בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תראו אותי

מוני מושונוב הוא דמות בשיאה. הילד מרמלה שקרא בשקיקה על הכוכבים ב"עולם הקולנוע" היה לגבר מאושר שפסע השבוע על השטיח האדום בפסטיבל קאן, לבמאי ולשחקן שבודק את גבולות המושג בגידה על במת "הבימה", לאדם שמעז באמנות יותר מאשר בחיים ושעדיין משתוקק שיאהבו אותו

תגובות

המסך עולה על שחקן עם תלתלים לבנים ועיניים כחולות, ששמו לבדו מדליק לכולם חיוך על הפנים. בארץ שבה די לומר "בראבא" או "קושניר" כדי לדעת על מי מדובר ולראות את כל חייו חולפים לנגד עינינו, יש פחות אנשים ששמם הפרטי עושה בעצמו את העבודה. לאמריקאים יש שר ומדונה ובריטני. לנו יש נינט. וביבי. ומוני. מוני מ"זהו זה", מוני מ"קצרים", מוני מ"חתונה מאוחרת", מוני מ"חתונה מושלמת" (להיט שביים בהבימה - "שים לב", הוא מאבחן, "דברים עם 'חתונה' בשם כמעט תמיד מצליחים"), מוני מ"מסע אלונקות" (כמה צנום היה, כמה צנום נשאר). מוני שנדמה כי ליווה אותנו תמיד.

ועכשיו, רגע לפני יום הולדתו ה-58, הוא גם מוני מהשטיח האדום. הסרט שהביא אותו השבוע לפסטיבל קאן, בפעם החמישית, הוא "כלת הים" של קרן ידעיה. לפני כן היה שם, בין היתר, עם שני סרטים של הבמאי האמריקאי המוערך ג'יימס גריי, "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות", שמוקרן בימים אלה בארץ, ושאותו הוא ממלא בחמימות מופלאה, לצדה של איזבלה רוסליני.

מוני מושונוב. תשוקה בלתי נמנעת ודי לא נעימה, להיות נאהב

"הפעם הראשונה שם היתה חוויה חוץ-גופית", משחזר הייצוא החדש של קו הבימה-הוליווד. "הייתי ילד מרמלה שקרא את הטור של ג. עיטור ב'עולם הקולנוע', והילד הזה היה מאושר ונרגש בטירוף להיות שם, לדרוך על השטיח האדום ולשחק את המשחק. בהתחלה אתה בהלם, לא יודע אם יזהו אותך ואם אפילו הבמאי שלך יידע מי אתה בכלל. אחר כך אתה מבין די מהר שהכל תפאורה, הכל כאילו. כשאתה מצלם בהוליווד אתה יושב בקרוון קטן ומרגיש בדידות, גם בקאן יש ג'וקים, ואפילו ג'וקים ענקיים, וכולנו בני אדם.

"הרגעים האמיתיים זה לאלתר משחק סוליטייר ספונטני לעיני המצלמות עם איזבלה רוסליני, ולראות אותה רועדת מהתרגשות, כי זה היה המשחק שהוריה שיחקו. היופי הוא למצוא אנשים בעלי ערך שמדברים בשפה שלך, שמחפשים אותם דברים כמוך, ולא משנה איפה הם גדלו. כולנו באנו מאותה משפחה".

כולם בוגדים בכולם

הוא יכול להיות חם וקר כמעט באותה נשימה. מתקרב, מתרחק, בוטח, מהסס, נפתח, נסגר. מרחף באופוריה רגעית, אחרי לילות חסרי שינה והתרגשות מהצגה שרק נולדה, ואז מצטנף בכיסאו בחוסר שקט, העיניים הכחולות מוארות ונכבות לסירוגין. "מקווה שלא העמסתי עליך יותר מדי", הוא מתנצל פתאום. מוני לא "נחמד בשביל להיות נחמד", כהגדרת שותפה אוהבת לעבודה. ותשכחו מ"מוני, תצחיק אותנו". "יש המשפט הישראלי הנפוץ הזה: 'אתה הרי מכיר אותי'. ואני אומר: לא. מאיפה אני מכיר אותך? מה אני יודע עליך? מה אתה יודע עלי? בסופו של דבר, אף אחד לא מכיר אף אחד".

מושונוב, במלותיו שלו, קשה עם עצמו. מונילוג: "מספרים עלי שכל פרויקט אני מתחיל ב'לא'. קודם כל אני אומר לא. סירבתי לכל כך הרבה תפקידים בקולנוע, חלקם אפילו מצוינים, תפקידים שמשה איבגי בדרך כלל קיבל במקומי. לא ידעתי לקרוא תסריטים, וכל פעם הרגשתי שראיתי את זה ב-2,500 סרטים אחרים. את דובר קוסאשווילי ניסיתי לשכנע לא לקחת אותי ל'חתונה מאוחרת', אבל הוא שמע אותי אומר מלה אחת בגרוזינית וזה היה אבוד. אמרתי לא גם להצעות להנחות את 'רוקדים עם כוכבים' ואת 'כוכב נולד' בגרסתו הראשונה, אבל תמיד הרווחתי משהו אחר במקום. כשאני כבר נכנס למשהו, דבר ראשון אני מאיר בפנס את כל הבעיות, כאילו מחפש בכוח את הפגמים. אני מאוד ביקורתי. כל פרויקט אני חייב להתחיל באיזו התעמתות עם כולם. זה לא בדיוק מרד, זה הרצון לחקור ולאתגר ולחדור לאזורים הכי קשים וללכת הכי רחוק. באמנות אני יכול להעז. בחיים אני מעז הרבה פחות. אני לא מאלה שקמים ועושים מעשה, עוזבים הכל ונוסעים אל הבלתי-נודע. אני לא כזה. אפילו אומץ לסדר את המחסן על הגג אין לי. אז לפחות באמנות אני מרשה לעצמי דברים שאני לא מרשה לעצמי במקומות אחרים".

כך נהג גם ב"בגידה", המחזה של הרולד פינטר משנת 78' שביים להבימה ושבו הוא גם משחק, לצד אבי קושניר וליליאן ברטו. "על בגידה משלמים פה בחיים", הוא אומר, "הגיבורים נדרשים לוותר על החבר הכי טוב שלהם ועל אהבת חייהם. זה לא מביא אותם לידי מוות במובן המקובל, אבל בהחלט למצב של אי-חיים. בגידה נקבעת לפי גבולות הנאמנות של הצד הנבגד, ונאמנות בעיני פירושה להתחשב בגבולות של האדם השני. אני בטוח שרוב בני האדם בוגדים על בסיס יומיומי. זו לא מחלה מידבקת, אבל זה כנראה צורך חזק מאיתנו, ולכולנו יש את ההצדקות שלנו. אני לא מדבר רק על בגידה בבני זוג. אני מדבר גם על בגידה בעצמנו, בעקרונות שלנו. בן אדם שלומד להיות עורך דין ונהיה סוחר נדל"ן בוגד במקצוע שלו. ערוצי טלוויזיה שמשדרים ריאליטי בפריים טיים בלי הפסקה בוגדים במנדט שלהם ובקהל.

"אותי מעניינת בגידה בחצי שקל, ולא מעילה במיליארדים. מעניין אותי למה אנשים מרגישים צורך להגיד 'אנחנו נעשה הכל בשביל הילדים שלנו', כשהם יודעים שהם לא יעשו הכל. גם זה סוג של בגידה מוסרית. בגידה של חברים כואבת וצורבת לא פחות מבגידה רומנטית. גם אני בגדתי בחברים, בלי להתכוון. מספיק שמישהו חווה משהו כבגידה כדי שזו תהיה בגידה. היה לי חבר טוב, שלא היה יכול לסבול את היחסים שנוצרו לי עם חבר חדש. החדש היה מישהו שלא יכולתי לוותר עליו, וחשבתי שאוכל רק להרוויח, כי למה שיהיה לי חבר אחד אם אפשר שניים, אבל החבר ה'ישן' הרגיש נבגד, התחיל לעוות את היחסים שלי עם החדש, לאסור עלי לדבר על דברים מסוימים, להזכיר שמות מסוימים וכו'. זה הצחיק אותי, עד לרגע שבו גם אני נכוויתי ונפגעתי בצורה דומה".

בקשר האישי עם שותפו המקצועי הנצחי, שלמה בראבא, נתגלעו סדקים באחרונה. העובדה שבראבא לא בא לחתונת בתו של מושונוב היתה נקודת משבר ביחסי הצמד. "עזוב", מתיז מושונוב, אך ממהר להוסיף: "בראבא ואני לא התגרשנו, רק נפרדנו, ואנחנו יודעים שנחזור. הוא יחזור אלי עוד מעט. הוא התחנן על נפשו, וזה היה מקסים, באמת. השלמנו והכל יהיה בסדר".

בינתיים הרוויח את קושניר כ"אח גדול-קטן". "הוא תגלית של הזמן האחרון. הוא איש מיוחד, אוטודידקט, את מה שהוא יודע הרבה ידענים לא יודעים. ואם אני צריך להתקשר למישהו בשעת מצוקה, אין לי ספק שהוא האיש".

אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, הוא שהציע את הליהוק, וכך מוני בהצגה (המצוינת) הוא הגבר שאשתו בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר, הלא הוא קושניר.

"לא תיכננתי ולא רציתי לשחק במחזה, אלא רק לביים", הוא מסביר, "אבל אז הבנתי שזאת הברקה, ללהק חברים קרובים לתפקידי חברים קרובים. היה גם העניין של בגידת הגוף, או הפחד מפני בגידת הגוף. הדמויות במחזה צעירות מגילי האמיתי בעשרים שנה לפחות. לא רציתי חלילה שזה יהפוך לסיפור אחר לגמרי, על צעירה שבוגדת בבעלה המבוגר. הרגשתי עצב גדול בתחילת החזרות. הבנתי שאני כבר לא יכול לשחק צעירים, לא יכול לרוץ 100 מטר באולימפיאדה. לא שבגיל 20 יכולתי, אבל לפחות האופציה היתה קיימת. בשביל ההצגה אני צריך להתאפר יותר טוב בצדדים, לצבוע את השיער, לעשות תרגילי בטן. העצב עדיין קיים, אבל מתרגלים".

אין מנוס משאלת הבגידה הרומנטית, ומוני לא מתחמק. "לא הייתי מהמתהוללים בעברי", הוא אומר, "אבל גם אני מצאתי את עצמי שותף במשולש. הייתי צלע במשולש. זה נשמע כל כך משונה כשאומרים את זה במלים, כמעט מגוחך. אני חייב להדגיש שזה היה לפני הנישואים שלי, אבל אני יודע בדיעבד שהרווחתי המון מהסיטואציה. אז כן, גם אני הייתי בסרט הזה. יש כמה צדיקים בסדום שלא היו, אבל רובנו היינו.

"מיכאל, הבן שלי המתוק, אמר לי שרומנים אף פעם לא נגמרים. הוא כל כך צעיר וכל כך צודק. תמיד נשאר משהו בלב, תמיד משתנה משהו במבט כשאתה נתקל פתאום באיזו אהבה ישנה. אני זוכר אפילו את הילדה שהבריזה לי מהסרט 'מה נשמע, דוק' בקולנוע אורלי ברמלה. איזו השפלה שזאת היתה. עד היום אני שונא את ברברה סטרייסנד בגלל זה. מדהים איך גם לקטנים האלה יש היסטוריה. צריך להקשיב לילדים".

כולם אוהבים את אבא ואמא

הוא גדל ברמלה, ליד פסי רכבת ומאפייה. רמלה היתה "פרובינציה שהרגישה כמו מרכז העולם; המכה של הרוקנרול, האריות והצ'רצ'ילים והכוכבים הכחולים וכל המועדונים שלא הרשו לנו ללכת אליהם, כי הם 'מקומות של פושטקים', מה שרק הגביר כמובן את הסקרנות. אפשר להגיד שהייתי המצחיקן של החבר'ה. יכול להיות שזה עשה רושם על הבנות, אבל אם כן, לא שמתי לב ובטח לא ידעתי לנצל את זה. התבגרתי נורא נורא מאוחר. בצבא הכריחו אותי להתגלח. בכוח". הוריו עלו מבולגריה. "אמא היתה המנוף והמנוע. עד היום אני המום מהתעוזה, מהחזון ומהגבורה שלה. היה להם טוב בבולגריה. עלייה לא היתה דבר מובן מאליו. הם עברו הרבה תלאות בדרך, עם שני תינוקות קטנים, יצאו כמעפילים לא לגאליים ולבסוף הגיעו כלגאליים".

אביו משה, שלמד משפטים בסופיה, השתלב בשוק של רמלה כסוחר בדים, "איש של כבוד וצדק, עם נפש אמנותית, בורר במחלוקות וסכסוכים של סוחרים אחרים. לעצמו לא רצה כלום ועד יומו האחרון לא היה לו כלום". מאביו, שחלה באלצהיימר, עבר מושונוב תהליך פרידה ארוך. "השלמתי את כל החסר. היה הרבה חסד בסוף".

על השטיח האדום בפסטיבל קאן 2009, עם גווינת פאלטרו, ג'יימס גריי ווינסה שו. כולנו באנו מאותה משפחה צילום: אי-פי

מוני, בן הזקונים, ואחיו מנחם, עורך דין חוזר בתשובה, ואהרון, מדען בעל שם עולמי - לא המשיכו לעבוד בעסק המשפחתי. אמו סוזנה מתגוררת היום לא רחוק ממנו בתל אביב, והוא מקפיד לשמור על מסורת של קפה זוגי בכל שבת בבוקר. "זה אושר צרוף. אנחנו מדברים על הכל, עד כמה שאפשר. הרבה פעמים אתה לא יודע כמה הרבה זה מעט. חמש דקות מזמנך הן לפעמים עולם ומלואו למישהו אחר. אנחנו נוטים לשכוח כמה קל לגרום אושר לאחרים ולעצמנו. אמא שלי, למרות 88 שנותיה, יותר נועזת ומתקדמת מכל ילד מחשבים. לפעמים אני הרוס מהפתיחות שלה. ההערה הראשונה שלה על ההצגה 'בגידה' שביימתי היתה: 'זאת נשיקה של מאהב?' היא רצתה נשיקה יותר לוהטת, יותר משכנעת, והיא צדקה כמובן. היא צודקת תמיד, ובכל פעם מחדש מפתיעה אותי בחדות ההבנה שלה. הערה נוספת שלה היתה 'תעיף את הפיג'מה'. היא טענה שזה מזקין את הדמות שלי, שצריכה להיות בשיאה".

מוני מושונוב, דמות בשיאה. "אני לא יכול להגיד שהגעתי לרמה של הגדולים, שכל מה שמעסיק אותם מבוקר עד לילה הוא איך לעשות טוב לזולת, אבל אני מרגיש נקי סוף סוף. היום אני יכול לעמוד מול עצמי ולומר שאני די קרוב לאדם שרציתי להיות".

האמנם חייו של השחקן, כדברי השיר, אינם דומים לחיי אדם? מושונוב נוטה, לדבריו, להתאהב בכל הנשים שהוא עובד איתן. "בכל האנשים", הוא ממהר לתקן. "אתה עובד איתם כל כך קרוב, כל כך צמוד ופתוח, ודווקא החולשות שנחשפות מעצימות את תחושת האינטימיות. זה כל כך יפה שיש לגיטימציה להתאהבויות קצרות מועד במקצוע שלנו, כי ברוב המקצועות האחרים פחות מקובל או 'מותר' להתאהב כל הזמן בחברים לעבודה. כשהתחלתי לעבוד עם רונית אלקבץ בסרט של קרן ידעיה, הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה: רק תאהב אותי, קבל אותי כמו שאני. זה הכניס אותי מיד לתפקיד בעלה.

ארז מושונוב עם הבת אלמה והבן מיכאל. צריך להקשיב לילדים
"רונית היא אשה מדהימה, שמקדישה את עצמה לקולנוע, שממש תרמה את עצמה לקולנוע. הבעיה בסרטים ובהצגות היא בתנועה הבלתי פוסקת, בצועניות הזאת. אתה מסיים פרויקט אחד ועובר מיד לפרויקט הבא ולהתאהבויות הבאות, והכל כאילו מתאייד באוויר. כשאתה מביים שחקנים ולא משחק יחד איתם, זו בכלל פרידה עצובה כשההצגה יוצאת לדרך. אתה חייב לשחרר ולתת להם לעשות את מה שהם צריכים לעשות, זה כבר הדבר שלהם ולא שלך. אבל לפעמים ההתרגשות נשמרת. את ליליאן (ברטו), למשל, שזאת הפעם השנייה שאנחנו עובדים ביחד, אני פשוט מעריץ. אני מסוחרר ממנה. לא יכול להירגע ממנה. עבדתי גם עם גווינת פאלטרו, ובשבילי ליליאן שווה הרבה יותר. זה קשר מיוחד במינו - אשתי יודעת, בעלה יודע, ושניהם נתנו את ברכתם". אפילו בפינטר, שגילה מחדש, הוא התאהב ויכול ורוצה לדבר עליו שעות.

הוא "מרגיש אהבה מאוד גדולה מהקהל" ובטוח שהעובדה שהתפרסם כקומיקאי ("קומיקאי ולא בדרן") היא רק בונוס. "אף פעם לא הרגשתי שלא לוקחים אותי ברצינות. את 'זהו זה' לקחתי מאוד ברצינות. כששיחקתי ב'הכפיל' של דוסטויבסקי זו היתה הרפתקה באקסטרים, בקטע של 'לא רק שלא תצחקו, עוד נמרר לכם את החיים'. אני תמיד בודק גבולות ומחפש דרכים להתפתח ולגדול, ולמרבה הפלא מקבלים אותי והולכים איתי. אם יפרסמו פתאום שאני עושה מופע עם ענבל פינטו ואבשלום פולק, אני חושב שזה לא יישמע מוזר לאף אחד".

הוא לא שוכח ולא מנסה לשכוח את ההתחלות הקשות. "אני מאמין בהתחלות קשות. אני מאמין בלשלם את חובך לחברה ולמקצוע, את ליטרת הבשר, בלי קיצורי דרך ובלי פטנטים והנחות. לא זכיתי בתחרות כישרונות צעירים של 'מעריב לנוער', שאותה הנחה שייקה אופיר. בצעירותי פוטרתי מסרט אמריקאי מפני שהכוכבת הרעה החליטה שאני גבוה מדי בשבילה. אחר כך פוטרתי מלהקת הנח"ל, עוד לפני שהתגייסתי אליה. טוב, בינינו, אני נראה לך להקת הנח"ל? אחרי 20 שנה שנסעתי לרמת אביב בוקר בוקר לעבוד על 'זהו זה' מצאתי את עצמי מובטל במשך שמונה חודשים. ישבתי בבית ואף אחד לא רצה אותי".

לאחרונה פורסם כי יגלם את התפקיד הראשי בעיבוד לבמה של "השוטר אזולאי", מהדגולים בתפקידיו הקולנועיים של שייקה אופיר. מושונוב מבקש לסייג - "זה עדיין בבדיקה, שום דבר לא סגור" - אך מספר כי בעקבות הפרסום ניגשו אליו המון אנשים ובירכו אותו כאילו זכה באיזה פרס. דיברנו על השנים האחרונות, הקשות, של אופיר, שבהן נראה כי נשכח ונזנח, אבל מושונוב טוען ש"בזיכרון הכללי הוא נשאר מלך, לגמרי".

יחי המלך החדש. גם מושונוב הבחין בכך שהוא נמצא בתקופת פריחה מקצועית. סרטים בארץ ובחו"ל, תפקידים מפנקים בתיאטרון ובטלוויזיה וקריירת בימוי בתאוצה. וביסודו של כל המירוץ הזה - לא המירוץ למיליון, מתברר, "אני לא מבין כלום בכסף ובכלכלה", הוא מצהיר - מסתתרת "התשוקה הבלתי נמנעת והדי לא נעימה, להיות נאהב. כמה שאוהבים אותך, זה כנראה אף פעם לא מספיק. אולי אני רוצה גם להוכיח: תראו אותי, אני יכול! אולי אני רוצה להוכיח לעצמי. אני האח הקטן במשפחה, אז אולי חשוב לי להראות שגם לי יש משהו להגיד לעולם".



מתוך 'בגידה' ב'הבימה', עם ליליאן ברטו ואבי קושניר. על בגידה משלמים פה בחיים


מתוך הסרט 'שתי אהבות', עם חואקין פיניקס. בהתחלה הייתי בהלם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו