בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוא שיר עברי | עד חליסה שמעו אותי

נרי ליבנה על החלום להפוך לסולנית מקהלת צדיקוב ועל קריירת הסולואים בטקס יום הזיכרון

תגובות

עם קול אלט, מנעד של יותר משלוש אוקטבות, שמיעה אבסולוטית כפי שאובחנה על ידי המורה צבי טננבאום ולפני כמה מיליוני סיגריות גם שירה ללא שום זיופים, נגזר עלי להיות הסולנית של בית הספר. הצגות סוף שנה, טקסי יום השואה וימי הזיכרון, בהם הייתי מזמרת בדואט את שיר "הרעות". בשעות הפנאי לעומת זאת אהבתי להאזין לשירים של להקות צבאיות, בייחוד ל"היה היה לי נער מאוהב, היה לי נער/ צלול היה קולו, צלולות היו עיניו/ הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער/ אך הילוכו כבד וחתומות פניו". או "מי שחלם לו ונשאר לו החלום/ מי שלחם, היא לא ישכח על מה לחם/ מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום/ מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם".

סולנית מקהלת "צדיקוב" נעמי לוי (מימין, עומדת מלפנים), 1962. חבורת הזמר של אפי נצר לא קיבלה ילדות

עד היום השירים היחידים שאת מלותיהם אני זוכרת הם אלו שנכתבו ללהקות הצבאיות לאחר מלחמת ששת הימים. הייתי ילדה רומנטית וקיוויתי שגם לי יהיה פעם חבר, רצוי בצנחנים, שיאמר לי "עימדי בשער, נערה, עימדי בשער" (פנטסיה שהצריכה שגם יהיה לי בית עם שער שמובילות אליו דרכי עפר, ולא דירה בשיכון עובדי עירייה שמוביל אליה שביל אספלט). ואם לא זה, לפחות אחד שלפני שלא שב לעולם, אבל לפני כן דואג לשלוח מכתבים יפים.

עד היום אני אוהבת מאוד את "העיירה בוערת", הלהיט הקבוע שלי שאותו הייתי מזמרת מעל בימת כיסאות מאולתרת, עטויה צעיף שחור ומתרוצצת פכורת-ידיים מקצה הבמה אל קציה השני בהוראת הבימאית (אמא שלי). יש לי גם פינה חמה ל"שקט, שקט, בני נחרישה!/ כאן צומחים קברים" - שיר הערש המקאברי עם הפזמון במקצב ואלס, שמלותיו "לבלי שוב הלך לו אבא/ ועמו האור" עשויות לשמח בהחלט כל פעוט בשלב האדיפלי.

החלום שלי היה להצטרף למקהלת צדיקוב, שהסולנית שלה נעמי לוי היתה אז הילדה הכי מפורסמת בארץ. אבל תל אביב היתה רחוקה ובחיפה היתה רק חבורת הזמר של אפי נצר, שלא קיבלה ילדות. מצד שני, הכרתי ממש טוב את אחת הסולניות של החבורה, טובה, אמא של גונן בן כיתתי ואחיו יובל כספין. בכל שנה, ברונדו המחולות של שבועות שבו היו תלמידי כל בתי הספר בנוה שאנן רוקדים לאורך הרחובות טרומפלדור, התיכון והגליל, כמעט עד לנתיב-חן, היתה טובה כספין עומדת בחדר הקטן שבראש מגדל המים ושרה אל תוך הרמקול: "חד חד מחרב", "מלאו אסמינו בר", "שיבולת בשדה", "סובי ממטרה" ולהיטי שבועות נוספים. שנה אחת החליפו חמישה מחברי מקהלת בית הספר את טובה כספין בתפקידה כזמרת השכונתית. שרנו את כל השירים הרגילים וגם את "ניצנים נראו בארץ", שהיה באותה שנה הלהיט הכי גדול של הגבעטרון. הסולו שלי היה השורה המסובכת מוסיקלית, "כי הנה סתיו עבר, סתיו חלף הלך לו/ הגפנים סמדר נתנו, נתנו ריחם". אמרו ששרתי נפלא, בקול חזק ובלי לזייף בכלל וששמעו אותי עד חליסה. בנקודה הזאת, במבט לאחור, הגיעה לפסגתה קריירת הזמרה שלי.

30 שנה אחר כך, ברגע של חולשה (סליחה, שימי) ועליצות, ניסיתי לזמר את השיר הזה באוזני ילדי. כשהגעתי אל קטע הסולו נפוצו אל כל העברים.

נרי ליבנה היא בעלת טור ב"מוסף הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו