בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתום מלחמת יום כיפור החליט יוסף האפרתי לצאת לגבול וללמד חיילים. זה היה סופו

מלחמת יום הכיפורים כבר נגמרה, ויוסף האפרתי, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, הישראלי הכי יפה ואיש רוח שמעטים כמוהו בעולם, התחיל ללמד מורים לספרות, הראה למנחם פרי איך לחשוף את יונה וולך ועזר לרותי, אהבת נעוריו, בגידול ארבעת ילדיהם. אז מה לכל הרוחות היה דחוף לו להתנדב לצאת למילואים ולהרצות בפני חיילי גולני במובלעת הסורית?

2תגובות

"בגיל 43 - בארצות שמכנים מתוקנות - עוסקים מרצים לספרות בהרצאותיהם ובמחקריהם. הם עושים זאת בין כותלי המכללות. הם אינם עולים על רמה זרועה סלעי בזלת שטרם נחלצה מעבותות חורף הררי כדי להביא תרבות לחיילים. הם אינם מוצאים את מותם בהפגזות. למרבה הצער איננו מדינה מתוקנת. אחרת לא היינו מאבדים מרצים לספרות שכוכבם דרך בשמי החקר האקדמי במלחמות מחץ ובמלחמות התשה. אחרת לא היינו מגירים את דמם של מיטב בנינו, אם מרצים ואם שאינם מרצים, במלחמות" (משה דור, 1974)

בבוקר שבו התייצב יוסף האפרתי למילואים לקחה אותו אשתו מביתם בגבעתיים לתחנה המרכזית בתל אביב. רותי על ההגה, הוא לצדה ומאחור בנם הקטן, גיא, בן שלוש. בהתקרבם לתחנה זיהו את האוטובוס הנוסע צפונה כבר עומד ליד הרציף והאפרתי ירד במהירות מהמכונית, הניח את התרמיל על כתפו ורץ לעברו. הכל התרחש בחופזה, בלי שהחליפו לא נשיקה ולא שלום.

רותי נתקפה הרגשה רעה. אחרי שמצאה סוף סוף חניה הזדרזה לרציף בתקווה "להיפרד הפעם כמו שצריך", היא אומרת, אלא שלאכזבתה האוטובוס נסע. באוחזה חזק יותר ביד בנה, עלו בעיניה דמעות. "מה את בוכה", היא זוכרת שהלקתה את עצמה, "בעוד שבוע הוא חוזר, מה כבר יכול לקרות", ובכיה רק גבר.

היה זה אביב 1974. חזית הדרום היתה שקטה מאז נחתם באמצע ינואר, בתיווך קיסינג'ר, הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, אולם ברמת הגולן ובמובלעת, השטחים שנכבשו במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא רק שלא נדמו התותחים אלא שבחלוף החורף אף הגבירו הסורים את עוצמת האש. השהות במובלעת הפכה קטלנית. בחודש מארס נהרגו בה חמישה חיילים, באפריל 19 ובמאי, המועד בו נגמרה המערכה, 20.

בין היעדים שבהם התמקדה הארטילריה הסורית היה תל ענתר, שמקומו בנקודה העמוקה ביותר במובלעת, בפינה הדרום-מזרחית המבודדת שלה, 27 ק"מ מקונייטרה. השהות בתל ענתר היוותה סיוט מתמשך עד כדי כך שרבים מהלוחמים החלו להגיב לאירועים באפאתיות, באדישות שמעבר לטוב ולרע. "אני אישית", כתב חייל גולני, טוראי מוטי לוי, ביומנו, מחברת בית ספר של 40 דף, "הגעתי למצב כזה שבהפגזות שמפגיזים אותנו אני לא מתרגש אלא מתייחס לזה בקור רוח, אפילו שאני בעמדה לא מוגנת וחוטף פגז ישיר וגם כשמדובר על חיים ומוות".

כשד"ר האפרתי מיהר לעלות על האוטובוס צפונה הוא היה גבר בן 43, אב לארבעה וחוקר ספרות בעל קריירה אקדמית מזהירה: ראש החוג היוצא לתורת הספרות הכללית וראש מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל אביב, וגם ראש המגמה להוראת ספרות בבית ברל. למרות כל זאת הוא הפך עולמות אצל שלטונות צה"ל כדי שהתנדבותו תאושר והוא יוכל, במהלך שנת הלימודים, לצאת לחזית בצפון.

מה בער להאפרתי לעזוב הכל בשביל שארית המלחמה? מה בכלל היה לו לעשות שם? במלחמת ששת הימים, בן 36, הוא לחם בחטיבת ירושלים בקרב על ארמון הנציב, אולם אחר כך כבר חדל ללחום ושירת במילואים בבית ספר לפיקוד ומטה. כך גם פסחה עליו מלחמת יום כיפור. ישיבה זו מהצד כצופה במאורעות טרדה את מנוחתו. הוא חש חובה לצאת אל הלוחמים שבעמדות הקדמיות ולהביא להם ד"ש מחיי הרוח, להיות חוליה מקשרת בין העורף לחזית. האפרתי שנא מלחמה אבל אהב חיילים. "לא נשכחתם", ביקש לומר בנוכחותו אצלם בשליחות עצמו.

היה דבר נוסף שגרם לכך שלא ידע מנוח אלא אם כן ייקרא לסדרת הרצאות בקו האש - סיפור חייו הטרגי של דודו יוסף ארליך, אחיה של אמו שפרה. בנו של יוסף, יצחק ארליך, איש פלמ"ח מראשון לציון שהיה קצין תרבות גדודי בחטיבת הנגב, נפל בקרב על משלטי חוליקאת ביולי 1948; הנכד, משה גוטרמן, נצר למייסדי המושבה יבנאל, נהרג במלחמת ששת הימים כשלחם בחטיבת המילואים של הצנחנים בקרב על ירושלים; ויצחק ברעם, בעלה של נכדתו האחרת של ארליך, שהיה נווט פנטום, נפל בשבי בשלהי מלחמת יום כיפור, לאחר שמטוסו נפגע מטיל בגזרת קנטרה. בחלוף חודש, בנובמבר, הוא הוחזר ממצרים ושב במהירות לפעילות בחיל האוויר ולתפקידו הקודם כמדריך בבית ספר לטיסה. באמצע פברואר 74' הוא נהרג בטיסת אימונים בנגב.

האפרתי לא ידע את נפשו. כואב ונסער אמר לרותי שוב ושוב: "זה לא צודק שהמשפחה של דוד יוסף סופגת את כל האבדות ואני יושב בבית, מרצה באוניברסיטה, לא תורם בעצם כלום. גם אני הולך". הוא נשמע נחוש וניכר היה שאין זו גחמה של רגע. "אתה לא נורמלי, יש לנו ילדים קטנים, אתה משאיר אותי לבד", ביקשה רותי להניאו, לשווא. "מבחינתו של יוסי מותו של ברעם היה הקש ששבר את גב הגמל", היא אומרת, "מכאן והלאה כבר אי-אפשר היה לעצור בעדו". זה המינימום שהוא יכול לתרום, הסביר לאשתו. כשסידר את התרמיל לקראת התייצבות הוא נראה היה לה מאושר כאילו יצא למסע מים אל ים בתנועה.

גם מאיר ויזלטיר לא האמין שהאפרתי יוצא למילואים. "צעקתי עליו", אומר המשורר, שהיה חבר קרוב, "שאם הוא היה מתנדב לצאת למלחמה כלוחם הייתי מכבד את החלטתו, אבל להידחף לקו האש בשביל לתת לחיילים הרצאות על ספרות? 'אתה בטוח שזה בדיוק הדבר שהם חייבים?' שאלתי אותו. 'הם היו מעדיפים שתגיע אליהם זמרת. במצבם הם לא צריכים אותך דווקא. אל תהיה אידיוט. לא קראו לך, שב בשקט. את שלך עשית בששת הימים".

מוראות מלחמת 67' היו להאפרתי חוויה מטלטלת. תמונות של חברים לנשק שגופם נקרע לגזרים, לידו ממש, לא הניחו לו והרחיקו אותו ככל האפשר מאופוריית הניצחון. "זה הספיק לי בשביל לפעול כדי לחסוך מהילדים שלי מלחמה", נהג לומר. לקראת הבחירות לכנסת השמינית, כשידידו מנחם ברינקר ביקש לרתום אותו לפעילות במפלגת השמאל החדשה מוקד, נענה האפרתי ללא היסוס. ברשימה שגובשה הוא שובץ במקום 15, אולם בבחירות שנועדו להיערך באוקטובר 73' ונדחו לבסוף לדצמבר נחלה מוקד כישלון צורב וזכתה במנדט אחד בלבד (ח"כ מאיר פעיל).

ויזלטיר אומר שהיה בוטה במיוחד כלפי חברו כי הבחין שהפור נפל. "ניסיתי לטלטל אותו. יוסי לא היה אדם רגשני ופה נראה היה לי שבניגוד לאופיו הוא נפל לבור סנטימנטלי. אני לא יכול להסביר איך קרה מה שקרה, אבל יתכן שיוסי, שתמיד נראה והרגיש צעיר מגילו, חש עלבון קיומי שלא צריכים אותו יותר ולכן הוא קם להתנדב".

עולם משלו

כשנכנס לחדר האוכל בקונייטרה הופנו אליו מיד כל עיני החיילים, שגילם היה כמחצית מגילו. קצינה שישבה בשולחן לצדו הסתקרנה ופתחה עמו בשיחה באשר למעשיו במקום. כשסיפר שהוא צפוי להיכנס למובלעת, היא הזדעקה. "השתגעת? יורים שם כל הזמן", אמרה, אבל הוא חייך. הוא תיכנן לדבר לא על חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, שבהם התמחה, אלא אודות המסה "על חינוך ועל חינוך לערכים" של ס' יזהר שיצאה אז לאור וגרמה, באמיתותיה החריפות, לסערה ציבורית ("צריך לחנך לערכים וגם אפשר", כתב יזהר. "צריך לחנך לערכים אבל אי-אפשר. אפשר לחנך לערכים אבל לא צריך. לא צריך לחנך לערכים וגם אי-אפשר").

בלילה, כשצילצל הביתה, הוא דיווח לרותי שהכל בסדר. בנימה אגבית הוסיף לקראת סיום, "כולם אומרים לי לא לעלות אבל מובן שאני עולה. קיבלתי שכפ"ץ שלא נסגר עלי אבל אל תדאגי'. לפני השינה החל קורא ב"איש החול" מאת א.ת.א הופמן.

מאז ומעולם הילכו עליו ספרים קסם. לא בכדי זכה כבר בגיל שמונה לכינוי "דודה". "יום אחד יוסיק פשוט נעלם", משחזרת אחותו הבכורה, ציפורה זית, בביתה שבקיבוץ גשר. "לאחר שעות של חיפושים מצאנו אותו בלול שהיה בחצר הבית. היה לנו שם גם רפת ופרה, מסביבו עשרות תרנגולות מקרקרות והוא שקוע בעולם משלו". הוא ישב וקרא את "מכתבים מן התחנה", יצירת המופת של הסופר הצרפתי אלפונס דודה.

"הוא היה ילד שקט וחולמני", היא ממשיכה, ותולה זאת באירוע טראומטי. "גרנו אז בגבעתיים, בגבעת קוזלובסקי. חורף אחד, כשוואדי מוסררה עלה על גדותיו והציף את כל השטח, יוסי שהיה אז בגן נפל למים הגועשים והחל להיסחף ולטבוע. אנשים עמדו וצעקו לעזרה, למזלנו היה שם אדם אמיץ, נהג אגד בשם ולקוביצקי, שבלי להסס קפץ לנחל, הוציא אותו חי והביא אותו אלינו". מאז אותו מקרה היה למופנם שבילדים, ואילו ולקוביצקי היה לאורח כבוד בכל שמחה משפחתית, כולל בחתונתו של האפרתי עם רותי ב-53'.

כשנכנס למובלעת ובא בשערי מפקדת גדוד 51 של גולני בספספא, הוא התקבל בלבביות על ידי המג"ד, יודקה פלד, שהתוודע אל האפרתי כשהיה חניך בפו"ם והיה בין אלה שסידרו לו את המילואים. "אתה יוצא לתל ענתר", מסר לו. השכם בבוקר המתין חגיגי ונרגש שיאספו אותו.

"בוקר, שעה 6", כתב לוי ביומנו האישי. "יצאנו לסיור בוקר עד הכפר ספספא שם נמצאת המפקדה. היה שם איזה אדם מבוגר, נאמר לי שהוא עולה יחד איתנו למוצב. שאלתי אותו מיהו. ענה לי: 'אני מרצה, באתי להרצות לכם בתל'. כשדיברתי איתו היתה לי הרגשה מוזרה. דיברתי אליו כאל אבי: 'תשמע לי, לא כדאי לך לעלות למעלה, זה לא בשבילך'. ענה לי בצחוק: 'עזוב שטויות, צריך להעלות לחבר'ה את המוראל'".

למזלם היה בוקר שקט ונטול הפגזות, והאפרתי עבר מהסיור למכלית מים שטיפסה למוצב. העמוק והמאוים מבין מוצבי צה"ל שבמובלעת היה אולי מבצר עיקש ברוחו, אבל בכל הנוגע למחסות ומיגון הוא היה משענת קנה רצוץ. "בונקרים שלא נדע, עכברים היו מתביישים לגור בחורים כאלה", כתב לוי. "יום אחד בשעת הפגזה ישבו בבונקר מ"פ וכמה חבר'ה, פתאום נשמע רעש מוזר מהתקרה. מעיפים מבט, רואים את הבטון פרוץ וראש של פגז מציץ... ממש נס שהפגז לא התפוצץ". עד אז לא היו במוצב נפגעים, אבל לאיש לא היה ספק שהמזל הטוב אוזל.

בהגיע מכלית המים למוצב קפץ ממנה האפרתי והתכונן למפגש הראשון. הוא לא ידע זאת, אבל בגיליון החדש של כתב העת "קשת", שיצא ממש עם גיוסו, פירסם ידידו א"ב יהושע סיפור קצר, "בסיס טילים 612" שמו, ובו תוארה סיטואציה דומה להפליא לשלו: "הארץ נפרשה לפניו, פינות נידחות שלא ידע מעולם, מדלג על הגבעות ומדבר, נושא נאומים לחיילים", כתב יהושע בסיפור. "קהל אחר, לא עוד עשרה תלמידי פילוסופיה שטקסטים מטאפיזיים להם על השולחנות והם מנהלים איתו קרבות עקשניים על כל מלה, אלא שפעת בני אדם צעירים... שמכנסים אותם בפקודה ומושיבים לפניו ודבריו כמו רוח קלה נושבת עליהם. ונוהגים בו כבוד... וכשהוא מגלה התעניינות מראים לו גם את כלי הנשק החדשים..."

"היינו שכנים והפכנו לידידים", מספר יהושע על הקשר שלו עם האפרתי וחוזר לחורף 1960 בירושלים, לשכונה שהיתה לימים לתבנית נוף "שלושה ימים וילד", בין מוזיאון ישראל שהלך ונבנה לקמפוס בגבעת רם. בלילות, הוא זוכר, יללו תנים בשדות המסולעים. "רותי ויוסי נכנסו לגור כמה בתים מערבית מאיתנו, ברחוב נוה שאנן, חודשים ספורים אחרי שאיקה ואני עברנו לשם. מלכתחילה, עוד לפני שדיברנו בכלל וטרם ידעתי מיהו, דמותו מאוד הרשימה אותי. ג'ינג'י יפה תואר, בלורית שופעת, חיוך שובה לב ויחד עם זאת משהו מאוד בסיסי בו אומר תקיפות ועוצמה. אני זוכר אותו מטפס ברגל מדי בוקר על הגבעה בדרכו לאוניברסיטה, כינינו אותו אז 'הרועה'. יום אחד חוזרת אשתי משיעור של בנימין הרושובסקי ואומרת לי בהתפעלות: 'הרועה הזה שגר פה לידנו מדבר מתון מתון, אבל כל מלה שלו היא דבר חוכמה'". בפעם הבאה כשחלפו זה על פני זה ברחובה של שכונה כבר שוחחו והתחברו, וכאשר "בסיס טילים 612" פורסם בספר "עד חורף 1974" כבר הוסיף לו יהושע את ההקדשה: "לנשמת יוסי האפרתי ז"ל".

הוא קרא הרבה

האפרתי נולד כיוסף גורפינקל ב-1931 בגבעתיים. את יפי התואר ירש מאביו שמחה, את אהבת הספר מאמו שפרה ואת החינוך להגשמה חלוצית מסניף הנוער העובד שבשכונת בורוכוב. מחמת מלחמת העצמאות לא השלים את לימודיו בתיכון חדש בתל אביב וחויל כבר בגיל 17. שנה אחר כך ירד לנגב עם רעיו להכשרת גינוסר, בהם רותי שאודינישקי מחיפה.

כשהתבשר הגרעין לאן הוא מיועד מחו אנשיו נמרצות. "על גופתנו המתה", אמרו כשחזרו מסיור מקדים באתר השומם, אחרי שקיבלו הכשרה ימית ונועדו לעסוק בדיג בכנרת. לבסוף התרצו כמובן וקיבלו את דין התנועה, ובינתיים הצטרפה אליהם קבוצה של יוצאי חלוצה, ניסיון התיישבות שהתפרק בעודו באבו.

העלייה לקרקע היתה בינואר 49', ובמהרה היתה משאבים לעובדה נגבית. ההתחלה היתה באוהלים, אחר כך הוקמו חמישה צריפים למגורים. כמקור מים, הן לשתייה הן לרחצה, שימשה ביר עסלוג' הסמוכה, היא באר משאבים. ב-1952, כשנפטר יצחק שדה, היתה משאבים למשאבי שדה.

בעוד רותי הסתמנה כעושה צרות, היה יוסי מהדמויות המובילות של הקבוצה. כשניתנה לו תעודת הזהות בחר לשנות את שמו ליוסף האפרתי. הוא ראה עצמו עברי, דור ראשון לתקומה, אסף חרסים, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה והיה גאה שגילה, בצוותא עם רותי, את עין מור שבמורד קניון נחל צין, בואכה עין עבדת. אל הצוק שמעל טיפסו יחפים באמצעות יתדות שתקעו בסלע. זו היתה פינת הסתרים שלהם, ושם ערך את ההשבעות לחניכי עליית הנוער שהצטרפו לקיבוץ. את כתובת האש המרהיבה פרש מעל הקניון עוצר הנשימה. "יוסי היה מבסוט נורא לספר לך במקומי על התקופה הזאת", אומרת רותי בביתה שבמושב בית הלוי בשרון.

את התשוקה ללימודים נטע בו גרשון שקד, בעת שהיה מורה שלו בסמינר למדריכי עליית הנוער. שקד זיהה בו את הזיק הספרותי ודחף אותו לשנות כיוון. אחרי עשור בדיוק, ב-59', עזבו יוסי, רותי ובכורם עופר את משאבי שדה. לאחר שנה בקיבוץ גלעד עברו לירושלים וכך, בגיל 29, מבוגר ממרבית הסטודנטים שסביבו, החל האפרתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית בחוג לספרות עברית.

על אף פער הגילים הגדול בינו לבין מנחם פרי, הצעיר ממנו בלמעלה מעשור, ולמרות השוני הבולט במזג בין האפרתי המיושב בדעתו לפרי שכולו תזזית וסערה, היו השניים לחברים ולשותפים לדרך מיד כשנפגשו בשיעורו של הרושובסקי "יסודות השיר הלירי". הרושובסקי היה המורה הרוחני של חבורה שמנתה בין השאר גם את בועז ערפלי, מאיר שטיינברג, מנחם ברינקר, הרי גולומב ואיתמר אבן זוהר.

"כבר בשנה א' הוא התבלט בכישרונותיו הבלתי-רגילים", אומר פרי. "יוסי היה גדול קוראי השירה שהכרתי אי-פעם, ולא רק בארץ. הוא ניחן ברגישות יוצאת מן הכלל, בראייה יחודית ומורכבת. כחוקר שירה בולט בתחום אני יכול להעיד על עצמי כי רוב מה שספגתי בחיי למדתי מיוסי ולא ממורי. במקוריותו הוא עלה על טובי החוקרים בעולם. יוסי, זאת מעלתו הגדולה, טעם את השורות בשפתיים".

האפרתי נצור בלבו של פרי כ"עלם בהיר העיניים", כינוי מ"מגילת האש" של ביאליק. "אני לא זוכר אותו מרים אפילו פעם אחת את קולו. לי הוא היה מעין כומר מוודה. במקרים שהתרגזתי או התלהמתי יוסי היה זה שדאג להרגיע אותי. הוא היה החכם והשקול שבחבורה בעוד אנחנו הנערים השובבים". יחדיו הם הכינו עבודה על שירת ביאליק והקדישו ל-16 השורות של "לא זכיתי באור מן ההפקר" שנה תמימה. כשמיצו את ביאליק העמיקו בטשרניחובסקי. לימים היו האידיליות של טשרניחובסקי לנושא עבודת הדוקטורט של האפרתי, שנכתבה בעת שהותו באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וזכתה לפרס ע"ש לאה גולדברג לעידוד מחקר השירה העברית.

כשהאפרתי ופרי התמנו לעוזרי הוראה, הם נתפסו כ"צעירים הזועמים" שבאו להציל את הספרות באוניברסיטה מידי המרצים הדינוזאורים שפג תוקפם. אפילו לאה גולדברג, שהיתה מרצה נערצת ומשכה מאות להרצאותיה, לא חמקה משבט ביקורתם. "למרות ההילה שעטפה אותה וההערצה אליה זילזלנו בה", אומר פרי. "היא נראתה לנו לגמרי מיושנת". באין סיבות רבות להתעודד, "התנחמנו אלה באלה. קראנו בלי סוף. חומר שהיום סטודנט נתבע לו בחמש שנים אנחנו קראנו בשנה".

קסמו של האפרתי הביא לו שלל חברים. לבכורו, עופר, הקריאו סיפורים לפני השינה עמוס עוז, ראובן קריץ ומאיר ויזלטיר, שכסטודנט לאנגלית ופילוסופיה הכיר את האפרתי דרך ידידה משותפת. "כיוון שהייתי אז די בודד בירושלים, שמחתי להיות מוזמן אליו הביתה. מה שעוד משך אותי לשם היתה המוסיקה. לי היה רק רדיו קטן ואצל יוסי אפשר היה לשמוע תקליטים קלאסיים. מהר מאוד התקרבנו, הדברים שקסמו לי בו היו הרוגע, השקט הפנימי והיציבות. להפרש הגיל לא היתה משמעות כי הוא היה סטודנט בראשית דרכו בדיוק כמונו. גם אותו הטרידו בעיות פרנסה, לא היה בו שום דבר מכופתר, ההפך. מלבד העובדה שהיה בעל משפחה הוא היה בשלב התפתחות זהה לשלנו", מספר ויזלטיר.

באשר לספרות דווקא התגלעו ביניהם מחלוקות. "יוסי למשל העריך מאוד את עמיחי, אני בדיוק הפסקתי להעריך. מצאתי משהו שמרני שיש לזוז ממנו. יוסי, שהגיע לתחום מאוחר, עוד לא ראה את זה". כך גם נחלקו בשאלת תיאוריה מול מעשה. "יוסי נתפס חזק לעניין של תורת הספרות, דבר שהוא לא ידע על קיומו כשהיה בקיבוץ. לפתע כשפגש בהרושובסקי, שהיה לכל הדעות דמות מרשימה ביותר, נגלה לו עולם חדש והוא נסחף אליו. אני בהבדל ממנו התייחסתי בחשד לתפיסת הספרות כמדע, או לפחות לחתירה שלה להיחשב ככזו".

ב-66', בהשפעת היכרותו עם האפרתי, כתב ויזלטיר את "קריאה חוזרת בפלוטארך", שלימים נכלל בקובץ "מאה שירים". "הדמות שבשיר זהו יוסי רגע לפני שהכרתי אותו", הוא אומר. הגילוי מדהים את רותי. "זו פעם ראשונה שאני שומעת על כך", היא אומרת. "אני בספק רב אם יוסי ידע או שם לב שמדובר בו. לי על כל פנים הוא לא אמר".

פלוטרכוס היה קבוצניק.

הוא ישב במשק דלפי

בחדרו היה ארון-ספרים אשר אסף בעמל רב

מטר על שנים,

ועציץ, ורפרודוקציה של פיקאסו.

הוא קרא הרבה

ספרים שנכתבו בסוף המאה שעברה.

הוא התפעל מגדולות וקטנות חייהם של אישים

שעוללו מעלליהם בערים הגדולות, הרחוקות.

כל המי-ומי היו סדורים על מדפיו.

לטובתם הפליא לשקוד בדומיה כל לילותיו.

ולאורם הוא התהלך

יומם, במפסעיו המדודים

בין המקדש, חדר-האכל ומחסן הבגדים.

"בחבורה התוססת והמאוד כישרונית שהתגבשה סביב הרושובסקי נועד ליוסי התפקיד של משכין השלום", אומר ברינקר, לימים חתן פרס ישראל לחקר הספרות. "הוא היה האחראי, המפשר, האיש שמרגיע יריבויות וקטטות".

אלא שבניגוד להתנהלותו האנושית, בכל הנוגע לספרות ולשירה הוא היה חד כתער. לצורך הדגמה שולף פרי מהמדף את חוברת מספר 10 של כתב העת "עכשיו" מ-1964 ובו מאמר מאת דן מירון, "גנסין אחרי 50 שנה". "יוסי שלקח ממני בזמנו את החוברת לעיון החזיר לי אותה בתוספת, לעיני בלבד, של הערות מאוד אגרסיוויות על תפיסותיו של מירון". האפרתי אכן לא ידע רחם. "מפוברק מההתחלה עד הסוף, זה ממש מעשה מרמה", אלו רק מקצת הפנינים שפיזר על מירון.

בשלהי 66' עזב הרושובסקי את האוניברסיטה העברית וכקריאת תיגר הקים עם בני טיפוחיו את החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. ב-71' התמנה האפרתי לראש החוג. מאמריו מאירי העיניים התפרסמו בכל כתבי העת הספרותיים, ופרי אף זוקף לזכותו את עצם פרסום "שירי בית המשוגעים" של יונה וולך. "כשיונה חזרה מהאשפוז שלה היא מסרה לי 20 שירים הנחשבים למיטב יצירתה. ערכתי אז את 'סימן קריאה', עורך המשנה היה נסים קלדרון, ובהסכם מוקדם שנועד להסדיר את יחסי העבודה בינינו נקבע ששמורה לו זכות וטו על כל פרסום. אני חשבתי שהשירים שהיא הביאה הם גדולים, נסים טען שהם גרועים, החלטנו שנלך לבורר והוא שיפסוק. כיון ששנינו הערכנו את דעתו של יוסי העברתי לו את החומר כדי שיחליט".

"זה יודפס עכשיו", אמר האפרתי לפרי ונתן לו מחצית מהשירים. "את היתר תשאיר אצלי. אני אחזיר לך אותם אחרי שתצא החוברת", קרץ. הלקט הראשון התפרסם במאי 73' ועורר גלים, האפרתי, כמובטח, קרא לפרי והגיש לו את החלק הנותר של האסופה. חטיבת השירים השנייה ראתה אור ב"סימן קריאה" במאי 74', חודש לאחר שהאפרתי נהרג.

לקראת שנת הלימודים תשל"ד סיים האפרתי, על פי בקשתו, את תפקידו כראש החוג ונותר מרצה בכיר וראש מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית. במקביל החל לכהן כראש המגמה להוראת הספרות בבית ברל. הוא היה לקראת כניסה לפרק חדש של הקריירה, שופע אופטימיות, וימים ספורים לפני שעלה לתל ענתר הגיש את הדפים האחרונים של העבודה שתקנה לו, לאחר מותו, דרגת פרופסור, "המראות והלשון" שמה.

ההר זז

"מזלך שבאת ביום רגוע", קידם אחד המ"פים בגדוד 51, סרן איתן ברושי, את פניו של האפרתי. הם שוחחו קצרות, ברושי הכין קפה לאורח וקרא לסגנו, סגן שמחה טאו. "אני עולה לתצפית", דיווח לו, "קח איתך את המרצה, החיילים כבר מחכים לו". בבונקר 2 המתינו קומץ לוחמים; כדי שהפלוגה לא תהיה למטרה מקובצת נקבע שהאפרתי יעבור בין הבונקרים השונים וידבר בנפרד עם חיילי כל אחת מהמחלקות.

בדרכם של השניים למחלקה הראשונה בתור הם חלפו על פניו של ויקטור רוט, שערך כהרגלו את אימון הרמת המשקולות. מולם צעד המ"כ בועז ספיר. "כשראיתי את שמחה עם אזרח לידו העניין נראה לי מוזר". כל שהתרחש מכאן והלאה נותר עבור ספיר, כאז כן עתה, בחזקת חור שחור. "לא זוכר כלום", הוא מנסה לשווא לשחזר.

מהרמקול שבבונקר 2 בקעה הקריאה "האורח בדרכו אליכם". "שניות ספורות אחר כך", משחזר החובש אדי נסים שהיה בין הממתינים, "רעדה האדמה. האמת, כשהודיעו לנו שיגיע מרצה לא הבנו בשביל מה זה טוב. 'מסכן מי שיבוא לפה', אמרנו. לפני האפרתי שלחו לתל ענתר פסיכולוג שדיבר איתנו על שיטה להתגבר על חרדות, על איך לנשום נכון בשביל להירגע בזמן הפגזה, על מה עושים כדי לישון למרות הפחד. תוך כדי שיחה איתו הסורים הורידו עלינו אש מרגמות - ההר, תאמין לי, זז - והפסיכולוג תפס פניקה, עצר הכל וברח באמצע".

ברגע הפיצוץ היה סיור הבוקר בדרכו חזרה למוצב. בשליש האחרון של העלייה "נשמע לפתע פיצוץ פגז שהתרסק בול על התל", כתב לוי ביומנו. בהגיעם למוצב זינקו הלוחמים מהזחל"מים וכל עוד נפשו בו פתח לוי בריצת זיג-זג בין מחסות. "עיני חשכו, לא רציתי להאמין", כתב על הרגע שבו נגלו לו שני הפצועים. 'המרצה היה קרוע לגמרי... לא נראה לי שיש לו סיכויים יותר לחיות... שמחה הסמ"פ גנח. ירדתי במהירות לבונקר, קראתי לחובש ויצאתי החוצה לחלץ את הפצועים. לא הרגשתי שום דבר. היתה בי מין ריקנות" (היום לוי הוא טכנאי מעליות בבת-ים).

ראשון משכו המחלצים את טאו. תוך כדי פינוי התחדשה ההפגזה. "הדוקטור החל לטפל, יצאתי החוצה להוריד את הפצוע השני", המשיך לוי בתיאורו. "לא היה אף אחד שיעזור לי. זה 'קיבל הלם ונעלם', אחר 'צעק והשתולל מהיסטריה'. לבסוף, עם אדי החובש, הצלחנו להוריד גם את המרצה לבונקר'". הרבה לא נותר לעשות. מצב הפצועים היה אנוש. טנק חילוץ הוביל את האפרתי וטאו לעורף, מסוק שהוזעק הנחית אותם ברמב"ם, ושעות אחר כך התקבלה בקשר הודעה על שני ההרוגים.

כשהגיעו המבשרים לבית בגבעתיים היה עופר, ששירת בחיל הקשר, בחופשה מהצבא. בתחילה חשבה רותי שהמשלחת שנכנסה בדלת הם חיילים שבאו בגללו, אלא שאז אמרו לה "שבי". "לא הייתי אשה שבורחת מבשורה, לא התמציתי בנהלים, לרגע לא העליתי על דעתי שיוסי לא יחזור", היא אומרת. זמן קצר לאחר מכן, כשהביאו אליה את חפציו, היה בצרור ספרון דק מרוטש מרסיסים שנמצא בכיס מעילו. היה זה "איש החול".

הילדה שאביה נהרג

שפרה האפרתי, היום תסריטאית, היתה בת שש כשאביה נהרג. אחיה עופר עוסק היום בפרסום ושיווק, גיא עוסק בעיצוב תעשייתי; האח השלישי, מיכאל, מוסיקאי, יזם היי טק, וכיום מנהל חברה לאבטחת מידע. כשמסרו לרותי את ההודעה, "הרחיקו אותי ואת גיא מיד לשכנים ולא הבנו למה", היא זוכרת. "למחרת בבוקר אמא הופיעה, גיא ואני בדיוק קפצנו על המיטה כאילו זו טרמפולינה כששמענו אותה אומרת: 'ילדים, יש לי בשורה רעה לספר לכם. אבא נהרג'. בזיכרון שלי נעצרנו באוויר".

לא היה לה פשוט, עם השנים, להבין מדוע יצא אביה לצפון. "שנים רבות כעסתי על אבא שהוא הרשה לעצמו לסכן את חייו בשביל רעיון כזה, ועוד להפעיל לשם כך פרוטקציה. הוא היה חסר כשהייתי צריכה אותו, הוא לא היה שם כדי להושיט לי יד או לתת לי עצה טובה. האינות שלו מאוד נוכחת וקיימת בחיי, מה גם שאני מתקרבת לגיל שבו הוא נהרג. עדיין יש לי איתו הרבה דיאלוגים".

זיכרון שש שנותיה הראשונות לא התפוגג כהוא זה, אם כבר הוא התעצם. "היה בינינו קשר מיוחד כי כשגיא נולד ואמא היתה עסוקה בו הפכתי לילדה של אבא. הוא לקח אותי לגן ואסף אותי ממנו. אני לא זוכרת על מה דיברנו בדרך אבל ההליכה איתו חרותה בי כרגע נפלא. התחושה שקיבלתי ממנו כשצעדנו אז יחד בשביל היא שיש לנו כל הזמן שבעולם, גם כשלא היה. את הכל אבא עשה בניחותא. הוא הצחיק אותי בלי סוף, עד לאירוע - הילדות זכורה לי כתקופה נעימה אבל מאותו רגע ואילך הפכתי לילדה שאבא שלה נהרג. בכיתי המון, בלי יכולת להירגע, לקח המון זמן עד שהדברים הפכו פחות חמורים בעוצמתם. זה לא רק אני. כל אחד מאחי קיבל את זה קשה בדרכו".

לפעמים, מביתה הסמוך לבית נעוריה, היא חוזרת אל אותו משעול בגבעת קוזלובסקי שבו פסעה עם אביה, "מסלול המחשבות" היא קוראת לו. ב-2002 יצא לאור ספרה "לא תשווה", שאותו הקדישה לאביה. העלילה מתחקה אחר גיבורי חבורת חסמב"ה, בחלוף יובל שנים. איפה הם היום, שואלת האפרתי, ומציגה את ירון זהבי וחבורתו במלוא עליבותם. רובד נוסף בספר האירוני חושף רגש מסוג אחר ומגיע לשיאו באפילוג:

"בילדותי הייתי חוזרת מבית הספר וחוטמי תקוע בספר. קוראת הייתי תוך כדי הליכה, לעולם לא שמה לב לדרך. פעמים רבות נתקלתי במכונית חונה, או במהמורה, או מכשול, ולא הפסקתי את הקריאה. עד היום אני עושה ככה. ואולם, בנקודה אחת בדרך, קרוב לסוף העלייה, הייתי עוצרת תמיד, מרימה ראשי ומביטה לעבר העיקול שבהמשך הדרך. שניות מספר הייתי עומדת, מסתכלת בציפייה.

"תשעים ותשע פסיק תשע מהפעמים, חזרתי לקרוא בספר והמשכתי ללכת הביתה. ופעם אחת יחידה, אחרי שנים רבות, אחרי שכבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה, מצאתי את עצמי עוברת שוב ברחוב הישן, קוראת הייתי ובלי משים הגעתי לאותה נקודה. כשהרמתי את ראשי, לא ראיתי בהתחלה כלום. ואז, מעבר לעיקול, הופיע אבי המת. הוא הלך לקראתי כמו אז, מחייך, כמו אז. רצתי אליו, כמו אז, והוא חיבק אותי והניף אותי בזרועותיו, כמו אז, הייתי לפתע פתאום כמו אז, ילדה קלה בזרועותיו, כמו אז, צחקנו כמו אז, והילדות התחילה מההתחלה..."*



יוסף האפרתי למטה: תל ענתר, אפריל 1974. שנא מלחמה אבל אהב חיילים


האפרתי עם בנו הקטן, גיא. מה כבר יכול לקרות, חשבה רותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו