בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חגי חיטרון מתלהב מהסרט "שואה" של קלוד לנצמן, ומבין שמשהו לא בסדר

תגובות

מדובר בסרט "שואה" של קלוד לנצמן, אבל הטיעון כאן נוגע בכתיבה על שואת יהודי אירופה בכלל, ויוצא מהנחה אחת: עניין = הנאה. אם ההנחה נראית מוגזמת, הנה משהו קיצוני פחות: מציאת עניין ושאיבת הנאה הן התנסויות דומות, לפעמים אפילו זהות.

סיפורים על זוועות השואה - פחד, רעב, הסתתרות, מאבק להישרדות - תמיד מעניינים. חומר טוב. הקורא מוצא בהם עניין, ומבחינה זו - מפיק מין הנאה. גם העוסק בהם - כעיתונאי, סופר, מלחין או מחזאי - מפיק מין הנאה.

כשיוצא לי לעסוק בנושא השואה, נלווית לכך מין צרימה, מודעות להנאה שיש עמה קצת בושה. מודעות בלבד, שאין בה יתרון מוסרי או גנאי מוסרי. גם אין זו התחסדות, שהרי אינני מצהיר על הרגשה רעה ממש או על ייסורי מצפון; הצצה אל האוברדראפט בחשבון הבנק או שמיעת רעש חשוד מכיוון המנוע, מעיקים הרבה יותר. לא זו בלבד: הסיפוק העיתונאי, ההנאה בהבאת סיפור טוב, גוברים בקלות על הצרימה.

התוודעתי לראשונה לצרימה ב-1986, לאחר שצפיתי בסרט המרתוני "שואה" של לנצמן. הייתי אז כתב רדיו וזאת היתה הקרנה מוקדמת לעיתונאים בלבד, בשעות הבוקר. מיד אחריה נכנסתי לאולפן הרדיו, ובתוכנית "בחצי היום", דיברתי בשידור חי על רשמי מהסרט.

לדעתי, הדיווח שהבאתי היה מעניין. היה לי מה להגיד וכשיש תוכן למסור, איכות ההגשה משתפרת. תיארתי בהתלהבות את רושמם של המראות המרהיבים שלנצמן צילם ליד מחנה ההשמדה טרבלינקה, לרבות קטע שבו רואים הפלגה בסירה בנהר פולני יפהפה. הדגשתי את התדהמה למראה נופים פולניים ירוקים, שונים כל כך מצילומי השחור-לבן הידועים מסרטי שואה "רגילים". התעכבתי על עוצמתו של הסרט, על ייחודו, שמחתי שאני הראשון שמספר לאומה עליו. בקיצור: חגגתי על "שואה" של לנצמן ויצאתי מהאולפן בתחושת הישג.

לאחר זמן קצר הבנתי שזאת התרוממות רוח שיש סיבה קלה להתבייש בה. אגב, אני מאמין שהתרוממות רוח דומה פוקדת גם עיתונאים אחרים בנסיבות דומות.

קל לדמיין תגובה גברית הולמת קולעת לנ"ל, בנוסח: למדווח יש יכולת מוגבלת בלבד לחוש סבל ופחד של אנשים אחרים וזאת עובדה טבעית בריאה. כמו שרופא מנתח זקוק ליד יציבה ולא לפרץ אמוציונלי. אתה רוצה לכתוב על השואה - כתוב; לא רוצה - אל תכתוב. לא מעניין הסיפור על הפסאודו-התלבטויות שלך. הן לא סיפור טוב.

חגי חיטרון כותב על מוסיקה ב"הארץ"



מתוך הסרט 'שואה'. נהר פולני יפהפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו