בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | ו' החיבור של חיים גורי

כך נשמעת רוח אנושית שלא פסקה לצמוח. על "עיבל" מאת חיים גורי

תגובות

לא בכל אדם שעבר את גיל השמונים אתה מבין את הביטוי "גבורות". איני מתכוון לאלה הסובלים מירידת כושר המחשבה דווקא אלא לאלה שמחשבתם ורוחם איתם - גם ביניהם רק לעתים רחוקות אתה פוגש רוח שניצלה היטב את רבות השנים והלכה וגדלה ככל שראתה עוד. העניין אינו כרוך רק בעצם קיומם הבריא של כישורי התודעה. הרי יש ראשים מבריקים שרוחם נקרשת כבר בגיל ארבעים או חמישים וגם אם הם מסגלים שינויים או סגנונות חדשים אתה חש היטב שרק מבחוץ הצטבעו. העניין טמון כנראה בגדילה שאינה נעצרת. בצורך לגדול, ולא פחות מכך - בהסכמה לגדול.

ב"עיבל", קובץ השירים החדש של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 2009), אתה חש במלוא עוזו את משב הרוח החיה הזאת ואת התוקף השייך כולו לזקנה שאינה מתחפשת לנעורים חדשים ואינה מתפתה לרגשנות או געגועים לימי זוהר אבודים. כך נשמעת רוח אנושית שלא פסקה מלצמוח, ולאחר שמונים שנה - נאצרת בה כבר מסה קריטית כזאת המשנה בה משהו עמוק, זו ה"גבורה". הדברים שתשמע ממנה לא יישמעו מאדם צעיר יותר - דברים שזיקוקם זקוק לפחות לשמונים שנה עלי אדמות.

מצד אחד - השירים ב"עיבל" נמשכים מן הקודמים להם והקורא הבקי בשירת גורי יכיר את טביעת אצבעותיו מהמלים הראשונות: "והדברים החסרים והשתיקות הנוספות." - גורי כרגיל אוהב לפתוח ב-ו' החיבור - אות ראשון ואופייני לעיקרון העמוק ביותר בשירתו: עקרון התנועה והתוספת (גם ב"עיבל" הרבה מן השירים והבתים פותחים ב-ו' החיבור ובכלל שירתו - רוב רובם!). ומן התו הזה נמשכים הלאה גם הנושאים המוכרים של שירתו - ארץ-ישראל ומחיר הדמים של החיים בה, מלחמת העצמאות, הידידות והאהבה לבני אדם ולארץ. אבל דווקא הבקי בשירת גורי יחוש כאן מן ההתחלה בדבר אחר, חדש, שאינו נמשך אלא צומח ומתגבש ומתגלה כאן לראשונה. והדבר הזה אינו תפנית רעיונית ואינו חשבון הנפש האמיץ שעורך גורי לעצמו ולבני דורו. אלא משהו עמוק, מקיף, הקשור לתשתית הלשון השירית: הלשון ב"עיבל" הופכת להיות אלגורית. והדבר הזה אינו דקדוק-עניות של מורה לספרות אלא הוא מפתח לכוחו הבלתי רגיל של הספר ולפתיחותו הגדולה, להיותו פתוח ומזמין לתוכו סוגי קריאה חדשים.

ראשית העניין היא בדבר הזה המכונה כאן "עיבל". ברור כי המלה הזאת נושאת עמה זיכרונות קדמוניים בדבר "הר הקללה" שהוא גם מקום הברית עם הארץ; מקום התורה החרותה על האבנים וסמלה של המריבה על הארץ הזאת. אבל בספר הזה "עיבל" הוא מקום אחר - במה שבה נחשף האדם למבט מבחוץ והופך משום כך מיחיד לקבוצה; "אנחנו" שאינו דור ואפילו אינו לאום, אלא אדם שחלות בו ראיות רבות. זהו מקום של קצה. קצה העולם, החיים, הבדיון. מקום של ראייה מפולשת, צלולה לגמרי. מקום של דין, גם אם אין דיין, אלא רק אשנב של איזו רשות נסתרת, שגם בה יושב "אני" וממנה למעשה נאמרים השירים: "אולי תבוא ביום אחר, בשעה אחרת./ אז, לאחר הבכי, אולי נשמע אותך." [48]

יותר מכל דומה המקום הזה למקום שיצר בקט ב"מחכים לגודו"; מקום שמתח המשמעות מחשמל בו את האוויר עד שכל פרט זעיר נראה כסמל ל"עולם" כולו:

היא שבה כפי ששיערנו, בידים ריקות.

למעשה, ידענו שכך יהיה.

ובכל זאת עמדנו בחוץ כל אותו לילה,

ממשיכים לחכות. [9]

או בכיוון ההפוך, המשלים - הדיבור על היעלמו של האלוהי:

כי סר מעלינו,

כי נותרנו בלעדיו, לצערנו,

כי מוזרים מעשיו ודרכיו לא דרכינו.

כי שלחנו איש נוסף אל האפק, שהלך לברר,

שהרחיק והשחיר והזעיר ולא שב לקראתנו. [15]

המקום שהוא "עיבל" הופך משום כך לעל-מקום, ומה שיכול להישמע כדיבור המקומי והעכשווי ביותר נשמע גם כדיבור אוניוורסלי ונצחי. בתוך המקום הזה פוגש האדם את ה"תקווה", ה"רחמים", ה"טעות", ה"חרטה" כדמויות אלגוריות העומדות מולו כזולת גמור: "פגשנו רחמים שקרבו, מנסים להתערב, כצד-שלישי. אמרו להם שכבר היו פה לפניהם,/ שכרגע אין להם סיכוי, שזה סיפור ישן,/ שכדאי להם ללכת אל מקום אחר, לטובתם." [19] הריחוק האירוני, ההכרחי ביצירת האלגוריות האלו, מזמן לגורי פתח לקריצות ולהומור מרתק, ובו-בזמן - גם יצירת מבט חכם, מעמיק ביותר, במצב הפוליטי-מוסרי הישראלי. לפעמים חושף ההומור רשף מקאברי חד:

את החיים שנשארו חלקנו חרש כחלק שלל,

זכינו בארכה שהענקה. רבים שמרו על שתיקה. [93]

לפעמים הוא חושף אמת פסיכולוגית-היסטורית מבהילה:

גם האויבים שבו ובקשו שנהיה בקשר,

שלא נשכח אותם. [שם]

ולפעמים - צחוק ילדי נוגע ללב, החושף את מצולות החום האנושי ואהבת האדם הרוחשים מתחת לכל השירים הללו, כמו הדיבור על ה"טעות":

ותהיה שם עוד טעות האוהבת אותך,

האומרת שלמדה אתך בעממי,

שכבר אז, בתל-אביב, היית ילד מיחד. [29]

אבל מי שילך שבי אחר הצחוק הזה יחמיץ את הברק המחשבתי של התמונה האלגורית: הטעות, הנלמדת בשקידה בבית הספר העממי הישראלי (=אהבת הארץ), הופכת מין ישות-נשית אוהבת, המעידה, כמין מפקחת מטעם הממסד, שהמשורר (העתיד לשורר לא מעט מהטעויות ההן שנלמדו בבית הספר העממי) היה כבר אז "מיוחד", כלומר "רגיש", כלומר - פגיע במיוחד לכוחן של טעויות כאלה.

"עיבל" הוא שיר-כאב אהבת הארץ. אין בו השלמה ואין בו הסכנה עם הרעה. הוא רצוף פיכחון; רואה את השנאה הרוחשת בין המחנות ובתוכם, את האבל, הספק והאובדן. אין בו אפילו שמץ של צדקנות והוא אינו שופט את המציאות באמות מידה אוטופיות. המדהים בו הוא העומק הסמלי, ההופך אותו לשירה קיומית טהורה. ה"גבורות" שבה הן תובנת האדם שחייו אינם אלא משל. מה שנכון על אדם משורר בן שמונים ושש בישראל צומח דרכו להיות מעין "השיר על הארץ"; שירה גדולה על מעשה החיים. רמת הדיוק שלה היא כה עילאית עד שגם צעיר מאוד וגם זר מאוד ימצאו בה ראי מהימן לתמונות אחרות לגמרי.

כמה מפתיע הטון בו מסתיים מחזור השירים הזה, בו נפתחת האלגוריה אל האינסוף:

לפנות בקר נתקלנו בהמשך שלא ידע לאן עליו להמשך,

שבקש עצות בין העצים לבין האבנים.

והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,

המשיכה לנדנד, שהכל יכול היה להיות אחרת על ההר ההוא

אלו רק שמענו בקולה.



חיים גורי. ילד מיוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו