בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפקדים נוכחים

מדי שנה נוספים לרשימת הנעדרים שלא אותרו במשטרת ישראל כ-20 שמות חדשים. חלקם אנשים רגילים מן הישוב. לא תמהונים, לא עבריינים, לא חולים בשיטיון. עובדה ישראלית נוספת: משפחות של נעדרים שאינם חיילי צה"ל, מתמודדות עם הטראומה ועם הביורוקרטיה לגמרי לבד. והחמלה איפה? נעדרת

תגובות

יותר מ-500 נעדרים שלא אותרו מתועדים בחוליית הנעדרים של משטרת ישראל. מדובר באזרחים ישראלים הנעדרים מאז 1948 ועד היום. מדי שנה מוגשות למשטרה כ-5,000 תלונות על נעדרים, שרובם מאותרים בתוך זמן קצר. לרשימת הנעדרים שלא אותרו נוספים מדי שנה כ-20 שמות חדשים.

רבים מבין הנעדרים לאורך השנים הם קשישים או חולים, שכנראה איבדו את דרכם ומתו, אך גופותיהם לא נמצאו. יש ביניהם גם עבריינים, שייתכן שחוסלו במסגרת סכסוכי העולם התחתון וגופותיהם "הועלמו", אבל יש גם אנשים רגילים, שניהלו חיים רגילים עד שיצאו יום אחד מהבית ולא נראו עוד.

במשטרה מסווגים את הנעדרים לשלוש קטגוריות: אלו שנעלמים מרצונם ורובם חוזרים כעבור זמן קצר (כאלה שבורחים מהבית, או עוזבים את העבודה בלי לדווח), אנשים שנעדרים על רקע מחלה או אסון (מטיילים בודדים שנפלו בשטח, או כאלה שלקו בהתקף לב) וקורבנות עבירה (חטופים או נרצחים למשל).

הזכות להיעלם

בניגוד למיתוס, המשטרה פותחת במאמצים לאיתור הנעדר מיד עם קבלת התלונה ולא ממתינה 24 שעות. אם מדובר בנעדרים בסיכון - קטינים, קשישים, חסרי ישע, חולי נפש, נוטלי תרופות, חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון ואנשים בעלי נטיות אובדניות - נפתחות מיד סריקות בסיוע מסוקים, מתנדבים ופרשים. בד בבד נגבות עדויות מבני משפחה ומחברים, והחוקרים מחפשים קצה חוט שיכול להסביר את ההיעלמות: תכתובות מחשב, מסרים ומכתבים.

כן בודקת המשטרה אם הנעדר עשה שימוש בכרטיס האשראי או בטלפון הסלולרי שלו, כדי לאתר את מיקומו. כשאלה לא מניבים תוצאות, בודקים בבתי חולים, מבררים אם אנשי מד"א טיפלו בו בעקבות בתאונת דרכים, אם הוא עצור באחד ממתקני הכליאה בישראל, אם אושפז בצו פסיכיאטרי. כן נבחנות תנועות הנוסעים בביקורת הגבולות ועוקבים אחרי תנועת מכוניתו של הנעדר, באמצעות האיתוראן או הטלפון הסלולרי המותקן בה.

לצד כל אלה, מדגישים במשטרה, "הזכות להיעלם היא זכות קיימת, כחלק מחופש התנועה של אדם. מה פתאום שמשטרה תעקוב אחרי אדם שבחר ?לקחת חופש' מאשתו אחרי שרב אתה? ומדוע שהמשטרה תתחיל לעקוב אחרי אדם שיצא לחופשה באילת, רק משום שמישהו שהלווה לו כסף לא מוצא אותו כמה ימים?"

כל מקרה של היעדרות נחקר ביחידת המשטרה באזור מגוריו של הנעדר, במשך חמש שנים. לאחר מכן מועבר תיק החקירה לחוליית הנעדרים במטה הארצי. על פי החוק, תיקי הנעדרים נותרים פתוחים 50 שנה ואז ניתן להשמידם. אלא שבמשטרה הבהירו שעד היום לא נסגר ולו תיק חקירה אחד הנוגע לנעדרים, אף כי החוק מתיר זאת.

אין עבירה

נזמי חלבי, אביו של החייל הנעדר מג'די חלבי, מתכונן לציון יום השנה הרביעי להעדר בנו בשבוע הבא. קרוב לוודאי שיבואו גם נציגי הצבא ומשרד הביטחון. הצבא תומך במשפחות חייליו הנעדרים ופעם בחודש באה לביתו פסיכולוגית מטעם משרד הביטחון. ההיעדרות של מג'די עירערה את חייה של משפחת חלבי. נזמי עזב את עבודתו (בחברה קבלנית לבניין), והוא חי מקצבה של הביטוח הלאומי ומחסכונות ומתנדב באגודה למען החייל. שניים מילדיו עזבו את הלימודים בתיכון. לדבריו, "הם היו יוצאים מהבית ובמקום ללכת ללמוד, היו הולכים לחפש את האח שלהם".

ויקי בנט לא זכתה לליווי צמוד של פסיכולוגית או כל גורם אחר. רק כעת, כשנמצאה גופת בתה, ילווה אותה המדור לנפגעי עבירה במשטרה. לדברי סגן ניצב עמי בן דוד, דובר אגף החקירות והמודיעין, "אין ליווי רווחתי-משטרתי. במקרה של נעדרים גם אי אפשר להתייחס למשפחה כאל נפגעי עבירה, כי אין עבירה ואין עבריין".

ואכן, כשהנעדרים הם אזרחים עומדים לרשותם של בני המשפחה שירותי הסיוע הרגילים ברשות המקומית. אם הם יפנו, כמובן, ורק מעטים פונים. לרוב נותרים בני משפחות הנעדרים בבדידותם. אסי נוטר, שאמו, יהודית, אז אשה בת 51, נעלמה לפני 12 שנים, אומר: "מעולם לא ליוו אותנו, לא פסיכולוגים ולא עובדים סוציאליים. היחידים שמתקשרים אלינו כל פעם שקורה משהו בעניין הנעדרים זה אתם, העיתונאים. אפילו חברים טובים שלי לא התקשרו עכשיו. לא כי הם לא אוהבים אותי, אלא כי הם למדו לחיות עם זה, כמוני".

נוטר המשיך בחייו והקים משפחה, אבל זה לא נעשה קל יותר, הוא אומר. "קשה לנו במיוחד בחגים ובימי הולדת של הילדים. הילדים שלי קטנים, אבל הגדולה יודעת להגיד ש'יש סבתא יהודית, היא רק הלכה לאיבוד'. לאחיינים שלי יותר קשה. אף על פי שגם הם לא הכירו אותה. ביום השנה להיעדרות אשתי דואגת שנצא, שנוכל לשבת ולדבר, אבל גם היא לא הכירה אותה. חברים לא באים ביום השנה, כי זה סיפור לא גמור. מפעם לפעם חבר יכול לשאול, ?תגיד, יש משהו חדש בקשר לאמא שלך?' אבל ביום-יום החיים ממשיכים".

הד"ר ישראל אורון, פסיכולוג ששירת בעבר באגף החקירות במשטרה, היה מעורב בכמה חקירות לאיתור נעדרים. שם הוא פגש את יוסי יעקבי, אביה של עדי יעקבי שנעדרת זה 13 שנים, ויחד הם ניסו להקים קבוצת תמיכה לבני משפחות של נעדרים. זה לא הלך. "אנשים חשבו שאם הם באים לקבוצה, למחרת ימצאו את הנעדר שלהם", הסביר יעקבי. אורון, שהנחה את הקבוצה בהתנדבות, אומר שייתכן שהקושי נעוץ בצורך להתמודד עם בעיה לא פתורה. "הורים שכולים יכולים לעבד ביחד את האבל, לחלוק את הכאב. כאן, להתאבל אי אפשר כי אתה, כביכול, גוזר את דינו למוות. לקבוצה שלנו כל אחד בא עם אינטרס משלו, חזק. זו לא היתה קבוצה שבה משתפים בכאב, כי כאן יש כאב ויש תקווה. אפשר להתמודד עם מוות, עם דבר לא פתור הרבה יותר קשה להתמודד, וכמעט בלתי אפשרי להמשיך הלאה".

גם ליעקבי היה אינטרס. הוא ניסה לקדם יוזמה לגייס חוקרי משטרה בדימוס לחקירות נעדרים. זה לא קרה וגם הקבוצה התפוגגה. רק ההיעדרות נוכחת. בשנים הראשונות, הוא אומר, "בליל הסדר הייתי עומד ומחכה מתחת לבית של אמא שלה, אולי היא תבוא לחג. אני לא עצרתי את החיים שלי, אבל זה לא מרפה. אם שרית (אחותה התאומה של עדי) תבוא ותגיד לי ?אני מתחתנת', אני מפחד מהרגע הזה. כי אני אמור להיות שמח, אבל מה עם עדי?

"בשום ספר לא כתוב איך להתמודד עם מצב כמו שלנו. עם האחות של עדי אני לא מדבר על זה. זה כמו חור שחור. מעולם לא שאלתי אותה מה היא חושבת. בסביבה הקרובה אין כל כך הרבה אנשים שיודעים ואני גם לא הולך ואומר, ?אני האבא של עדי שנעדרת מאז 1996'. אם אנשים שואלים, אני מדבר, אבל לא מעלה את זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו