בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאיה מרון מתחילה להפנים שהיא כנראה, באמת, שחקנית

היא סומנה בתור ההבטחה הגדולה של הקולנוע הישראלי ב"כנפיים שבורות", אבל אז הלכה לאיבוד בעבודות מלצרות, הזעיפה פנים ללקוחות וסירבה להשתתף בטלנובלות ובפרסומות. גם עם תפקיד ראשי ראשון בסדרת הדרמה "סוזנה הבוכייה", מאיה מרון עדיין נכנסת להיסטריה כשמבקשים ממנה חתימה

תגובות

פסלון האוסקר של מאיה מרון מונח ליד המיטה בחדר השינה שלה, אבל מבט חפוז בחלל החדר הצנוע יתקשה להבחין בו. הוא משמש כמעמד לגליל נייר טואלט. "אני לא מחביאה אותו, אבל מוודאת שהוא ממלא תפקיד שימושי", אומרת מרון, שזכתה באוסקר הישראלי (פרס אופיר) עבור תפקידה בסרט "כנפיים שבורות" ב-2002. "רק שלא יעמוד בשביל לעשות רושם".

יחסיה עם הפסלון הם תמצית יחסה של מרון לתהילה: היא מביכה אותה. עד לפני חודש הפסלון היה בכלל בבית אמה בלב תל אביב. רק הודות ללחציו של בן זוגה של מרון בחצי השנה האחרונה הסכימה להעביר אותו לדירתה הנוכחית. מרון, שחקנית אופי מצטיינת עם התמחות בגילום בחורות פלגמטיות על סף התמוטטות עצבים, היתה מועמדת לפרס אופיר כבר בגיל 16, כשחקנית המשנה בסרט הפולחן של ארי פולמן ואורי סיון, "קלרה הקדושה". מאז, מילאה שורה של תפקידים מרשימים בטלוויזיה (הספורטאית האובדנית איילה ב"בטיפול", ארוסתו של יהודה לוי, אורנה, ב"הבורר") ובקולנוע ("לא בת 17", "מדורת השבט"). אבל היא עדיין מתקשה להתנהל כסדרה כשמזהים אותה ברחוב, תופעה שהחמירה לטענתה מאז פסח האחרון.

"כנראה שכולם השלימו בחג חוסרים ב'הבורר' וזה נהיה מטורף", היא אומרת. "צועקים לי הרבה 'בואנ'ה' ו'יהודה לוי'. כאילו מה, אני יהודה לוי? בשוק לוחצים לי את היד, ממש נכנסים איתי לשיחות, 'מה, יהודה עושה לך בעיות?' יהודה ואני דווקא מכירים מהתיכון, למדנו ביחד במגמת תיאטרון בתלמה ילין. גם הוא היה ביישן אז, אבל מאז הוא נפתח. אני נשארתי אותו דבר".

החיבוק הציבורי מוציא ממנה לפעמים את הביצ'יות שהיא מנסה להחביא. "איזה יום מישהי צעקה לי מהאוטו 'אורנה אורנה', אז חיקיתי אותה בתגובה. אחרי זה חשבתי איזה נורא, לא הגיע לה. זה בא אצלה ממקום טוב ועשיתי מזה בדיחה שאולי העליבה אותה. אני לא יודעת איך להגיב, והייתי רוצה להגיב בצורה פחות היסטרית. בדרך כלל אני עושה כאילו אני לא שומעת, או פשוט מסתובבת עם דילן באוזניות. שלשום ילד בן 12 ביקש ממני חתימה בחנות נעליים בשינקין. הסתכלתי לכל הכיוונים, החלפתי צבעים, זה נורא הביך אותי, בשבילו. אני מסתובבת שם כל הזמן, זה לא שהוא ראה איזה כוכב של פעם בחיים".

ב"סוזנה הבוכייה". שערות השיבה הן ההוכחה היחידה שעברתי את גיל 18

לא מספיק ידידותית

לא רק עם הקריאות ברחוב קשה למרון. גם לגמור את החודש אינו עניין אלמנטרי עבורה. היא גרה עם שני שותפים בשכונת נוה צדק בתל אביב ("ברור שהייתי מעדיפה לגור לבד") ובהעדר רישיון נהיגה היא מתניידת בעיר באוטובוסים או רגלית ("בגלל שאני מופיעה בטלוויזיה ואנשים מזהים אותי אני לא אסע באוטובוס? זה נראה לי מגוחך"). עד לפני פחות משנה השלימה הכנסה כמלצרית במסעדת "הבסטה" באזור שוק הכרמל. וזה עוד היה שדרוג בקריירת המסעדנות שלה: כמה שנים לפני כן עבדה כשוטפת כלים במסעדת פועלים בכרם התימנים, וכשעברה בהמשך לברמן במסעדת "רדיו רוסקו" באלנבי, פוטרה כיוון שלא היתה ידידותית מספיק ללקוחות.

"אחרי התיכון עבדתי כמלצרית וברמנית ב'פרילנד' (בר באלנבי), ששם מקבלים בהבנה אפאתיות ומותר לצחוק בפרצוף למי שמבקש קוקטייל", היא אומרת. "אבל ברוסקו אתה אמור להיות נחמד לאנשים ולחייך. הם מחפשים ברמן שישעשע לקוחות, וממש לא הייתי בגרוב". ב'בסטה', המצטיינת בקהל בוהמייני, שרדה מרון כשנה, במהלכה הונצחה מקפלת כיסאות בתצלום פפראצי.

היום היא כבר מתלוצצת על זה ("אתה חושב שהם מחפשים פה מלצרים?" היא שואלת כשאנחנו נכנסים ל"מלון מונטיפיורי"), אבל בשעתו התמונה הזאת - תזכורת כואבת למצב העגום של הפקות המקור בישראל - הביאה לה את הסעיף. "אני בן אדם, לא הערת שוליים על מצב התרבות בארץ", אומרת מרון, "ואני בטח לא הבן-אדם שעושה דברים בשביל האמירה. זה עשה לי קצת טראומה, זו חדירה לפרטיות וחוצפה. לשמחתי, בדרך כלל אני לא אטרקציית פפראצי. גם עבדתי בגיל 18 כמדפיסת תמונות במעבדת 'פוטוגן', אז אני מכירה את כל הצלמים. אפשר לחשוב, אני בסך הכל בן אדם עובד. נראה לי משונה שעשו מזה סיפור".

למה בכלל הלכת למלצר ולשטוף כלים?

"זה בא ממקום של בן אדם שקרא יותר מדי בוקובסקי ונראה לו רומנטי לשטוף כלים, זה מחבר לחיים האמיתיים, אולי מאזן את התדמית של שחקן כמישהו מפונק, שעובד מעט חודשים בשנה ובשאר הזמן מתבטל. גם כשאני עושה, בדיעבד זה נראה לי כאילו אני לא עושה כלום ובטלנית. מפחיד אותי שאנשים יחשבו 'אם זה מה שהיא חושבת על עצמה, היא בטח יודעת'. אבל זה הכל שטויות. זה היה שני מטר מהבית שלי, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, והייתי צריכה כמה גרושים. כל הזמן זיהו אותי ב'בסטה', ושאלו 'מה את עושה פה?' אני עובדת, כמו מה זה נראה? לי זה נראה נורא הגיוני, אני אמורה להרגיש עם זה רע?"

"מאיה היא שחקנית קולנוע לפני הכל", אומרת הסוכנת שלה לשעבר, זוהר יעקובסון, שהחלה לנהל אותה לאחר הופעתה ב"קלרה הקדושה". "יש לה ניואנסים, יכולת לגעת בצורה עדינה ומורכבת. היא תמיד היתה אאוטסיידרית ולא עשתה את המסלול הרגיל של שחקן. היא לא למדה משחק ולא הופיעה בתיאטרון, מה שמאוד צימצם את האפשרויות שלה כי אין הרבה קולנוע בארץ. תיאטרון זה הלחם של השחקנים בישראל, קולנוע וטלוויזיה הם הצימוקים והתותים. זה לא כזה יוצא דופן ששחקנים עובדים בעוד עבודות כדי להשלים הכנסה, גם אם הם זכו באוסקר. מה זה אוסקר בארץ? זה לא שבסרט הבא השחקן יקבל מיליון דולר, לא בטוח אם יש לו כסף למונית אחרי הטקס".

"זה גם לא שרודפים אחרי שאשחק בטלנובלות", מוסיפה מרון. "איכשהו ברור שאני לא הכתובת, ועובדה שעד היום הצלחתי להיות מלוהקת למרות שאני לא סמל המסחריות. 'הבורר' למשל זו סדרה מצוינת, אבל התפקיד של אורנה הוא לא חלום חיי מבחינה יצירתית. זה משהו שעשיתי כדי להרגיש ורסטילית. לא הייתי קוראת לזה פשרה, אבל אולי לקחתי את זה כדי להגמיש קצת את התדמית שלי. לא היה לי מושג שזו תהיה כזו היסטריה. אבל זו סדרה מושקעת, לא מצלמים פרק ביום כמו בטלנובלות, וזה עושה את ההבדל. חשוב לי לעשות דברים שהייתי שמחה, או לפחות מסוגלת, לראות בטלוויזיה. אני לא מסוגלת לשים את עצמי, פיזית, בסצנה שאני לא מאמינה לה. זו אמורה להיות האמנות שלי, אז אני מעדיפה לעבוד באיזו עבודה מעאפנה מאשר להתפשר על תפקידים".

ב"הבורר". בשוק נכנסים איתי לשיחות, "מה, יהודה עושה לך בעיות?"

אופס, נגמר היום

בשבוע הבא עולה בהוט המיני-סדרה "סוזנה הבוכייה" (לפי ספרה של אלונה קמחי), שבה מגלמת מרון את סוזנה רבין, דמות שברירית הלוקה בנפשה - כרגיל בפילמוגרפיה שלה. החידוש הוא שמרון, שהצטיינה בגילום דמויות משנה, מופיעה הפעם בתפקיד הראשי, ראשונה ברשימת הקרדיטים. "מבחינתי הייתי בתפקיד הראשי גם ב'כנפיים שבורות' וב'בטיפול'", היא אומרת, אבל מודה שמדובר בסוג של עליית מדרגה בקריירה שלה. ועדיין, מאז צילומי הסדרה שנערכו בספטמבר היא ממתינה לעבודה חדשה.

"אני מחכה לתשובות ואין לי משהו מוגדר בקנה. ההארדקור הוא שאתה לא בשליטה, אפילו שבסך הכל היתה לי שנה טובה וברור לי שבסוף יגיע עוד משהו. אבל בתקופות האלו שבין לבין צריך להיות בן אדם חזק, שמאמין ביכולות ובכישרון שלו, וקשה להחזיק את זה. בתקופות שאני לא עובדת אני חושבת, אולי אין לי מושג מה אני עושה ואני חרא שחקנית. עד שיגיע התפקיד הבא אני נכנסת למינוס, או חיה מכספי הסדרות האחרונות. אני מקווה שלא אחזור למלצר, אבל אם אצטרך, אחזור".

איך את מעבירה את הזמן?

"אני סוחבת בחוסר מעש ונהנית מהחיים. לא נעים לי להגיד, אני קמה באזור הצהריים, מנסה לדחוף איזו פגישה במהלך היום. הימים עוברים איכשהו, אני אפילו לא יכולה להגיד איך. עכשיו הייתי קצת עם האחיין שלי, בערב אני הולכת להופעה של שחר אבן צור, ואופס נגמר היום".

החודש היא עומדת להצטלם לשני סרטי סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. באחד, בבימוי יונתן ורדי, תשחק נער שפוגש את אביו שמת בתאונת דרכים. "זה לא עניין אותו שאני לא בחור, הוא לא חיפש לזה הצדקה. אני הולכת להופיע ככה כמו שאני, בלי להסתפר, המין של הדמות הוא לא אישיו בכלל". בשני תגלם נערה שאמה חולת הסרטן עומדת לעבור כריתת שד.

בשני הסרטים היא מופיעה בהתנדבות. מדוע נרתמה לכך, אם היא נאלצת להתפרנס ממלצרות? "זה כיף, וזה גורם לי להרגיש שיש לי הצדקה בעולם הזה, שהמקצוע הזה אינו פיקציה אלא באמת קורה. רוב הזמן אתה מרגיש בעיקר את המסביב - יחסי ציבור, אודישנים - דברים שאין בהם הנאה גדולה מבחינתי. אני לא כל כך טובה בללכת לאירועים ולהראות את הפרצוף שלי, למרות ההרגשה שכדי להיות אטרקטיווי כשחקן, כדי להישאר בתודעה של אנשים, אתה צריך שיכתבו עליך במדורי הרכילות.

"אני מרגישה שאני לוקחת את זה קצת מדי ברצינות, שזה חלק מהעבודה שצריך לקבל ואל תתלונני. לא יודעת למה, כאילו ככה אני, לא משחקת את המשחק, אחרת מה מייחד אותי? יש בזה משהו ילדותי, כי אם אני שלמה עם מי שאני זה לא אמור להזיז לי, ואני מאוד רוצה להגיע למקום שלא יהיה לי אכפת. נורא בא לי להרגיש בנוח עם ה'בואנ'ה' הזה, ליהנות ממנו. אני לא רוצה לחשוב שאם אני לא בפפראצי אני מאבדת עבודות, אבל לא יודעת, יכול להיות שזה באמת ככה? אני משגעת את עצמי עם זה, כי יש לי גם רצון להתרחב, לא להישאר בנישה. זה מפחיד למחזר את עצמך".

ובכל זאת את נקלעת שוב ושוב לתפקיד הבחורה השברירית, המרוחקת, האובדנית.

"אני לא מסוג השחקנים שמעלימים את עצמם ובונים דמות מאפס. אני משתמשת במה שיש בי לתפקיד. דברים שאני צריכה להתאמץ כדי למצוא את החיבור שלי אליהם אני לא מתכוונת לעשות. אני קוראת לפעמים בהצעות שמגיעות אלי תיאורי דמויות בסגנון 'קלילה וסקסית', וזה לא עושה לי טוב".

אין סיכוי שתשחקי פעם מישהי קלילה וסקסית?

"אני לא קלילה וסקסית בעיני עצמי. אני כבר בת 29 ורוצה לשחק נשים מורכבות".

רצונות הם דבר חדש יחסית עבור מרון. עד היום הקפידה לטפח יחס אדיש לתפקידים שנבחנה אליהם ולשכנע את עצמה שאינה באמת מתעניינת בהם. "אני לא בן אדם של 'את זה אני רוצה ואת זה אני אשיג'", היא מאבחנת. "ב'סוזנה', פעם ראשונה שבמקום ללכת לאודישן ממקום כזה של בסדר, לא 'כפת לי, אני לא אתאמץ כדי לא להתאכזב, ממש התכוננתי לאודישן. השקעתי. הספר הפיל אותי, וזו פעם ראשונה שנתתי לעצמי אופציה להתאכזב".

"הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם זה המקצוע המתאים לי", היא מוסיפה. "אני גם ככה לא הבן-אדם הכי רגוע. רק בשנתיים האחרונות השלמתי עם זה ששחקנית - זה מה שאני עושה. זה לא רק משהו בדרך למקום אחר. לפני כן אמרתי לעצמי 'לא אני בחרתי בזה אלא זה בחר בי', 'התגלגלתי לזה', עכשיו אני מנסה לקחת אחריות. זה מין רצון לקבל את עצמך. אולי זה הגיל".

ב"כנפיים שבורות". חוויית האובדן כנראה יוצאת ממני, כי תמיד לוקחים אותי לתפקיד היתומה

הכל קטן אצלי

מרון גדלה ברחוב בלפור בתל אביב כבת זקונים מבין ארבעה אחים ואחיות לאם מנהלת משרד ולאב יהלומן. כשהיתה בת 12 התגרשו הוריה, אחרי 24 שנות נישואים, ומאז מרון נמצאת בקשר רופף בלבד עם אביה. היא מספרת שב"כנפיים שבורות", שבו גילמה נערה שמשפחתה מתפרקת בעקבות מותו המפתיע של האב, נתנה פורקן לתחושות שהצטברו אצלה לאחר הגירושים. "חוויתי את פירוק המשפחה שלי כאובדן חזק ומפתיע, גם אם אף אחד לא מת שם כמו בסרט. אתה חי בבית עם אבא ואמא ויש לך תפיסה של המשפחה שלך כסוג של יציבות, לכן זה מפתיע גם אם קודם לכך תהליך שנמשך שנה".

תחושת הנטישה בעקבות הגירושים נחוותה אצלה כיתמות, ומרון הידקה את נטייתה להסתגר בתוך עצמה. "לא דיברתי על זה יותר מדי עם אנשים, אני לא אוהבת לדבר על זה. חוויית האובדן כנראה יוצאת ממני, כי למרות שאני לא יתומה כל הזמן לוקחים אותי לתפקידים של יתומה" (גם ב"סוזנה").

כעבור כמה שנים השתחרר הפקק, ובגיל 16 גילתה את סצנת הברים של תל אביב. "פרילנד", מעוז הרוקרים של שנות ה-90, שימש לה מעין בית שני, והיא התחברה שם לדמויות מהסצנה המלבלבת דאז, בהם יהלי סובול, שחר אבן-צור ואייל אבן-צור, איתו אף חלקה דירת שותפים במשך שלוש שנים. אחרי התיכון החלה לעבוד שם כמלצרית וברמנית. "היינו יוצאים לשם גם ככה כל ערב, אז חשבתי כבר לעבוד גם", היא אומרת.

חיבתה למוסיקאים מקבלת ביטוי גם בבחירות הרומנטיות שלה. עד היום אלה היו בעיקר רוקרים שוליים, אבל בחצי השנה האחרונה היא יוצאת עם אנטון אוסטרובסקי (27), ראפר רוסי ושחקן מתחיל ("אמאל'ה", ובקרוב ב"הבודדים", סרטו החדש של רנן שור). השניים הכירו על סט הצילומים של "סוזנה הבוכייה", שם עבד במחלקת הארט. "שבועיים אחרי שהסתיימה ההפקה הוא התקשר ושאל אם בא לי להיפגש. זה היה מפתיע, אבל נתתי לזה צ'אנס. אין בינינו קלאשים של אגו. אנחנו לא שחקנים טיפוסיים ומאוד מפרגנים", היא אומרת, ומעלה ביו-טיוב קליפ של להקתו של אוסטרובסקי, סאדייל, שבו הוא הולך מכות עם הנרי דוד.

מערכת היחסים הארוכה ביותר של מרון נמשכה שנה ורבע ("אני מסוגלת גם יותר, פשוט לא יצא"). כבורגנית בהתהוות, מקום הבילוי החביב עליה כעת הוא הבית ("ברים מתחברים לי לתקופות רווקות"). יש לה סט מניירות מעורר השראה. היא מעשנת הרבה, שותקת דקות ארוכות כדי לחשוב. כשהיא כבר מדברת, היא נעה בין תנוחה קיפודית, מכונסת ומכווצת, שלפעמים נלוות לה רעידות קלות של הגוף ("זה הולך ונרגע עם השנים") לבין צחקוקים בריאים ומשוחררים. בניגוד לתדמית המורבידית, היא מסוגלת להיות משעשעת. "אני לא נחשבת לבדרנית בחבר'ה", היא אומרת, "אבל יש לי את הרגעים שלי. בבית ספר הייתי מאלה שיושבים בשורה האחרונה וזורקים הערות סרקסטיות".

בכיתה א' נרשמה מרון לבית הספר לאמנויות בתל אביב. אז עוד לא היו לה יומרות אמנותיות, אבל "זה היה קרוב לבית ונחשב בית ספר טוב". בכיתה ד' נשלחה למגמת תיאטרון, אך לא הצליחה לבלוט בה. צביה הוברמן, ממקימי בית הספר לאמנויות וכיום מנהלת פסטיבל חיפה להצגות ילדים, זוכרת ש"היא היתה עושה דברים מעניינים ומורכבים בשיעורים". בכיתה ט' הציגה מרון את דמותה של לורה רפת הנפש מ"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס. "כשהיא סיימה", נזכרת הוברמן, "היה שקט וכולם אמרו 'טוב, נו, זה הטייפקאסט'".

בחופש הגדול שבין כיתה ט' לי' השתתפה מרון בסרט "קלרה הקדושה", חוויה ששינתה את חייה. "הבנתי שזה מה שגורם לי להרגיש טוב ושזה מה שאני רוצה לעשות", אומרת מרון. "עד אז הייתי תלמידה טובה, אבל מאותו שלב לא עניין אותי מה קורה בבית ספר, הכל התפייד". היא לוהקה לסרט כמעט במקרה, כשבילתה בפסטיבל ערד. "כל מיני מלהקות הסתובבו שם עם מצלמות וחיפשו ילדים לסרט. לא יודעת מה היה בי שגרם להן לעצור אותי. אני כמעט לא זוכרת את זה, רק בדיעבד הבנתי שזה היה רגע מכונן בחיי".

בכיתה י' עברה לתיכון תלמה ילין. אולם מקץ שנה החליטה לעבור לבית ספר עיוני, עירוני ה'. "בתקופה שאחרי 'קלרה' הכל התערער לי. אני לא שחקנית תיאטרון אז לא מצאתי את עצמי שם והעדפתי תיכון רגיל. עירוני ה' הוא לפחות יותר קרוב לים. בסמסטר הראשון של כיתה י"ב עוד הראיתי את הפנים שלי, אחרי זה הפסקתי להגיע". בניגוד לרבים מחבריה, שעושים שמיניות באוויר כדי לתרץ או להסתיר את אי-שירותם בצה"ל, מרון מעלה את הנושא בעצמה. "לא רצו אותי כי הייתי רזה מדי", היא אומרת, "לא שהיו לי תוכניות להתווכח".

בבחירות האחרונות היא הצביעה לחד"ש, אבל לא בא לה לדבר על פוליטיקה. היא אומרת שגם את הפוליטיקה הכרוכה בעולם המשחק היא שונאת: השקות, פפראצי, חנדלך, זה לא בשבילה. במאבק היוצרים לא נטלה חלק פעיל, למרות הזדהותה עם מטרותיו. "אף פעם לא הייתי בן אדם שהולך להפגנות, לא אוהבת מקומות עם הרבה אנשים".

הייתי חמודה וחסודה

היא גרה בבית פרטי ישן, עם שני כלבים בחצר, ציורים בסלון ופוסטר של הסמשינג פאמפקינז ומערכת תופים בקומה השנייה. כולם שייכים לשותפים. בחדרה המזרן מונח על הרצפה, עליו שמוטה גיטרה (היא גיטריסטית חובבת). הטלוויזיה לא מחוברת לכבלים, ובסדרות בהשתתפותה היא צופה אצל אחותה ("אני נוטה לבקר את עצמי נון-סטופ, זו התכונה הכי מחורבנת שלי. בזכות אנטון זה פחות מביך אותי. כי הוא נהנה מזה"). מתחת למדפי הספרים והתקליטים שבנה לה אחד השותפים מונחים ארבעה ארגזים חתומים, אף על פי שעברה לדירה כבר לפני חצי שנה.

"רוב הדברים שלי עוד אצל אמא שלי", היא אומרת, "לפני שעברתי הנה נדדתי הרבה. במשך שנה שמרתי על דירות, לתקופות של חודשיים, אז התרגלתי לחיות על ארגזים". זו היתה תקופת מעבר בחייה, "בלי דירה קבועה, בלי מערכת יחסים". באותה עת גם החליפה את זוהר יעקובסון, סוכנת השחקנים הדומיננטית בישראל, במשרד קטן יותר וזוהר פחות בניהולה של רינת איתן. "רציתי משהו יותר אינטימי, חיפשתי בן אדם שאני מתחברת אליו יותר ברמה האישית", היא אומרת. "כשאתה בתקופה לא ברורה אתה מנסה לעשות שינוי". כיוון שחשה אז ש"הכל באוויר ותלוש והייתי צריכה מישהו שיוריד אותי למטה", החלה ללכת לטיפול, שבו היא מתמידה עד היום.

מתי בכית בפעם האחרונה?

"בטח לפני המחזור האחרון. אני לא מתקמצנת בדמעות, זה סוג של תחביב. כשאנטון רואה אותי בוכה הוא נרעש, אבל בשבילי זו דרך פופולרית לשחרר רגשות".

היא רזה מאוד, גם אחרי שלטענתה עלתה במשקל בשנים האחרונות ("זה משהו שמרגישים, אני לא מהאנשים ששוקלים את עצמם"), ובגדיה תלויים ברישול על הגוף הגרום. היא מקפידה אמנם להוריד שיער גוף ("מה זאת אומרת, יש לי בן-זוג!"), אבל מכחישה קיומה של שגרת טיפוח קבועה. פניה נקיים מאיפור. יש לה תספורת קצרה ונערית, אגבית כזאת, ממנה מבצבצות כבר כמה שערות שיבה. "זה דווקא נראה לי מגניב, זו ההוכחה היחידה שכבר עברתי את גיל 18, אז לא אסתיר את זה", היא אומרת.

המראה הזה שיחק לטובתה בקרב על גילומה של סוזנה הבוכייה. "יש במאיה משהו שברירי, נערי, עם הצוואר הענוג והגפיים הדקות, שמתאים לדמות", אומרת אלונה קמחי, ומספרת שחשבה על מרון כשעיבדה את התסריט לסדרה על פי ספרה הנושא אותו שם. "היא היתה המוזה הפרטית שלי במהלך הכתיבה. זכרתי אותה מ'קלרה הקדושה', כשלא ידעתי אם היא בן או בת. ביליתי איתה ימים בתודעה שלי. יש בה משהו ייחודי, קצת אלטרנטיווי, היא מלכתחילה לא נראית כמו גיבורה הוליוודית אלא כגיבורה של סרטים צרפתיים קטנים".

מצאת במאיה מקבילה של סוזנה?

"חס וחלילה. פשוט מאוד אהבתי אותה כשחקנית ומשהו בפיזיות שלה מכמיר את הלב, הדקיקות הזאת, העור הצח".

מרון דווקא לא מזועזעת מההשוואה. "יכולתי להזדהות עם החרדות של סוזנה, דברים שנמצאים גם בי בעוצמות חלשות יותר. למשל הביישנות הכרונית, אם כי ככל שהתבגרתי זה פחות היסטרי. היה לי מין פחד מהחיים, לצאת לעולם. יש לי נטייה להסתגר, אבל לא נכנעתי לה". ב"סוזנה" מרון גם מתפשטת וחושפת את פלג גופה העליון והצנוע, לראשונה על המסך. "זה היה מאוד מוזר ומביך כמובן, אבל האווירה על הסט היתה נוחה", היא מדווחת ביובש, "זה עבר ממש בסדר ולא השאיר טראומה".

לפני כמה שנים הצהרת בראיון שלא תתפשטי אף פעם בסרט.

"איזו חמודה וחסודה הייתי! זה כבר לא תקף, ואני אוהבת את זה, כי זה אומר שלא נהיה תקועים לנצח בשטויות שלנו, יבואו שטויות חדשות".*


סגנון: לימור זוהר שביט איפור: חן אלקבץ ביגוד: עניבה - גוצ'י, חולצה - ראלף לורן



מאיה מרון. אני לא מתקמצנת בדמעות, זה סוג של תחביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו