בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרשימה של הזנים הפולשים בישראל מונה בין השאר תוכי, יקינטון ונמלה עוקצנית במיוחד

מהים, מהאוויר, מהיבשה - צמחים ובעלי חיים פולשים מאיימים להפר את האיזון האקולוגי ולהכחיד מינים מקומיים. בעולם לוקחים אותם בשיא הרצינות, אבל בישראל קולטים עלייה לתפארת. דעו את האויב

3תגובות

           

"היא הגיעה אלינו בקיץ 2002", מספרת בטון כעוס שולמית רז'בסקי, חברת קיבוץ אפיקים הסמוך לכנרת. "בהתחלה אפשר היה להיתקל בה רק במדשאות, אבל אחרי שני קיצים היא התחילה להיכנס לבתים, לספות, למקלחות. זו נמלה קטנטנה שבקושי אפשר לראות והיא יכולה להיכנס לכל מקום. מטרד איום, פשוט מכה". נמלת האש הקטנה שהצליחה להוציא את חברי אפיקים משלוותם היא אחד מהמינים הפולשים האלימים שנצפו בישראל אי-פעם - והיא אינה היחידה.

"אני חושבת שכולנו צריכים להיות מודאגים", אומרת פרופ' תמר דיין, בעודה מביטה מחלון משרדה הצופה לגן הזואולוגי הירוק של אוניברסיטת תל אביב. "הפלישות הביולוגיות נחשבות כיום בעולם לגורם השני בחשיבותו, אחרי הרס וקיטוע של בתי גידול, בהכחדת מינים מקומיים ומערכות אקולוגיות. המינים הפולשים יכולים להוביל לקטסטרופה גדולה מאוד שבמקומות מסוימים בעולם כבר התממשה".

על פי הערכות, קצב היעלמותם של מינים בעשורים האחרונים הוא פי אלף ממה שהיה אמור להיות ללא התערבות אנושית. מכך, שתופעת המינים הפולשים מסתמנת כאתגר החדש של העולם בכל הקשור לשמירה על הטבע. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הכחדתם של מאות מיני דגי אמנון באגם ויקטוריה שבמזרח אפריקה על ידי דגי נסיכת הנילוס, אותם הביא האדם כדי להעשיר את הדגה המקומית. דוגמה נוספת היא הנמייה ההודית, שהובאה לאיים הקריביים בתור מדביר חולדות וחיסלה מינים של עופות מקנני קרקע וזוחלים מקומיים.

כיום מרוכזים הפולשים האגרסיוויים ביותר ברשימת 100 הפולשים המסוכנים שחוברה על ידי צוות עבודה מיוחד של IUCN - האיגוד הבינלאומי לשמירת הטבע. "מין פולש מוגדר כאורגניזם שהועבר על ידי האדם, במתכוון או לא, והתבסס מחוץ לתחום הגיאוגרפי שלו תוך שהוא משפיע על הסביבה החדשה שלו", מסביר נועם לידר, האקולוג הראשי ברשות הטבע והגנים. "לא מדובר בפרט אחד שברח מכלוב ואין לו יכולת להתרבות, אלא על אוכלוסייה שמתחרה עם המינים המקומיים על בתי גידול".

מלבד העברה בלתי מכוונת בדרכי המסחר, יש מינים פולשים שהובאו במתכוון ותחת פיקוח, בדרך כלל למטרות הדברה ביולוגית או כחיות מחמד. הבעיה מתחילה כשהם מתרבים בטבע. "קורה שפותחים בישראל מטען עץ מדרום אמריקה ויוצאים ממנו עכבישים, לטאות ונמלי אש מהג'ונגל", אומר לידר. "אבל אנחנו חייבים להשיב לאותם פולשים מלחמה, להשמיד את כולם - תוכים, צבים וצמחים. אי-עשייה כזאת תביא להשמדה של המינים הישראליים. אם אני לא מטפל בפולשים אני הורג למעשה את המינים המקומיים".

בוועידת כדור הארץ שהתקיימה ב-92' בריו דה ז'ניירו, ברזיל, נוסחה אמנה העוסקת בהיבטים של שימור המגוון הביולוגי, שעליה חתומה גם ישראל. בסעיף 8H של האמנה נדרשים הצדדים החתומים לפעול ככל יכולתם במטרה "למנוע החדרת מינים זרים, לקיים בקרה עליהם או לבער את אלה המאיימים על מערכות אקולוגיות, בתי גידול או מינים מקומיים".

חלק מהבעיה היא החקיקה, או יותר נכון היעדרה. "תופעת הפלישות הביולוגיות לא מוכרת היום בחוק הישראלי", אומרת רונית ג'וסטו, דוקטורנטית בחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "חוקים כמו חוק הגנת חיית הבר, חוק הגנת הצומח ופקודת הדיג, שנועדו למטרות מסורתיות של מסחר והגנה על מינים בסכנת הכחדה או הגשמת מטרות חקלאיות, לא מתייחסים באופן מפורש לסיכונים האקולוגיים של מינים פולשים ולתופעת הפלישה הביולוגית שהיא בעיה יחסית חדשה".

לפי ג'וסטו מדינות כמו בריטניה, הוואי, אוסטרליה וניו זילנד נתנו מענה לבעיה כבר לפני עשור, כשהכניסו לספר החוקים שלהם התייחסות ספציפית לנושא. "אנחנו נמצאים בפיגור גדול", היא קובעת. "מסחר והפצה של מינים זרים מותרים כיום במסגרת החוק, ולגופים האחראיים בישראל אין סמכות מפורשת לאסור כניסה של מינים במידה שהיא מתנגשת עם חוקים אחרים. כלומר, בהתנגשות אינטרסים בין שמירת הטבע לבין מטרות מסחריות, המסחר יגבר בדרך כלל. אין לנו אפילו רשימה פורמלית של מינים פולשים מסוכנים".

בעיה נוספת בפיקוח על אותם מינים פולשים בישראל נובעת מכך שהאחריות מתחלקת בין מספר גופים. "יש מינים של צמחים הנמצאים באחריות של קק"ל, יש צמחים שבאחריות משרד החקלאות, הדגים הפולשים נמצאים תחת אחריות ענף הדיג, ואנחנו, רשות הטבע והגנים, אחראים על יונקים, עופות זוחלים ודו-חיים", אומר לידר. "גם אם יש הבנות בין כל הגופים, החלוקה הזאת לא אפקטיווית. למרות שאנחנו יוצאים כל הזמן למבצעי עקירת השיטה הכחלחלה בכל השמורות, או לוכדים כל הזמן עורבים הודים באילת, זה לא מספיק. ברגע שמין פולש התבסס - זו הופכת להיות מלחמת התשה ארוכת טווח. הפתרון האולטימטיווי הוא למנוע מלכתחילה את הכניסה של אותם מינים, וזה יכול להיעשות רק אם המדינה תבין את חומרת הבעיה ותיצור מנגנון אחד שירכז את כל הפעילות נגד המינים הפולשים".

ד"ר יעל גבריאלי, מנהלת קמפוס טבע באוניברסיטת תל אביב, נלחמת שנים באדישות של החברה הישראלית לתופעת המהגרים החדשה. "רוב כניסות המינים הפולשים לישראל נעשות על ידי אנשים תמימים שלא מתכוונים ליצור נזק", היא אומרת. "מינים פולשים בולטים בישראל כמו תוכי הדררה שוחררו מכלובים והתבססו בטבע. יש גם איזה חוסר הבנה כללי, אני רואה למשל גינה אקולוגית בבית ספר שבבריכה שלה שתלו את יקינתון המים, שהוא מין פולש מסוכן מאוד. בכל משתלה בארץ נמצאים מינים פולשים למכירה".

לדעתה של גבריאלי, ההסבר לאדישות הוא תרבותי. "הרעיון להביא מישהו זר ולאקלם אותו זה דבר שטבוע בתרבות שלנו. יש מדינות שמאוד גאות בטבע המקומי שלהם. יש מדינות המנהלות מלחמות חורמה נגד מינים פולשים שפוגעים בטבע. האנגלים, למשל, השמידו את הנוטריה, מכרסם גדול, שפלש גם אלינו. הם ירו בהן אחת-אחת. אבל אנחנו, מדינת הגירה, חיים על מיתוס של הפרחת השממה. הטבע המקורי לא כל כך נראה לנו, רצינו לעשות אותו קצת אחר, ירוק יותר. הבריטים התחילו כששתלו פה את השיטה הכחלחלה ואנחנו המשכנו. אנשים רצו להביא את הנוף מאירופה, וככה קיבלנו חורשות של אורנים".

1. נמלת האש הקטנה

היא נחבאת בין בולי עץ, עלים נושרים, אבנים או סדקי הקירות. צבעה אדמדם, גודלה 2-3 מילימטרים ועקיצתה כואבת. נמלת האש הקטנה (wasmannia auropunctata) השתקעה בקיבוץ אפיקים לפני כשבע שנים - ולא נראה שהיא מתכוונת לעזוב. "בשלב מסוים הצלחתי לזהות טור של נמלים כאלה אצלי בבית", מספרת החברה שולמית רז'בסקי. "מיד אספתי אותן לכלי ושלחתי למכון הוולקני. משם הן נשלחו למחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב יחד עם מכתב מיילל שלי".

"כששמעתי מאנשים מאזור עמק הירדן על עקיצות נמלים לא התייחסתי לזה בכובד ראש, כיוון שידעתי שאין נמלים עוקצות בישראל", מודה פרופ' אברהם חפץ, מומחה לאנטומולוגיה (חקר החרקים). "לכן כשהגיעה הדוגמה מהקיבוץ די הופתעתי - הבנתי שיש לנו פה סיפור חדש".

התחקות אחר עקבותיו של המין הפולש הובילה למנסרת עץ בקיבוץ, שאליה הגיע עץ מכל העולם. בדיקה גנטית גילתה שמקורה של הנמלה בברזיל, ממנאוס שעל גבול האמזונס - אחד המקומות שמהם יובאה סחורה לאפיקים. מה שנראה בתחילה כבעיה מקומית הפך לבעיה רחבה הרבה יותר. "כיוון שקיבוץ אפיקים סיפק עץ לכל מיני אזורים בארץ, נמלת האש כבר תפסה טרמפ למקומות נוספים", אומר חפץ. "היום יש לנו תצפיות ודאיות של הנמלה בקיבוצים כמו דפנה בצפון וניר-עם בדרום. פרט לעובדה שהנמלה הזאת מזיקה לבני אדם, המין הפולש הזה ידוע כאגרסיווי כלפי מינים אחרים בסביבתו. במקומות שבהם נמצאת נמלת האש הקטנה אוכלוסיית בעלי החיים על הקרקע - כמו עכבישים, נמלים וחיפושיות - יורדת באופן דרסטי. הנמלה הזאת עושה סטריליזציה לאזור שבו היא חיה".

חזרה לתפריט

2. יקינתון המים

בהתפשטותו האדירה של יקינתון המים (eichhornia crassipes), צמח מים צף בעל עלים רחבים ופריחה סגלגלה-ורודה, ניתן לצפות בבירור בנחל נעמן שבגליל המערבי ובתעלות ניקוז ביסוד המעלה ובאזור השרון. היקינתון, שיובא לישראל כצמח נוי ונמכר כיום בכל המשתלות בישראל, הושלך למקורות המים ככל הנראה על ידי עוברי אורח והחל להתפשט.

לדברי היועץ האקולוגי ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור, ללא שליטה עשויים יקינתוני המים לכסות אגמים, נחלים ובריכות באופן מוחלט ולגרום לנזק אדיר. "הצמח הזה מתפתח מהר כיוון שהוא נמצא במערכת אקולוגית שאין לו בה אויבים", אומר דופור-דרור. "אין פטריות שפוגעות בו ואין חיות שאוכלות אותו. מספר הפרטים באוכלוסייה נתונה יכול להכפיל עצמו כל חמישה ימים".

יקינתון המים, שנכלל ברשימת מאה המינים הפולשים המסוכנים ביותר בעולם, משנה את התכונות הפיזיות של המים, את הטמפרטורה ואת ריכוז החמצן במים, וכתוצאה מכך פוגע בחיים בו. אולם לדעתו של דופור-דרור, אפשר עוד להכניע את הפולש הסגול: "מכיוון שהמוקדים שבהם הוא נמצא עדיין מצומצמים ומקורות המים שלנו קטנים, אפשר לשלות אותו באופן ידני. איסוף כזה כבר נעשה בכמה מקומות על ידי רשות הטבע והגנים והקרן הקיימת, אבל גם במקומות כאלה, כמו בנחל נעמן, היקינתון חזר. אם לא נמשיך במאמץ ובבקרה הסבירות שהפלישה תתרחב ותגיע לכנרת גבוהה מאוד. כשהיקינתון יגיע לכנרת כבר נהיה בבעיה גדולה הרבה יותר - אז לא נתמודד רק עם בעיה אקולוגית, אלא גם עם בעיית שאיבת מים חמורה, כיוון שהצמח הזה סותם בקלות מתקני שאיבה".

חזרה לתפריט

3. דררה מצויה

"ב-62' הבאתי מפרס את שלוש זוגות הדררה הראשונים", מספר בגאווה יוסי צחור, גמלאי צה"ל מנהריה וחלוץ מגדלי תוכיי הדררה (psittacula krameri) בישראל. "היו אז תוכים מעטים מאוד בארץ, והדררה היה הרבה יותר יפה וגדול. התגובות היו נפלאות. מגדלי ציפורים מושבעים הגיעו אלי כדי לראות את הציפורים החדשות. היום דררות זה כבר תחביב של המונים".

את אחד מהזוגות נתן צחור לחבר שהתגורר בתל אביב, אך השניים ברחו והחלו להתרבות באזור בית הספר החקלאי מקווה ישראל. כמעט עשרים שנה מאוחר יותר החל יבוא מסיווי של דררות מאיראן, ופרטים שברחו מכלובים של מגדלים פרטיים ביססו קהילות הולכות וגדלות. הן התפתחו בעיקר לצד מקווי מים לאורך עמק הירדן והיום אפשר למצוא אותן בכל חלקי הארץ: רמת גן, הגליל המערבי ופארק הירקון.

מעבר למזג האוויר הנוח, אחת הסיבות המרכזיות שהדררה התבססה בישראל באופן יוצא דופן טמונה בגינון הטרופי הזר - ללא עצי האקליפטוס והאזדרכת, נראה שהתוכים לא היו משתקעים כאן והופכים לאחד ממזיקי החקלאות הבולטים. "אני אוהב מאוד את הציפור הזאת", יוצא צחור להגנתה של הדררה. "אני אוהב את יופיה ואת קולה הנעים. אני הרבה יותר מוטרד מהכמויות האדירות של העורבים שהתרבו אצלנו והפכו לאויב של ציפורי השיר הארצישראליות. מבחינתי, הדררה הפכה לציפור ישראלית שלא צריכה להתנצל על קיומה בפני אף אחד".

חזרה לתפריט

4. שיטה כחלחלה

פריחתה הצהובה של השיטה הכחלחלה (acacia saligna) מתגלה בחודשים אלה כמעט בכל אזור בארץ. העץ, שהוכנס לישראל על ידי הבריטים בתקופת המנדט כדי לייצב דיונות נודדות ולמנוע סחיפת קרקע באזור ההר, הפך בשנים האחרונות לגורם הרסני למערכות האקולוגיות והנופיות של ישראל.

"קק"ל, שאימצה את מדיניות הייעור הבריטית, המשיכה בשנות השישים של המאה הקודמת לשתול את השיטה הכחלחלה במקומות שונים בארץ כמו בהרי ירושלים ובחולות אשדוד-ניצנים", אומרת פרופ' פועה בר, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "חורשות אלה הפכו מקור להפצת המוני זרעים והצמח בכללותו. כל אזור החוף ואזור שער הגיא, לדוגמה, מכוסים בחורשות צפופות של שיטה שהתפשטו באופן ספונטני".

כיום השיטה הכחלחלה, עץ שמקורותיו בדרום-מערב אוסטרליה, היא אחד מהמינים הפולשניים בעולם ובעלת השפעה משמעותית ביותר על הנוף ומגוון המינים הישראלי. "השיטה השפיעה לרעה באופן בולט על המערכות האקולוגית של מישור ההחוף", מוסיפה בר. "באזור חולות ניצנים ופלמחים, שהן שמורות טבע, ניתן לראות בבירור כיצד מגוון בעלי החיים והצמחים האופייניים לחולות נעלמו כתוצאה מהשתלטותה. במקום ירבועים וגרבילים יש חולדות ובמקום נחש החולות, שאינו ארסי, מצוי בשפע הצפע הארצישראלי, שידוע בארסיותו. גם החול ונוף הדיונות נעלמו.

"תופעה דומה מתרחשת בגב ההר ובאזורי מעיינות, כמו עינות גיבתון ממזרח לרחובות. לרוע המזל קשה היום לטפל בבעיה מאחר שהעץ השאיר את חותמו בבנק הזרעים שבקרקע. כל עץ יוצר בשנה מיליוני זרעים שנשארים חיוניים עשרות שנים. זו חבית נפץ שבמידה רבה כבר התפוצצה, את הנזק שהיא יצרה כמעט שאי-אפשר יהיה לתקן".

חזרה לתפריט

5. נוטריה

הנוטריה (myocastor coypus) היא מבין היונקים הנפוצים ביותר בישראל - וכן מבין מיני הפולשים הבולטים והמוכרים בישראל. היא יובאה לארץ מארגנטינה באמצע המאה ה-20 עבור תעשיית הפרווה, אבל גידולה הופסק מאחר שהתברר שבאקלים המזרח-תיכוני צימחה פרווה גסה שלא מתאימה לעיבוד תעשייתי.

מספר פרטים שהצליחו להשתחרר מחוות הגידול בצפון התרבו בטבע, והיום עומד מספרן של הנוטריות על אלפים. אפשר לצפות במכרסם הגדול ליד אזורי מקווי מים מתוקים במישור החוף, עמק החולה, עמק יזרעאל ועמק בית שאן, בהם הוא מוצא צמחי מים שמהם הוא ניזון. מבחינה זאת נחשבת הנוטריה לחיה המסתפקת במועט, האוכלת כמעט כל מזון מהצומח ועל כן מסתגלת בקלות יחסית לאזורי מחיה מגוונים.

אורך גופה הוא 45 סנטימטר, אורך זנבה הוא 30 סנטימטר ומשקלה הממוצע הוא ארבעה קילוגרמים. בכל הריון הנמשך כארבעה חודשים וחצי נולדים בין ארבעה לשמונה ולדות שאחרי חודשיים הופכים לעצמאיים. "היא חיה במחילות שהיא חופרת בגדות מקווי מים, ולכן לעתים עושה נזקים לבריכות דגים כשהיא יוצרת מעברי מים ביניהן", אומר אסף מירוז, זואולוג מהחברה להגנת הטבע. "אבל הנזק הגדול ביותר שהיא יצרה הוא אקולוגי - פגיעה במיני צמחי מים שהיא אוכלת. את מיני הנופר היא הביאה כמעט לסף הכחדה. לא סתם בפלורידה נותנים לציידים פרס של חמישה דולר לכל זנב של נוטריה".

חזרה לתפריט

6. כנפון זהוב

בשנות פלישתו הראשונות כינו אותו "סביון אפריקאי" ולאחר מכן גם "סביון אמריקאי". כנפון זהוב (verbesina encelioides), עשבוני חד-שנתי הגדל באזורי בר מצפון מקסיקו ועד דרום מזרח ארצות הברית, גדל היום בישראל באזוריים החקלאיים במישור החוף, עמק חפר והנגב המערבי. ההערכה היא שזרעיו של הכנפון הזהוב חדרו לישראל בשנות ה-70 בתערובות זרעים לחקלאות או כמזון ציפורים. מאז מתפשט הצמח בעל הפרחים הצהובים ללא הפרעה, בזכות יכולתו להתמודד עם תנאי יובש קשים.

קשה מאוד למנוע פלישה של כנפון זהוב, כיוון שהוא גדל מהר וכל פרח יכול ליצור כ-300 זרעים המתעופפים ברוח. הדבר מדאיג יותר כיוון שהכנפון מאיים על הצמחייה הטבעית באזורים שאליהם הוא פולש בזכות תכונות אללופתיות - שחרור חומרים כימיים המונעים נביטתם של צמחים אחרים בסביבתו.

היום נחשב הכנפון כאיום העיקרי על שמורת טבע חולות עגור שליד ניצנה. "קל לו להתבסס בעיקר בשטחים חקלאיים שננטשו במערב הנגב", מספר צור מגן, אקולוג מחוז דרום של רשות הטבע והגנים. "הוא משתלט על שטחים והופך בהם למין דומיננטי, כמעט יחיד. שאר המינים באזור, שהוא אחד המקומות עם המגוון הביולוגי הייחודי בישראל, פשוט נדחקים. אם התהליך הזה ימשך אני צופה איום לאיריס הנגב, למשל. עם המגוון הביולוגי שייפגע עשויים להיעלם לנו בשלב מסוים גם בעלי החיים שתלויים בו, כך שנקבל בית גידול עני".

נוספת לכך הכוונה לסלול את כביש 10 לאורך הגבול בין רפיח לניצנה: "עיבוד החולות לצורך סלילת הכביש יאיץ באופן משמעותי את התפשטותו של הוורבזינה בקו הכביש", אומר מגן, "מה שצפוי להביא לזה שכל גוש החולות של שמורת עגור יכותר על ידי הפולש הצהוב".

חזרה לתפריט

7. צרעת העפצים

שני מינים של צרעות העפצים התבססו בשנים האחרונות בישראל: צרעת עפצי היבלות וצרעת החטטים. שני המינים חדרו לישראל ב-2000 מאוסטרליה והעמידו את כל חורשות ויערות עצי האקליפטוס בסכנת הכחדה. "אנחנו היינו הראשונים שגילינו את התפשטות צרעת עפצי היבלות וצרעת החטטים מחוץ לבית הגידול המקורי שלהן באוסטרליה", מספר פרופ' צבי מנדל מהמחלקה לאנטומולוגיה במכון הוולקני. "מצאנו אותה בעמק הירדן ובאזור מועצה אזורית גזר. איננו יודעים בדיוק כיצד חדרו שני המינים האלה לישראל, סביר להניח שהצרעות 'הצטרפו' לטיסות בינלאומיות מאוסטרליה".

מדובר במזיקים אלימים לעצים ומטרידים במיוחד. "ב-2003, בשיא התפוצה של צרעות העפצים בישראל, סגרו בגללן בתי ספר בפתח תקוה ויהוד", מוסיף מנדל. "הצרעות, שאורכן כמילימטר, היוו מטרד קשה בכך שחדרו לעיניים ואוזניים של ילדים. מעבר לזה, הגילוי שלהן מחוץ לאוסטרליה היה מדאיג מאוד בגלל הנזק הכבד שהן עלולות להמיט על עצי האקליפטוס - שהם בעלי חשיבות ליערות הנטועים בישראל, למרעה הדבורים כאן ובעיקר לתעשיית העץ העולמית שהאקליפטוס הוא אחד מעמודי התווך שלה".

העפץ הנוצר על ידי צרעות אלו הוא מעין גידול סרטני המתפתח על הצמח בתגובה לגירוי או פעילות של אורגניזם זר. התפתחות המונית של העפצים גורמת לעצירת התפתחות הלבלוב הצעיר, להתייבשות העלים ונשירתם. "במהלך השנים האחרונות התפשטו שני מיני הצרעות לכל מרחב הנטיעות של האקליפטוס בישראל", אומר מנדל. "קצב ההתפשטות של הצרעות היה מהיר ביותר והן מצויות כיום בכל מקום שבו נטועים העצים".

מלבד זיהוי הפולשות האוסטרליות, מצא צוות מחקר של מנדל פתרון לבעיית הצרעות הפולשות - בתום שבע שנות מחקר נמצאו באוסטרליה צרעות טפיליות הניזונות מצרעות העפצים. בשנים האחרונות הן אוקלמו בישראל וכך נמנעה, לדעת החוקרים, בעיה כלכלית ואקולוגית.

חזרה לתפריט

8. חדקונית הדקל האדומה

"כמו גפילטע פיש, היא הגיעה אלינו כמתנה הממולאת בהפתעות לא נעימות", מספרת בחיוך ד"ר ויקטוריה סורוקר, אנטומולוגית מהמכון הוולקני. מוצאה של החדקונית (rhynchophorus ferrugineus), מין פולש של חיפושית, במזרח אסיה. החיפושית אדמדמה-חומה ובמזרח הרחוק משמשים זחליה למאכל אדם. היא ניזונה מדקלים ופוגעת בעיקר בדקל הקנרי. בישראל התגלתה לראשונה ב-99' באזור ים המלח, ואילו בבקעת הירדן ובאילת הודברה בפעולה נמרצת עליה ניצחו השירותים להגנת הצומח של משרד החקלאות בשיתוף מגדלי התמר. ההערכה היא שהחדירות הראשונות של החדקונית לישראל היו בחוטרי תמרים נגועים שהובאו כשי לתושבים בישראל.

חדקונית הדקל האדומה היא מחסלת שקטה. היא מטילה את ביציה לתוך גזע הדקל, והזחלים הבוקעים מכרסמים את "לבו" וכך בעצם הורגים את צמרתו ואותו תוך זמן קצר. "הבעיה שלנו", מסבירה סורוקר, "היא שכשהחיפושית הזאת מתחילה במלאכת הנזק הדבר אינו ניכר. לרוב כשמתגלה הנזק - צמרת הדקל המתייבשת - כבר מאוחר מדי להציל את העץ".

לא רק התמרים וייצוא שתילי דקלים, שהם מהגידולים הרווחיים ביותר בחקלאות הישראלית, עשויים להיפגע - השמדת עצי הדקל עלולה לשנות את הנוף הים תיכוני כולו, שינוי שניכר כבר באיים הקנריים, בספרד, באיטליה, בטורקיה וביוון, מדינות אליהן פלשה החדקונית.

חזרה לתפריט

9. עורב הודי

"ב-76' נהגנו לחכות לארבעה העורבים ההודיים על החוף הצפוני של אילת ליד הגבול עם ירדן", נזכר אוהד הצופה, צפר מושבע ואקולוג ברשות הטבע והגנים. "הם היו מגיעים בבוקר בתעופה מעקבה אל המזבלה העירונית של אילת, שם היו ניזונים ואז חוזרים בחזרה לירדן".

אותה רביעיית עורבים הודים (corvus splendens) מונה היום מאות פרטים המרוכזים בעיר אילת בלבד. "באילת הפך העורב ההודי למטרד אמיתי", מספר הצופה. "מעבר לזה שהוא קורע שקיות אשפה תוך כדי חיפושיו אחר מזון, הוא גם תוקף אנשים וחיות מחמד בעיר. נרשמו עשרות התקפות כאלה. המין הזה פולש כמעט לכל הארצות סביב האוקיינוס ההודי. אלינו הוא הגיע מעקבה, לשם כנראה מצא דרכו כנוסע סמוי באוניות שעגנו בנמלים בהודו או במפרץ הפרסי. זה עורב אפור ושחור, לא מעניין במלוא מובן המלה. ברור לי שאם לא היינו מנהלים נגד העורבים ההודים מלחמה עיקשת הם היו מתרבים לאלפי פרטים ואולי אפילו מתפשטים צפונה בערבה ובסוף גם לים התיכון".

המלחמה נגדם היום כוללת ירי והריסת קנים. "אבל זו לא רק בעיה מקומית, העורב ההודי הפך לבעיה אוניוורסלית כמו רוב המינים הפולשים", אומר הצופה. "המין חומס קנים, ביצים וגוזלים של עופות אך גם את מרכולתם של אנשים בשווקים בחוצות ערים, מזיק לגידולים חקלאיים ומטריד עוברים ושבים. בקייפטאון שבדרום אפריקה נלחמים בו על ידי רעל מיוחד, בתימן בירי ובמערב אוסטרליה יש כוח משימה האמור לירות בעורבים המגיעים לחוף".

חזרה לתפריט

10. חוטית נודדת

"אולי מכיוון שאנחנו חיות יבשה אנחנו מתעניינים פחות בים, אבל בים התיכון שלנו נמצא מספר המינים הפולשים הגדול ביותר על פני כדור הארץ", אומרת ד"ר בלה גליל, ביולוגית ימית מהמכון הלאומי לאוקיאנוגרפיה שבחיפה.

החוטית הנודדת (rhopilema nomadica), מין של מדוזה, היא אחד מהמינים הפולשים המוכרים ביותר. הוא מופיע כמעט כל קיץ בנחילים ענקיים באורך של למעלה ממאה קילומטר ורוחב של שני קילומטרים: "אני מאמינה שכל מי שרחץ בים התיכון נפגש במדוזה הזאת והיא השאירה בו זיכרון צורב", אומרת גליל.

בעבר היתה החוטית הנודדת מוכרת רק באילת, אבל בשל פתיחת תעלת סואץ היא הגיעה גם לחופי מישור החוף בשנות ה-70. "החוטית הנודדת הפכה בעולם לאחת הדוגמאות הבולטות למין פולש", מוסיפה גליל. "יש לנו קטסטרופה והיא נובעת מתעלת סואץ ומהתנאים המיוחדים של הים התיכון, שהוא מלוח וחם יותר. רוב רובם של כ-600 המינים הפולשים שנכנסו לים התיכון חדרו דרך תעלת סואץ, שאנחנו נמצאים בפתחה. וזו לא תוספת מבורכת, אותם מינים פולשים מחקו כמה עשרות מינים מקומיים. מהסיבה הזאת באירופה, צפון אמריקה ואפילו באסיה, מסתכלים על מה שקורה אצלנו כדוגמה של הפרעה משמעותית לשיווי המשקל בים".

חזרה לתפריט

11. מיינה מצויה

מוצאה של המיינה המצויה (acridotheres tristis) בתת-היבשת ההודית, והיא נחשבת לאחד המינים הפולשניים המסוכנים והמזיקים ביותר מבין העופות. מין זה יובא לאוסטרליה כטורף טבעי של מזיקי חקלאות, אבל במהרה התבררה פעילותו ההרסנית כמכחיד מיני ציפורים מקומיות. לישראל דווקא הגיעה המיינה באמצע שנות ה-80 כציפור נוי, שאוכלסה בצפארי בפארק הירקון בתל אביב. משם ברחה או שוחררה בסוף שנות ה-90 והחלה את התפשטותה מתל אביב לגוש דן ומשם צפונה, דרומה ומזרחה. היום נמצאות המיינות בעיקר סביב מגורי אדם, בכל הארץ.

למיינה, ציפור שיר, מראה זרזירי קלאסי. הציפור בעלת הצבעים האפורים-כהים והרגליים והמקור הצהובים ניזונה ממזון מגוון שכולל זרעים, פירות, חרקים, שלשולים וצוף. כמו ברחבי העולם, ידועות המיינות כמתחרות עם מינים מקומיים על מזון ואתרי קינון וכמעבירות של מלריה של עופות. עיקר הנזק של המיינה בישראל הוא השתלטות על אותם חורי קינון של מינים מקנני חורים מקומיים: דרור הבית, ירגזי מצוי ונקר סורי, וטריפת גוזליהם. לאחרונה אף דווח על מקרה טריפה של חוחיות, מין שנעלם מאזורים רבים בארץ.

מעבר לבעיה האקולוגית הכרוכה בפלישת המיינות, הצפי הוא כי מינים אלה יהוו בעתיד הקרוב סיכון גם לענפי החקלאות, בשל אהבתן לניקור פירות עסיסיים. כרגע המיינות מרוכזות באזורי ישוב, אבל עם התפשטות מרחבית ומספרית של המין גם לאזורים חקלאיים, יהיה צורך להשקיע משאבים רבים בהדברתם כדי למנוע נזק כלכלי גדול.

חזרה לתפריט

הדור הבא שחף צהוב רגל

כמה מדיירי הרחובות יהושע בן נון, בזל וארלוזורוב, שבמרכז תל אביב, התעוררו בשבועות האחרונים לקול צווחות ציפורים אקזוטיות. צווחות עזות, בעלות צליל ייחודי שהופק על ידי שחפים צהובי רגל. צפרים חובבים מהשכונה אף תיעדו במצלמותיהם לפחות שני פרטים שונים של העוף הימי הגדול, שנוהג לנדוד באזור רק בחודשי החורף.

יובל דקס, מדריך בכיר במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע: "בשנה שעברה נצפה זוג מקנן על גג בצמוד לדוד שמש בשכונת מעוז אביב. אולי הם צאצאים של שחפים צהובי רגל מהגן הזואולוגי הקרוב, מאוניברסיטת תל אביב, אולי מדובר בפרטים נודדים שהחליטו לעצור ולהשתקע. בערים גדולות באירופה ובאגן הים התיכון כמו באיסטנבול וקופנהאגן השחף הזה כבר השתלט על אזורים שלמים, ולכן לתצפית הזאת חשיבות מאוד גדולה. אולי היא המבשרת על התפשטות המין הזה גם בתל אביב".

לדעתו של דקס, פלישה של שחפים צהובי רגל עלולה להיות הרת אסון עבור אוכלוסיית הציפורים המקומית, אך גם בני אדם עלולים להינזק ממנה. "זו ציפור מאוד אסרטיווית בעלת יכולת הסתגלות גבוהה. היא אינה חוששת מבני אדם, היא אוכלת שאריות מזון ומקננת בקלות על גגות בתים. לתל אביב יש תנאים אופטימליים להשתקעות שלה".

שחפים צהובי רגל מקננים רק בצפונה של הארץ, בדרך כלל באיים קטנים ונטושים. תל אביב ומרכז הארץ אמורים להיות מחוץ לטריטוריה שלהם, במיוחד לאחר תום עונת הנדידה, שהסתיימה זה מכבר.

ד"ר יוסי לשם מאוניברסיטת תל אביב, המנהל את המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון, מציע לחכות עד הקיץ לפני שמכריזים על השחף צהוב הרגל כפולש החדש. "זו באמת תצפית חריגה לעונה זו, אבל כבר היו דברים מעולם. זו אוכלוסייה שמתפשטת וחוזרת. בשנות השבעים היו שחפים כאלה מעל אזור חירייה. אם מדובר על התפשטות מחודשת, אז חייבים לטפל בנושא בהקדם. יהיה צורך לחסל אותם ומהר. הם עושים נזק לתעופה האזרחית והצבאית ופוגעים באיכות החיים של תושבי האזורים האלה".

חזרה לתפריט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו