נדחו על ידי אמנים גרמנים בני שלושה דורות. זו היתה תערוכת אמנות ולא תערוכה היסטורית. ערכתי תחקיר במשך כשלוש שנים, אבל קראתי עליהם לאורך כל שנות חיי מאז שהייתי בן עשר".

השנה, הוא אומר, בכוונתו לפרסם בספר את התכתובת בין הוריו בשנים 68'-69'. "המכתבים הם מן התקופה שאמי יצאה עם אנדריאס באדר למשימת הטרור הראשונה (באפריל 68'), עוד לפני שהוקמה סיעת הצבא האדום. הם הציתו בתי כלבו בפרנקפורט וכעבור כמה ימים נעצרו. הורי נאלצו אז לחדש את הקשר בגללי: אבי טיפל בי ואמי שאלה עלי מהכלא וגם סיפרה לו עלי כתינוק. אלה מסמכים מרגשים שבהם אבי מנסה לפתות אותה לחזור אליו. זה סיפור טרגי שאנו מורגלים לחשוב שסופו היה בלתי נמנע, מן ההתחלה שלו שסימלה הידרדרות במדרון והובילה לבסוף להתאבדות. אבל המכתבים של הורי מראים שבאותו זמן דברים היו עדיין פתוחים. אבי רצה שהיא תחתום על הסכם נישואים כדי שיהיו לו זכויות משמורת עלי, אך היא סירבה ולכן נמסרתי לחזקתה של משפחה אומנת".

על השבועות האחרונים בחיי אביו שמע פליקס רק כעבור שנים, מחבריו של פספר. "היתה לו התמוטטות נפשית בעיצומו של טריפ אל-אס-די והוא הרס בית של חבר ואושפז. אחר כך הוא הובא לקליניקה בהמבורג, שם טיפל בו פסיכיאטר ידוע ומצבו השתפר. הוא אפילו חזר לכתוב - הטקסטים, שנמצאים ברשותי, נראים היום די מוטרפים. ההתאוששות, לטענת מבינים, דווקא הגבירה את סיכויי ההתאבדות, כי אדם מסתכל על חייו הרעועים ומגלה שאין מוצא. יום אחד התירו לו לצאת מבית החולים והוא קנה כדורים ובלע אותם ואף הקליט את עצמו מדבר על כך עד שהכרתו היטשטשה. הוא היה רק בן 31".

ארבע התאבדויות

גודרון אנסלין נולדה ב-40' בעיירה בארתולומה שבמדינת באדן-וירטמברג, הרביעית משבעה ילדיו של כומר לותרני. לאחר התיכון למדה פילוסופיה וגרמניסטיקה באוניברסיטה בטיבינגן, שם הכירה את ברנווארד פספר והשניים הקימו יחד ב-63' הוצאת ספרים. כעבור שנתיים הם עברו לברלין. בזכות מלגת לימודים היא המשיכה בלימודיה באוניברסיטה החופשית של ברלין, ושניהם היו פעילים באיגוד סטודנטים סוציאליסטי, שחבריו הפגינו בין השאר נגד החימוש הגרעיני, בקריאה ליציאת הצבא האמריקאי מווייטנאם ונגד נוכחותו בגרמניה.

פליקס נולד בברלין במאי 67', והיה במחיצת אמו רק כמה חודשים, עד תחילת 68', אז העבירה אותו לדירת אביו ויצאה עם באדר ועוד שני פעילים להצית בתי כלבו בפרנקפורט, במחאה על מלחמת וייטנאם. הם נעצרו ונידונו לשלוש שנות מאסר. את משפטם סיקרה אולריקה מיינהוף בשביל עיתון השמאל "קונקרט". די מהר היא הצטרפה לארגון.

ארבעת אסירי הארגון שוחררו זמנית מהכלא במסגרת חנינה, אך כשהשלטונות חזרו בהם מהחנינה, רק אחד הסגיר את עצמו כדי להשלים את ריצוי העונש. אנסלין ובאדר חמקו לצרפת, וחזרו כעבור זמן מה בחשאי לגרמניה. באדר נלכד שוב, ובמאי 70' הצליחה קבוצה מחבריו, ובתוכה אולריקה מיינהוף, לחלצו מהמעצר. בעקבות הפעולה הנועזת נקרא הארגון בתקשורת הגרמנית בשם "כנופיית באדר-מיינהוף".

באותה שנה יצאו באדר, מיינהוף ואנסלין לביקור קצר אצל הפלסטינים בירדן, והתאמנו שם במחנה של החזית העממית לשחרור פלסטין. כשחזרו לגרמניה הם פתחו במה שכינו "מאבק אנטי-אימפריאליסטי": שדדו בנקים כדי לממן את הפעילות, והטמינו פצצות במתקנים של הצבא האמריקאי, תחנות של משטרת גרמניה ומבנים של אימפריית התקשורת של איל ההון הימני אקסל שפרינגר.

ב-72' נעצרו באדר, אנסלין ושלושה פעילים נוספים. במחאה על תנאי מאסרם הם קיימו כמה שביתות רעב מתואמות (אחד האסירים אף הרעיב את עצמו עד מוות), וב-75' התארגנו תומכיהם מחוץ לכלא ופתחו בשורה של התקפות טרור במטרה לשחררם מהכלא. בין השאר השתלטו על השגרירות הגרמנית בשטוקהולם, לקחו בני ערובה, ורצחו שניים מהם לאחר שממשלת גרמניה דחתה את תביעותיהם.

משפטם של חברי הארגון הכלואים נפתח כעבור חודש. במאי 76' נמצאה גופתה של אולריקה מיינהוף בתאה, תלויה על מגבות שנקשרו זו לזו. רבים בשמאל הטילו ספק בגרסה הרשמית, שלפיה מיינהוף התאבדה. המאבק לשחרור האסירים החריף בעקבות זאת, ולקראת סיומו של המשפט, באפריל 77', נורו למוות תובע פדרלי, נהגו ושומר ראשו. שלושת האסירים הנותרים הורשעו בסוף אותו החודש בכמה מקרי רצח, ניסיונות לרצח ובהקמת ארגון טרור, ונידונו למאסר עולם.

ביולי ניסו כמה מחברי הארגון לחטוף את נשיא בנק דרזדנר, אך משהו השתבש והם ירו בו למוות. באוקטובר נחטף ונרצח נשיא איגוד המעסיקים הגרמני, הנס מרטין שלאייר, בעל העבר הנאצי. באותו חודש חטפו פלסטינים מטוס לופטהנזה והנחיתו אותו בסומליה. החוטפים דרשו לשחרר את חברי ה"סיעה" הכלואים בגרמניה, אך יחידת קומנדו גרמנית השתלטה על המטוס. למחרת, 18 באוקטובר 77', נמצאו בתאיהם שבכלא גופותיהם של שלושה מאסירי ה"סיעה". על פי הגרסה הרשמית שלושתם התאבדו: אנסלין תלתה את עצמה, ואילו אנדריאס באדר ויאן קרל ראספה ירו בעצמם.

בין ארבעה הורים

ילדותו של פליקס אנסלין לא היתה קלה. "הייתי במלחמה כל הזמן", הוא אומר. "מגיל 10-11 רק כעסתי והייתי מבולבל ונבוך. הורי (האומנים) לא הסבירו לי מה באמת קרה עם הורי (הביולוגיים). העולם גילה לי. הילדים ברחובות, שידעו מי אני והציקו לי, גילו לי. העיתונים שלא מצאו אותי, אבל אני מצאתי אותם. הורי לבית זיילר כבר מתו ואני לא רוצה להיות ביקורתי מדי. הם העניקו לי בית, אבל הם לא סיפרו לי כלום וטענו אחר כך שזה היה כדי להגן עלי. טירוף מוחלט. איך אתה יכול להגן על ילד שכולם מסביב מדברים רק על זה והתקשורת מתמקדת רק בארגון ובאמו? הם גידלו אותי, כי זו היתה בעיניהם המשמעות של אתיקה נוצרית".

כשהיה בן תשע ניסתה גודרון אנסלין, מבית הכלא, להוציאו מחזקת משפחת זיילר. הניסיון נכשל. "לאחר שהוחלט שאשאר אצלם", הוא אומר, "אמי ביאטה נעשתה רכושנית ביחסה אלי, באופן טוב אך גם באופן רע מאוד". כעבור שנים איתר אנסלין מסמך ובו תוצאותיו של אבחון פסיכולוגי שנעשה לו אז לבקשת אמו גודרון, שהסמיכה לשם כך את עורך דינה אוטו שילי. "לא הוגדרתי כמופרע, אם כי פה ושם היו איתי בעיות", הוא מספר. "תוארתי כמפותח אינטלקטואלית וכמוכשר. כששילי היה שר הפנים, עבדתי כראש מטה הירוקים בפרלמנט והייתי פוגש אותו שם. שילי לא אהב שיזכירו לו את הימים שבהם הגן על חברי סיעת הצבא האדום".

גודרון אנסלין חשבה שהזיילרים הם פשיסטים, כי הם היו שייכים לדור שהיא כינתה "דור-אושוויץ". "אבי (זיילר) היה בהיטלר-יוגנד ושירת כחייל במלחמת העולם השנייה, ומעולם לא דיבר על כך", אומר אנסלין. "גדלתי אצל הורים בני הדור שהורי יצאו נגדו. לפעמים אני חש שבהתנסות הנפשית והתרבותית שלי אני קרוב יותר לחוויות של בני הדור ההוא מאשר לבני דורם של הורי הרדיקלים, וזה מסביר מדוע לא פעם אני מותח עליהם ביקורת".

מצחיק אותו לחשוב על כך שבמקרים לא מעטים הוא נחשב "ילד הפוסטר" של מהפכת 68'. "היו שראו באבי סופר נוסח טימוטי לירי ובאמי את אנג'לה דיוויס החתיכה. אבל יש צדדים אחרים לסיפור", הוא אומר. "לא מזמן קיבלתי חומר ארכיוני שצולם במצלמת סופר 8 בגן הקומוניסטי הראשון בברלין, לשם אבי שלח אותי. ידידה שנתנה לי את הצילומים סיפרה שהוריה, שעבדו בגן, חשבו שאני כל כך חמוד עד שהחליטו להביא אותה לעולם".

מדוע הוריה של גודרון בחרו לא לגדל אותך? זה מזכיר את הסיפור על ילדי אתל ויוליוס רוזנברג שסבתם שמחה להיפטר מהם.

"את יכולה לדמיין מה עבר על בני המשפחה של גודרון כשהיא היתה בכלא ואחר כך ברחה, וכל פעולות הטרור שקרו לאחר מכן. המשטרה חיפשה בכל מקום. לסבא וסבתא מצד אמי היתה בת אחרת שבעלה עזב אותה והיו לה בעיות נפשיות והם גידלו את בתה, כך שהם כבר טיפלו בנכדה אחת".

דודתו, כריסטין אנסלין, אחותה של אמו, כתבה עם הבמאית מרגרטה פון טרוטה את התסריט של "מריאן וג'וליאן", סרט עלילתי מ-81' שעסק ביחסיהן של שתי אחיות. ג'וליאן היא פמיניסטית רדיקלית, עורכת ביטאון נשים שמחליטה לא ללדת ופועלת בגבולות החוק. אחותה מריאן היא אם לילד, מהפכנית שנשלחת לכלא וכופה על אחותה לגדל את בנה.

פרטים רבים בעלילה היו מוכרים לפליקס אנסלין ממקור ראשון. "הייתי בן 14 כשהסרט הוצג ואת יכולה לשער כמה הוא עשה אותי מאושר", הוא אומר. "יש בסרט סצנה שבה מדווחים שמריאן התאבדה בכלא וג'וליאן בטוחה שהיא נרצחה. הילד בסרט, שאמור להיות אני, כמעט נרצח כשמתנכלים לו ושופכים דלק בניסיון להצית את המקום שבו הוא שוהה ביער".

בתוך שפע המיתוסים שנפוצו סביב חייהם של גודרון אנסלין וחבריה הטרוריסטים, נטען שניסו לפגוע בה על ידי פגיעה בבנה פליקס כשהיה בן עשר. הוא מתעקש שזו היתה תאונה. אמרו גם שאמו השתתפה בסרט פורנוגרפי. לפני שנים אחדות הוא קיבל עותק: התברר לו שזה סרט אקספרימנטלי על זוג שיושב בדירתו בעירום ולא יוצא החוצה ומחוץ לדלת נערמים העיתונים ובקבוקי החלב.

ילדותו הקשה השאירה בו סימנים. מגיל 13 החל לשתות אלכוהול, ותמיד היו שם נשים, מבוגרות ממנו, שחשקו בו. בגיל 15 היתה לו חברה מבוגרת ממנו והוא כבר היה עמוק בסמים. ערב אחד הוא לקח שתי מנות של אל-אס-די, התמוטט ואושפז. הוא התקשה בלימודים, במיוחד במקצועות הריאליים, אבל היטיב לכתוב. בגיל 16 נסע לארצות הברית במסגרת חילופי תלמידים. בשובו החליט לא לחזור לבית הזיילרים, הצטרף אל אחותו (בתם) בוויסבאדן, והשלים את לימודיו התיכוניים. אחר כך נסע לניו יורק, נשאר שם עשר שנים, עבד ולמד תיאטרון ופילוסופיה לתואר ראשון ושני.

"ניו יורק היתה משמעותית בחיי", הוא אומר. "בתחילה זה היה מטורף. הייתי נער כפרי שבא לשם וחשב שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה. הדבר הטוב היה שהייתי רחוק מהמשפחה ובעיקר מאמי ביאטה".

כשהיה בן 31, בגיל שבו התאבד אביו, הוא עשה חשבון נפש. "אמרתי לעצמי: או שתשב בשארית חייך כל ערב באיזה בר, ותהיה שם הכי חריף והכי חכם, או לא. הבנתי שה'הארד-קור' של הדרמה של חיי כבר תפוס על ידי הורי. אני לא יכול להתחרות בברנווארד או בגודרון. מקסימום אהיה העתק פתטי ועצוב שלהם. לפעמים הייתי מתעצבן עליהם: הרי אתה אמור להיות יותר רדיקלי מהוריך, וכאן זה נחסם בפני. ואז אבי זיילר מת ממחלה וכעבור זמן מה אישפזתי את עצמי בקליניקה לגמילה לכמה שבועות והתנקיתי. מאז חלפו עשר שנים ואני לא נוגע בכלום, לא בסמים ולא בשום סוג של אלכוהול".

בין מיתוס למציאות

ב-94' הופיע פליקס אנסלין בסרט תיעודי, "בין סלע למקום קשה", שביימה ויקטוריה מייפלבק. היא הציגה לו את שפע החומרים המצולמים והכתובים על סיעת הצבא האדום, ועשתה הכל כדי לשכנעו לחשוף את מצבו מול המצלמה. אנסלין, שמעיד היום כי הבקבוק לא מש אז מידיו, עמד במריו ולא סיפק את "החומרים הצהובים". בסופו של דבר, לדבריו, היא הבינה שהוא אינו הדמות שבה נקשרו כל כך הרבה ציפיות.

"כל הסרטים שנעשו על סיעת הצבא האדום, כולל סרטה של פון טרוטה, הסתיימו בסצנה שבה אני, הילד של גודרון אנסלין, מקבל על עצמי שליחות. ב'מריאן וג'וליאן' אני לוקח את התמונה של אמי וקורע אותה ומשליך אותה לסל העיתונים, ואז אני מסתובב אל הדודה ואומר: 'אני רוצה לדעת הכל'. היה גם 'המסע', סרט עלילתי מ-86', לפי ספרו של אבי, שהסתיים בסצנה שבה אני, ילד בן חמש, נלקח על ידי כוחות המשטרה המיוחדים, ובסלואו מושן רואים איך אני, האמיץ, נושך את ידו של השוטר".

מניתי יותר מעשרה גלגולים קולנועיים, עלילתיים ותיעודיים, שנעשו על סיעת הצבא האדום. האחרון, "כנופיית באדר-מיינהוף", מוצג עכשיו בבית קולנוע בתל אביב, והיה מועמד לאוסקר האמריקאי. ראית אותו?

"סרטים כאלה הם בדיוק הסיבה שאני מתעתד לפרסם את התכתובת בין הורי. יש שם סצנה שבה גודרון מוסרת את התינוק למישהו אחר, שזה בסדר, והיא האם המפלצתית והנוראה. נו, הם הרי רצו לזכות באוסקר. יהיו עוד סרטים כאלה. עד היום אנשים רבים עשו כסף מסיעת הצבא האדום וזה בטח לא הסרט האחרון".

הסרט מתעלם אפילו מן הטיעון הנפוץ שאמך וחבריה נרצחו בכלא.

"זה עוד אחד מהמיתוסים. בשנות השמונים נקלעתי לוויכוחים מרים עם חברי מהשמאל. זה היה אז נורא היפ לחשוב על סיעת הצבא האדום כסלון סוציאליסטי רדיקלי. פגשתי אז מאות גברים ונשים שאמרו לי שהם היו צעד אחד לפני הצטרפותם לארגון. אני לא מוסמך יותר מאחרים, אבל בזכות הבנתי את הלוגיקה הפסיכולוגית של חברי הארגון אני אומר לך שאני משוכנע לגמרי שהם התאבדו, ומעולם לא הטלתי בכך ספק".

אנסלין טוען ששלטונות הכלא ידעו על כוונתם של חברי הארגון להתאבד, ולא התערבו כדי למנוע זאת. "הרי עקבו אחריהם באמצעות מצלמות והאזינו להם בכלא כל הזמן". עם זאת, הוא משוכנע שהבחירה להתאבד היתה שלהם, והיתה הגיונית: "הם הוחזקו בכלא שמור היטב וכל הניסיונות לחלצם נכשלו. לאחר שורה של פיגועים לא היה להם סיכוי לצאת לחופשי, ומצד שני לא היתה שום אפשרות להמשיך במאבק ולהשפיע על סדר היום החברתי-פוליטי של גרמניה. מה שהיה חזונם התפוגג והלך, והחברים החדשים שהצטרפו, 'הדור השני' של הארגון, התמקדו בניסיונות לחלץ אותם מהכלא, נעשו יותר ברוטאליים וחטפו מטוסים ופוצצו שגרירויות והכל יצא מכלל שליטה. כל מה שנשאר להם היה לייצר מיתולוגיה, ולכן הם הרגו את עצמם".

יש סיפור שהמוחות שלהם נשמרו למטרות מחקר.

"זה נכון וכתבתי על כך מאמר. בתה של אולריקה מיינהוף דרשה וקיבלה את המוח של אמה. המוחות של השלושה האחרים, כולל של אמי, אבדו במעבדה באוניברסיטה בטיביגן. לגופו של עניין, מחקר כזה הוא פונקציה צינית, כי כשאומרים שהיתה לכל זה סיבה ביולוגית, משמע שאין לזה כל קשר למציאות ולפוליטיקה. זה מעניין, כי כשחושבים על זה כך, אין יותר קונספציה של אשמה או אחריות של החברה. לערוך ניתוח פתולוגי של מוחותיהם היה לעמעם את הסיפור ולשים אותו באגף נפרד שלא קשור למציאות".

מה אתה חושב עליהם?

"אני ביקורתי מאוד ביחס אליהם. אני חושב שהרעיון לעבור לפאריס ולחזור עם אנשים ולהתחיל במהפכה מזוינת בגרמניה היה טירוף. גם אילו הייתי מרקסיסט ולניניסט הייתי אומר שזה היה אינדיווידואליזם מטורף ובורגני. אני מבין איך זה התהווה. אני לא טיפש, אני יודע שהיה דיכוי והיו מעשי אלימות. אני גם יודע שטרור נובע מן התסכול על כך שאתה לא מצליח להזיז שום דבר במציאות. אני מבין שהיה שם אלמנט של מצב שנכשל, ושהוגדר ככישלון של ארגון הסטודנטים. ה-RAF היה גם חלק מתופעה בינלאומית, באיטליה, צרפת, יפן ובארצות הברית".

איך נתפסת סיעת הצבא האדום בגרמניה בשנים האחרונות?

"אחת הכותרות שחשבנו לתת לתערוכה היה 'מיתוס ה-RAF'. ההתאבדות שלהם חיזקה את המיתולוגיה, והארגון ייצר דימויים במידה כזאת שאפשר לומר שבמובן מסוים היתה לו אסטרטגיה אמנותית. אחר כך הארגון היה לסמל פונקציונלי - שכל מה שהוא לא סיעת הצבא האדום, רדיקלי ככל שיהיה, יכול להשתלב בחברה ובשיטה הפרלמנטרית: אנחנו טובים, כי אנחנו לא ה-RAF".

אפשר להגיד שהתמכרת קצת למחקר על הארגון ועל הוריך הביולוגיים?

"בפסיכואנליזה יש מושג שנקרא 'נובלה משפחתית' וקיימת נקודה חדה של הקונפליקט האדיפלי. כשאתה כבן ארבע אתה מפנטז שיש לך הורים אחרים שהתחלפו, והם נסיכים או כוכבי רוק. אני גדלתי במשפחה אומנת והנובלה המשפחתית שלי התאמתה: היו לי הורים 'מפורסמים' ושונים, ולמרות שהשיח הרשמי היה שאמי זוהתה כטרוריסטית ומפלצת, ככל שהתבגרתי, בתחילת שנות השמונים כבר הצטבר מין זוהר מסביב לדמותה. האם התמכרתי? אני יכול לומר שבשלב מסוים זה נהיה מלכודת נרקיסיסטית, כי אני נמצאתי שם בכפר קטן, אבוד, עם משפחה אומנת שמתקשה להתמודד עם המצב, והיתה גם התאונה שבה נכוויתי בפנים, שישה חודשים לאחר שאמי התאבדה".

איזו מערכת יחסים פיתחת עם אמך במשך השנים?

"שום יחסים. היא עזבה אותי כשהייתי תינוק בן פחות משנה, ובמאי הקרוב ימלאו לי 42. היה נחוץ הרבה זמן כדי לחצות את כל הרבדים של הזהויות, הדחייה, המיתוסים, הדימויים - והתערוכה שהיתה חלק מזה - כדי להגיע לנקודה שבה אני נמצא כיום. המכתבים של הורי ממלאים תפקיד חשוב, כי הם עוסקים בצד הפרטי של החיים, של זוג צעיר שיש להם ילד ויש להם בעיות ביחסים ביניהם, והם מנהלים ויכוח על המשמורת עליו. זה מגיע לנקודה שזה עצוב ומלא כאב ואבל. אני עדיין אמביוולנטי, כי העובדה שאמא שלי נטשה אותי משפיעה במידה מסוימת על חיי ועל המבנה הנפשי שלי. זו עובדה מעציבה".

האם אתה מסוגל להעריך אותה כאשה משוחררת, כמנהיגה וכמי שבחרה במאבק פוליטי רדיקלי בלי פשרות?

"אחד הניסוחים שבני משפחתה של אמי, אחותה כריסטין ואחרים, נהגו לדקלם באוזני היה שגודרון בעלת הנפש האצילית עשתה מחווה נדירה ברצותה להשפיע ולכונן עולם טוב יותר לא רק בשביל ילד אחד אלא בשביל כל הילדים. אני יכול להבין את משמעויות הטקסט הזה על הרדיקליות שלו ואפילו במישור הפסיכולוגי-פילוסופי שלו. אני יכול גם להבין שרדיקליות אפשרית רק אם אתה הורס את סמלי הזהות הקודמים שלך כדי לברוא עולם חדש, ואתה עושה זאת על ידי צמצום עצמך למשהו שהוא שונה ואחר. אני אפילו יכול להבין את הרוממות של האקט הזה, אבל אני לא חייב לתמוך בזה, מה גם שלקבל את זה משמעו פגיעה בעצמי. זה יהיה כוזב מצדי לומר שאני מבין איזו מטרה נעלה עמדה לנגד עיניה של אמי וכמה גדולה היתה המחווה ההרואית שלה כחיילת של המהפכה. אני מקבל את הדין, את הסבל, הקיפוח והנטישה שנפלו בחלקי. כוזב לא פחות יהיה אם אומר היום שהיא היתה מפלצת איומה שנטשה את תינוקה הרך. היום אני חייב לקבל זאת כדבר שהיה בלתי-נמנע, אבל אני אמביוולנטי".

מה בדבר ילדים משלך?

"תמיד אני אומר שאני רוצה ילדים, אבל כשהאפשרות נעשית קונקרטית אני נרתע. זה עלה לי באובדן מערכת היחסים האחרונה שלי".*



פליקס אנסלין. לא היתה לי אפשרות להיות יותר רדיקלי מהורי, לפעמים זה היה מעצבן


גודרון אנסלין אחרי מעצרה השני, 1972. ניסתה להוציא את בנה מהמשפחה האומנת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו