בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני חודש וחצי נפצע קשה מפגין אמריקאי מרימון גז בכפר נעלין. בשבוע שעבר זה הסתיים במוות

כבר חודש וחצי שהוריו של טריסטן אנדרסון צמודים למיטת חוליו, בעודו נאבק על חייו לאחר שנורה בראשו מרימון גז לטווח מוגדל * האלוף גדי שמני הורה לאסור את השימוש בנשק זה בהפגנות נגד גדר ההפרדה, אבל חזר בו * המשטרה, מצדה, לא ממהרת לחקור * ובעוד המשפחה תובעת למצות את הדין, גבה נשק ה"אל-הרג" מחיר קטלני: באסם אבו רחמה, תושב בילעין, מת מפגיעה ישירה בחזה מטווח קצר

2תגובות

מכל המקומות האפשריים, דווקא מהמחלקה הניורוכירורגית של בית החולים שיבא בתל השומר עלולה להתפתח התקרית הדיפלומטית הראשונה בין הממשל החדש בארצות הברית לשלטון הטרי בישראל. לתקרית הזאת יש שם, פנים והורים מודאגים שכבר יותר מחודש לא משים מהקומה הראשונה של מגדל האשפוז. שם, בחדר מבודד, שוכב בנם, טריסטן אנדרסון, מונשם, ללא יכולת דיבור ועם יכולת תנועה מוגבלת מאוד. אחרי שלושה ניתוחי ראש הוא סובל מפגיעה מוחית שדרגת חומרתה עדיין לא ידועה.

אנדרסון, אזרח אמריקאי בן 38, נפגע לפני כחודש וחצי בראשו מרימון גז מדמיע שירו לעברו חיילי מג"ב, בהפגנה השבועית נגד גדר ההפרדה בכפר נעלין. ביום שישי שעבר, בהפגנה בכפר בילעין, נפגע ישירות בחזהו - משימוש באותו הנשק - באסם אבראהים אבו רחמה, בן הכפר, בן 30. הוא מת מפצעיו בדרך לבית החולים ונקבר למחרת. בשני המקרים התבצע שימוש ברימון לטווח מוגדל, שפקודות הצבא אוסרות לכוונו ישירות לעבר בני אדם. כך, מתעוררות שאלות קשות על האופן שבו משתמשים חיילים ושוטרים בנשק לפיזור הפגנות, שאמור בהגדרתו להיות לא קטלני.

ממידע שהגיע לידי "הארץ" עולה, שבעקבות הירי באנדרסון ביטל אלוף פיקוד המרכז גדי שמני את האישור שנתן לשימוש ברימון, אולם אחרי כמה שבועות חזר בו והתיר את השימוש מחדש, תוך הטלת מגבלות שונות - שלא מנעו את מותו של אבו רחמה.

משטרת מחוז ש"י מנהלת חקירה על נסיבות פציעתו של אנדרסון, אך רק כחמישה שבועות לאחר האירוע - ורק לאחר פניית "הארץ" למשטרה בבקשת תגובה - זומנו העדים לאירוע כדי להציג את גרסתם וחוקרים הגיעו לבית החולים כדי לבדוק אם ומתי יוכל אנדרסון להעיד. יתרה מכך, למרות שאין חולק על כך שאנדרסון נפגע מירי ישראלי, המדינה מתעלמת ממנו לחלוטין. עד עתה לא פנה אף נציג ישראלי רשמי למשפחתו ולא הועברה אליהם כל התנצלות או הצעה לסיוע כלשהו.

אמריקה הרשמית, מאידך, לא זונחת את אנדרסון. מאז אשפוזו הגיעו לבית החולים שגריר ארצות הברית בישראל, ג'יימס קנינגהם, והקונסול האמריקאי, ג'ק וואלאס, שסייעו לטפל בצורכי המשפחה. חברת הקונגרס האמריקאית ברברה לי, המייצגת את מחוז הבחירה של אנדרסון, קראה לישראל מעל בימת הקונגרס לחקור את האירועים שהובילו לפציעתו. בנוסף, היא פנתה למחלקת המדינה האמריקאית בדרישה שתטפל בנושא והכריזה שלא תניח לעניין.

עכשיו, בבקשה, עכשיו

בשבוע שעבר, 13 באפריל, בדיוק חודש לאחר פציעתו של אנדרסון, ישבה ליד מיטתו גבי סילברמן, יהודייה אמריקאית, בת למשפחה רפורמית מברוקלין. סילברמן, בת זוגו בת ה-26 של אנדרסון, דיברה אליו, ניסתה לעורר את תשומת לבו ושילבה את אצבעות ידיה באגרופו הימני, האיבר המתפקד העיקרי שלו כרגע. מדי פעם נישקה בעדינות את כף ידו ורגלו.

כבר חודש שהיא ישנה לצד מיטתו מדי לילה, על כיסא "די נוח" כהגדרתה. מאז אושפז כאן עזבה את בית החולים שלוש פעמים: פעם נפגשה עם עו"ד מיכאל ספרד, שמטפל מטעם המשפחה במגעיה עם הרשויות בישראל, פעם נענתה להזמנת חברה לשתות תה בביתה בתל אביב, ופעם אחרונה בשבת - אז נסעה להלווייתו של אבו רחמה בבילעין. זהו ביקורה הראשון בישראל. כשהיא נשאלת אם היא מדברת עברית, היא עונה בעצבנות שמאז הפציעה היא מעדיפה לא להשתמש גם במלים המעטות שהיא יודעת. אחר כך, כשהיא קצת פחות נסערת, היא מתנצלת על תגובתה ומסבירה שהמלים שהיא יודעת לא בדיוק סייעו לה כשנתקלה בחיילי צה"ל. אולי אפילו להפך.

את אנדרסון הכירה לפני מעט יותר משנה בברקלי, קליפורניה, בהפגנה. "טיפסתי על עץ, הוא הצטרף וכך היכרנו", היא מספרת. תוך זמן קצר הפכו לזוג והיא עברה לגור איתו באוקלנד, הסמוכה לברקלי. סילברמן הגיעה לישראל בתחילת פברואר ואנדרסון הצטרף אליה כמה ימים אחר כך. גם לו, שביקר באזורי קונפליקט בכל רחבי העולם, היה זה הביקור הראשון כאן. בשבועות הספורים ששהו בישראל לפני הפציעה הספיק הזוג לבלות בתל אביב עם חברים, לטייל במדבר ולסייע לרועי צאן פלסטינים באזור סוסיא.

בין לבין עברו סדנה להתנגדות לא-אלימה שמעבירה MSI (International Solidarity Movement), תנועה המאגדת פעילים מהעולם התומכים במאבק העממי הפלסטיני מול כוחות הביטחון והמתנחלים בגדה וברצועת עזה. הסדנה הזאת היתה אמורה להכין אותם בין השאר להפגנות שבהן השתתפו בכפר נעלין, שליד ההתנחלות מודיעין עילית.

העילה להפגנות היא הפקעתם של 2,500 דונם מאדמותיהם של תושבי הכפר לטובת גדר ההפרדה - תוואי שאושר על ידי בג"ץ. הפגנות אלו - שבהן משתתפים מדי יום שישי פעילי שמאל ישראלים וזרים ותושבים מקומיים - מצטרפות לאלו שנערכות בכפר הסמוך בילעין כבר למעלה מארבע שנים. במקרה זה, אף כי לפני כשנה קבע בית המשפט העליון שתוואי הגדר בבילעין אינו חוקי וכי על המדינה לפרקו, הגדר עדיין לא הוזזה.

בעימותים השבועיים נעשה שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפגנות כמו רימוני גז והלם, בכדורי גומי, וכן אש חיה. חלק מהמפגינים משתמשים ברוגטקות ומיידים אבנים בכוחות הביטחון. ארבעה פלסטינים נהרגו בנעלין מאז תחילת ההפגנות, חלקם מאש חיה, ובשני הכפרים נפצעו עשרות רבים נוספים, מהם קשה מאוד. מזריקות האבנים נפגעו עשרות לוחמי מג"ב, בהם אחד שאיבד את עינו.

אולריקה אנדרסון (אין קרבה משפחת לטריסטן אנדרסון), חברת ISM בת 31 משוודיה, מתגוררת בנעלין בחודשים האחרונים. את אנדרסון הכירה באחרונה. "הוא היה במקומות שונים בפלסטין, אבל תמיד הגיע להפגנות יום שישי כי הוא חשב שהן מאוד חשובות", היא מספרת. "טריסטן הוא אקטיוויסט דגול, שבא לכאן מתוך סולידריות, רצה ללמוד על הקונפליקט והצטרף ל-ISM כי המאבק הלא אלים נגד הכיבוש היה חשוב לו".

מה קרה ביום שהוא נפצע?

"כל יום שישי אחרי התפילה, בערך ב-12:30, יש הפגנה. בהתחלה אנחנו צועדים בשדה (הסמוך לכפר) ומנסים להגיע לגדר. לרוב אנחנו לא מצליחים כי הצבא יורה, אבל הפעם הצלחנו להגיע לחומה. בשלב הזה הצבא ירה כל כך הרבה גז מדמיע והצליח להדוף אותנו בחזרה לתוך הכפר. כמו תמיד, הם משתמשים בכדורי גז, כדורי הלם וגומי ולפעמים גם בתחמושת חיה. עכשיו הם גם משתמשים ברימון גז בעל טווח מוגדל. זה כל כך מפחיד כי (בניגוד לרימוני גז רגילים) הוא לא משאיר אחריו שובל עשן ולכן לא רואים אותו כשהוא נורה".

אנדרסון נורה בסביבות 16:30, כשרבים מהפעילים שהגיעו לכפר כבר החלו לחזור לבתיהם. "אנחנו היינו בתוך הכפר, ליד המסגד", מספרת אולריקה. "ההפגנה היתה במקום אחר בכפר ובמקום שאנחנו עמדנו לא היו זריקות אבנים. טריסטן צילם תמונות, אני עמדתי בערך 5-10 מטרים ממנו והחיילים כמה עשרות מטרים משם, על גבעה. הם יכלו לראות אותו, אבל פשוט ירו לו בראש את רימון הגז החדש והוא נפל על הרצפה. רצתי אליו וראיתי שיש לו חור גדול בחלק הקדמי של הראש. ישבתי לידו והחיילים המשיכו לירות גז מדמיע".

גם סילברמן מספרת שאנדרסון נורה באזור שבו לא היו כלל זריקות אבנים. "כשהוא נורה לא היינו בכלל ליד המפגינים. רוב האנשים כבר עזבו את הרחובות. עשינו הפסקה ועמדנו על דשא ליד המסגד. אף אחד לא זרק אבנים. לא היה לנו מושג שיש שוטרי מג"ב לידנו, לא ממש ראינו אותם מאיפה שעמדנו וכולם כבר התכוונו ללכת הביתה. ואז הם פשוט פתחו עלינו באש וירו על טריסטן. אני ראיתי אותו חוטף את הירייה ונופל לקרקע.

"רצתי אליו ביחד עם אנשים אחרים ומשמר הגבול המשיכו לירות עלינו גז מדמיע גם אחרי שטריסטן נפל והיה על הקרקע כשהראש שלו מדמם, וגם אחרי שהפרמדיקים שהיו מסומנים בבירור התחילו לטפל בו". סרט וידיאו שצולם שניות לאחר פציעתו של אנדרסון מוכיח כי שוטרי מג"ב אכן המשיכו לירות גז מדמיע לעבר החובשים שטיפלו בו.

לאחר טיפול ראשוני בשטח פונה אנדרסון לאמבולנס פלסטיני שהגיע למקום. גם סילברמן עלתה עליו. "עברנו את המחסום הראשון בלי בעיה ואז נעצרנו במחסום נוסף (הכוונה למחסום נעלין, המאויש על ידי חיילי צה"ל)", היא מספרת. "לא יכולתי אפילו לדמיין שהם יעצרו ויעכבו אותנו, אבל זה מה שקרה. יצאתי מהאמבולנס והתחלתי להתחנן בפני החיילים באנגלית ובמעט העברית שאני יודעת. "עכשיו, בבקשה. עכשיו". אלו מלים שלמדתי בבית ספר כשהייתי קטנה. הסברתי להם שאני יהודייה והוא אמריקאי ושיש לו פציעת ראש ושהוא צריך להגיע לבית החולים במהירות האפשרית. זה לא עזר. בסוף הוצאתי את המצלמה והתחלתי לצלם אותם. אמרתי להם שאפסיק לצלם אם הם יתנו לאמבולנס לעבור".

יונתן פולק, פעיל בקבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", כבר היה בדרך אל מחוץ לנעלין כששמע על פציעתו של אנדרסון, חברו הקרוב ממפגשים בהפגנות שונות ברחבי העולם. "התקשרתי למד"א וביקשתי שישלחו ניידת טיפול נמרץ כי מישהו נורה בראש. במחסום נעלין האמבולנס הפלסטיני עוכב, כי האמבולנסים לא מורשים לעבור במה שמוגדר כ'מחסום אחרון לישראל'. מדובר בבן אדם עם פגיעת ראש קריטית שהמוח שלו חשוף באוויר. זה מצב של חיים ומוות והם נאלצו להמתין במחסום עד שהאמבולנס הישראלי יגיע".

מדובר צה"ל נמסר: "אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, אישר ממצאי תחקיר מקיף ויסודי שנערך בפיקוד המרכז בעניין אירוע זה, ממנו עולה כי לא היה פגם בטיפול בתהליך פינויו של טריסטן אנדרסון לבית החולים. האזרח שהה בשטח צבאי סגור האסור לכניסה ממנו התנהלו פעולות אלימות הכוללות יידוי אבנים וברזלים נגד כוחות צה"ל ומג"ב. עם פציעתו פונה האזרח באמצעות 'הסהר האדום' למחסום צה"ל, ושם הועבר ישירות לאמבולנס של מד"א".

תוצאות פגיעה ישירה

פעילים המשתתפים דרך קבע בהפגנות נגד גדר ההפרדה, מספרים ששוטרי מג"ב (שבגזרת הגדר פועלים תחת פיקודה של החטיבה המרחבית בנימין ופיקוד המרכז של צה"ל) החלו לירות רימוני גז מדמיע דוגמת זה ממנו נפגע אנדרסון רק בחודשים האחרונים, עם תחילת מבצע עופרת יצוקה בעזה. מדובר ברימון בעל טווח גדול משמעותית מזה הרגיל: כ-500 מטרים לעומת כ-150.

מקור במג"ב ששירת בשנים האחרונות באזורים שונים על גדר ההפרדה מסביר שאת רימוני הגז אמורים לירות בכינון עקיף - כלומר לא ישירות על המפגינים, אלא בסמוך אליהם, בהתאם לכיוון הרוח. על אף זאת, ארגון "בצלם" תיעד בווידיאו מקרים רבים של ירי גז בכינון ישיר.

מבחינת הצבא, השימוש ברימוני הגז לטווח מוגדל נעשה בין השאר כדי להרחיק את המפגינים המשתמשים ברוגטקות ונמצאים רחוק יותר ממרבית המפגינים. אולם בפועל, נראה שהשימוש בנשק זה לא תמיד הולם את הנסיבות, שכן לעתים טווח הרימון גדול מהמרחק שבו עומדים המפגינים מכוחות הביטחון. עוצמת פגיעתו הישירה, בייחוד כשהנפגע נמצא קרוב ליורה, עלולה להיות קטלנית.

המקור במג"ב אומר שלעתים קרובות השוטרים "לא יורים את הגז לטווח הנכון". לדבריו, ההכשרות של השוטרים היורים "אינן רציניות" והדבר ניכר בסופו של דבר בפעילותם בשטח. "מה שקורה זה שבהכשרה השוטרים יורים רימון אחד או שניים וזהו. אין הרבה תקציב לרימוני גז אז מקצים אחד או שניים, יורים אותם כשכל המחלקה רואה וזהו".

כל החיילים יורים באימונים?

"לא".

בנוסף לחקירת משטרת ש"י תיחקר צה"ל את אירוע הפגיעה באנדרסון וקבע כי הרימון שממנו נפגע פגע קודם לכן בקרקע ואז ניתז לעברו, כך שמבחינת הצבא לא מדובר בשימוש לא הולם בנשק. עם זאת, לאחר האירוע הורה האלוף שמני על הפסקת השימוש בנשק זה - כדי לבדוק אם יש פגם כלשהו בנשק היורה או בסדרה המסוימת שממנה נפצע אנדרסון. לאחר שהבדיקה העלתה כי אין שום פגם כזה החליט שמני אחר שבועות ספורים להתיר מחדש את השימוש ברימון לטווח מוגדל, תוך הטלת מגבלות על טווחי השימוש והנחיה שלפיה כל ירי צריך להיעשות באישור של קצין צה"ל (מדובר צה"ל לא התקבלה תגובה עד לסגירת הגיליון).

תחקירים ראשוניים של הצבא על האירוע שבו נהרג אבו רחמה בשבוע שעבר מעלים כי הירי בוצע בכינון ישיר - בניגוד לנוהלי הפתיחה באש ולהוראות האלוף. כמו כן בסרטוני וידיאו שמתעדים את האירוע נראה שהמרחק בין אבו רחמה לחיילים אינו מתאים לירי רימוני גז. רוני ברקן, פעיל ב"אנרכיסטים נגד הגדר", שהה בסמוך אליו: "ההפגנה ביום שישי היתה הפגנה לא אלימה", הוא אומר. "הגענו לתוואי הגדר והחיילים עמדו במרחק של בערך 30 מטר מאיתנו. מהר מאוד נאמר לנו שזו הפגנה לא חוקית ויש לנו דקה להתפזר ואחרי כמה שניות התחילו לירות רימוני הלם. אחרי דקה-שתיים שמעתי את המפקד נותן הנחיה להתכונן לגז ומיד התחילו לירות גז מדמיע. באסם שעמד לידי דיבר עם החיילים וניסה להגיד להם להפסיק - ואז הוא בעצמו נורה ונפגע פגיעה קטלנית בחזה ממטול הגז לטווח מוגדל ובבית החזה שלו נפער חור מהפגיעה".

צה"ל ומג"ב, בתגובותיהם על אירועים מעין אלה, מאזכרים תמיד את אלימות המפגינים כסיבה העיקרית לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות. בתגובה אומרת הפעילה אדר גרייבסקי: "בניגוד לטענות של דובר צה"ל, החיילים תוקפים את המפגינים כבר בתחילת ההפגנה ויורים על כל משתתפי ההפגנה, למרות שמרביתם לא זורקים אבנים. החיילים בעצמם אומרים לנו שהם מפזרים את ההפגנה, כלומר יורים עלינו, בגלל שההפגנה מוגדרת על ידם כלא חוקית מתחילתה.

"אף אחד לא מכחיש שמתקיימים עימותים בין החיילים לבין זורקי אבנים, אבל אני רוצה לשאול את כל מי שחושב שמוצדק להרוג ילד פלסטיני שזורק אבנים, האם הוא היה חושב את אותו הדבר אם היה מדובר במתנחל או חרדי שעושה את אותו דבר". אנדרסון משיבה על כך ש"זה הצבא הכי חזק בעולם שנלחם - לפעמים באש חיה - בילדים שזורקים אבנים. יש 21 אנשים שנפגעו מאש חיה רק בנעלין".

שוטר אחד איבד את עינו בהפגנות הללו.

"לפלסטינים יש הזכות להגן על עצמם. לחיילים אין שום זכות חוקית להיות בתוך הכפר וכשהילדים זורקים עליהם אבנים זה כדי לומר להם 'אין לכם שום זכות להיות בכפר שלנו'".

את לא מגנה את האלימות מצד המפגינים?

"אני חברה בארגון לא אלים, אבל זה לא תפקידי לגנות את הילדים שזורקים אבנים, כי יש להם הזכות לעשות את זה. אני לא חושבת שאפשר להשוות ירי של תחמושת חיה לזריקת אבנים. החיילים לא אמורים להיות כאן בכלל, אבל אם אתה חייל זה אומר שאתה בסיכון להיפצע. אני לא יכולה להאשים את מי שמנסה להגן על הבית שלו".

דובר משמר הגבול, משה פינצי, מסר: "ראשית, איחולי החלמה מהירה לטריסטן אנדרסון. נסיבות פציעתו בעת הפרות הסדר נחקרות על ידי מחוז ש"י ולכן יש לפנות למחוז. נציין כי בהפרות הסדר האלימות בנעלין נפצעו עשרות לוחמי מג"ב כתוצאה מיידוי אבנים ושימוש באמצעים אחרים על ידי מפירי הסדר, ואף ישנו לוחם מג"ב שאיבד את עינו באירועים אלה. בנוגע לשימוש באמצעים לפיזור הפרות סדר, השימוש מתבצע בהתאם לאופי האירוע ועל פי המדרג הקבוע בנהלים ולא חל שינוי כלשהו בהפעלת האמצעים".

פינצי הוסיף כי הוא אינו יכול להשיב לשאלה אם נעשה שימוש ברימון גז לטווח מוגדל שבו משתמשים בהפגנות בנעלין בהפרות סדר אחרות, של יהודים למשל, ואמר כי "השימוש באמצעים לפיזור הפרות סדר מבוצע בהתאם לאופי ההפגנה ועל פי המדרג הקבוע בנהלים וזאת ללא קשר לדתו, מינו, גזעו וצבע עורו של המפגין".

באשר לטענות בדבר הכשרת לוחמי מג"ב לשימוש באמצעים אלה אמר "לא אתייחס לטענת ה'מקור' שכן הכשרת הלוחמים מתואמת לייעוד ולתפקיד שאותו ממלא הלוחם ואין כל בסיס לטענה כי השימוש מלווה בתקלות קטלניות. כפי שציינתי, לוחמי משמר הגבול מתמחים בטיפול באירועי הפרות סדר ומוכשרים, מיומנים ומאומנים בתחום זה".

לא לוקחים אחריות

ביום שישי ה-13 במארס, בשעות הבוקר לפי שעון ארצות הברית, צילצל הטלפון בביתם של מייק וננסי אנדרסון, הוריו של טריסטן. בני הזוג, קווייקרים המתגוררים עם קהילתם הזעירה ב-Towhee, כפר קטן בקליפורניה מרחק שעת נסיעה מסקרמנטו, הופתעו לשמוע את קולה של סילברמן. "היא אמרה 'קרה משהו מאוד רציני. טריסטן נפגע בראש והוא בבית החולים במצב קריטי'", מספרת ננסי. "היינו כל כך מודאגים שהיה לנו קשה להתארגן, אז הבת השנייה שלנו הגיעה ועזרה לנו". חברים אחרים סייעו להורים ברכישת כרטיסי טיסה ולאחר שלושה ימים הם נחתו בישראל. גם הם, כמו סילברמן, לא עזבו מאז את בית החולים, למעט לצורך מסירת הודעה לעיתונות מיד אחרי הפציעה ופגישה עם עו"ד ספרד. חוץ מזה, מספרת ננסי, חברים הצליחו לשכנע אותה לצאת פעם אחת לחוף הים כדי להתאוורר.

"אנחנו חיים עכשיו במלונית של בית החולים ומאוד מעריכים את זה כי זה מאפשר לנו להיות קרובים לטריסטן לאורך כל היום. מכיוון שטריסטן לא מתקשר אנחנו חושבים שמאוד חשוב שמישהו יהיה לידו כל הזמן, כי לפעמים למשל הוא מתחיל להיחנק וצריך לקרוא לאחות. בית החולים מצוין והרופאים והאחיות גם כן. אנחנו מאוד מודים להם על הטיפול בטריסטן והיחס אלינו", אומרת ננסי (62).

מייק (68) מסביר בקול שקט ש"טריסטן קיבל זיהום בתפרים שנעשו לו בראש וכרגע הוא בבידוד כדי שלא ידביק מאושפזים אחרים. הוא עדיין במצב קריטי, מקבל חמצן ומזון דרך צינורית. הוא יכול להזיז את הצד הימני שלו וכמעט אין תנועה בצדו השמאלי". ננסי מוסיפה ש"עד עכשיו הוא עבר שלושה ניתוחים ועוד שבעה מהלכים רפואיים אחרים. יש בעצם שלוש פאזות למצבו: או שהוא ישן, או שהוא ער ובמידה מסוימת מגיב ואז הוא יכול לענות לשאלות פשוטות של 'כן' ו'לא' - למשל 'קר לך?' 'אתה רוצה את החלון פתוח?' וכו' - או שהוא פשוט סובל ואז קצב הלב שלו עולה והוא מתחיל להזיע ולנשום במהירות".

מי משלם על הטיפול הרפואי? יש לו ביטוח?

"לא. כרגע אף אחד לא מקבל אחריות על הפן הזה. לא מדברים על זה. הוא פשוט הגיע לבית החולים במצב חירום ומאז הוא כאן".

כמה זמן הוא אמור להיות מאושפז?

"הרופאים אומרים שייקח בין שישה ל-18 חודשים עד שהוא יתאושש ויגיע לרמה המקסימלית של ההחלמה שלו. אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא יהיה בבית החולים, כמה זמן ייקח השיקום שלו ומתי נוכל להטיס אותו חזרה לארצות הברית. כל זה עדיין לא ברור". מייק אומר ש"הרופאים מדברים על חודשים, אבל אני לא יודע איפה אהיה בעוד יומיים. ברור שזה אירוע שישנה את חיינו, חיי המשפחה שלנו ובוודאי את החיים של טריסטן, אבל כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה להתמקד בטווח הזמן המיידי".

חוסר הוודאות באשר לרמת ההחלמה הצפויה של בנם מלווה בתחושת עלבון עמוקה מיחסה של ישראל - או יותר נכון חוסר היחס - למה שאירע. כשהנושא עולה מרימה מעט ננסי את קולה, בפעם היחידה בשיחה. "אנחנו רוצים חקירה יסודית ובלתי-תלויה. זה היה שימוש לא חוקי בנשק וזה פשוט לא היה צריך לקרות. ביקשנו מהשגרירות האמריקאית ומהנציגים שלנו בקונגרס ובסנאט שידרשו מממשלת ישראל לקבל אחריות מלאה על הירי. בינתיים, אנחנו כאן כבר חודש ואף נציג ישראלי לא פנה אלינו. לא להתנצל ולא בשביל שום דבר אחר. אנחנו בשוק, מזועזעים. הבן שלנו נורה והם לא אומרים לנו כלום! אנחנו לא אויבים של ישראל, טריסטן הוא לא אויב של המדינה. הוא לא היווה איום ולא היתה כל סיבה שיירו בו. לא רק שאנחנו לא אויבים של ישראל, אנחנו אזרחים של המדינה שהיא בעלת הברית הכי חשובה של ישראל. למה הם אפילו לא התנצלו בפנינו?"

מה היחס של ממשלת ארצות הברית לאירוע?

"השגריר והקונסול הכללי ביקרו אותנו והביעו צער על התקרית. הם חשבו שמישהו מישראל יפנה אלינו, אבל זה לא קרה. הם שאלו מה אנחנו צריכים ועזרו לנו למשל בכל עניין הוויזה. אנחנו ביקשנו מהם שילחצו על ישראל לקבל אחריות מלאה על הירי, אבל אנחנו לא יודעים מה קרה עם זה. יכול להיות שזה משהו שנעשה בצינורות הדיפלומטיים".

יכול להיות שהממשל לא לוחץ על ישראל כיוון שמדובר בפעיל אנרכיסט?

"אנחנו פשוט לא יודעים. הם היו נחמדים מאוד ועזרו לנו בדרכים שונות, אבל אין לנו מושג מה קורה מאחורי הקלעים".

שכרתם עורך דין. אתם רוצים שהיורה יועמד לדין?

"לא. אין לנו רגשות שליליים נגד מי שירה בו. הדבר הכי חשוב לנו זה לבדוק את מדיניות הפתיחה באש. אנחנו רוצים שהחיילים יפעלו לפי החוק, זה לא נשמע לנו לבקש הרבה. את עו"ד ספרד לקחנו כדי לוודא שתתקיים חקירה יסודית. אם זה היה קורה לאזרח ישראלי בארצות הברית אני הייתי מצפה שממשלת ישראל תהיה מודאגת מהעניין".

דובר משטרת מחוז ש"י, דני פולג, מסר: "מקרה פציעתו של טריסטן אנדרסון אכן נמצא בחקירה במחוז יהודה ושומרון. עו"ד מטעם הנפגע העביר למחוז יהודה ושומרון שמות של עדים לאירוע - על פי הידוע לו. עדים אלו זומנו באמצעות משרדי התיאום וקישור ברמאללה אך טרם התייצבו לחקירה. החקירה נמשכת במקביל אל מול מעורבים נוספים".

עו"ד ספרד: "קצב חקירת המשטרה בפרשה זו, המשאבים המושקעים בה והמוטיווציה המוקרנת מצוות החקירה מתאימים יותר לחקירת סכסוך שכנים על השמעת מוסיקה בשעת לילה מאשר לתיק שגובל בניסיון לרצח. עד היום, שישה שבועות מאז שטריסטן נורה, משטרת ישראל לא ביקרה בזירת הירי ועד השבוע שוטריה לא גבו ולו עדות אחת של עד ראייה לאירוע, למרות שהעברנו להם את פרטיהם של שמונה עדים. אילו היה מדובר באדם שנפגע מירי של פלסטיני, השטח היה נסגר בתוך שניות, אלוף הפיקוד היה מגיע במסוק ומשטרת ישראל היתה מקימה צח"מ מטובי חוקריה ושולחת מעבדה ניידת לזיהוי פלילי לדגום כל רסיס וכל רגב אדמה בזירה".

לדבריו, "לזמן עד מכפר פלסטיני דרך מינהלת התיאום המת"ק זה כמו לשלוח אס-אם-אס לפקס. מי שכך מנסה להגיע לעדים לא באמת רוצה שהם יגיעו אליו". ספרד מוסיף כי "כוחות הביטחון של מדינת ישראל התרגלו לירות באזרחים לא-חמושים שמפגינים מולם ולא מסכנים איש. בדרך כלל הפצוע או ההרוג הוא פלסטיני ואז לא קורה כלום. פעם בכמה זמן הוא מערבי, ואז יש קצת רעש, אבל לא יותר מזה. אם החייל או השוטר הוא יהודי, הוא לא באמת חשוף לסכנה של העמדה לדין כי יש לנו מערכות משומנות של מסמוס חקירות והתחמקות מהעמדות לדין". ממשרד החוץ נמסר: "הנושא לא נמצא בטיפולנו".

חי באזורי עימות

השיחה עם הוריו של אנדרסון מלמדת שלא במקרה הוא הפך לאקטיוויסט שהעביר את מרבית חייו כבוגר בין אזורי עימות ברחבי העולם. ננסי, מורה ועובדת משרד בעברה וכיום בגמלאות, מספרת שהחלה להשתתף בהפגנות אנטי-מלחמתיות כשהיתה בתיכון. מייק, העוסק כיום בפיסול, עבר מסלול שונה במקצת: "שירתתי בצבא שש שנים ושם הבנתי שזו לא הדרך לפתור בעיות. הייתי נהג ומפקד טנק ורוב הזמן הוצבתי בגרמניה. אימנו שם חיילים לפני שהם נשלחו לווייטנאם וזה היה כל כך עצוב כי החבר'ה אפילו לא קיבלו אימונים טובים".

"היכרנו ב-1967 בברקלי, קליפורניה", הם מספרים. ננסי היתה שותפה לדירה של חברת משפחה של מייק. הוא הגיע להתארח - ומצא אהבה. "אלה היו ימי מלחמת וייטנאם. אנחנו היינו מאוד מודאגים מזה והקהילה הקווייקרית עשתה משהו בעניין", מספר מייק. אשתו מסבירה ש"זו קהילה פציפיסטית וזה מה שמשך אותנו אליהם. אנחנו מתנגדים למלחמות והיינו מעורבים בהרבה הפגנות ופעילויות אנטי-מלחמתיות. כשארצות הברית היתה מעורבת במרכז אמריקה הפגנו, גייסנו כספים, שלחנו ציוד רפואי והבאנו לעיר שלנו פליטים כדי שירצו על המצב".

בני הזוג גידלו את טריסטן וקנדרה, בתם השנייה, באזורים כפריים, בבתים שבנו בעצמם. "דבר אחד שהקווייקרים מאוד מעריכים זו פשטות. ככל שהחיים שלך יותר פשוטים אתה יכול להתרכז יותר בפן הרוחני של החיים. היה חשוב לנו לחיות בצורה שלא תעיק על כדור הארץ ולכן שנים רבות חיינו ללא חשמל", מספר מייק.

כשהתבגר עבר אנדרסון לאוקלנד והחל במסעותיו ברחבי העולם. רשימת המקומות שבהם ביקר עד שנפצע בישראל כוללת את עיראק, אליה הגיע בשנת 2003, לאחר הפלישה האמריקאית; טורקיה, שם הסתובב באזורים המאוכלסים בכורדים וכן צ'ילה, מקסיקו, גואטמלה ועוד. למחייתו עבד אנדרסון בחברה המארגנת כנסים שונים. "זו עבודה שהוא עושה כמה פעמים בשנה, חוסך את הכסף ונוסע איתו. כיוון שהוא קונה את האוכל שלו בשווקים ולא גר במלונות, הנסיעות לא עולות לו הרבה", מסביר מייק.

מה הוא רצה להשיג?

"הבנה", אומרת ננסי. "אני חושבת שהוא רצה להבין איך אנשים מתמודדים עם קונפליקטים".

ברור שאתם תומכים בו, אבל לא חשבתם שלפעמים הוא הלך רחוק מדי?

"לא. הצדק חשוב לו והוא לא היה אלים".

פציעתו לא מעוררת בכם מחשבות שניות?

"לא עליו. זה בוודאי גורם לנו לחשוב על המדיניות של משמר הגבול. מכל מה שאנחנו יודעים לא היתה שום סיבה לכך שטריסטן יירה. את הגז המדמיע אמורים ליירות באוויר, לא על מישהו. הגז נורה אחרי שההפגנה התפזרה. אנחנו רק לא יודעים אם זה נעשה בזדון או ברשלנות".

אנדרסון הוא אחד מעשרות בודדות של פעילים זרים הנמצאים כיום בישראל ובשטחים. בשנים האחרונות נהרגו בידי צה"ל שניים: רייצ'ל קורי וטום הורנדל. אחרים, כמו בריאן אייברי, נפצעו קשה. הידיעה על פציעתו של אנדרסון זכתה, כרגיל במקרים כאלה, לתגובות לא אוהדות באינטרנט: החל ב"מה היה לו לחפש שם בכלל?" וכלה ב"לא נורא. גם אם ימות לא נבכה עליו".

לסילברמן ברור לגמרי מה היא עושה כאן. "אני מבינה את היחסים המיוחדים שבין ארצות הברית וישראל ואני יהודייה, זו אמורה להיות גם המדינה שלי, לא? אני לא חושבת שצריך להסתיר את מה שקורה כאן. אם יש למדינה מה להסתיר אז זו בעיה רצינית. באתי לכאן כדי לראות בעצמי מה קורה במדינה היהודית. רציתי לראות איך החיים כאן מתנהלים ומצאתי רמת כיבוש נוראה. אני חושבת שכאמריקאית וכיהודייה, מה שקורה כאן נוגע לי בצורה ישירה. אלה כספי המסים שלי שמשלמים על הרובה שירה בטריסטן".

הייתם בכמה הפגנות לפני זו שבה נפצע טריסטן, ידעתם שזה מסוכן.

"אי-אפשר להפיל את האחריות על העניין הזה עלינו. זו לא אשמתנו שטריסטן נורה. אני כועסת כשאנשים אומרים שהעובדה שהחיילים ומשמר הגבול מתנהגים בברוטליות בהפגנות הללו צריכה לגרום לכך שלא נגיע לשם".

כשהיא נשאלת אם היא מתחרטת באיזשהו אופן, עוצרת סילברמן את שטף דיבורה וחושבת רגע. "כמובן", היא אומרת. "לא בגלל שאני חושבת שזו אשמתי, אלא מכיוון שהמצב נורא בצורה שלא תיאמן והייתי רוצה שהדברים ייראו אחרת. אבל זו לא אשמתי. לא אני יריתי לטריסטן בראש".



ננסי ומייק אנדרסון, הוריו של טריסטן אנדרסון בתמונה למטה. אנחנו רוצים שהחיילים יפעלו לפי החוק, זה לא נשמע לנו הרבה לבקש. צילום: אורן זיו, 'אקטיבסטילס' ולאה גולדה הולטרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו