בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוא שיר עברי | שני שיבר ושליש ירכתיים

גדעון לוי על החתיכה החסרה מספר השירים של חיים חפר

תגובות

גדעון לוי (מימין) ואחיו רפי, 1963, תל אביב. את המנגינה של "הפרוצה החלוצה" לא ידענו

לפני השינה, או שמא היה זה בהשכמה, היה רפי מזדחל למיטתי. גרנו אז באותו החדר, אחי הקטן ואני. מהמדף הייתי מוריד את הספר, רפי שוכב לצדי, ויחד היינו מתחילים לשיר. לא הפסקנו לשיר אז, קריוקי במיטה, מנגינה שנגמרה מזמן. השבוע רפי מצא את הספר בבוידעם: "מלים למנגינות". חיים חפר. צייר: מרדכי נבון. הוצאת עמיקם. תשכ"ב. 1962 - לפני יובל שנים כמעט והדפים המצהיבים, ממורטים מרוב עלעול ושירה, כבר ניתקו מהכריכה. עכשיו אני מדפדף בשירון, בעמודים שמתחלפים לאורכו, מחפש שיר לשיר, ממש כמו אז.

השירים העבריים עיצבו אז את חיי ובעיקר את מצב רוחי. את דיכאונות השקיעה ליווה "ערב בא" של גאולה גיל; את האהבות הראשונות ליווה "לפנות ערב" ("כי היום, יפתי, עובר") של יעקב שבתאי; באסיפות כיתה רקדנו במעגל "בן לוקח בת" ("הרבי אמר: צריך להתחתן"), מייחל שמלי ברונשטיין תיקח אותי סוף סוף; בשבתות ברדיו האזנו ל"זמר, זמר לך", שאבינו זכרו לברכה חשב שזה "זמר, זמר לח"; ותמיד חיכיתי ל"זמר לגדעון" ("ברוך גדעון, בן עם עני, אשר היכה במדייני, היכה ולא חדל"), כמו נכתב על אודותי. אבל השירון של חפר במיטה עם רפי היו שירת חיי האמיתית אז.

היינו שרים לפי הסדר. "אנו כיתת סיירים, הולכים בוואדיות ובהרים", ואחריו "מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות ישנו מקום, שאיש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא: הסלע האדום". דילגנו על "כשהיה לה קר, הלכה אל הרס"ר, רצתה להתחמם, הלכה אל המם-מם", עיוורים לגמרי לסקסיזם ולמיליטריזם שנדף מהשירים. "וצ'יף, צ'יף, צ'ף, הקטר נשף", את שיר הקטר שרנו בקול גדול. ב"הרחוב במסחה" סילסלנו את ה"אח, הסתכל על היר-ח", לא יודעים מי זה מוטל פרדקין שהרים את הפרד של נוח, כמו היה זה אפרוח, ולמה גולדמן את בתו סגר. לא הבנו את "הייתי לה צביטה נותן, וכך נולד לנו הבן, בחולות" וגם לא ידענו מה רע בפלשתינא, כמו ששאל אפרים את טיטינה, וגם למה אין כמו יפו בלילות'ה. את "אינני אשם, אינני אשם" שרנו מבלי שידענו שרפי הקטן והמתולתל ששכב לצדי יהפוך יום אחד למנהל מחלקה בפרקליטות מחוז תל אביב; את מנגינת השיר על "הפרוצה החלוצה" לא הכרנו ולכן דילגנו. ידענו בעל פה את מספרה האישי של דינה ברזילי, גם עכשיו אני עוד זוכר את ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחד טוב יותר מאשר אני זוכר את מספר הטלפון שלי.

כך זה נמשך בלילות ובבקרים, ותמיד חיכיתי שנגיע כבר אל "זאת מרחוב פנורמה". היינו מתחילים ב"יש בחיפה חתיכה, היא גרה ברחוב פנורמה, את הלב היא מרתיחה, גם פה בנמל של פנמה", כאילו כלום. ממשיכים ב"איך היינו מבלים, עיניה כחולות כשמים" - רפי היה כה קטן שלא הבין דבר, רק אני הנער, הבנתי. ואז הגיעה שורת המחץ, שתמיד, אבל תמיד הביכה אותי קצת, כמו הפסוק ההוא בהגדה של פסח, צימחה שדיה, שתמיד גרם לי גם הוא להסמיק: "זוג שדיה כגלים, שני שיבר ושליש ירכתיים", כמו ששרה רביעיית מועדון התיאטרון ואנחנו בעקבותיה.

הימים היו הימים שבהם עוד בדקנו באמצעות סרגל אם הן כבר "לובשות את זה", את רחוב פנורמה חיפשתי בחיפה בחופשות הקיץ שעשיתי אצל החברה של סבתא וסבא, אירמה מילר, שבביתה ברחוב הס התארחתי, משקיף על האוניות בנמל ומשחק עם חיות הקריסטל שבוויטרינה, אבל כמה זה "שני שיבר ושליש ירכתיים" מעולם לא הבנתי. קטן? גדול? בטח גדול, שני שיבר, אבל מה זה לכל הרוחות שליש ירכתיים? צריך אולי לשאול את חפר. עכשיו נדמה לי רק שהדף של "זאת מרחוב פנורמה" נראה משומש ומרופט במיוחד.

ומה אני מגלה בסופו של הספר? "שוב העדר נוהר, במבואות הכפר, ועולה האבק, בשבילי העפר", מועתק בכתב ידי העגלגל, הילדותי, התמים. "ערב בא" הבלתי נשכח. אפילו ניסיתי לשרבט איזה איור בצד המלים, שייראה כמו שאר שירי הספר. אותן מלים ואותה המנגינה שתמיד, בעיקר לפנות ערב, גרמו לי עצב גדול, דיכי של שעת הדמדומים של ילד מתבגר, והילד הזה הוא אני.

גדעון לוי הוא חבר מערכת "הארץ"




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו