בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע הצלב האדום בארץ הסהר

"עלילת דמשק" ב-1840 היתה ההופעה הראשונה של עלילת דם במרחב המוסלמי. איך נהפך מיתוס מיובא מאירופה, שהמיעוט הנוצרי השתמש בו כדי להתחרות ביהודים, לנחלת הרוב המוסלמי?

תגובות

בפגישתו עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-2001 הפתיע נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, את בן שיחו בדברים הבאים: "היהודים, שעינו את ראשוני הנוצרים, מענים כעת את בני העם הפלסטיני... היהודים פועלים לחיסול העקרונות שבהם דוגלות שלוש הדתות הגדולות, בדיוק כפי שהרגו את ישו הנוצרי וניסו להרוג את הנביא מוחמד" ("אל-חיאת", 6.5.2001).

כדי להבין את הרקע העכשווי להאשמות הללו יש לחזור לשנת 1986, שבה פירסם שר ההגנה של סוריה, מצטפא טלאס, הנחשב לאינטלקטואל בעל שיעור קומה בתחומי הרוח והאמנויות, את ספרו "פטיר צהיון" (מצת ציון). מסקנת הספר הפופולרי היתה שהיהודים אכן רצחו ב-1840 נזיר נוצרי על רקע פולחני, באחת הפרשות החשובות בתולדות ישראל שנודעה בשם "עלילת דמשק".

עלילה זו היתה יוצאת דופן בתולדות היהודים בארצות האיסלאם עד אז. תחת השלטון העותמאני חי בסוריה רוב מוסלמי ולצדו שתי קבוצות מיעוטים - הנוצרים והיהודים - שנהנו מגישה סובלנית של "בני חסות" ויכלו לקיים את מצוות דתם בתמורה לתשלום מס חסות והכרה במעמדם המשפטי והחברתי הנמוך. אבל בשנת 2-1831 כבש מוחמד עלי, מושל מצרים, את סוריה מידי השולטן העותמאני והחזיק בה עד שלהי 1840. תקופת השלטון המצרי בסוריה נתפשה בעיני הנוצרים יושבי סוריה כ"תור הזהב" שלהם בזכות הרחבת זכויותיהם, ולתקופה זו נודעת חשיבות רבה בהבנת המפנה שחל ביחס המוסלמים לנוצרים.

הזכויות שהעניק השלטון המצרי ללא-מוסלמים - כגון מינויים למועצות שלטוניות, קבלה למערכת המינהלית של המחוזות, בניית בתי תפילה ושיפוצם, היתר לרכוב על סוסים בערים וללבוש בגדים בצבעים שהיו עד אז מותרים למוסלמים בלבד - פגעו ברגשות הנתינים המוסלמים ועוררו טינה ביחס לאוכלוסייה הלא-מוסלמית. מוחמד עלי נתפש כמי ששולט בחסות המעצמות האירופיות, וצרפת בראשן, ובתמורה לכך מעניק זכויות יתר למיעוטים הלא-מוסלמים, בייחוד לנוצרים. מנגד, הללו נתפשו כמשתפי פעולה עם מעצמות אירופה הנוצריות, המייחלות להשתלטותן על האימפריה העותמאנית. לכן החלה להתפתח בקרב המוסלמים שנאה לנוצרים, שנראו מעתה בעיניהם כיריב פוליטי.

מתח ומאבק בין יהודים לנוצרים היו קיימים מקדמת דנא בשל גורמים היסטוריים-דתיים ובגלל תחרות על עמדות כלכליות ומסחריות. כדי להצליח במאבק הכלכלי, המינהלי והציבורי, נדרש כל מיעוט לגיבוי ותמיכה של הרוב המוסלמי, ולכן ניסו שני הצדדים להסית את המוסלמים נגד העדה היריבה. יחס השנאה והאיבה של המוסלמים לנוצרים, ואהדתם היחסית את היהודים, הניעו את הנוצרים בדמשק להתלונן על התאכזרות הקאדים - השופטים המוסלמים - נגדם. החשש כי עם שובו של השלטון העותמאני לסוריה יהיו הנוצרים קורבן לפרץ של אלימות מוסלמית דחף אותם לחפש דרכים חדשות להסתת המוסלמים נגד היהודים. לשם כך גויסו כמרים ממסדרים קתוליים, דוגמת הפרנציסקנים והקפוצ'ינים. הם היו לא רק נשאי התרבות של אירופה הקתולית למזרח התיכון, אלא גם מייבאי המיתוס הימי-ביניימי, שעל פיו היהודים נזקקים לדם אדם לצורך פולחן הפסח.

"כת אכזרית"

ב-5 בפברואר 1840 נעלמו הנזיר הקפוצ'יני תומאסו ומשרתו אברהים קמארה. בתוך זמן קצר נפוצה שמועה כי השניים נראו לאחרונה ברובע היהודי וכי תושבי הרובע הם שרצחו אותם כדי להשתמש בדמם בפולחן הפסח. ראשי העדה, ובראשם הרב יעקב ענתיבי, נאסרו ועונו כדי לסחוט מפיהם הודאה במעשה. הקונסול הצרפתי רטי מנטון, שביקש למלא את תפקידו כמגן הקתולים, עמד למעשה בראש החקירה. יהודים אחדים נשברו והודו כביכול, אחרים מתו בעינויים, וחכם משה (מושון) אבואלעאפיה, בנו של הרב חיים נסים אבואלעאפיה, בחר להתאסלם כדי להיחלץ מידי המענים. לימים אף נהפך לעד מדינה שהפליל בעדותו את היהודים וטען כי הם מצווים לערבב דם נוצרי במצות השמורות, וכי בהוראת רבה הראשי של דמשק, יעקב ענתיבי, נאלץ ליטול חלק ברצח האב תומאסו.

באמצעות איומים, עינויים וביום ראיות, כגון מציאת עצמות הנזיר שנעלם בתעלת הביוב שברובע היהודי, הצליחו מאשימי היהודים להשפיע על דעת הקהל. בהליך המשפטי הורשעו היהודים הנאשמים ברצח ונגזר דינם למיתה.

באמצעות עיתונות התקופה הגיעו הדי הפרשה לאירופה, ואצבע מאשימה הופנתה גם ליהודי מערב אירופה. בתגובה החלה פעילות ציבורית-פוליטית רחבה של יהודי מערב אירופה, שנועדה להשפיע על הממשלות השונות שילחצו על מוחמד עלי להעניק ליהודים הנאשמים הזדמנות למשפט הוגן שיוכיח את חפותם. לשם כך יצאה משלחת יהודית בראשות משה מונטיפיורי ואדולף כרמייה למצרים, לפגישה עם מוחמד עלי. לאחר פעילות דיפלומטית ענפה הוצאה פקודת חנינה. בראשית ספטמבר 1840, מיד לאחר שהגיעה הפקודה לדמשק, שוחררו האסירים ללא זיכוי משפטי רשמי.

קהילות ישראל, בתפוצות ובדמשק עצמה, חגגו את שחרור המעונים, אך השמחה לא היתה במקומה. השחרור נעשה ללא תוקף של פסק דין מזכה, ודעת הקהל המשיכה לראות ביהודים רוצחים, ששוחררו בעזרת השוחד ששילמו אחיהם באירופה. לפיכך נמשכה בדמשק וברחבי סוריה התסיסה האנטי-יהודית עוד שנים ארוכות על רקע האשמתם בפשעים מזוויעים לצורך פולחני. במנזר הקפוצ'יני בדמשק הוצבה מצבת אבן ועליה נחקקה בערבית ובאיטלקית הכתובת: "כאן נטמנו עצמותיו של הנזיר תומאסו שנרצח על ידי היהודים ב-5 בפברואר 1840". גם קונסול צרפת בחלב אמר לימים: "יהודי חלב נמנים עם כת אכזרית, שעיקריה סודיים, ומיוחסות לה אמונות טפלות ברבריות ושפיכות דמים. זו אותה כת המואשמת בכך שבמקום להעלות שה קורבן בפסח, ככתוב בתורת משה, משתמשת בדם אדם ללישת המצות".

איפה הילד

בשנים 1841-1860 אירעו בסוריה לפחות 13 עלילות דם שניתן להן פומבי, מהן עשר בדמשק ושלוש בחלב. לעתים השתמשו הנוצרים באיום בעלילה כאמצעי סחיטה מן היהודים, וכך היו העלילות צצות כמעט מדי שנה בשנה לפני חג הפסח. ההסתה הנוצרית הביאה לעלילות דם מוסלמיות חדשות בתכלית; גם מוסלמים החלו לייחס ליהודים מקרי היעלמות של נער או נערה מביתם, אם מתוך רצון לנקמה ואם לשם סחיטת כספים.

לאחר מאורעות דמשק, ביולי 1860, שבהם טבחו המוסלמים אלפי נוצרים, נחלשה מאוד האוכלוסייה הנוצרית, ואתה דעכה תופעת עלילות הדם בסוריה. ואולם בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 חזרו יהודי דמשק לימים הקודרים של 1840. בשנת 1890 חל חג הפסחא הנוצרי במועד שבו חל גם חג הפסח היהודי. בשבעה באפריל, ביום השני של חול המועד פסח, נעלם ילד נוצרי בן שש. היהודים הואשמו כי רצחו את הילד והשתמשו בדמו לפולחנם הדתי. בעקבות זאת פרצו מעשי אלימות בעיר.

גופת הילד נמצאה כעבור שבועיים, מוטלת בתוך באר מים. נתיחת הגופה העלתה כמה ממצאים שאיששו את הסברה שהיהודים רצחו את הילד לצורכי פולחן. לא היה דם בגופה, למשל, ועל אחת הזרועות נמצאו סימני חתך. בסופו של דבר נקבע כי הילד טבע ולא נרצח וכי ידי היהודים נקיות, אך לא היה בכך די להפיס את דעת האוכלוסייה הנוצרית בדמשק. שוב נתחזקה בתודעה הציבורית הנוצרית - ובמידה לא מבוטלת אף המוסלמית - האמונה כי היהודים האשמים הצליחו לחמוק מעונש בזכות כוחם והשפעתם של אחיהם באירופה.

בעשור האחרון של המאה ה-19 התאושש הציבור הנוצרי בדמשק והתחזק הן מבחינה כלכלית והן מבחינת מעמדו במערכת הציבורית. תהליך זה, שנמשך עד ערב מלחמת העולם הראשונה, התקיים לא מעט באמצעות דחיקת רגליהם של היהודים מעמדות מפתח כלכליות. היהודים היו יעד מרכזי להסתה בעיתונות הנוצרית, שמרכזה היה בביירות. השבועון "אלבשיר", למשל, פירסם באותה העת מאמר להוכחת הטענה כי היהודים משתמשים בדם נוצרי לצורכי הפסח. השבועון, ביטאונם של הישועים בלבנון, היה בעל אוריינטציה צרפתית-קתולית ריאקציונרית ואנטישמית, שעמדה הפעם בניגוד לגישה הנייטרלית שנקטו נציגיה הקונסולריים של צרפת הרשמית.

בעת העלילה של סוף המאה ה-19 הופצו בערי המזרח התיכון שני קונטרסים אנטישמיים. האחד חובר בידי עיתונאי נוצרי-לבנוני שהתיישב במצרים ונדפס בקהיר בערבית, והאחר נכתב בידי כומר צרפתי וראה אור בפאריס תחת הכותרת "נרצח על ידי היהודים: היסטוריה של רצח פולחני". ההסתה בהשראה הקתולית-הצרפתית הגבירה את התסיסה בקרב האוכלוסייה הנוצרית והביאה להתנפלות על יהודים ולהכאתם ברחובות דמשק. ימים ספורים לאחר חג הפסח הסיתו שני כמרים מן המסדר הקפוצ'יני בדמשק את ההמון הנוצרי לפרוע ביהודים. חנויות היהודים נבזזו, רבים מהם הוכו, ונערה נחטפה בידי אחד הכמרים ונכלאה לשם חקירה. עלילות דם חזרו ונשנו בדמשק כמעט בכל שנה במחצית הראשונה של שנות התשעים. מקצתן דעכו מהר ולא עוררו הדים, אך מקצתן עוררו פרצי אלימות. בסופו של דבר נפוצו עלילות הדם בערים רבות ברחבי המזרח התיכון.

לעלילת דמשק נודע תפקיד נכבד בהיסטוריה היהודית המודרנית: היא שימשה זרז לחיזוק התודעה היהודית הלאומית המחודשת ולחידוש הקשרים בין הקהילות השונות במזרח ובמערב. הסולידריות היהודית הלאומית הניעה את התהליך שיצר בסופו של דבר את האתוס הלאומי היהודי המודרני. אבל עלילת דמשק גם הביאה ליצירתו של המיתוס האנטישמי של היהודים השולטים בעולם. מיתוס זה, שבא לידי ביטוי ביצירתה של ספרות אנטישמית ענפה, דוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון", קנה לו אחיזה בעשרות השנים האחרונות בירידי הספרים וברשתות התקשורת של העולם הערבי. סדרות דרמה בטלוויזיה ומאמרים בעיתונות הכתובה שבים ומעלים את האשמתם של היהודים ברצח פולחני, דבר שלא יכול היה לעלות על הדעת במרחב המוסלמי שלפני החדירה האירופית האינטנסיווית למזרח התיכון.

ספרו האחרון של ד"ר ירון הראל מאוניברסיטת בר אילן הוא "בין תככים למהפיכה: מינוי רבנים ראשיים והדחתם בקהילות בגדד, דמשק וחלב, 1914-1744".



כתובת האבן במנזר הקפוצ'יני בדמשק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו