בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסון הילסבורו - העיר ליוורפול לא שוכחת ולא סולחת

זה היה אמור להיות עוד משחק גביע טיפוסי בין נוטינגהאם פורסט לליוורפול, אבל משהו השתבש. בעצם, הכל. צפיפות לא אנושית ביציע האורחים, מתקן מחפיר ומשטרה חלמאית הביאו לאסון הספורט הכבד ביותר בבריטניה. שש דקות לאחר שריקת הפתיחה, נותרו ביציע 94 גופות. כמה ימים מאוחר יותר נוספו עוד שני הרוגים. 20 שנה אחרי, ליוורפול ממאנת לשכוח ולסלוח על הכתם שהודבק לה

תגובות

בשעה 15:06 ב-15 באפריל יצלצלו פעמוני הכנסיות בליוורפול 96 פעמים. הצלצולים יהדהדו בחלל איצטדיון אנפילד, שם יתכנסו אלפי צופים ביציע הקופ (האוהדים השרופים של ליוורפול) וברחבי העיר לציון יום השנה העשרים לאסון הילסבורו. באיצטדיון עצמו יחלו שתי דקות דומיה והטקס ייחתם בשירת "לעולם לא תצעדי לבד", המנונה של ליוורפול, כמו בכל משחק של הקבוצה. מקהלה מקומית תוביל, אבל שירת הקופ תהיה שונה. בניגוד להתלהבות ולהתרסה של שירת האוהדים בזמן משחק, בעת האזכרה מתערבבים בה קולות בכי וזעם. ה-15 באפריל יהיה שונה בעוצמה, אבל דומה במהות לכל יום שעבר על העיר מאז האסון. בליוורפול מהדהדים 96 צלצולים ב-15:06 גם כשפעמוני הכנסייה דוממים.

כשסטיבן ג'רארד, קפטן הקבוצה, הניף את גביע אירופה באיסטנבול לפני כארבע שנים, עוטר סמל הקבוצה על חזהו בשני לפידים, זכר לאסון, והוא ענד צמיד צהוב של עמותת "קמפיין צדק להילסבורו". זאת לא היתה מחווה ריקה. הקורבן הצעיר ביותר באסון, ג'ון-פול גילולי, בן עשר במותו, הוא בן דודו של ג'רארד. הקפטן יוביל את שחקני הקבוצה שיטלו חלק בטקס, כמו בכל שנה. לאותו יום נקבעו משחקי ליגת האלופות ואוהדים רבים אמרו כי במידה שליוורפול תשובץ למשחק באותו יום, עליה לוותר על השתתפותה. למזלם היא שובצה למשחק שייערך יום קודם. הדעה הרווחת במרסיסייד (האזור בו נמצאת ליוורפול) היא שטקס האזכרה חשוב יותר ממפעל הכדורגל הכי משמעותי. מעניין מה היה אומר על סדרי העדיפויות האלה ביל שנקלי, מאמנה הכריזמטי של ליוורפול בין השנים 1974-1959. "יש כאלו שאומרים שכדורגל הוא עניין של חיים ומוות", אמר המאמן שהפך את ליוורפול מקבוצה אפורה בליגה השנייה לכוח עולה באנגליה ובאירופה, "אני מאוכזב מגישה כזאת. אני יכול להבטיח לך שכדורגל יותר חשוב". האמרה השנונה ואולי המצוטטת ביותר בתולדות הכדורגל, רודפת את העיר והקבוצה כבר 20 שנה.

בונים אליבי

בשנות ה-70' וה-80' סבל הכדורגל האנגלי מנגע קשה של חוליגניזם. כנופיות אוהדים החלו ללוות קבוצות כדורגל, אבל גילו מעט עניין במתרחש על הדשא. הריגוש האמיתי, יותר משער או ניצחון, היה כיבוש יציע האוהדים האחרים או פלישה למגרש. הם השחיתו רכבות, נלחמו ביציעים וברחובות, ליוו את הקבוצות האנגליות והנבחרת לרחבי העולם והותירו אחריהם הרס רב, במה שנודע כ"מחלה האנגלית". האיצטדיונים היו הבמה האידיאלית: צפופים, שבטיים ומוזנחים, שטח נטול חוק. מדי שבת נשברו גפיים ביציעים גם ללא קשר לאלימות, וצופים התעלפו בשל הדוחק. איש לא התרגש והפצועים הועברו מעל ראשי הצופים אל כוחות ההצלה. רוב איצטדיוני אנגליה באותה תקופה נבנו בתחילת המאה או קודם לכן. עם התגברות האלימות, הוכנסו יותר ויותר גדרות ליציעים במטרה להקל את השליטה על האוהדים. בין המגרש ליציעים הוצבו גדרות ברזל ותיל במטרה למנוע כניסת אוהדים לדשא. "מכלאות", היה השם הרשמי של אותם חלקי יציע.

השפל הגיע בליל קיץ בבריסל 1985. 39 אוהדי כדורגל, 32 מהם איטלקים, נהרגו לאחר שאוהדי ליוורפול פלשו ליציע אוהדי יובנטוס באיצטדיון הייזל, בו עמד להיערך משחק גמר גביע אירופה. האוהדים ביציע, רובם אנשי משפחה להבדיל מהאולטראס ביציעים האחרים, נסו על נפשם באיצטדיון המתפורר ונרמסו למוות. אוהדי הכדורגל האנגלים בכלל, וליוורפול בפרט, הוכתמו והיחס אליהם הפך כאל פושעים בפוטנציה. עוד גדרות הוכנסו ליציעים והשוטרים הפכו יותר ברוטאליים. האסון הבא היה רק שאלה של זמן.

משחק חצי גמר הגביע האנגלי בין נוטינגהאם פורסט לליוורפול, שעמד להתקיים באיצטדיון הילסבורו בשפילד, הכיל את כל המרכיבים הדרושים לאסון. זה היה משחק חשוב עם אחת הקבוצות הפופולריות בבריטניה. בנוסף לכך, נשאו אוהדי ליוורפול את סטיגמת הייזל וגם יחסים בעייתים עם הממסד הבריטי. העיר שעוצבה עם גלי ההגירה האיריים בעת הרעב הגדול של אמצע המאה ה-18, עמדה תמיד עם הגב לאנגליה והפנים לאירלנד. היו לעיר תקופות פריחה כלכלית בעקבות סחר העבדים תחילה, ומאוחר יותר עם פיתוח קווי השיט לאמריקה, כמו גם פריחה תרבותית בשנות ה-60' בהנהגת הביטלס. אבל למרות היצירות הארכיטקטוניות המרשימות הפזורות בה, ליוורפול היא מקום למוד מוות, עוני, אבטלה וסבל. בשנות ה-80' השתלטה על עיריית ליוורפול סיעה טרוצקיסטית והיחסים עם ממשלת תאצ'ר הפכו למלחמה גלויה. אם עד אז נחשבה העיר לנאפולי של אנגליה, באמצע שנות ה-80' היא הפכה לביירות. שוטרי דרום יורקשר, שאבטחו את המשחק בשפילד, עברו תהליך של ברוטאליזציה עם שבירת שביתת הכורים הגדולה, וחיכו לאוהדי ליוורפול בחשד.

ריח של פחד

לאוהדי ליוורפול הוקצה היציע הקטן מאחורי אחד השערים ועל אבטחת המשחק הופקד דייויד דקינפילד, קצין משטרה שרק 21 יום קודם לכן זכה לקידום. זה היה המשחק הראשון באחריותו.

מול שערי הכניסה ליציע אוהדי ליוורפול נוצר דוחק מסוכן בשל הקצב האטי בכניסה. זה היה צוואר בקבוק תחום בחומה ושריקת הפתיחה המתקרבת עוררה תסכול בקרב הצופים שעמדו מחוץ ליציע ושמעו את הקולות שבקעו מהאיצטדיון. בכדי להקל על הלחץ המסוכן החליט כוח המשטרה לפתוח את שער הכניסה הראשי לכניסה חופשית ב-14:50, אבל במקום להפנות את אלפי הצופים שמיהרו פנימה ליציעים פחות עמוסים, השוטרים פשוט פינו את הדרך למנהרה שהובילה ליציעים 3 ו-4. מרגע זה האסון היה בלתי נמנע.

גרי ברנס, מזכיר "קמפיין צדק להילסבורו", עמד ביום האסון במכלאה מספר 4 ביציע. את סיפורו גולל בפני בחנות העמותה, מול הקופ של אנפילד. "זאת היתה העונה שבה היה לי מנוי ולחצי הגמר הגעתי באוטובוס אוהדים שיצא מנורת'המפטון. באוטובוס קיבלתי את הכרטיס ליציע לפינג ליינס. הייתי יכול להחליף את הכרטיס ליציע אחר, אבל ויתרתי על הרעיון כי רציתי לעמוד ביציע עם האווירה הטובה ביותר וגם רציתי לחסוך שני פאונד. הגענו לשפילד בערך ברבע לשתיים ושמנו לב שיש צפיפות גדולה ליד השערים. ירדתי מהאוטובוס עם שני חברים והופתענו לגלות שלא היו מחסומי משטרה כדי לעצור אנשים בלי כרטיס. ליד שערי הכניסה לא היה תור מסודר, רק אוהדים שניסו להיכנס. הזרימה בשערי הכניסה היתה אטית מאוד ואנשים החלו לגלות סימני לחץ ככל ששעת המשחק התקרבה. שוטר על סוס ניסה לארגן את האוהדים, אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.

"נכנסנו לאיצטדיון בערך בשתיים ורבע, עמדתי מאחורי השער במכלאה מספר 4 וכבר אז חשבתי שהיציע עמוס מדי. בשלב הזה הצפיפות הלכה וגברה, ומצאתי את עצמי מתקדם לעבר הגדרות. לידנו, במכלאה מספר 5, היה מקום פנוי בשפע, אבל לא ידענו איך להגיע לשם. אני בחור די גבוה, 1.92 מטר, וזאת אחת הסיבות שנותרתי בחיים, אבל למרות זאת לא ראיתי את הקבוצות עולות למגרש בשל הצפיפות. לקראת שלוש פתאום הכל נהיה דחוס יותר, אנשים דרכו אחד על השני וניסו למצוא מקום לעמוד בו. פתאום הבנתי שאני לא מסוגל לזוז, הייתי דבוק לאנשים אחרים. המצב היה כאוטי ואנשים ניסו לטפס על הגדר אל תוך המגרש. מאחורי עמד ילד כבן 11 והרגשתי את האף והסנטר שלו תקועים בגבי. הוא החל לצרוח שאינו יכול לנשום ושהוא רוצה לצאת החוצה. המחשבה שימות כשהוא צמוד אלי לא הלהיבה אותי ואמרתי לו לטפס על הגב שלי. פחדתי שהרגליים שלי לא יחזיקו אותו, אבל אמרתי לו בכל זאת לתפוס את כתפי ולנסות לטפס עלי. התקשתי להמשיך לסחוב את המשקל של שנינו, אבל ידעתי שעוד רגע הוא יהיה בחוץ. הוא עמד על כתפי וקפץ מעבר לגדר אל תוך המגרש. לא ראיתי את פניו, אבל אני זוכר את נעלי הספורט שלו. הוא אמר ?תודה מייט (אחי)', ונעלם. לידי היתה אישה שלא יכולתי לראות, אבל שמעתי אותה, היא צרחה וקרעה את הגרון. חשבתי לעצמי, ?בבקשה, הפסיקי לצרוח, הכל יהיה בסדר'. מהצד השני של הגדר לא ראיתי שוטרים, רק סדרנים שעברו לידנו והתעלמו, הביטו ישר ולא טרחו להסיט את המבט לתוך היציע. מישהו מאחור צעק, ?היי, תפתחו את השערים, אנשים מתים כאן!', אבל הסדרן המשיך ללכת. צלמי העיתונות בתוך תחומי המגרש הסתובבו והחלו לצלם את היציע. אני עדיין זוכר את הצליל של המצלמות מתקתקות, הם הבינו שמשהו יוצא דופן מתרחש אבל כל השאר לא עשו דבר. הראשונים שהחלו להציל אוהדים היו אוהדים אחרים. אנשים טיפסו על הגדר, ניצבו עליה והחלו להוציא אנשים מהמכלאה.

"בשלב זה התחלתי לחשוש שלא אצא חי מהאיצטדיון. הדבר המוזר ביותר היה שהצלחתי להרים את הראש, לראות את השמים, אבל לא לנשום. נחנקנו באוויר הפתוח, כאילו היה גג בלתי נראה מעלינו. ביציע הלך והתפשט ריח נורא שלא נתקלתי בו מעולם לפני או אחרי האסון. היה בו ריח של קיא, שתן וכדומה, אבל גם מרכיב אחר. זה מילא את נחירי. שנים אחר כך הייתי מתעורר באמצע הלילה לריח הזה. אני מתאר את זה כריח של פחד, משהו שנוצר בעומקי הגוף ומילא את האוויר סביבי. הכל היה סוריאליסטי לחלוטין, חמישה מטרים ממני היה חוף מבטחים, עולם נורמלי בו היית יכול לנשום באופן נורמלי, לא כמו דג מחוץ למים. היה ברור שהמצב הולך ומחמיר.

"בשלב מסוים הצליחו להעביר מישהו מעל הגדר והוא הגיע אלי לבן לחלוטין, מלבד השפתיים שהיו כחולות. לא האמנתי שאדם יכול להיות עם צבע כזה. החזקתי את הראש שלו והתחלתי לסטור לו. אמרתי לו, ?אתה בסדר, אתה בסדר מייט, תתעורר, תתעורר'. הוא פקח את עיניו, האישונים היו מצומצמים מאוד, אבל הוא בהחלט היה בחיים. האדם שעמד לידי ואני הצלחנו להרים אותו ולהעבירו אל מעבר לגדר. אין לי מושג אם הוא נשאר בחיים.

"לא ראיתי את בעיטת הפתיחה של המשחק. המשחק הופסק ב-15:06 ואני מופיע על המגרש בתמונה שצולמה ב-15:23. כשיצאתי מהיציע אפילו לא ידעתי שהקבוצות עלו וירדו מהמגרש. הצלחתי לעבור במנהרה שבין מכלאה 3 למכלאה 4 ונפלתי על הברכיים. היה כל כך חם במכלאה, בגדי היו רטובים לחלוטין והתחושה היתה כאילו יצאתי מסאונה לאוויר קר. כרעתי לצדי המגרש והתחלתי לנשום אוויר קר. אפשר להגיד שהיה לי מזל. בסך הכל סבלתי מחבלות בצלעות ובידיים, אבל לא שברתי כלום. היה לי מזל להבדיל מרבים אחרים. כשעמדתי על המגרש, ברחבת ה-16, מישהו עבר לידי ואמר שברדיו דיווחו על 26 הרוגים. אמרתי לחבר שלי שזה לא יכול להיות. ואז הבטתי לאחור למכלאה וכל מה שראיתי מולי היו גופות. מולי היה איש צוות אמבולנס שהנשים אוהד על המגרש. מאחוריו היה איש צוות אחר, שרכן והביט לעבר מישהו ואז קם על רגליו. החבר שלו אמר, ?אל תעזוב אותו, אתה לא יכול להפסיק, תציל אותו', אבל הוא רק נענע בראשו ביאוש. על המגרש שכבו אנשים ללא תנועה, ללא דם או פציעות ניכרות לעין, רק חיוורון ושפתיים כחולות, כאילו הם רק התעלפו. לא רציתי לראות יותר. אנשים החלו לדבר בהדרגה על 40 הרוגים, והמספר הלך ועלה. היה ברור שמדובר באסון גדול. שני חברי ואני היינו בין האחרונים שעזבו את המגרש. הלכנו דרך המכלאה ליד דגל הקרן. העפנו מבט לעבר המקום בו עמדנו וראינו שמישהו תלה צעיף על הגדר. זה נראה כמו אזור מוכה אסון.

"כשיצאנו מהמגרש לעבר האוטובוס שלנו ראינו תורים ארוכים ליד תאי טלפון ציבוריים אבל שמנו לב שיש תורים דומים גם ליד בתים פרטיים. הצטרפנו לתור כזה וכשהגענו לדלת הכניסה היה שם זוג קשישים והגבר הזמין אותנו פנימה ואמר, ?בואו בחורים, תעמדו בתור ותתקשרו הביתה". כולם עמדו בשקט מוחלט. היו שם לפחות 60 איש בתור לטלפון של האיש הזה. השולחן שעליו עמד הטלפון היה מלא בכל כך הרבה מטבעות שלא היה עליו כבר מקום והמטבעות נפלו לרצפה. כולם שמו משהו. התקשרתי הביתה ואמא שלי ענתה. אמרתי, 'אני בסדר אמא', והיא התחילה לצרוח ולבכות כמו שאמהות עושות. אבא שלי דיבר אתי, אמר שהוא שמח שאני בסדר וביקש שאתקשר כשאגיע לנורת'המפטון. האווירה באוטובוס בדרך חזרה היתה קשה, איש לא דיבר. בדרך עצרנו להתרעננות בתחנת דלק. נכנסנו לשירותים וסקינהדס, אוהדי פורסט, התחילו לשאול אותנו מה היתה התוצאה היום: האם זה היה 0-50 או 0-55. עמדנו שם בהלם מוחלט".

במשך 16 דקות נדחקו אלפי אנשים, 50% יותר מהקיבולת המיועדת ליציעים הזעירים, מאחורי השער. מהיציעים האחרים ניתן היה להבחין באסון המתרחש. מתא הפיקוד ניתן היה להשקיף בעין ובמצלמות בזוועה, אבל דבר לא נעשה. השוטרים שמעו את זעקות האימה, אבל המשיכו להתייחס לקורבנות כאל אוהדי כדורגל, כלומר כחוליגנים. היו אוהדים שהצליחו לחמוק אל המגרש כשאחד משערי החירום נפתח בשל הלחץ האדיר, אבל השוטרים החזירו אותם ליציע. דאקינפילד היה יכול לתת פקודה בכל שלב לפתוח את השערים, אבל הוא קפא ולא תפקד.

בשלוש נפתח המשחק ונמשך שש דקות. בעיטה לכיוון שערה של ליוורפול עברה מעל לשער וברוס גרובלאר, שוער הקבוצה, ניגש לאסוף את הכדור. "הם הורגים אותנו ברוס, הם הורגים אותנו", אמרו הצופים הלכודים, וגרובלאר לא הבין לרגע על מה הם מדברים. אבל אז הוא הבחין באימה שעל פני הלכודים ואמר לשוטרת שעמדה לידו: "האם את יכולה לפתוח את השער הזה?". עוד כדור עבר ליד השער וגרובלאר שוב חזר ואמר לשוטרת: "תפתחי את השער המזוין, את לא רואה שהם צריכים את זה?". גרובלאר הספיק לצעוק לעבר השופט כשאז, ב-15:06 עלה שוטר למגרש, ניגש לשופט ריי לואיס ואמר לו: "יש בעיות ביציע הזה, אנו רוצים שהשחקנים יפנו את המגרש".

בשלב זה הצליחו עשרות צופים להיכנס לתחומי המגרש ממכלאות 2 ו-3, אבל חלק מהשחקנים לא ידעו עדיין מה מתרחש. אלן הנסן אמר לאוהד נסער, "אתם רק מזיקים לנו, רדו מהמגרש", אבל גרובלאר וסטיב מקמן, שחקן יליד ליוורפול, כבר ידעו שלא מדובר בהתפרעות אלא במשהו חמור. "אני הייתי האדם שהפנה את תשומת לב השופט", מספר גרובלאר, "צעקתי על השוטרת כי ראיתי את פני האוהדת. אני עדיין זוכר את האנשים שנמחצו בשורה הראשונה ואת המבט על פניהם ואני עדיין חושב עליהם ועל השוטרים שעמדו שם ולא עשו דבר".

סוף סוף נפתחו השערים והאוהדים נשפכו אל הדשא, תשושים ונושמים בכבדות. ביציעים נותרו 94 גופות. כמה ימים אחר כך יצטרפו למספר הבלתי נתפש הזה עוד שניים שלא שרדו את הפציעות. על הדשא הסתובבו מוכי הלם שוטרים, אוהדים רטובים מזיעה, חובשים שהעניקו טיפול ראשוני לפצועים, וגם הורים מבועתים שחיפשו את ילדיהם.

השער הכי יקר של מרדוק

באותם רגעים ממש החלה משטרת דרום יורקשר להפיץ את השקרים שדבקו באוהדי ליוורפול. קציני המשטרה סיפרו לראשי ההתאחדות האנגלית, כי אלפי אוהדים שיכורים שהגיעו באיחור למשחק פרצו את שער הכניסה וגרמו לדוחק. ארבעה ימים מאוחר יותר, כשליוורפול קברה את מתיה ואנפילד כוסה בצעיפים ובפרחים, פרסם "הסאן", הפופולרי בעיתוני בריטניה, תחת הכותרת "האמת", את הכתבה הבאה: "מספר אוהדים כייסו את הקורבנות, מספר אוהדים השתינו על שוטרים אמיצים, מספר אוהדים היכו שוטר שהנשים מפה לפה". בגוף הידיעה, מתחת לתמונתו של רב פקד מרשל והכיתוב "תחת מתקפה", נכתב: "אוהדי ליוורפול שיכורים תקפו באכזריות צוותי הצלה, כשאלה ניסו להחיות קורבנות של אסון הכדורגל בהילסבורו, כך התברר אתמול. קציני משטרה, כבאים וצוותי אמבולנסים ספגו אגרופים ובעיטות מהאלמנט החוליגני בקהל, שגם השתין עליהם. חלק מהביריונים רוקנו את כיסי האוהדים הפצועים. במקרה מביש במיוחד, כנופיה של אוהדי ליוורפול הבחינה שחולצתה של נערה שנמחצה למוות באסון התרוממה מעל לשדיה. בזמן ששוטר נאבק על חייה, לעגו האוהדים: ?זרוק אותה למעלה ואנחנו נדפוק אותה'.

"שוטרי שפילד, המומים מהביקורת עליהם ומפקדם רב פקד רוג'ר מרשל, הגיבו אתמול לראשונה וחשפו את הצד שלהם בסיפור. בשעה שמותו של נער בן 14 הביא את מספר הקורבנות ל-95, טענו שוטרים כי מאמצי החילוץ שלהם נפגעו על ידי חוליגנים שתדלקו את עצמם במשתה של שלוש שעות. שוטר זועם שהיה עד לאסון, תקף: "זו טעות להציג את כל אוהדי ליוורפול כצחים כשלג. כשנאבקנו בתנאים איומים להציל חיים, אוהדים שעמדו במעלה יציעי העמידה השתינו עלינו ועל גופות ההרוגים. ניסיונות השוטרים להציל את הפצועים על המגרש נפגעו על ידי אוהדי ליוורפול, שחבטו ובעטו בהם".

ברחובות ליוורפול התקשו הקוראים להאמין. אנשים שהיו שם וסיכנו את חייהם בחילוץ אוהדים אחרים הפכו לקורבנות של ספין מתוכנן. באופן ספונטני הוחלט להטיל חרם על העיתון. השער הזה עלה לרופרט מרדוק, המוציא לאור של העיתון, עשרות מיליוני ליש"ט. תושבי העיר וארגון משפחות הנפגעים דחו כל התנצלות של העיתון וניסיונות לסיים את החרם, שהתגלה כנשק אפקטיווי.

אבל הנזק כבר נגרם, כפי שמספר ברנס. "בבית הספר עמדתי לקראת הבחינות וחזרתי ללימודים ביום שישי שלאחר האסון. בתיכון היו בסדר אתי והעניקו לי זמן להתאושש. ביום חמישי נסעתי לליוורפול והנחתי פרחים באנפילד. הייתי חייב לחזור ללימודים בשל הבחינות המתקרבות, אבל ישבתי בשיעורים ולא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד מה שראיתי באותה שבת. מכיוון שגרתי רחוק מליוורפול, שמעתי כל מיני בדיחות. הרגשתי כזו ריקנות שאפילו לא הייתי מסוגל להגיב. בשבת הראשונה אחרי האסון הזמינו אותי שכנים למשחק ראגבי רק כדי שאצא קצת, ואחרי המשחק פגשנו בפאב חבר שלהם שהיה שוטר. הוא אמר משהו כמו, ?דיברתי עם חבר שוטר שאני מכיר והיה שם, והוא סיפר שהם גרמו לזה ושהם הרגו את החברים שלהם'. במלים אחרות, הוא אמר שהכל היה באשמת אוהדי ליוורפול. אמרתי שזה לא נכון והוא אמר שדיבר עם החברים שלו מהמשטרה שהיו שם. אמרתי שגם אני הייתי שם והוא לא ציפה שמישהו במרכז אנגליה יהיה בהילסבורו. הוא ענה שזה מה שהוא שמע וזה מה שכתבו ב'סאן'. יש לי העתק של גליון 'האמת'. היו לי ועדיין יש לי תחושות אשמה שיצאתי משם בחיים ואחרים לא. אנשים אומרים שהיה לי מזל, אבל אז עיתון ארצי נוחת על מפתן הבית ומצביע לעברי ואומר - 'אתה הרגת אותם'. עמוד השער הזה, ארבעה ימים בלבד אחרי האסון, היה כמו בעיטה לבטן.

"שנה מאוחר יותר התחלתי לעבוד, ולקראת יום השנה הראשון דיברתי עם המנהל והוא שאל אם אני מכיר מישהו שהיה שם. עניתי שאני הייתי שם יחד עם חברים. הוא שאל אם זה נכון שכולם היו שיכורים ופרצו את שער הכניסה ליציע. אמרתי לו שזה לא נכון ושהתמונה היתה שונה. ?אבל זה היה כתוב בסאן', הוא אמר, ?הם לא ישקרו'. הוא לא האמין שעיתון ארצי יכול להמציא דברים, והוא לא היחיד.

"הלכתי למשחקים בסוף העונה כדי לכבד את זכר ההרוגים. המשחק החוזר מול פורסט היה המוזר מכולם, הכדורגל כבר לא היה דומה למה שהכרתי. לא היה ממש אכפת לי אם נפסיד או ננצח בגמר. לפני הילסבורו כדורגל היה עניין של חיים ומוות, אבל לא עוד".

צדק, או נקמה?

התביעה לצדק הפכה לחלק מהמועדון. כמו ציפורי הלייבר על החולצה, הזיכרונות ממשחקים גדולים, משחקני ענק, משירת הקופ ומהערבים הגדולים בגביע אירופה ובליגת האלופות. ליוורפול חיפשה צדק או אולי נקמה על 96 ההרוגים, שניתן היה למנוע או לפחות לצמצם; על היחס למשפחות, שאפילו לא הורשו לשתות מתה שהיה מיועד לשוטרים בלבד באולם בית הספר בו רוכזו הגופות; על השאלות החוזרות והנשנות על הרגלי השתייה; על מסע הטיוח הממוסד של משטרת בריטניה; על ההשמצות שעדיין מושמעות למרות ההוכחות החד משמעיות שניקו את אוהדי ליוורפול מאחריות לאסון; על הלעג למנהגי האבל המשפחתיים של תושבי העיר; על עורכי הדין שבגדו; על הידיעה שצדק, כפי שהוא נתפש בליוורפול, לעולם לא יושג.

השוטרים הבכירים חמקו ללא עונש, חלקם עם פיצויים בשל נזקים נפשיים. אנשי שפילד וונסדיי, המועדון שבבעלותו איצטדיון הילסבורו, ראשי ההתאחדות האנגלית, הפוליטיקאים שהיו שותפים למסע ההכפשה, מערכת המשפט שהכזיבה - כולם חסינים מפגיעה. באופן אירוני, דווקא "הסאן" משרת את תושבי ליוורפול, כולל אוהדי אוורטון, הקבוצה הנוספת של העיר, ששותפים לזעם. את "הסאן" ניתן להעניש מדי יום.

פרופסור פיל סקראטון, שכתב את הספר המאלף ,"האמת", על האסון, מסכם את הכישלון להעמיד את דאקינפילד וקצינים אחרים לדין. "אני מרגיש שחוסר הצדק היה ממסדי ומקיף, ואם היה פסק דין רק נגד אדם אחד איזה צדק זה היה? המשטרה, האחראים לאיצטדיון, ההתאחדות, הרשות המקומית והאחראים על הבטיחות יצאו ללא הרשעה ולכן הפללתו של אדם אחד לא היתה מביאה לצדק. זה נגמר. אין מה לעשות. נותר רק לקוות שהאמת תצא לאור ממישהו שהמצפון יציק לו, אבל מבחינה חוקית אין עוד מה לעשות".

"אני אשמח אם נקבל התנצלות ונוכל להמשיך בחיינו", אומר גארי ברנס. "אני משער שהפעילות המשפטית תסתיים יום אחד ואז תפקידנו יהיה לחנך אוהדי כדורגל צעירים ולהזכיר להם מה קרה בהילסבורו".

20 שנה של דרישה לצדק לא הקנו לליוורפול ידידים נוספים באנגליה. "כת המוות של הילסבורו", "מתפלשים בסבל", "בכיינים", הם ביטויים שגורים בציבור ובעיתונות הבריטית. בעל טור חשוב התבדח שסרטי זרוע שחורים הם חלק מהציוד התקני באנפילד ובקרוב ישווקו בחנות הקבוצה. גם בקרב אוהדים מתחילים להישמע קולות אחרים. "מה הטעם בקמפיין הזה?", אמר לי עיתונאי אוהד ליוורפול שביקש לא להזדהות מחשש לגורל הקריירה שלו. "אם יעמידו לדין שוטר שלא תפקד וסובל עד היום מרגשי אשם, זה מה שיביא מזור לעיר?".

"אני חושב שהגיע הזמן להמשיך הלאה", אמר לי באומץ לא מבוטל סטיב מקמן, לשעבר קפטן ליוורפול ואוורטון. האסון והעיסוק בו הפכו את ליוורפול לקבוצה מהדרג השני באנגליה. הקבוצה זכתה באליפות האחרונה ב-1990 ולא במקרה אחד השחקנים הבולטים היה רוני רוזנטל הישראלי, שהגיע לקראת סיום העונה כשהוא מנותק לגמרי מהשפעות האירוע. המאמן קני דלגליש, שביקר כל משפחה שכולה, פרש בעונת המשחקים הבאה, וליוורפול הפכה לאנייה ללא קברניט, כדברי אחד השחקנים. ההלם חלחל לכל רובד במועדון, תהליך חילוף הדורות שובש וליוורפול איבדה את דרכה על הדשא.

גם מחוץ לתחומי המגרש חוסל יתרונה של ליוורפול. בעקבות האסון הוקמה ועדת טיילור, שהמליצה על מודרניזציה של המשחק, ועם כניסת הכסף הגדול של רשת "סקיי" והקמת הפרמייר-ליג החל עידן חדש בכדורגל האנגלי. בליוורפול היו עסוקים באבל ובזעם, במנצ'סטר השכנה היו מוכנים לרגע הזה. יונייטד הפכה לענק כלכלי, ממוסחר להפליא (או להחריד) ויצרה פער ניכר מליוורפול. הילסבורו הביא לשינוי הגדול וגם גרם לכך שליוורפול תנצל אותו בצורה פחות טובה ממתחרותיה.

הגישה לא השתנתה בהרבה מאז. כששחקני הקבוצה חזרו לעיר אחרי הזכייה בליגת האלופות ב-2005, הגיעו למסע הניצחון יותר ממיליון חוגגים. חנויות הקבוצה במרכז העיר ובאנפילד היו סגורות. הנהלת הקבוצה החליטה שגם עובדי החנויות זכאים לחגוג את הניצחון ואיבדה רווחי עתק. הגישה הרגשנית שאפיינה את התנהלות המועדון לא מתאימה לעידן הנוכחי.

"לסקאוסרים (כינוי מעליב לתושבי ליוורפול) יש זיכרון ארוך, החרם הזה יעבור מדור לדור", אמר לי פרופסור רוגן טיילור מאוניברסיטת ליוורפול, שערך את ספר העדויות על האסון. פעמוני הכנסיות יצלצלו 96 פעם, העיר תעצור מלכת, אנגליה תבוז, ומעל לחנות "קמפיין צדק להילסבורו" יתכנסו לכוס תה המשפחות השכולות היותר מיליטנטיות. בחנות יחולקו סטיקרים הקוראים לצדק ויימכרו מוצרים כדי לממן את המשך המאבק, שסופו ידוע אך בלתי נראה באופק.


אסונות ספורט קודמים

20.10.1982 מוסקווה, בריה"מ. שנים אחרי התפרקות בריה"מ התבררו ממדי האירוע, שהיה לאסון הכדורגל הגדול בהיסטוריה. משחק גביע אירופה בין ספרטק להארלם ההולנדית התקרב לסיום, האוהדים עזבו והשוטרים הורו להם לצאת ממעבר ארוך וצר, שהיה מכוסה קרח חלקלק. כאשר הקבוצה הביתית הבקיעה, ניסו מאות אוהדים לחזור למגרש ודרסו את מי שהיה באמצע. כ-340 איש נהרגו.

24.5.1964 לימה, פרו. פסילת שער בשלהיי משחק של הנבחרת המארחת במוקדמות הטורניר האולימפי נגד ארגנטינה, גרמה להשתוללות ולפניקה ביציעים, שהובילה למנוסה המונית. 318 אנשים נהרגו, לפחות 500 נפצעו.

9.5.2001, אקרה, גאנה. במשחק ליגה בין הארטס אוף אוק ואשנטי קוקוטו זרקו אוהדים בקבוקים וחפצים למגרש. המשטרה הגיבה בירי גז מדמיע לתוך הקהל, ובמהומה שהתפתחה נדרסו למוות 127 אוהדים.

12.3.1988 קטמנדו, נפאל. סופת ברד פקדה את האיצטדיון המקומי, הלא מקורה, והאוהדים החלו לברוח לעבר השערים, שהיו נעולים. לפחות 93 אנשים נהרגו ולמעלה מ-100 נפצעו מרגלי ההמון.

פברואר 1918, הונג קונג. שריפה פשטה ביציעים הצפופים של איצטדיון מרוצי הסוסים 'הפי ואלי'. פרסומים רשמיים דיברו אז על 100 הרוגים, והיו הערכות שהביעו חשש לחייהם של עד ל-590 צופים.

16.10.1996, גווטמלה סיטי, גווטמלה. לא ברור מה החל את המהומה לפני פתיחת המשחק נגד קוסטה ריקה במוקדמות המונדיאל, אבל הצופים נמחצו אל הגדרות, 84 מהם נהרגו, לפחות 150 נפצעו.

11 ביוני 1955, לה מאן, צרפת. מירוץ 24 השעות המסורתי בלה מאן הפך לתאונה המוטורית הקטלנית בהיסטוריה, כשנהג בשם פייר לבה איבד את השליטה על רכבו וטס לתוך הקהל. לבה נהרג ולקח עמו 80 צופים. נתונים: עוזי דן

שאול אדר הוא מחבר הספר "ליוורפול: כדורגל, חיים, ומוות"



דלגליש, מנג'ר ליוורפול שני משמאל, וקלאף, מנג'ר נוטינגהאם, יורדים המומים לנוכח האסון


אוהדי ליוורפול מגיעים לאנפילד כדי להתייחד עם הנספים באסון תצלום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו