בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבוכה

אנחנו אוהבים את המבוך והוא מחזיר לנו אהבה. אנחנו חיים בתוכו ומתחננים: אנא, אל תוציאנו לחירות. וידויו של איש היי-טק

תגובות

אנחנו חיים במבוך. אנחנו תלויים במבוך. המבוך הוא הסיפור שלנו. אנחנו נוסעים מעט. מחליפים קופסה בקופסה. יוצאים מאחת, ממתינים מאחורי מחסום שאנחנו פותחים בעצמנו, ונכנסים לאחרת. יורדים לתוך האדמה. קומה. ועוד קומה. ועוד קומה. ואז יוצאים, צועדים צעדים ספורים, ועולים. קומה. ועוד קומה. ועוד קומה. יוצאים, עוקפים קיר שיש, מהנהנים לאדם שמאחורי דלפק ועולים. קומה. ועוד קומה. ושוב יוצאים. ופוסעים חמישה או שישה צעדים.

אנחנו מתקתקים את קוד הכניסה. הודפים את הדלת. נעמדים לרגע, משתאים אל מול חלל הכניסה ונחפזים פנימה. אל המבוך. לעולם יידרשו פניות רבות עד למקום שלנו. אין עוד מקום שבו צריך לפנות פעמים רבות כל כך כדי להגיע למקום הישיבה כמו במבוך. תחילה נפנה ימינה, נלך לאורך מסדרון ארוך, נפנה ממנו שוב ימינה ובסופו שמאלה אל תוך מבואה גדולה. בימים שהשמש מסתתרת מאחורי ענן תועה והדרך חשוכה מעט, נתלבט באיזו דרך לבחור. יש שנפנה שמאלה, נחיש את צעדינו שלא ליצור קשר עין עם פלוני, ומיד נפנה ימינה אל מסדרון קטן, נציץ מעבר לקיר המתכת המכוסה בד שהוא המשכו הטבעי של השטיח המכסה את הרצפה, כדי לראות שהוא עדיין לא בא. משם נפסע בשקט, כמו רוצים שלא להתגלות, נניח את התיק השחור בפינת הקובייה, נוציא את הקופסה השחורה ונתיישב על הכיסא שייאנק תחת כובד משקלנו.

אנשים בחוץ לא מבינים. המקצוע שלנו הוא התמצאות במבוך. אנחנו כותבים מבוכים שהופכים את מורכבות החיים לשורה של פעולות פשוטות. כשאחרים רואים סיבוך, אנחנו רואים יופי. כשאחרים נבהלים משטף הנתונים, אנחנו מרגישים יתרון יחסי. הסיבוך קל לנו. דרכים לאין-ספור מצטמצמות לשלד בוהק ומתוכו הסתעפויות מסודרות היטב בשליטתנו הקפדנית.

בתוך המבוך אנחנו חופשיים ולעתים רחוקות יותר - מאושרים. כמה פניות מובילות אותנו למטבח. כמה פניות לחדר הישיבות הגדול וממנו עוד כמה צעדים - השירותים. לעתים אנחנו מתגנבים לקובייה שכנה, לדבר עם א' על ב' או להתייעץ על בעיה במבוך. אנחנו חופשיים להיכנס לחדר השרתים הקר. חופשיים לחבר הסתעפויות שונות זו לזו. לעקור אחת ולהחליפה באחרת.

אנחנו אוהבים את המבוך ומבלים בו הרבה. אחדים מאתנו, הרבה מאוד. כמו באולם הימורים מפואר בלאס וגאס, האור הקבוע ומיעוט החלונות, משאירים את השמש במרומי השמים לאורך כל היום. אין הבדל בין בוקר לצהריים לערב וללילה. גם מבעד לחלונות, שבכל זאת קיימים, אנחנו ממעטים להביט. נזכרים בהם רק כשיכולת הריכוז נשחקת אחרי שעות של התבוננות ממוקדת בקופסה שמולנו.

אנחנו דינמיים לאין שיעור מאלה שאינם קשורים במבוך. אנחנו מחליפים מבוכים בקלות. הניסיון שלנו הוא קורות החיים שלנו. אנחנו לא קשורים למדינה, לא לעיר, לא לאנשים ולא למבוך מסוים. כמו חתולים שנופלים תמיד על הרגליים, אנחנו נוחתים במבוך החדש, מביטים כה וכה וצוללים לתוכו. זה יתרון גדול. זה משרה ביטחון. אנחנו סוחבים את ניסיוננו כמו צב הסוחב את ביתו על הגב. גאים בו וכמו יהודי, מוכנים תמיד לקחת אותו אתנו ולהמשיך הלאה. המבוכים שונים זה מזה, אבל מי שהכיר לעומק מבוך אחד, הכיר את כולם.

אנחנו בטוחים במקצוע שלנו. הגענו אליו אחרי הלימודים שהיה הכי קשה להתקבל אליהם. חרקנו שיניים בשביל לסיים אותם. העברנו לילות במעבדות שהיו בעצמן בתוך מבוך, תמיד כמה קומות מתחת לאדמה. זה היה חלק מההכנה לחיים האמיתיים שלנו. עבדנו קשה בשביל לסיים את הלימודים ויצרנו פער. פער הוגן. הגענו לתעשיית המבוכים שמי שמסוגל לשרוד בה, להכיר את המבוך, להסתובב בו בחופשיות ולא ללכת לאיבוד, חי חיים מצוינים. התגמול על היכולת הזאת הוא מושא לקנאתם של רבים. אנחנו מתגאים בזה. אנחנו עסוקים בחופשה הקרובה, מתלבטים אם תהיה רחוק פחות או רחוק יותר וממעטים לנסוע לאן שכולם נוסעים. אנחנו מתלבטים בגאדג'ט החדש ובהרחבת הבית, שנתגאה בו ונבלה בו בעיקר בסופי שבוע. ברבים מסופי השבוע האלה נהיה רכונים על המחשב בחדר העבודה.

אנחנו חיים בג'ונגל כלכלי ואנחנו האריות והנמרים שלו. כמוהם, אין לנו צורך לאגור ולחסוך. יום סגריר אצלנו הוא יום חמים למדי בשביל האחרים. גם כשמסתמנת מצוקת מזון, אנחנו הראשונים בשרשרת. אנחנו מביטים באלה שאינם מתמצאים במבוך כמונו ופעמים רבות לא רואים אותם: הגנן, המנקה, החשמלאי. הם חולפים בינינו, משאירים כוסות וצלחות נקיות, נורה חדשה וצמח מבהיק ונעלמים כלא היו. אנחנו לא עוקבים אחר השמות שלהם. הם צצים ונעלמים. יש בינינו הסכם של שתיקה. אנחנו הקטר שמייצר להם את העבודה. בזכותנו יש להם מה לאכול, ובתמורה הם מרכינים את ראשם כשהם עוברים לידינו. זו לא התנשאות. זה הסכם של כבוד. הבנה שבשתיקה.

וזו גם הסיבה שאיננו צריכים להתאגד. גם כך כוחנו גדול דיו. השגנו את מה שרצינו. פילסנו את דרכנו לראש הפירמידה ובתמורה הופחתו הדאגות שלנו למינימום הכרחי. ובין כותלי המבוך אפשר לשמוע שיחות מלאות בוז לאלה שכוחם לא עומד להם לנצח לבד, שלא התקבלו לאן שאנחנו התקבלנו, שנשרו במקום שאנחנו עברנו, והם מתאגדים, כאילו כוחם המשותף יעמוד להם מול איתני הג'ונגל האכזרי. אמנם יש בינינו שמגלים הבנה למצבם, אך רובנו עומדים נבוכים מול חולשתם. אנחנו, תודה לאל, פטורים מכל הדאגות האלה.

אנחנו אוהבים את המבוך והוא מחזיר לנו אהבה. אנחנו חיים בתוכו וניגשים אליו דרך הקופסה שמולה אנחנו מבלים שעות רבות מדי יום ביומו. המבוך מבין אותנו. את רוב הבעיות אנחנו פותרים מולו ונצרכים למעט מגע זה עם זה. גם זה מקנה ביטחון. הוא לא טועה, וכשאנחנו טועים - ברוב המקרים אנחנו יודעים לתקן.

פעם היה מבוך קטן והוא גדל וגדל. מי שמשרת אותו, גדל יחד אתו. פעם, כשרק התחלנו לעבוד אצלו, הוא אהב אותנו אפילו יותר מהיום, ואז היתה נפילה גדולה. קטני האמונה שבינינו מיהרו להספיד אותו, אך בסופו של דבר יצאנו מחוזקים מן הנפילה. היא ניקתה את החלשים והשאירה אותנו. מאז גדלנו וגדלנו ולימדנו את העולם איך אפשר לנהל כל דבר בעזרת מבוך. ובעזרתנו כמובן.

ופתאום, בעודנו ישובים כנקודות בתוך המבוך שלנו, החלו להישמע התלחשויות. והלחש נשמע מעבר לקירות שני-שלישי הגובה שלנו. אומרים, כך שמענו בתחילה בחצי אוזן, שגשם רחוק החל לרדת והוא מתחזק. ועוד אמרו השמועות, שעוצמתו תוכל למבוכים. "הוא ישטוף אותם כמו היו קני נמלים", לחשו. ואנחנו חייכנו בסלחנות. ישטוף את כולם - אך למבוכים שלנו, המוגנים היטב, לא יחדור. והגשם הלך וגבר, ואף שנראה רחוק מאוד ולא חזק מספיק התקשתה קרקע הלס והחוואר תחתיה, וסירבה לקלוט לתוכה את השיטפון העומד לחדור למבוכים ותחת זו היתה לשיטפון דרך סלולה.

ועכשיו השיטפון כבר מחלחל פנימה. יש שכבר נשטפו. אחרי שנים ארוכות במבוך, על פיתוליו והסתעפויותיו ועל אור הניאון המרצד שלו, נדחקנו החוצה. לשמש. תוהים על אורה הרב ועל חומה. תוהים כיצד זה חומה קר לנו כל כך. מתבוננים בעוברים ושבים בהשתאות. אותם אנשים שלא הספקנו לראות ביום יום, את מקצתם אנחנו כמעט מכירים. מכירים מהימים שהיינו נטועים עמוק במבוך ואלה נראו להם רחוקים וזרים.

ואלה מאתנו שנותרו במבוך, מחשבים ומתלבטים. נשבעים לו אמונים ופעמים מעזים לפקפק בכוחנו לכלכל את עצמנו ואת משפחותינו. בערב פסח הישיר אלינו המבוך מבט, בפעם הראשונה. ואנחנו השפלנו מבט ומילמלנו, אנא, אל תוציאנו לחירות. היא אינה דרושה לנו. שמור את החירות לעצמך.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו