בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עודד כרמלי הוא הילד הרע והמחונן של השירה הישראלית. לפחות לדעתו

עודד כרמלי בטוח שהוא גלגל ההצלה של השירה העברית. כדי להוכיח זאת הוא לא חוסך באמצעים: מכתיר עצמו כמשורר החשוב מאז חזי לסקלי, שולח מטעני דמה לעמותת הליקון, לועג לכל ה"רוני סומקים למיניהם" וכעת גם מוציא רומן "שיכול לתרום הרבה לספרות הישראלית". מגלומן? כרמלי חושב שהוא ריאליסטי

תגובות

לפני שנתיים חיכתה לעודד כרמלי קופסה חשודה בפתח דירתו השכורה בפלורנטין. כרמלי, בן 24, ילד פלא שנוי במחלוקת בחוגי השירה והספרות, בדיוק ביקר חבר כששותפתו לדירה התקשרה מבועתת וביקשה שיחזור הביתה מהר. "הגיעו שני אנשים עם מסכות גרב", סיפרה לו השותפה, "הם שאלו אם כאן גר עודד כרמלי, הניחו קופסה ליד הדלת וברחו".

כרמלי, שחודשים לפני כן הוציא את הגיליון השני של כתב העת לשירה "כתם" בו ירה חצים ארסיים לכל עבר, חשש שמישהו בא לסגור חשבון וחזר לדירה בריצה. "פחדתי שיכו את השותפה בגלל השטויות שלי", הוא אומר. כשהגיע חיכתה לו הפתעה. "פתחתי את הקופסה, ומצאתי בקבוק שיבס. בתוך הפקק היה כתוב 'רוצים כבר כתם 3'. זה היה חמוד, אין לי מושג מי עשה את זה".

שני הגיליונות הראשונים של "כתם", שכרמלי החל לפרסם יחד עם המשורר יהודה ויזן בשלהי 2006, קנו לשניים עדת מעריצים קטנה וביססו את מעמדם כילדים הרעים של הפואטיקה העברית המתחדשת. לצד פועלם הספרותי התמחו השניים במעשי קונדס קיצוניים, שהגיעו לשיאם שבועיים לפני צאת הגיליון השני, בפברואר 2007, והובילו אותם למעצר. כרמלי וויזן הניחו קופסה צבעונית בפתח משרדי עמותת הליקון, המוציאה לאור כתבי עת לשירה ועורכת סדנאות כתיבה ומייצגת בעיניהם את הישימון שאליו נקלעה השירה העברית. בתוך הקופסה, שנעטפה בנייר צבעוני עם איורים של פו הדב, ערמו שירים שכתבו כפרודיה על סגנון הכתיבה של משוררי הליקון. לקופסה הצמידו בלונים ושעון, כדי לשוות לה מראה של מטען חבלה ילדותי, והוסיפו מכתם באותיות מאירות עיניים: "תיק תק/ תיק תק/ כתם 2/ עוד שבועיים".

כרמלי מתייחס ל"מחווה הסיטואציוניסטית הזאת" כאל מטאפורה למאבק הספרותי שהוא ועמיתיו הכריזו על העמותה הארכאית, "קונגלומרט של שירה" כדבריו, הפועלת זה כשני עשורים ונהנית מתקציב גבוה ממשרד החינוך. מנהלי הליקון היו פילוסופיים פחות והזמינו חבלן משטרתי. "בא איזה רובוט והרס לי את כל העבודה הקשה", מלין כרמלי, שלאחר מכן זומן לחקירה ובילה חמש שעות במעצר. "אנחנו לא שני אנשים זרים עם מסכות גרב. זו ביצה קטנה, הסמליל של 'כתם' הופיע על הקופסה, אפשר היה להרים טלפון ולברר. היה ברור שזו דאחקה, שאנחנו עומדים מאחורי זה. הם סתם רצו לטרטר אותנו".

"לקופסה היו מחוברים חוטים והיה כתוב עליה 'פצצה מתקתקת'", אומרת ציונה שמאי, מנכ"ל הליקון. "המזכירה שלי התקשרה לשאול מה לעשות. היא אמרה שזה נראה לה כמו הלצה, אבל לא ידעתי אז מה זה 'כתם' ואמרתי לה שתתקשר למשטרה. את המשטרה זה לחלוטין לא הצחיק. הם אפילו אמרו לנו להתחיל לפקוח עין על המכוניות שלנו. ניסיתי להסביר לשוטרים שהעולם הספרותי אמנם יכול להיות לא פחות מושחת מהעולם התחתון, אבל שלא נוקטים בו אותם אמצעים".

"השוטרים לא הבינו על מה המהומה והיה מצחיק לנסות להסביר להם", ממשיך כרמלי. "הם חייבים לרשום בחקירה כל מלה שאתה אומר, אז אתה אומר שהמטען היה מטאפורה, והשוטר שואל אם מטאפורה זה ב-ט' או ב-ת'. העצירים האחרים הם חבר'ה קצת יותר כבדים ממניחי מטען פו הדב. אפשר רק לבהות שם בבטון, לקחו לי את הסלולרי, נורא משעמם. שיחררו אותי רק אחרי שסיימו לחקור את יהודה כדי שלא נתאם גרסאות, אבל לא הועמדנו למשפט. אני לא יודע אם התיק נסגר בינתיים מחוסר עניין לציבור, ניסיתי להתקשר אחרי זה למשטרה ולברר אבל לא קיבלתי תשובה".

אין דומה ל

"שבירת

שורות

אינה

הופכת

טקסט

לשיר"

(מתוך "ככה כותבים שירה" - מניפסט "כתם")

כשהיה בן 17 שלח כרמלי שירים למספר כתבי עת ספרותיים שמצא בספרייה בעירו כפר סבא. פרופ' גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו", היה הראשון שחזר אליו עם תשובה חיובית. "השירים היו יפים", נזכר מוקד. "פירסמתי אותם במדור 'פנים חדשות', שבו פירסמתי בעבר שירים של יונה וולך, מאיר ויזלטיר ומאיה בז'רנו. השירה של עודד די חידתית לפעמים. יש הצטברות של שפה חזקה בתוכה. יש לו המון שירים מעניינים שמתכתבים עם המודרניזם העברי אבל יש בהם גם משהו עצמאי שעוד צריך לאפיין. תחביר די שבור, נתוץ. שימוש בעברית מכל מיני שכבות היסטוריות. זה יוצר משהו דחוס, זו בדיקה במעבדה של חוויות".

"היה לי דימוי לוחמני ויצרי של שדה הספרות", אומר כרמלי, "ואז הגעתי לישיבת מערכת של 'עכשיו'. ישבה שם חבורת אנשים בינוניים שהתווכחה איך כוס תה עולה 12 שקל ולא עשרה. לא רציתי להשתלב שם, החלטתי לעשות משהו אחר".

הוא החל לארגן ערבי שירה בברים ובבתי קפה תחת השם "תרכובת". באחד הערבים הללו פגש את המשורר הצעיר ויזן. כך נולד "כתם", שהופץ ברבבת עותקים חינמיים על נייר עיתון פושטי ("זה היה נכון לאופיו הביקורתי והסאטירי של כתב העת"). השם נבחר מהשיר "הכתם נשאר על הקיר" של דוד אבידן, וגם במובן ש"אי-אפשר למחוק את הדיון הביקורתי, הוא כמו כתם". את ההפקה מימנו מתרומות של גורמים פרטיים, "שנוררנו 200 שקל מפה ומשם".

אחרי שלושה גיליונות פרש כרמלי ממלאכת העריכה (מאז יצאו שלושה גיליונות נוספים). "זה היה אינטנסיווי, אתה מרגיש כמו פוליטיקאי בבחירות, מנסה למכור תזה. נלחמנו למען הספרות כי השירה הפכה פרוזאית ונגישה, עם דימויים שחוקים. זו שירה שפועלת לפי כללי היסוד של הקפיטליזם: לתת לצרכן מה שהוא רוצה. אף אחד לא אומר מלה רעה, הרי תפגוש את הדודה של אשת המשורר בבית הקפה ויהיה לך לא נעים. היינו בקמפיין מתמיד, הרגשנו שומרי הסף של השירה העברית".

ויזן וכרמלי ניסחו מניפסט המציג את האג'נדה הפואטית שלהם, ובו עיקרים שייראו אזוטריים עד מופרכים למי שאינו בן בית בביצת השירה. "שירת פעלים בגוף ראשון זו אוננות", הם קובעים, וגם: "על השימוש במטאפורות להיות מוגבל ומוצדק, שימוש במטאפורות לעתים תכופות כדי לצייד משפטים ריקים בפן לירי מוביל לזילות". דימויים מרגיזים אותם אפילו יותר מהשאלות: "אין דימויים. אין כמו ואין דומה ל. ישנן שתי ברירות צירוף: זהות והעדר זהות". "למה לכתוב שאתה כמו ציפור בשמים? אם אתה 'כמו' זה לא נחשב", אומר כרמלי. "אם אתה ציפור בשמים תכתוב ככה, אחרת אל תכתוב".

בב בבד הוא המשיך להתבסס כמשורר מבטיח. שיריו התפרסמו ב"מטעם", "מאזניים" ובמדור הספרות של "ידיעות אחרונות", חלקם אף תורגמו לאנגלית וצפויים להופיע בקרוב בכתבי עת באנגליה ובארצות הברית. ב-2007 יצא ספרו הראשון, "עורשלד" (הוצאת עכשיו), ובו 15 שירים, מתורגמים גם לרוסית ולערבית.

אבל לא כולם משתגעים על כרמלי ופועלו. הסופר דרור בורשטיין, למשל, תקף בחריפות את "כתם" ברשימה שפירסם במוסף "ספרים" של "הארץ" לפני כשנתיים. "העיתון הזה הוא בן לשושלת של 'רוצחי אב' בספרות העברית", כתב, "אלא שכאן כל העניין האדיפלי עובר וולגריזציה ונהפך ללא יותר מפרודיה מביכה. לא הלוחמנות של 'כתם' היא הבעיה, אלא זה שברור לגמרי שהמוטיווציה של עורכיו היא לנהל רטוריקה של שוליים ושל גרילה, מתוך שאיפה להפוך לגורם של כוח".

יריביו הפואטיים של כרמלי טוענים ששיריו סתומים, חלקם מכנים אותו "העתק של גבריאל מוקד". העובדה שמוקד הוא אישיות שנויה במחלוקת כשלעצמו (הוא הורשע לפני כשנה בהפרת אמונים בתאגיד במסגרת עסקת טיעון) רק מלבה את היצרים. "הקשר הידידותי בינינו התחיל רק אחרי שיצא 'כתם' הראשון", אומר כרמלי. "אנחנו נפגשים בערך פעם בחודשיים ובעיקר שותים בירה. ההאשמות נגדו מתייחסות לשנים שהייתי בכיתה ד' בערך, אז אני לא יודע מה בדיוק קרה".

בכל מקרה, כרמלי הוא כמו... אופס, כרמלי נהנה לעמוד בעין הסערה ושש אלי קרב. "אני חושב שצריך להחיות קצת את הסצנה הקטנה והמנומנמת שלנו", הוא אומר, ומתכוון לא רק למאמרי ביקורת נשכניים. בסוף 2006, עוד לפני פרשת מטען פו הדב, נתפס במעשה ונדליזם כשהדביק על דלת משרדי הליקון סטיקרים עם הכתובת "הליקוניזציה אמריקניזציה" בצורה שיצרה את המלה "כתם" כדי לבשר, לדבריו, על הופעת הגיליון הראשון של כתב העת שהשתלח בעמותה.

כעבור כחצי שנה, לאחר פרשת המטען, שוב הסתבך עם הליקון ואוים בתביעת דיבה. זה קרה כשהוא וחבריו ל"כתם" השיקו את פסטיבל תל אביב לשירה כקונטרה לפסטיבל מטולה שנערך בדיוק באותם ימים בחסות הליקון. את הפסטיבל החדש קידמה החבורה בראיונות בעיתונות, שבהם לא חסכה שבטה מהעמותה. כמה ימים לאחר פרסום ראיון ב-nrg קיבלו ויזן וכרמלי מכתב מאיים מעורכי הדין של הליקון. כיוון שצוטטו כאומרים "פסטיבל מטולה מתאפיין ברחיצות ידיים, קרי זונות מפרסמות זו לזו", במטרה "להשפיל, לבזות, לשים את מרשיי ללעג ולעשותם מטרה לבוז בקרב הציבור", כך במכתב, דרשו עורכי הדין פרסום מכתב התנצלות ואיימו בתביעת דיבה על סכום של עד 100 אלף שקל.

"סירבנו להתנצל, אמרנו שזו דיבה רק אם זה שקר, ושנוכל להוכיח בבית משפט שהשחיתות שם פלילית", אומר כרמלי. "דיתי רונן היתה אז אחראית על תחום הספרות במשרד התרבות, והיא גם משוררת, חיוורת מאוד אגב, שפירסמה שני ספרי שירה בהליקון. ב-2007 היא תיקצבה את פסטיבל מטולה במסגרת תפקידה, וגם הוזמנה להשתתף כמשוררת. בסך הכל עשינו להם יחסי ציבור. אחרי שנבחנו לעורכת הדין בטלפון לא שמענו ממנה שוב. וממילא קיבלנו את המכתב אחרי תאריך היעד לפרסום ההתנצלות" (רונן אומרת בתגובה שפרשה ממשרד התרבות כבר ב-2006 ומאז אינה קשורה לתקצוב הפסטיבל ולכן אינה מנועה מלהשתתף בו. "ב-2007 כבר הייתי אדם עצמאי ומשוחרר. בכל השנים שניהלתי את תחום הספרות הקפדתי מאוד שלא להשתתף באף פסטיבל. אפילו לא פירסמתי שירים בכתבי עת באותן שנים, הדרתי את רגלי באופן היסטרי").

בשנה האחרונה נדמה שנרגע. אחרי שהתפרסם בשל עקיצותיו עוד יותר משיריו, הוא זכה אשתקד במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך". זכייתו הפתיעה לא רק משום שחלק מחברי הוועדה השופטת היו מושא לחצי הביקורת שלו בעבר, אלא גם מעצם השתתפותו בתחרות שמארגנת עיריית תל אביב. השיר הזוכה, "עכשיו הדירה עצרת רוצה", פורסם על שלטים בשדרות רוטשילד ובן ציון, וכרמלי קיבל חוזה לפרסום ספר שירה בהוצאת אחוזת בית, שלטענתו יהווה פריצת דרך בשירה העברית. "זו היתה התחרות היחידה שיש לי סיכוי לזכות בה, כי בדרך כלל יושבים בוועדות האלו אנשים שלא מחבבים אותי ופה השיפוט אנונימי. אבל אני לא באמת צריך מהם את האישור הזה, ואני ממילא יכול להוציא היום ספר בעצמי, אז אולי זו היתה טעות להשתתף בתחרות".

גם רומן הביכורים שלו, "כלכלת בית", יוצא בהוצאה ממסדית ותיקה, כתר, וכרמלי אף נזהר שלא להסתבך עם רשת "צומת ספרים" ערב צאת ספרו, אף על פי שהוא מודה שהוא מלא ביקורת על פעילותה. האם הפרא אולף? "אוונגרד שואף מטבעו לכבוש את הממסד ולשנותו, ואני לא מנסה להישאר בשוליים. אני לא ילד רע, גם אם אני אומר מדי פעם דברים רעים על ילדים טובים".

הקידוח הסמנטי שלי

"המלה 'מה' נהגתה בפיו רפה ואפופה ריבוע זהרורי שהכיר וזיהה כאחד משלל הריבועים הזוהרים, המהבהבים זה על פני זה, שמרכיבים את המלבן הזערורי של הים הנשקף בין המלונות"

(מתוך "כלכלת בית")

יש לו עיניים כחולות בהירות ושיער שטני קצרצר. ליצירת הדימוי הראוי הוא מתלבש כסרסור משנות ה-70 ומקפיד על חולצות לייקרה צבעוניות, מכופתרות חלקית, הנותנות דרור לחורשת בית החזה. לא פחות משהוא מקפיד על הסגנון, הוא מקפיד על המחיר: את הבלייזר האפור קנה בוויצ"ו תמורת עשרה שקלים, את אוסף חולצות הסוונטיז לקח מחבר. "לרוב המשוררים אין כסף אז קונים בגדים זולים", הוא מסביר.

הוא דווקא בא מבית מבוסס ועבר מבית ההורים בכפר סבא לתל אביב אחרי הצבא, בגיל 20. להוריו מפעל משפחתי לייצור שלטים, אחיו הבכור היי-טקיסט. "זה לא לשחק בלהיות עני, אני מרגיש עני באופן עקרוני. היתה תקופה שאם בבית הקפה לא היו רושמים לי בהקפה, לא הייתי יכול להזמין שם. רוב המשוררים שאני מכיר יכולים להתקשר לאבא שיבוא לחלץ אותם עם האשראי, אבל אנשים בגיל 20 מפסיקים לבקש כסף מההורים, ועובדה שהרבה משוררים סיימו את חייהם בעוני מחפיר. זה לא עניין רומנטי, הייתי שמח להיות בעל ממון, ואם אגיע לקטסטרופה אמיתית אז מקסימום אמלצר, כפי שעשיתי בעבר. אני חי כרגע מחסכונות, כל מיני קופות גמל שההורים עשו לי כשהייתי ילד, וגם קיבלתי מכתר מקדמה על חשבון תמלוגים אחרי שהתחננתי, ובעלת הבית הנפלאה שלי שוכחת להפקיד צ'קים בזמן אז בינתיים אני בסדר".

כסף עומד במוקד רומן הביכורים האפוקליפטי שלו, שמסופר לסירוגין מנקודות המבט של שמואל אלעזר, סוכן נדל"ן מתוסכל, ושל אשתו דפנה, מנהלת פרויקט מחוננים במשרד החינוך. בין שאר צרותיהם מגדלים השניים את בנם אהוד, כבר בן 30, אך ממשיך לחלוב אותם, כלכלית ורגשית.

"כמו כל רומן בדיוני יש בו 20% אמת", הוא אומר. "זה חד-משמעית לא הסיפור שלי ושל המשפחה שלי. היחסים בינינו בוודאי לא מבוססים על כסף. אני לא גנבתי לאבי כרטיסי אשראי, כמו הילד בספר. יותר מאשר מהחיים שלי הספר שואב השראה מ'דה מרקר', שקראתי שנה שלמה באדיקות בשביל התחקיר".

הרעיון לרומן נולד בעת קריאת "מולכו" של א"ב יהושע, ספר שאותו גנב ממקלט ביהוד לפני כשלוש שנים. "מולכו הוא גיבור ששומר קבלות כדי לקבל החזרים. מבקרים כתבו עליו שהוא דמות קומית גרוטסקית, אבל מי לא שומר קבלות כדי לקבל החזרים?" הוא תוהה. "בביקורת על 'מולכו' עסקו בעיקר בזהות המזרחית, לא ביחסו של מולכו לכלכלת השוק. בספר שלי ניסיתי לתאר איך הקפיטליזם והתעשרות פתאומית משפיעים על התא המשפחתי. זה נושא שאין עוסקים בו בספרות הישראלית, רק ברומנים למשרתות של רם אורן. בספרות המכובדת עוסקים במין אתוס ישראלי שלא קיים, אבל החלום הישראלי האמיתי היום הוא להיות בג'קוזי באוקראינה עם חמש נשים, לא לקיים חיי משפחה תקינים. כולם נושאים עיניהם לטייקונים, רוצים לעשות מכה בסטארט-אפ בגיל 24 ולברוח".

ואתה בינתיים יושב בבתי קפה וכותב שירה.

"המצב הטבעי שלי הוא מול הוורד, אני חושש שאני ממש גרוע בסטארט-אפים. בשבילי הכתיבה היא עיסוק. אני מתעורר כל יום באחת בצהריים וכותב. שירה היא מלכת האמנויות, היא טהורה, מאחדת. בשיר אפשר להעביר מסר שלא ניתן להעביר ברומן, זו האמנות המופשטת והמצומצמת ביותר".

אז למה כתבת רומן ולא עוד מחזור שירים?

"כנראה יש דברים שלא הצלחתי להעביר בשיר. אולי זה העדר המיומנות שלי, בינתיים, בשירה. השירים שלי מטאפיזיים והרומן ריאליסטי, אבל בשניהם אני עוסק בחוויות של השוואה ודירוג. שמואל אלעזר משווה עצמו לחבריו ולטייקונים שקרא עליהם ב'דה מרקר', ובשיר על מרפסות מוארות אני מנסה להבין מה יש במרפסות האלו ולמה אני לא שם. ברומן אני יכול לתת דיווח כי זה בגוף שלישי ואני מרוחק מהנושא".

זה גם רצון להרחיב את קהל הקוראים?

"לא. אשמח אם יתלוו לכך גם כסף ופרסום, אבל זו לא השאיפה. נהניתי לכתוב רומן והרגשתי שיש לי מה להגיד גם במדיום הזה. יש בו רגעים שיריים שהתרפקתי יותר על המלה באופן שסופר לא עושה בדרך כלל, רגעים שחלק מהדמויות עצמן מרגישות שיריות. השתדלתי שהכתיבה תהיה מדויקת. אבל למה להגדיר את עצמך? אני לא יכול לתחום את עצמי כסופר או כמשורר, אני גם לא מגדיר את עצמי כגבר או כאשכנזי. אני מעיין מפכה. לא רוצה להתחיל לחשוב על עצמי כמשורר ולפעול לפי איזה דימוי רומנטי של המאה ה-19. אין לי שאיפה לסבל, כמו בסטריאוטיפ של הגאון היוצר שמת משחפת, ולא הייתי מחבל באושרי כדי להגיע למקום יצירתי".

מה אתה שואף להשיג בכתיבתך?

"יש לי שאיפות גרנדיוזיות, אני לא כל כך יודע איך ליישם אותן. אני רוצה להיתלות מעל הסימנים. שכשתקרא שיר של עודד כרמלי, תרגיש שאתה מתחבר לחוויה של עודד כרמלי ברגע כתיבת השיר. אוטופיה של תקשורת אבסולוטית. מאגר שיתופי של תודעות. גם חזרתי לקרוא את הגל לכבוד זה, כי יש לי מוח צף וזה מאוד הגליאני מצדי".

צניעות אינה הצד החזק שלו. אפילו במושגי הגאוותנות של משוררים הוא מצטייר כפורץ דרך. "אני המשורר הכי חשוב מאז חזי לסקלי", הוא קובע. "טוענים שאני מגלומן, אבל אני ריאליסטי. הקידוח הסמנטי שלי טוב יותר משל המשוררים האחרים שהיו אחרי לסקלי, ששירתם רוויה בעודפי שומן ובחוסר דיוק, מאוד ארצית ופרוזאית ואינה מטאפיזית מספיק. אני יוצר עולם אוטונומי בעל חוקים משלו, מגיע למעמקים שאחרים לא מגיעים אליהם, ולכן אני משמעותי יותר ממשוררים אחרים בני גילי. את כל הרוני סומקים למיניהם אני בכלל לא סופר, זה פשוט סוכרזית, חוויה פשוטה שמתוארת במונחים פשוטים".

גם ברומן הביכורים שלו כבר הספיק להתאהב. "זה ספר טוב שיכול לתרום הרבה לספרות הישראלית. גניבה של 4,000 שקל, זה לא סיפור בספרות הישראלית, ובספר שלי זה הדבר הכי קרוב לעלילה דרמטית שיש. אני חושב שהספר גם כתוב היטב, אבל שלא עשיתי חידוש צורני אדיר כמו יעקב שבתאי ב'זכרון דברים'. רואה, אני יכול להיות גם צנוע".

עודד עובד

"לרצות להיות אדם/ שזה עתה פגשתי/ לתת את עצמי/ לצאת מעצמי, לוותר -/ זה אומר שניים. לוותר פרושו/ שניים לפחות:/ אחד אחרון סוגר חשבונות רושם/ אף-פעם לא התרגשת כך לראותי/ והקלות הזו הבלתי-נסבלת/ מראה שמעולם לא היית רציני/ לגבי,/ לגבינו/ וראשון/ שכבר ממלא פיו פני אחר"

(מתוך "עורשלד", 2007)

כרמלי בלט בחריפותו כבר בגיל צעיר, ועבר את המסלולים הרגילים של בני נוער מסוגו: חוגים בנוער שוחר מדע, תוכנית למצטיינים במתמטיקה ופיזיקה בטכניון. חלק מהחוויות שצבר שם הוא מתאר בצורה מוקצנת ב"כלכלת בית". "זה לא נכון לטעמי לשלוח ילד בן 12 ללמוד אסטרופיזיקה. משדרים לך שאתה דור העתיד של ישראל. אדם שעובר 20 חוגים שנועדו לגרום לו להביע את עצמו כבר לא מסוגל להיות נהג אוטובוס. אתה נכנס למערכת תחרותית ומרגיש שמצפים ממך לעוד משהו מעבר ללהתבגר ולצמוח".

הוא התחיל להתנסות בכתיבה בכיתה ד', "בניסיון להרוויח כסף. בהתחלה גילינו צמח אכיל בחצר בית הספר, אז אמרתי: נקטוף, ננקה ונמכור בשקיות. זה לא עבד, כי אחרי שלושה-ארבעה כאלה מקבלים כאב בטן. אחר כך ניסיתי לארגן קבוצת סטנד-אפ, הופענו במקלט של החבר'ה וביקשנו שקל לכרטיס. אני כתבתי את התסריטים ובחור אחר מהכיתה שיחק. גם זה נכשל. אחר כך התחלתי לכתוב סיפור מצחיק בהמשכים. את הפרק הראשון חילקתי בחינם, על פרקי ההמשך דרשתי שקל. זה הופץ בכל השכבה ואפילו הגיע לבית הספר הסמוך. זה היה סוריאליסטי כזה. היה קומקום, והספרה 3 היתה דמות".

הוא למד בתיכון הרצוג במגמת היסטוריה, ושם החלו ציוניו להידרדר. "כיוון שבגיל 16 כבר התחלתי ללמוד לתואר ראשון בפילוסופיה ובמדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה, לא היה לי אכפת. שאפתי ל-70. כשאתה מתחיל ללמוד פילוסופיה, כל הוגה נראה לך צודק, ואתה חושב שאתה לא צריך לקרוא עוד שום דבר נוסף בחיים. רק שאז אתה מגלה שאתה חווה את זה עם כל הוגה מחדש וזה יוצר מין בלבול".

באותה תקופה החל לכתוב שירים, "רומנטיים כאלה, הגיגים של ילד בן 16 שמשוכנע שהוא צודק וכולם טועים". את לימודי הספרות בתיכון תיעב. "בית הספר ממש לא החדיר בי את אהבת הספרות, אלא להפך, הם ניסו לגרור אותי בחזרה מהספרייה לכיתה. המורה שלנו ידעה להמליץ רק על ספרו של בנימין נתניהו, זו היתה מבחינתה ספרות גבוהה. את ביאליק לא מלמדים כמשורר רומנטי אלא מדברים על 'בעיר ההריגה' ולקראת המדינה שבדרך. מחפשים כל הזמן את הזווית היהודית ועדיף הישראלית, וחבל, כי בשביל זה יש שיעורי אזרחות".

בצבא היה חובש קרבי בשריון. "במילייה שלי אף אחד לא עשה צבא, אז מבחינתם אני הרמטכ"ל", הוא אומר, אף על פי שהשתחרר על סעיף נפשי באמצע שירותו. "איבדתי את עצמי בצבא, נבלעתי, לא ידעתי איפה אני נגמר ואדם אחר מתחיל". זה היה תהליך שהתעצם בעקבות התאבדות של חבר טוב ביחידה. "הוא אמר שהוא הולך להשתין ואז ירה בעצמו שני כדורים. אתה ישר חושב על מה ראית, אם היה אפשר להציל, מה קרה בימים האחרונים. הקב"ן לקח אותי לשיחה בגלל הדברים שראיתי - הייתי הראשון שטיפל בו אחרי זה. הוא עוד היה בחיים 45 דקות לאחר מכן, אבל זה היה חסר סיכוי לגמרי - וזה כבר פתח שיחה על היחסים שלי עם הפלוגה. זה מתואר ב'עורשלד'".

הכתיבה ממלאת אצלך צורך תרפויטי?

"ממש לא. ככה נכתבות השירה והפרוזה הגרועות ביותר. אם לכותב יש בעיות פסיכולוגיות, שיילך לפסיכולוג".

לפני חמישה חודשים נפרד מחברתו זה שנה, שעבדה כעורכת בכתר, ומאז הוא מתמיד ברווקותו. "אני לא קם בבוקר ואומר המיטה קרה וריקה וזה נורא ואיום ומה אעשה עם עצמי היום. אני גם לא סווינגר, בגדי הסרסור אולי יוצרים רושם מוטעה". את דירת החדר הקטנה שלו הוא מכנה "האקווריום", בשל החלל הריבועי והחלונות הגדולים. החדר נזירי, עם מיטה בפינה אחת (לצדה "הדרך" של קורמאק מקארתי), ארון ספרים מולה, ושולחן כתיבה מתחת לחלון הגדול, שעליו מונח המחשב הנייד שלו, בו מתנוסס תצלום של יונה וולך.

אין לו טלוויזיה "כי בושה וחרפה מה שקורה שם", ועל דלת הכניסה תלוי שלט "עודד עובד" שהכינו לו הוריו. "השלט מטעה", הוא מאשר, "אבל אני לא חושב שההורים הבינו את האירוניה, מה גם שמבחינתי אני באמת עובד. אני כותב שבע-שמונה שעות ביום, עכשיו את הרומן ולפני כן שירה. אבל לא רואים מזה כסף. הקטע בספר שמנתקים לבן של הגיבור את החשמל מבוסס על סיפור אמיתי. יש לי חובות לבזק ולהוט מלפני שלוש שנים. הם לא שוכחים כלום. ההורים הציעו לי בעבר לנהל את המפעל המשפחתי, כדי שאבא יוכל לישון בצהריים, אבל הם הפסיקו לנדנד. הם התרגלו לרעיון".

בימים אלה הוא עובד על ספר שיריו הבא, וכדרכו הוא נרגש ומצטנע. "זה יהיה נוסח חדש בשירה העברית, צורה ייחודית לחלוטין למשורר עם מערכת כללים פנימית לשירתו. זה יהיה יקום מקביל עם חוקי טבע משל עצמו". במקביל הוא מנסה להשלים את העבודה על כתב עת חדש למסות, שאמור לצאת בקרוב תחת השם "זנבות" ושואב השראה מהמגזין הניו-יורקי "1+N". "חסר פה כתב עת למסות שלא יישען רק על תיאוריות פוסטיות קיצוניות. העיתונות בישראל הולכת ומתקצרת מבחינת רוחב היריעה, האקדמיה נעה לכיוון אזוטרי, ובין לבין הלכה לאיבוד המסורת הנפלאה שנקראת מסה. בגיליון הראשון יהיה מאמר שלי על הרומן ההיסטורי הפופולרי כניסיון לחזור לרצף היסטורי שנקטע עם השבר המודרניסטי של המאה ה-20".

לפני כחודש פרש מלימודיו לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, בטרם השלים זכאותו לתואר. "לא פגשתי שם אנשים בגילי ועם תחומי עניין דומים, אלא המון מורות שבאו לעשות תואר שני כדי לקבל עוד כסף ממשרד החינוך. החומר שמלמדים שם לא מעניין אותי. אני לא מוכן לקחת ארבע שעות סמסטריאליות על מזרחיות בספרות. אין דבר כזה טקסט מזרחי, רק טקסט טוב וטקסט רע. הם פוסט-מודרניים שם, באים מקליקה סגורה, לא צריך לקרוא ספר אחד כדי לקבל תואר. יש קורס מבוא לספרות המאה ה-20 ואין אף מלה על סארטר. רק פוקו, דלז וגואטרי. ומגדר. זה חוג לסוציולוגיה של הספרות, לא לספרות".

מה אתה היית מלמד?

"הייתי מלמד על ז'אנרים, על תחבולות ספרותיות, שסטודנטים יבינו למה כשהם קוראים א"ב יהושע זה עובד עליהם. בעבר היתה שאלת היפה, מה יפה? היא הוחלפה בשאלת האמנות, מהי אמנות, האם ספר מסוים הוא יצירת אמנות? ואז הדיון הספרותי מוחלף בדיון מגדרי או מזרחי: סופרים כמה נשים או מזרחים יש בספר, או דנים מדוע ספר אחד הפך לקאנוני וספר אחר לא. אבל דיון ספרותי צריך להישאר ברמת הטקסט, התחבולות הספרותיות".

לך קל לדבר. אתה גבר, לבן, מעמד ביניים גבוה, בקיצור ההגמון שהקודים של הקאנון נראים לו כדבר הכי מובן מאליו.

"כל הדיון הזה מנסה לגזול מאיתנו, היוצרים, את האוטונומיה שלנו. כאילו שמכיוון שאני בא מכפר סבא אז באיזשהו דטרמיניזם ברור שהספר שלי ייצא כך וכך. מוסד הקאנון פשט את הרגל כי אין היום מי שיכול להכתיב ולהמליך. מבקרי הספרות הם סטודנטים שמקבלים 200 שקל לרשימה, ובאוניברסיטה ממילא לא מתעסקים בשירה עכשווית". *



עודד כרמלי. אני לא ילד רע, גם אם אני אומר מדי פעם דברים רעים על ילדים טובים


כתב העת 'כתם'. הרגשנו שומרי הסף של השירה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו