בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פליקס קייגנט, המהפכן הקובני שהמציא את הטלנובלה ושינה את העולם

לפני 50 שנה חולל פידל קסטרו את המהפכה הקובנית, אבל שבע שנים קודם לכן היה אחראי בן ארצו פליקס קייגנט למהפכה אחרת ששינתה את העולם: הטלנובלה. מסלול חייו ומותו מזכיר את זה של גיבוריו

תגובות

פליקס קייגנט החל את דרכו בעסקי השעשועים כמלחין של שירי בולרו, נעימות ריקודים והפקת נשפי ריקודים במולדתו, קובה. כבר בגיל צעיר הוא נחשב ליוצר בעל דמיון ויכולת שלא תסולא בפז לדעת מה הקהל רוצה ומה הוא צריך.

התחנה הבאה שלו היתה הרדיו, שם יצר את אחד התסכיתים הדרמטיים הקלאסיים בתולדות קובה: תוכנית ילדים, שגרסה מתקדמת יותר שלה עדיין ממשיכה להופיע ברדיו הקובני. "בואנוס דיאס, מוצ'צ'יטוס" ("בוקר טוב, ילדים") הפכה אותו לדמות מוכרת בכל אמריקה הלטינית וצליל דנדון הפעמונים שבישר על סופה הקרב של התוכנית ולמחרת היום גם על תחילתה של תוכנית חדשה, עדיין מעלה חיוך על פני מי שגדלו בשנות ה-30 וגידלו מאז דורות של ילדים. "הפעמונים יצרו נאמנות לתוכנית אצל הילדים. היה להם ברור שברגע שהם שומעים אותם, השעה הקרובה הולכת להיות רק שלהם", אמר קייגנט בראיון עיתונאי, שנים רבות לאחר מכן. "וכשהם שמעו את הפעמונים בסוף התוכנית, הם ידעו שיש בהם הבטחה שגם מחר יוכלו לפגוש את הדמויות האהובות עליהם ברדיו". היום היו קוראים לכך המצאה שיווקית גאונית, אבל אז עדיין לא המציאו את המלים האלה.

ההצלחה הרדיופונית הבאה שלו הגיעה ב-1934, בצורת סדרת תסכיתים בלשית חדשה. קייגנט היצירתי פיתח סוגה דרמטית שהיתה אז בחיתוליה: הרדיונובלה. הגיבור של הסדרה היה בלש סיני אקסצנטרי בשם צ'אן לי-פו, שפיענח מדי תוכנית סודות בלשיים סבוכים. קייגנט פיענח בשנים האלה את כל הסודות של הרדיו. הוא לקח עמו לתסכית הבלשי את צלצול הפעמונים שהפך לסמל המסחרי שלו והוסיף לו קריין עם קול בס עמוק ודרמטי שהיה למקהלה יוונית של איש אחד, שסביב משפטיו נטוו מדי תוכנית העלילות המשטרתיות המפותלות.

ב-1947, אחרי יותר מעשר שנים של רציחות, מעשי שוד וחטיפות מפתיעות, צץ בראשו של קייגנט רעיון חדש. הוא החליט לערבב יחדיו את כל המרכיבים שהביאו לו הצלחה - מתח ונאמנות לתוכנית - ולהוסיף להם תבלין חדש: מלודרמה. המתכון החדש הביא אותו לרמות חדשות של פופולריות.

לקייגנט היו שתי תובנות מרכזיות שליוו אותו ביצירת התוכנית החדשה. ראשית, השם: "הזכות להיוולד" ("el derecho de nacer"). זאת לא היתה בחירה שרירותית. קובה, באופן מסורתי, היא מדינה שרבים מבניה נולדו וחונכו על ידי אמהות רווקות. זה לא היה עניין קל לטיפול ברדיו השמרני של אותם ימים, אבל קייגנט העז להציב את הנושא הזה, של אהבה ורבייה מחוץ לנישואים, במרכז תוכניתו החדשה. התובנה השנייה היתה פשוטה ואפקטיווית: "צריך לגרום למאזינים להזיל דמעה אחת בכל סוף של תוכנית", הצהיר אז קייגנט, שהודה כי את הרעיונות לעלילות הרגשניות והדרמטיות שאל מהנשים הזקנות שגלגלו יחד סיגרים וסיפורים בבתי המלאכה הצפופים והריחניים בבירה הוואנה.

החידוש המרכזי ב"זכות להיוולד" היה הבחירה בדמות נשית כגיבורת העלילה. אישה צעירה, מרקע סוציו-אקונומי צנוע מאוד, שאדון מכובד ממעמד גבוה משחק בלבה. היא נכנסת להריון ופונה לרופא כדי שיסלק מגופה את עקבות סיפור האהבה הטראגי, אבל הרופא משכנע אותה ללדת את פרי בטנה ולמסור אותו לאימוץ. כמה שנים טובות אחר כך, לאחר שהצליחה בחייה, האישה חוזרת לחפש את בנה האבוד ואת האהבה האבודה, כשבדרך היא נתקלת באינסוף מהמורות וקשיים, שמבטיחים למאזינים שעות רבות של הנאה צובטת. ובסוף כל תוכנית, איך לא, הפעמונים הידועים של קייגנט, שמבטיחים כי הסיפור הסתיים אבל לא נשלם, לפחות לא עד התוכנית הבאה, או זאת שאחריה. "הזכות להיוולד" זכתה להצלחה גדולה בקובה, אבל גם במדינות רבות אחרות בלטינו-אמריקה ואפילו בספרד.

"הזכות להיוולד" היתה, אם כן, הרדיונובלה הבינלאומית הראשונה, למרות ואולי על אף האלמנטים שהפכו אותה ליצירה מאוד קובנית. לאחת הגיבורות הראשיות, למשל, האם המאמצת שמגדלת את הילד הנטוש, קראו מאמה דולורס (אם הכאבים) והיא היתה שחורה (קייגנט עצמו היה בן לשפחה שחורה). דולורס היתה אחת הסיבות המרכזיות להצלחת התוכנית, משום שבפעם הראשונה היה אפשר לשמוע ברדיו אישה שחורה, עם מבטא ואוצר מלים של המעמד הנמוך בקובה, שבאותם ימים זכה ליחס מזלזל ומפלה. קייגנט הביא את השחורים ל"פריים-טיים" ואת הסיפורים שלהם לכמעט כל סלון בארצות דוברות הספרדית.

ב-1950, תשע שנים לפני המהפכה המזוקנת והמזוינת של האחים קסטרו וחבריהם, הגיעה הטלוויזיה לקובה. ב-1956 נוסף לה השידור הצבעוני. ראשי הטלוויזיה הקובנית זיהו את הפוטנציאל המסחרי של קייגנט והזמינו אותו לתרגם את ההצלחה הרדיופונית למסך הקטן. הוא דרש שלא יכריחו אותו לשנות ולו מרכיב אחד במתכון שלו: העלילה שבמרכזה עומדת התנגדות מוסרית להפלה, האישה שנבגדת על ידי גבר עשיר, ההצלחה שמאפשרת לאותה אישה אומללה לחזור ולחפש את עברה, ורשת השקרים והסודות שנטוותה סביב הרשעים והצבועים ומסוככת עליהם. ההפתעה הגדולה המרכזית שחולל המעבר לטלוויזיה, היתה דמותה של מאמה דולורס. היא עדיין דיברה וחשבה כמו שחורה, אבל גילמה אותה שחקנית לבנה. כך היה בקובה, וכך גם בעיבודים מאוחרים יותר לסדרה, שצולמו ושודרו בוונצואלה ובארגנטינה.

ככל שיותר מדינות באזור אימצו את הקופסה הקטנה, הפכה "הזכות להיוולד" לתוכנית הפופולרית ביותר ביבשת. במקסיקו אפילו צילמו גרסה קולנועית לסיפור, ב-1950, אותה שנה בה שודרה הסדרה לראשונה בקובה. את התפקיד הראשי בסרט גילם השחקן הספרדי חורחה מיסטרל, שבאותה הופעה קבע איך ייראה הגיבור הראשי ("el galan") בטלנובלות מאז ועד היום: גבר נאה, שחום, בעל עקרונות, שסערה פנימית עצומה מענה אותו ותלאות הגורל מטלטלים אותו מצד לצד. באותו סרט מקסיקאי גילמה לופה סוארס, השחקנית שגילמה את התפקיד של מאמה דולורס בקובה, את התפקיד אתו קנתה את עולמה. סוארס היתה השחורה האהודה ביותר ביבשת, למרות פניה החיוורים.

קייגנט הצליח ליצור עולם בדיוני שחצה גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים. בשנים שבהן "הזכות להיוולד" זכתה להצלחה עצומה בלטינו-אמריקה, גם הדיקטטורות הצבאיות שגשגו שם. הגנרל חואן פרון ייסד בארגנטינה משטר פופוליסטי שמאגד תפישות עולם ימניות ושמאליות יחד, שעדיין ניתן למצוא ביבשת בשלטון של צ'אווס בוונצואלה ושל אוו מוראלס בבוליוויה. ברפובליקה הדומיניקנית התבשם הדיקטטור טרוחיליו, לבש את מדי הנפוליאון ההדורים שלו ורצח ללא הבחנה, גם את בני משפחתו. בוונצואלה בנה פרס חימנס את הבירה קראקאס עם חזון טוטליטארי. בספרד, עוד שוק חשוב של "הזכות להיוולד", ציינו עשור נוסף תחת שלטון הגנרליסימו פרנקו, ובקובה עצמה הנהיג פולחנסיו בטיסטה שלטון טרור באמצעות המשטרה החשאית צמאת הדם שלו.

מעניין לחשוב על ההשפעה, אם היתה, של אותם משטרים אפלים על הטלנובלה של קייגנט. היצירה שלו היתה ריאקציונרית, מוסרנית, פופוליסטית, והבטיחה גן עדן בלתי אפשרי. מי השפיע על מי? המציאות על הטלוויזיה, או להיפך?

ב-1959 שחרר פידל קסטרו (או כבש, תלוי בעיני המתבונן) את קובה, אבל "הזכות להיוולד" המשיכה בלי הפרעה לכבוש (או לשחרר, תלוי בעיני המתבונן) את היבשת. קייגנט אימץ את המהפכה של קסטרו. הוא ראה בה עוד הוכחה להשפעה שיכולה להיות לקובה על האזור כולו. קסטרו וארנסטו "צ'ה" גווארה מיגנטו אל מעשיהם אינטלקטואלים כמו אן-פול סארטר, סופרים כמו ארנסט המינגווי וכוכבי קולנוע כמו ארול פלין, שסרטו האחרון נקרא "מורדת קובנית".

הזכות להיוולד שמרה על הקהל שלה, אבל הז'אנר המצליח שיצר קייגנט החל לחמוק מאחיזתו. הרעיון המרכזי של גיבורה ענייה שמתמודדת מול שיטה פיאודלית התנגש באופן חזיתי ברעיונות של המהפכה הקובנית. ב-1961 ניסתה קבוצה של מתנגדי קסטרו שנתמכה על ידי הסי.אי.אי לפלוש למפרץ החזירים בקובה, והביאה בסופו של דבר לניתוק היחסים בין קובה לארצות הברית. שחקנים ואנשי צוות רבים (תסריטאים, במאים, צלמים) שהפכו את הטלוויזיה הקובנית לסיפור הצלחה בינלאומי, החליטו לעזוב את האי ולקחת את הידע והדמיון שלהם למקומות אחרים. הטלנובלות החלו לפרוח במדינות אחרות, רחוק מקייגנט, שנותר בקובה.

קייגנט המשיך לחיות, אבל אלה היו חיים של רוח רפאים. הוא עדיין נחשב לסיפור הצלחה מעבר לים, אבל הוא מת ב-1976 בבית עלוב בעיירה לוס פינוס, מצפון להוואנה. בלי כסף, בלי כבוד, בלי הכרה של הממסד הרשמי בהשפעה שלו על התרבות הקובנית. באותן שנים המהפכה הקובנית, שבסופו של דבר גרמה לנפילתו של קייגנט, הצליחה להמאיס את עצמה גם על גדולי תומכיה בעולם. קסטרו השתמש בכל אותן שיטות אפלות לדיכוי מתנגדיו הפוליטיים שנגדם יצא בעבר.

קובה השתנתה, המהפכה השתנתה, אבל הטלנובלה שיצר קייגנט שרדה. גם היום, יותר מ-50 שנים אחרי שיצר את "הזכות להיוולד", גיבורות מיוסרות, עם שמות שונים, שמבקשות למצוא נחמה ואהבה, ממשיכות להצית את דמיונם של מיליוני צופם בקובה, בלטינו-אמריקה ובעולם כולו. אם בעולם הבא יש מקלטי טלוויזיה, פליקס קייגנט בוודאי צופה בהם, מחייך לעצמו, מוחה דמעה מעל לחייו ומחכה לפעמונים שיבשרו על סוף הפרק ועל הציפייה לפרק הבא, שלעולם לא יבושש לבוא.

טלנובלה כחול-לבן

עם חדירת ערוצי הכבלים לישראל ב-1990, התוודע הקהל הישראלי לטלנובלות הספרדיות, שבמהרה הפכו לשיחת היום. בשיא הפופולריות שלהן, שובצו הטלנובלות גם בפריים טיים וזכו לסיקור תקשורתי ולתהודה ואהדה נרחבים. הטלנובלות וערוץ הדגל שלהן, "ויוה", זכו מאז ומתמיד לקהל נאמן וחזק, המורכב ברובו מנשים בטווח גילאים רחב. גם לאחר לא מעט שנים, נהנה הערוץ ממעמדו כאחד הנצפים בכבלים ובלוויין, ומקהל נאמן. הנתונים מראים, כי למעלה מ-80% מהצופים בפרק הראשון בשבוע, יגיעו לפרק החמישי בשבוע. הצופים זוכים כיום למגוון רחב של טלנובלות: מקסיקניות, ספרדיות, צ'יליאניות, ארגנטינאיות ואפילו קוריאניות. עם עליית הערוץ ב-99', הוחלט כי הקהל הישראלי בשל לטלנובלה בעברית, ובוויוה שודרה הטלנובלה העברית הראשונה - "לגעת באושר" (רמת אביב ג' וכסף קטלני הנן אופרות סבון)".



קייגנט מת ב-1976 בבית עלוב בעיירה לוס פינוס. בלי כסף, בלי הכרה של הממסד בהשפעתו על התרבות הקובנית


תצלומים: יח'צ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו