בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסף ענברי מפרק את חברי קיבוץ אפיקים בספר חדש

אסף ענברי, בן אפיקים, משוכנע שהקיבוץ הוא היצירה החברתית הכי מעניינת של המאה העשרים. בספר נוקב על הקיבוץ המתפרק שלו, הוא חוזר לדמויות האגדתיות והטרגיות שליוו את החלום ושברו. כעת הוא מודאג מכך שהוריו ואחותו, שעדיין גרים שם, ישלמו את מחיר הכנות שלו

3תגובות

מדרום לצמח, על הכביש לבית שאן, מאפירים המבנים התעשייתיים הנטושים של מפעל קלת-אפיקים. בעשר השנים שבהן שבת המפעל מייצור התארגנו העשבים והחלו להשתלט על העסק. מי שהיו מקימיו, היהודים-החדשים, מפריחי השממה, נסוגו לבית הקברות שמעל מצוק הירדן ונראה שאינם מתכננים מתקפת נגד. מעבר לשער הברזל בכניסה לקיבוץ עדיין אפשר לראות כמה בולי עץ שמכמותם ייצרו כאן פעם דיקטים לתפארת, אבל יער של עסקים זעירים מסתיר את התהילה שחלפה.

המפעל הגדול כרע נפל, סמיטריילרים חדלו לבוא בשעריו, הקולקטיב נפרם, הלהט הצטנן, החזון נמוג ומתוך השריון השיתופי המתבקע יצאו יהודים-ישנים אל נועם ההפרטה. בנדל"ן שהתפנה התמקמו סוחרי סדקית עכשווית, מציגים את מרכולתם הניו-אייג'ית. מי היה מאמין, עד לא מזמן גרו כאן גיבורים.

אסף ענברי, בן אפיקים, כתב ספר על הקיבוץ המתפרק שלו. עשר שנים חלפו מאז חיבר שלוש כתבות ארוכות למוסף "הארץ" לרגל החגים, שבהן תיאר "מה ראתה החסידה" מראש מגדל המים. מאז אותם ימים נשאב לשירת הקיבוץ הגווע והמשיך ללקט, לאוורר, בעיקר לנפות, סיפורים ורשימות, מסמכים ופתקאות, פרוטוקולים וספרי זיכרונות, עד שהוציא מתחת ידו את "הביתה". ספר אחר, בעיקר לא רומן.

לתוך 276 עמודים דחס באינטנסיוויות עשרות שנים של כרוניקה רזה, מתנזרת משומן דימויים, מאמין שהעובדות לבדן יעשו את העבודה, ירגשו. ענברי, בלשון הקולנוע, הציב מצלמה מרוחקת וצילם סרט שלם ב"לונג שוט", כמעט ללא תקריבים. לרגע לא הניח לעצמו להתקרב אל העיניים, אל הלב. ביעף, לעתים באכזריות, תימצת רגעי התעלות ודיכאון, תקומה וחידלון ונדמה כמי שהוציא יד עם מקל מחלון מכונית נוסעת והיכה בעמודי גדרות, אולי בראשי ההולכים לצדן.

מה בעצם עשית?

ענברי: "סיפרתי סיפור על צורת החי- ים הקיבוצית שהיתה בעיני היצירה החברתית הכי מעניינת במאה העשרים ואחת המעניינות בהיסטוריה".

לא בניטרליות כתב. סיפורם של המייסדים שפירקו סדר ישן והרכיבו חדש, חסר תקדים, נטול רחמים עצמיים, הקסים אותו. את הדיאלוגים בין הדמויות הניח לדמיון, מתוך עיקרון. על הקוראים הטיל את מלאכת ההשלמה. קחו לדוגמה את אסון מעגן. בקיץ 54' נהרגו שלושה ממייסדי אפיקים כשבעצרת חגיגית בקיבוץ מעגן שלחוף הכנרת התרסק פייפר והרג 17 אנשים בקהל. הקיבוץ היה באבל, וכך מתמצת זאת ענברי:

"כמה דקות אחרי תחילת העצרת הגיעו לסיה וקלרה, ומצאו מקומות פנויים בשורה האחורית. מטוס קל צלל מעליהם והשליך כרטיס ברכה מנשיא המדינה. הכנרת סינוורה, המטוס סינוור, ומי שלא האהיל בידו על עיניו מחא כפיים. המטוס צלל בזווית חדה, לסיה תפס את ידה של קלרה, והמטוס התרסק על השורות הראשונות. מולה, רחל, אליק וארבעה-עשר מוזמנים אחרים נהרגו במקום... כשנורית ויוסי חזרו מהקייטנה, אף אחד לא סיפר להם. כולם הניחו שיבינו בעצמם. הם הבינו שאבא ואמא לא בבית... החברים נכנסו לחדר האוכל זקופים כמו לוניה גלר, התיישבו בשתיקה אל השולחנות ואכלו בשתיקה".

כתיבה יהודית דחוסה

קיבוץ אפיקים, בין הירמוך לירדן, נוסד ב-1932, על ידי חברי "השומר הצעיר ב-ס.ס.ס.ר", תנועה שלא היתה קשורה לשומר הצעיר בפולין. סיפורם החל ברוסיה ב-1923 ועד סוף העשור עלו רובם לארץ. בעמודו הראשון של הספר מונה ענברי שמות שבעה גיבורים: לוניה גלר, לימים חבר הכנסת אריה בהיר ("המבוגר האחראי"), לסיה גלילי האידיאולוג ("הברל של החבורה"), מיטיה קריצ'מן ("הגאון") שהקים את מפעל קלת, מולה זהרהרי ("התרבותניק") שעיצב את השפה וקלרה גלילי, האשה היחידה בחבורה ("האקונומית"), חמישה גזעים ששטו מאודסה לכנרת ורוח שתי מהפכות בגבם, הקומוניסטית והציונית. אליהם צירף שניים: ליאו רוט ("הצייר"), פולני מגליציה, מעצב חזות החיים וצבי ברנר ("הביטחוניסט"), יליד שיקגו, רעו של וינגייט.

ענברי התחקה אחר מערכות היחסים ביניהם: "אצלי העלילה היא כרוניקה של שמונים שנה ומבנה העלילה - הקווי - מבטא את תפיסת החיים כתהליך, ולא כרגע אחד דרמטי". זה היה לדבריו חלק מרכזי מהמניע שלו לכתיבה. "אני נגד כתיבה פטפטנית", הוא אומר. "מה שעשיתי זו כתיבה יהודית דחוסה. המעשה הספרותי המקובל בתיאור דרמה הוא של השתהות, הרבה מלים על מעט זמן, אצלי זה ההפך, מקסימום זמן במינימום מלים. החסכנות זה טוב-טעם בעיני".

"מיטיה וברטה קריצ'מן השקו את הקבר של נירה שמתה להם בגיל עשר.

"ברטה לא הסתפקה בקבר של נירה ושתלה לזכרה גינה שלמה על פני אותה חצר פנימית של 'קלת' שנירה שתלה בשוליה שתי פקעות של רקפות. גינת ההנצחה קוממה חברים רבים, כי משפחת קריצ'מן השתלטה לטענתם על שטח ציבורי".

בשנת 1970 נהרג מיטיה קריצ'מן. על מותו של האיש שהקים את מפעל קלת-אפיקים אומר ענברי: "הוא היה החולם והמגשים, הקיבוץ חי מכף ידו, אבל הוא חשב על טובת הציונות והמדינה ולבקשת בן גוריון הקים מפעלי לבידים מתחרים ברחבי הארץ לספק עבודה לעולים, ובזמן מסוים נחשב בקיבוץ לבוגד". קריצ'מן נהרג על אדמת אפריקה, בעיר בננה בקונגו, שם הקים מפעל, כמובן בשליחות המדינה. אומרים שאחד הפועלים דחף אותו לתוך מערבל דבק.

"ברטה הובהלה לבית החולים של בננה, וישבה שלושה ימים ליד מיטתו. גופו המרוסק הוצף במשהו שהשחיר מיום ליום, עד שאחד הרופאים בא וקבע את מותו. למחרת הוצב ארונו על חבילת קילוף בפתח המפעל, וסביבו עמדו ברטה והפועלים שידעו או לא ידעו איך הוא נהרג. גשם חם ירד, וברטה והארון הוטסו לישראל והוסעו לאפיקים. מאות השתתפו בהלוויה. שר התעשייה, בכירי ההסתדרות וסולל בונה, תעשיינים, פועלים, משוררים, שחקנים".

דיבורים על הסוף

יותר מעשר שנים כתב ענברי את הספר. למה כל כך הרבה זמן? לדבריו, רצה להגשים תוכנית ספרותית. "רציתי לכתוב מתוך תפיסה אוצרותית של הנחלת סיפורים", הוא אומר. "זאת אומרת, הסופר - כמי שאוסף, בוחר, עורך, מעבד מסורת שלמה של סיפורים, חלקם בעל-פה וחלקם כאלה שהועלו על הכתב שלא כספרות, אלא כמסמכים בשלל ז'אנרים - עלוני קיבוץ, חוברות זיכרון, חומרים ארכיוניים, מכתבים, פרוטוקולים, סיפורי ילדים, סיפורי גננות, ספרי זיכרונות.

"לקחתי את כל אגדות-המקום ויצקתי, או ניסיתי לצקת, לעלילה בעלת משמעות אחרת, משמעות אנושית-אוניברסלית. ניסיתי להניף את החומר מתוך הלוקליות אל הכלל-אנושי שבו נכתבת ספרות".

בין העניינים שבהם עסק היה ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, את הנטייה לרכושנות, להורות, לקינון. וכך הוא כותב:

"לפעמים ליווה הורה את ילדו להשכבה, ולפעמים נכנס הבן הבכור של הקבוצה לחדר התרבות, ניגש אל חבר השקוע בעיתון או בחישוב מסעו של צריח או פרש, וביקש: 'תשכיב אותי'... וכשהילדים גדלו והתחילו לדבר הם לא קראו להוריהם 'אבא' ו'אמא' אלא 'מיטיה' ו'ברטה', לוניה ופירה'".

ובליל הסדר היתה הגדה חדשה ומקהלה וטקס אלטרנטיווי שהעלה תהיות גם בקרב החברים. אליק שומרוני (לימים מייסד הנח"ל), מספר ענברי, כתב מכתב למולה זהרהרי, יוצר האירוע:

"האם ליל הסדר הוא אירוע משפחתי של בית אפיקים - או מופע בפני קהל? האם התכנסנו כדי לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים - או כדי להתפעל מהתקדמות המקהלה וחס וחלילה לא להפריע? האם חדר האוכל הוא אולם קונצרטים, תיאטרון, כנסייה?"

האם היומרה לעצב נוסח תפילות חדש, נוסח הורות חדש, אדם חדש, לא נראית נלעגת בפרספקטיווה של זמן?

"אני רואה את הסיפור הקיבוצי כטרגי, לא כנלעג. טרגי זה הרואי. מדובר לדעתי בסיפור על אנשים שהיתה בהם גדולה טרגית. גדולה שנדרשה כדי לנסות בכלל להגשים חזון כל כך מרחיק לכת שהיתה בו קריאת תיגר מודעת נגד טבע האדם. אחת הטעויות הרווחות היא הטענה שהם לא הבינו את טבע האדם, הם הבינו והם קראו על זה תיגר. קריאת תיגר על משפחה, רכוש, פרטיות, אגו".

בתוך כמה זמן הם הבינו שזאת מלחמה אבודה?

"כבר ביום ראשון היו דיבורים על הסוף. כל שינוי וכל התרופפות הכי קטנה הביאו, עוד לפני ההתיישבות על הקרקע, בימים הנלהבים נוסח גדוד העבודה, להכרזות על גמר הקיבוץ".

אז הם עסקו בהונאה עצמית?

"לא. הם עסקו במאבק בין הראוי למצוי. בין צרכים לערכים. כשאתה מגדיר ערכים אתה יודע שיש מתח בינם לבין המציאות".

זה דומה לדת.

"צורת החיים הקיבוצית היתה אכן דת. חילוניות במלוא מובן המלה קיימת רק באורח החיים העירוני-ליברלי האינדיווידואליסטי. אנשי הקיבוץ, ולא רק הם, שהעניקו קדושה לערכי ההתיישבות, עבודת האדמה, הציונות המעשית - לא היו חילוניים, כיוון שהיו ערכים מסוימים שהם היו מוכנים להיהרג עליהם. והנה הגדרת דת".

אז למה הדת שלהם לא החזיקה מעמד והדת הישנה של ש"ס והאגודה משגשגת?

"זו טעות אופטית שהדת הישנה נשארה בעינה. מי הם החרדים? היהדות החרדית היום היא ריאקציה לחילוניות ולישראליות, זו לא אותה אדיקות שהיתה במאה ה-17. זו תופעה חדשה".

הקיבוץ הוא ביטוי ליהדות?

"שאל את עצמך, במאה העשרים, איזו קהילה יהודית מימשה בצורה החיונית ביותר את ערכי היהדות. בתוך תרבות שמקדשת את ארץ ישראל, את השפה העברית, את מסורת החגים, הם היו היהודים האינטנסיוויים ביותר מבחינת ההצעה המפורטת של אורח-חיים. קח את התקנון שלהם; הדבר שכל יהודי אורתודוקסי יעמיד מעליו, זו ההלכה. הקיבוץ, הדבר המיוחד ביותר בו שהוא היה ישוב הלכתי. קהילה שהתווכחה על סוגיות שאין קטנוניות מהן, שעוסקות במזלג ובכפית. זוהי הגישה היהודית שאין לה אח ורע בתרבויות אחרות. הקיבוץ היה הביטוי ליהדות במאה העשרים. זו אחת הסיבות לכך שהיה לי חשוב לספר את הסיפור כמו יהודי. הכוונה היתה לא לזרוע טקסט עם רמיזות למקורות, שזה סוג של גנדור, אלא תפיסת 'תפקיד הסופר' בנוסח 'והגדת לבנך'".

זו היתה המוטיווציה לכתיבה?

"כן. לעומת התפיסה המקובלת בספרות המערבית-המודרנית, שיצירה ספרותית היא יצירה בדיונית, התפיסה המסורתית והיהודית בפרט, מעמידה את העניין לא על הבדיון, אלא על הזיכרון המשותף. לזה התכוונתי בצירוף: יוצר כאוצר, כנוצר הזיכרון".

אז כתבת ספר דתי?

"במידה רבה כן".

והוא יהיה קנוני?

"אין לי יומרה כה גדולה. מה שאני כן יודע שכתבתי אותו מתוך אהבה לקנון היהודי שמתאפיין, רובו ככולו, בתחום הסיפורת בכתיבה אוצרותית, או כמו שביאליק קרא לזה - מפעלי כינוס".

אתה חושב שקהל הקוראים יקבל את הנוסח הלא-אישי הזה?

"ברור לי שוויתרתי על חלק גדול מהקהל".

כבוד לדור הביניים

"בימי שלישי חולקו בגדי העבודה, ובימי שישי אחר הצהריים, כשחזרת מהעבודה, חיכתה לך על המיטה חבילת בגדי שבת שכללה חולצה לבנה, מכנסי חאקי ותחתונים. חברים גבוהים התהלכו לעתים קרובות בבגדים שהיו קצרים עליהם, וחברים נמוכים התהלכו במכנסיים שליחכו את החצר... באחד משני חדרי הרווקות תלו הבחורות בסתר, על חוטים שהן מתחו מתחת למיטות, תחתוניות משי וכותנות לילה מהבית, שמהן לא יכלו להיפרד לטובת מחסן הבגדים".

בשנות ה-70, שנות ילדותו של ענברי, היה אפיקים המפא"ניקי ספינת הדגל של התנועה הקיבוצית ולדעת רבים מחבריו (וזה מה שחשוב) הקיבוץ הכי עשיר בארץ. כ-1,500 נפש גרו בו, מחציתם חברים, מחציתם ילדים, וכדי לספק את הדרישה לדיור נבנו בשטחו בתים בני שלוש קומות ששיוו לו מראה של עיירה. עושרו של הקיבוץ נבע מהצלחת "קלת", מפעל הלבידים (דיקטים), שהעסיק מאות עובדים, מרביתם שכירים מטבריה ובית שאן. חברי הקיבוץ התגאו בגודל, ובחגים הרבו לארח קרובים מהעיר כדי לשמוע אותם גונחים בהתפעלות.

המשק הציג, לאורחים ולעצמו, מפגנים, מסכתות, עצרות ובעיקר ענפים רווחיים של תעשייה וחקלאות. בקיבוץ ניגנה תזמורת סימפונית, שיחקה קבוצת כדורסל (הפועל אשדות-אפיקים בליגה הראשונה), קבוצת כדורגל (הפועל אפיקים בליגה השנייה), קבוצת כדור-מים (שלקחה אליפויות בסיטונות), נבחרת התעמלות-מכשירים והמון צנחנים וטייסים שעליהם נרקמו אגדות ונכתבו גם ספרי-יזכור, שכן רבים מהם נהרגו.

בחגים, מספר ענברי, היו יושבים בחדר האוכל כאלפיים איש סימולטנית, והיה צורך לקבוע סדר ישיבה בקומבינציות מסובכות. "זה היה מאוד רגיש", הוא משחזר. "באותו שלב כבר לא 'מילאו-שולחנות'. כמו בחתונות, כל אחד היה צריך לשבת עם המשפחה שלו בשולחן שלו, לצד הקרובים שלו, שקשריהם השתרגו למשפחות אחרות, ולא היה אז מחשב".

והיום? קשה להכיר. אוכלוסיית אפיקים שהידלדלה מונה כאלף נפש, מתוכם מאתיים שוכרי דירות. ב-2003 נכנס הקיבוץ לתהליך הפרטת שירותים ושכר, בדרך להפרטת נכסים, ובינתיים הכל בהמתנה. בבית האבות דועכים אחרוני המייסדים וחברים חדשים לא נקלטו זה 15 שנה. הבתים הגבוהים (שלוש קומות) נראים כמשכנות עוני, חדר האוכל הוסב בחלקו למסעדה ובחלקו מוגשות ארוחות בתשלום (בוקר וצהריים בלבד), מפאת מיעוט המשתתפים מתכנסת אסיפת הקיבוץ פעם בחודשיים-שלושה, המכבסה הופרטה והכביסה בתשלום, החינוך הופרט חלקית (ההורים משלמים על פעילות מדריכים) ובמתפרה נשארה חברה אחת שעושה תיקונים בהזמנה. חוץ מזה, הקולנוע הפתוח נסגר, מארבעת גני הילדים נשאר רק אחד ועל מגרש הכדורגל בונה יזם בתי-נופש.

ומה חדש במטעים? בשטחי הבננות המשתרעים על 700 דונם עובדים שבעה חברים ועשרים תאילנדים, בתמרים עובדים שני חברים ושישה תאילנדים, הפרדס הצטמצם לענף של איש אחד (אלישע, המגדל לבדו 40 דונם לימונים ו-40 דונם אשכוליות אדומות) ואת 320 הפרות חולבים שני חברים וארבעה שכירים, כשהם נעזרים בנערי הקיבוץ.

שאר החברים מתפרנסים כשכירים מחוץ למשק, או עובדים בשני מפעלי הבית שעדיין פועלים (צח"מ אפיקים, ציוד למכוני חליבה, ואפיקים רכב חשמלי, המייצר קלנועיות). רבים פנו ליזמות זעירה עם בוטיקים וחנויות מעצבים בנוסח "מחוץ למסגרת" או "קו התפר". ועוד משהו: מי שכונה פעם "מזכיר הקיבוץ", נקרא היום "מנכ"ל הקהילה" והוא שכיר.

מי אשם?

"אף אחד".

מי החוליה החלשה? ענברי יודע למנות שלושה דורות: "דור המייסדים, דור הבנים ודור העוזבים". את דור המייסדים הוא מעריץ ועל דור הבנים הוא חומל. "לדור הבנים, שהוא דור המדינה, היתה המשימה הכי קשה והיא - להמשיך. בני הדור הזה עשו עוד משהו שהוריהם לא עשו, הם היו לוחמים. הם נהרגו בהמוניהם. אמנה חלק מהם: איתמר גולני, יואב צרי, יאיר תל צור, חגי רונן שהופל במפרץ סואץ ועל שמו אחי חגי, ישי יזהר, ראובן לשם, עדי וזלי גלבוע, חן מיכאל, אביגדור מרדכי (מלך החיות). הם לא היו מהפכנים, והדרך היחידה להמשיך מהפכה היא להיות מהפכן. הם הדור היחיד של 'הקיבוצניקים'. רוב ילדיהם עזבו את הקיבוץ. למשוך בעול האפרורי זה הכי קשה ובי זה מעורר התפעלות. זה הדור שסיכן את חייו יותר מדור הוריו ודור בניו. הגיע הזמן לתת לו את הכבוד המגיע לו. מצד שני זה דור שלקה בקוצר ראות שגבל באוטיזם ולכן תאריך התפוגה היה רשום לו על המצח".

ודור העוזבים?

"זה הדור שלי. רובנו לא עשינו שום דבר שמגרד את קצה האתגרים וההישגים של הסבים והאבות שלנו. במקרה הטוב רובנו יכולים להתגאות בהישגים קרייריסטיים, תארים אקדמיים, או שכר מנהלים. איך אפשר להשוות את זה לשינוי שיצרו ההורים?"

האם הסוף של הקיבוץ הוא הסוף הבלתי נמנע של הציונות?

"כשהשיח האגוצנטרי משתלט, אין לנו סיכוי. אם אין שום דבר שהוא יותר חשוב מהפרט, אז אין שום משימה משותפת ששווה קורבן".

פסטיבל הרחמים העצמיים

יוצאי קיבוצים רבים, בנים למייסדים, סוגרים בשנים האחרונות חשבון עם דרכם החינוכית של הוריהם. בין היתר היו התערוכה "לינה משפחתית", שאצרה טלי תמיר וסרטו של דרור שאול "אדמה משוגעת". ענברי היה שם, ילד בבית הילדים, ואף שתיאוריו בהחלט מצמררים (במידה הראויה לאימוץ טראומה), מסקנותיו שונות. בימי ראשית הקיבוץ הוא מתאר כיצד לפנות ערב פוזרו הילדים לפגישה חטופה עם הוריהם, ופעמון היד של הגננת קרא להם לחזור בשעת ההשכבה. לתיאור הימים שלו בבית ילדים הוא נפנה בהמשך:

"במסדרונות הפעוטונים והגנים הותקנו מכשירי אינטרקום לשומרת הלילה. היא פיטרלה עם מכשיר קשר, וכשקלטה פרצי בכי שעלו מהאינטרקום של פעוטון כלנית, מיהרה לטפל במוקדי הרעש... הגננת עברה מחדר לחדר ונבחה: 'דממה! פנים לקיר!' הניחה את המחט על התקליט המרדים, יצאה ונעלה את המבצר אחריה".

אחר כך מגיע תיאור הבריחה הביתה:

"...ככה רצת מעץ לעץ דרך גן ההנצחה עתיר התנשמות ודרך חומת שיחי ההדס שבעיקול המדרכה המוליכה להוריך, והסתננת לדירתם דרך התריסול של הסלון... הזזת אותו מילימטר בדקה, עד שפתחת אותו כדי חריץ, ואפילו אתה לא שמעת אותך נכנס ונשכב מקופל על הרצפה. מחדר השינה הגיעו אליך קולות שלא היית צריך לשמוע, והוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת".

איפה אתה בסיפור "הלינה"?

"מבחינות מסוימות היתה לי ילדות נפלאה, מבחינות אחרות היתה לי ילדות פצועה, ונדמה לי שזו התשובה הכנה והבוגרת של כל אדם בעולם. עקרונית אני לא מכבד ולא מקבל את העמדה הקורבנית באשר היא בעיני עמדה ילדותית".

הם בסך הכל קוטרים?

"זה לא רק עניין התלונה, מדובר בתפיסת האדם כמי 'שעשו לו' ולא כמי 'שעושה'. זו תפיסה שפוטרת אותך מאחריות על ההיבטים המרכזיים של חייך ויש לה, לעמדה הקורבנית הזאת, כבר מאה שנה של ביטויים שהפכו, לצערי, חלק מהמובן מאליו של התרבות הרווחת כאן. כמו למשל הנחת היסוד של הפסיכואנליזה, שלפיה מה שקרה לך בילדותך המוקדמת חשוב יותר מכל פרק בבגרותך. ולכן הטיפול מעודד אנשים לתפוס את עצמם כקורבנות חסרי ישע של הוריהם. לכן פסטיבל הרחמים העצמיים של יוצאי קיבוצים הוא סימפטום של השיח הקורבני המקובל היום.

"הבחירה שלי היתה להתמקד בדור המייסדים, כלומר בדור הכי פחות קורבני, למרות שגם לו היו חוויות ילדות קשות ביותר, כולל פוגרומים. גם ותיקי הקיבוץ, ניצולי השואה, אף אחד מהם לא היה בעל דימוי עצמי קורבני. אלה אנשים שמרתקים אותי, בדיוק מפני שהם לא באו ולא יכלו לבוא לאף אחד בטענות, אלא יצרו בעצמם, לטוב ולרע, את חייהם".

מי היה דב גולן?

קראתי את "הביתה" (שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות) ונסעתי לפגוש את ענברי. הוא לא גר בבית. בחר לגור ליד, בשכירות, בקיבוץ גשר הסמוך (המחובר גם הוא למכשירים), בצל כאוכב אל-הווא, ליד מפעל החשמל בנהריים. יש לו שם אשה וילד, עניין חדש, משמח, גם מקום לכתוב בו. בבית שבו הוא כותב, לשעבר גן-ילדים (זית), נמצאים המון ספרים, ממש ספרייה ציבורית (עם ספרנית לא ממש מסודרת). על המדפים קפקא ופנחס שדה, ג'ויס ומרקוזה, "פרחי ארצנו" ואדם ברוך, הומרוס וליבוביץ. את כולם רכש בחנויות יד-שנייה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. כשנפגשנו לראשונה, היה חייל חיוור, דולף, מאותגר כלכלית, נושא "תיק שכל" עם סיפורים במכונת כתיבה. הייתי מקוראיו הראשונים, גם נותן העבודה הראשון שלו. עברו 20 שנה ונראה שהרכוש היחיד שצבר אלה הם ספריו.

למה אתה גר ליד הבית?

"אחרי שנים של נדודים, כולל שבע-שמונה שנים בתל אביב, החלטתי לחזור לעמק ופשוט נודע לי במקרה שמתפנה דירה מתאימה בגשר".

למה לא באפיקים?

"היה לי נוח עם הסידור הזה בדיוק מפני שכתבתי על אפיקים".

יש סכנה שלא תוכל להיכנס יותר לקיבוץ אחרי פרסום הספר?

"אני מקווה שלא עד כדי כך. אני בטוח שיהיו כאלה שלא יאהבו את הספר ובכללם גם כאלה שיכעסו על האופן שבו הם מוצגים וגם אלה שיכעסו כי הם לא נכללו. לא ספרתי על כמה דמויות משנה כתבתי, אבל יש בספר תחושה, או רושם, של יותר דמויות ממה שיש בו באמת. חברי אפיקים שיקראו אותו יגידו, או יכעסו, למה כתבתי על כל כך מעט חברים וקוראים מבחוץ עלולים להגיד שיש גודש".

תהיה לך בעיה להביט בעיני אנשים מסוימים?

"כן".

יש כאלה שלא ממש החמאת להם. כתבת למשל: "מרים היתה נערה מכוערת ובודדה". את החבר שמואל קליין אתה מכנה "הענק ההונגרי הרגזן" ועל יצחק לוינגר האופה אתה מספר איך נסע לחו"ל, כי הגיע תורו, והשאיר בכוונה רצפט שגוי לאפיית לחם.

"נאמנים פצעי אוהב. לא רק מכוערים. יש בספר חברים שמתוארים כשקרנים, פחדנים, גסי רוח, בטלנים ומשוגעים, לצד אחרים שמתוארים כאנשים מרשימים. לאורך כל הכתיבה חתרתי ליושר ולכן לא באתי להחמיא ולא ללעוג".

נפשית אתה מוכן לנידוי?

"זה פחות מדאיג אותי, פחות מהמחיר שעלולים לשלם ההורים שלי שגרים שם, גם אחותי".

על שולחן שפונה מניירותיו לעסנו לחמנייה וגבינת "עמק" מהצרכנייה, שתינו נס ונסענו מגשר לאפיקים (שבע דקות). היה בוקר לח של מארס והעמק ירוק מתמיד. בכניסה עמד המפעל השומם, בהמשך בית הקברות. התקדמנו. כל השמות מהספר היו מונחים לרגלינו. לוניה גלר, לסיה גלילי, קלרה גלילי, מיטיה קריצ'מן, ברטה קריצ'מן, נירה קריצ'מן, מולה זהרהרי, ליאו רוט, צבי ברנר, דודיק פרדקין, איתמר גולני, יאיר תל צור, בארי חזק. בצד, בשונה מכיוון הקבורה הכללי, עמדה מצבה בודדת. דב גולן.

מי היה דב גולן? ראזק עבד אל-קאדר, מסביר ענברי, אזרח סורי שגלש לעמק לפני 60 שנה וביקש להתקבל לקיבוץ. בקשתו נדחתה. ראזק נשאר לגור במושבה מגדל שליד טבריה, בין יהודים. לפני מותו ביקש להיקבר באפיקים עם הפנים מזרחה, הביתה. בקשתו מולאה.

כתבת קינה?

"כן. ובעיקר מסירת עדות. הייתי עד לאחת היצירות החברתיות הנועזות ביותר בהיסטוריה".*

אסף ענברי, קורות חיים גלי צה"ל, מחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, מדיטציה במנזרים, דוקטורט באוניברסיטת בר אילן

אסף ענברי, יליד 68', קיבוץ אפיקים, בן לעמיר, מזריע (פרות) ורותי, מזכירה לשעבר בתיכון האזורי, בכור לאח ואחות. למד בבית-ירח (על שפת הכנרת), היה ילד אמן (כתב, צייר, ניגן, הלחין) ונשלח (באוטובוס) ללמוד פסנתר וקומפוזיציה אצל מורים ברחבי עמק יזרעאל, בהם תיאודור הולדהיים ("יקה אגדי, גאון רב תחומי") בקיבוץ בית אלפא, שהיה לו דמות מעצבת. אחר כך התגייס לצה"ל, התנדב ליחידה מסוכנת מאוד ("כי לא היה לי נעים"), החזיק מעמד חצי שנה ומצא את עצמו בגלי צה"ל (לאחר שנה כפקיד בשלישות).

בגל"צ ערך את תוכנית הבוקר של אלכס אנסקי "שבע אפס שבע" והתחיל לפרסם סיפורים ומאמרים בעיתונים תחת חמישה שמות-עט שונים, מחשש מידו הארוכה של הצבא. אחר כך, בשנת 91', חי לבד חמישה חודשים בקרוואן במחנה נטוש בגליל וב-93' כתב גיליון שלם של המקומון "זמן תל אביב" לאחר ששהה, בשליחות העיתון, שלושה שבועות במחלקה הסגורה של בית החולים אברבנאל בבת ים ("היום לא הייתי יכול לחזור על הניסיון הזה").

משנת 2005 הוא נשוי לנעמי ואב לאריאל (בן שנה). במשך השנים היה כבר נשוי פעם למי שהכיר בעת שירותו הצבאי, איתה חי ביחד ובנפרד בישובים בגליל ובמנזרים בהולנד ובגרמניה, שם עסק במדיטציה טרנסצנדנטלית ואף ערך ראיון עם מהרישי מהש יוגי (המנוח). בנוסף למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וקיבל בימים אלה תואר דוקטור (בספרות עברית) מאוניברסיטת בר אילן.



אסף ענברי על רקע מפעל הלבידים הנטוש באפיקים. מיטיה קריצ'מן הקים מפעלי לבידים מתחרים כדי לספק עבודה לעולים, ונחשב בקיבוץ לבוגד


אפיקים, השנים הראשונות. ספינת הדגל של התנועה הקיבוצית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו