בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | על גבם של אנשים אלה נחרשה עצמאות ישראל

מי יתאר את מציאות חיינו, כאן בארץ הזאת, בה המלים לעולם אינן מספקות? העיתונאי עמוס אילון ידע תמיד לבחור את המלים המעטות שהתאימו באמת. בחודש מאי הוא הלך לעולמו. דברים מערב לזכרו

תגובות

25 מעטפות דהויות, קרועות, מצהיבות, מעלות אבק, ותריסר ספרים חשובים - זה לכאורה מה שנשאר. השבוע ירדתי לארכיון "הארץ" לנבור במעטפות, לקרוא את מה שקראתי בשקיקה בילדותי. ירדתי לקרוא את מה שהפעים אותי בצעירותי, ואולי גם השפיע על רצוני ליהפך לעיתונאי.

רציתי גם לבחון את שיני הזמן: האם מה שנראה לי ככתיבה משובחת עומד במבחן הזמן? בדרך כלל זה מבחן אכזרי מאין כמותו: העברית השתנתה והישראלים של עמוס אילון, אולי הראשון שקרא להם כך, השתנו לבלי הכר. "הארץ" השתנה וגם הארץ השתנתה.

החלטתי לבדוק את 1967, השנה הגורלית ביותר לישראל מאז תש"ח, השנה שהפליא לתאר תום שגב, במובנים רבים יורשו של אילון, בספרו המצוין על אודותיה. אבל שגב כתב בדיעבד, אילון כתב בזמן אמת. רציתי לדעת מה כתב על השנה שבה פרצה האורגיה הלאומנית והדתית הגדולה, כשנדמה שכל תושבי ישראל חגגו עם "אנו מול רפיח, כמו שרצית טל", "שארם א-שייח, חזרנו אליך שנית", "נאצר מחכה לרבין", "הר הבית בידינו".

אחרי "אוהד, מיכאל", עוד אייקון תרבותי נשכח, מתחילה סדרת המעטפות "אילון, עמוס, מאמרים וידיעות". התחלתי לקרוא בשקיקה. בשעות הבאות לא יכולתי להרים את עיני מהאותיות השחורות: מסתבר שיש עיתונות שעומדת במבחן הזמן. מי שיקרא עכשיו את אילון מודל 1967, יבין שהיא יכולה גם להשתבח ברבות השנים. אין עוד הרבה עיתונאים שכתבו כמותו, בשפה רזה ועשירה, מצוידים בהשקפת עולם וברוחב דעת אינטלקטואלי שכזה. בזמן של נביאי שקר מטעם עצמם, אילון היה נביא אמת.

בראשית ינואר 1967 עוד עסקה ישראל במיתון ובעוני. וכה כתב אילון: "שתי תפישות מציינות מסורתית את יחסן של הבריות לעוני: א. העוני מבורך, הוא כוח בונה וממריץ ומוליד מידות טובות. העניים טובים. ב. העוני רע, מזוהם, משחית את אופי האדם, מכלה את כוחותיו ודוחפו לפלילים. בישראל, אחרי עשור זוהר של רווחה ותעסוקת יתר, מתחדש עכשיו הוויכוח על העוני, בצל מיתון ושפל". באותו יום פירסם אילון, כמה טיפוסי לו, גם כתבה משטוקהולם: "עולם המחר בצפון הרחוק". כזה היה, בשטוקהולם ובבית שאן, מפליא לתאר את שתיהן.

אילון כתב עוד על חברת החשמל ועל ביטול המטרד הנורא של צורך באשרות לשווייץ ועל "מגרש המצעדים של מרדכי נמיר", הלוא היא כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), שנוסדה אז. "עוברים ושבים ליד הבניין החדש של עיריית תל אביב עשויים בימים אלה לנענע את ראשיהם בשביעות רצון ואולי גם בהפתעה: סוף סוף יש גם לנו כיכר עירונית מובהקת, רצופה, רחבת ידיים, עם עיצוב אדריכלי כמו בערים אירופאיות... אולי יש בזה סמל למשטר חיינו, שהכיכר האמיתית הראשונה במדינה מרוממת ומפארת דווקא את מעונה של הביורוקרטיה העירונית ולא את בניין המועצה הנבחרת. בערים אחרות הקפידו על סדר הפוך. פה מפוארת פקידסטאן... ייתכן שבמרוצת הזמן החיים יזרמו אל הכיכר. אך אני מסופק אם כך יקרה", כתב אילון 40 שנה לפני שהכיכר שממה סופית, והיא עומדת מיותמת ממפגינים.

שבוע אחר כך, מאת עמוס אילון, כתב צבאי: "ביום ב' אחר הצהריים, שעות אחדות אחרי פריצת צה"ל לסיני, טסתי בהליקופטר צבאי אל מיפקדתה הקדמית של אחת מעוצבות השריון הפורצות. הליקופטר נחת בתוך ענן האבק. אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש". כך בפשטות, בזמן שהכל רוממו ופיארו את הגנרלים.

ב-18 ביוני, בזמן שכולם התגוללו באפטר-פרטי הנורא של שש אחרי המלחמה, כתב: "ברחבה מאובקת שטוחה, במרכזו של מחנה פליטי פלשתינה, עקבת ג'אבר שליד יריחו, הצטופפו כמה עשרות פליטים מסביב לעיתונאי ישראלי ונתחככו זה בזה כדי להושיט לו יד: שלום, שלום, אמרו בעברית".

כמה ימים קודם הספיק אילון לבקר גם במחנה פליטים בעזה. הוא היה ראשון הישראלים שהפנה לשם את מבטו, כמעט לבדו אז. בזמן שנסעתי עם הורי בפרינץ המשפחתית וראיתי רק את מערת המכפלה, קבר רחל והכותל המשוחררים, אילון כתב: "יהא אשר יהא גורל השטחים הכבושים כרגע על ידינו, לפתרון בעיית הפליטים שנותרו בתחומי שליטתה של מדינת ישראל יכולים אנו לעשות משהו כבר עכשיו. יש לנו חובה מוסרית לעשות זאת, שכן על גבם של אנשים אלה נחרשה עצמאות ישראל והם שילמו בגופם, ברכושם ובעתידם עבור פוגרומים באוקראינה ותאי גז נאציים. חוב גדול אנו חבים לאומללים אלה, אפילו הטעו עצמם ביודעין, אפילו הלכו שולל, הם או אבותיהם, אחרי מנהיגים בלתי אחראיים. הם קורבנות עצמאותנו... נפגין נא את נדיבות הלב של מנצח נבון... ייתכן ונצליח עתה להשכין שלום וייתכן אף שזו אשליית שווא. אך חייבים לפחות לנסות. בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה יש לנו הזדמנות לכך. דמיון והעזה דרושים לנו עכשיו ולוואי ולא יחסרו". 18 ביוני 1967.

רשימה מאת "אוהב יין" - אפשר לסמוך על אנשי הארכיון שזה אילון - נכתבה שלושה ימים אחר כך: "אחד מפירות הניצחון הפחות שנויים במחלוקת, היותר פציפיים, היותר מהנים הדדית, שניתן לנו, בפעם הראשונה מאז 1948, לטעום את טעם היין השולחני המצוין המיוצר במנזר השתקנים בלטרון. אמנם הניסיון מראה שכמעט כל יין ישמח לב כובש, אך צה"ל הוא כידוע צבא של שותי טמפו. המעטים יחסית שבחנו את יין לטרון לא אוכזבו". אילון היה מהמעטים שבחנו זאת אז.

שבועיים אחר כך העלה את השאלה המרתקת איפה להשכיב את התמסח. "הצמרת הפוליטית מוסיפה לנהוג בגדה המערבית כמי שקיבל תמסח חי ליום הולדתו. היא אינה יודעת היכן להשכיבו - באמבט או בסלון... לאט מגיע הזמן בו חייבים אנו לומר לעצמנו לפחות, מה רוצים אנו ומה לא: שלום או טריטוריות חדשות? אף הגיע הזמן להבהיר לעצמנו מה מצפים אנו מהאוכלוסייה המובסת, שבמהרה תקיץ מן ההלם הפסיכולוגי. מה רוצים אנו, ציות עיוור של עצירים עוינים אך חסרי ברירה או שיתוף פעולה אוהד של בני חורין עייפי מלחמות?

"אומרים שתוך כחצי שנה ייתכן שלום בין עמי פלשתינה בפעם הראשונה מאז 1918; ותיתכן תנועת וייטקונג בשטח הגדול שבין ג'נין לחברון. עומדים אנו עתה בנקודת מפנה. מסגרות ארעיות מפנות מקומן למנגנוני קבע... ישראל טרם הבהירה לעצמה מה היא רוצה. אין לנו תוכנית. אנו כמו אדם שאינו יודע לאן הוא רוצה לנסוע לחופש, אך כבר קונה את כרטיסי הטיסה". מי דיבר על "וייטקונג" בשטחים ב-1967? מי אמר אז "ישראל טרם הבהירה לעצמה מה היא רוצה" - אמירה שנותרה נכונה גם בקיץ 2009?

22 שנה אחר כך מצאתי מכתב למערכת: "במאמרה ?מלים אחר המכבסה' מייחסת לי הדה בושס את טביעת המושג מכבסת מלים. ראוי לציין, כפי שעשיתי בספרי ?הזמן הצהוב', ע' 44, שאת המושג טבע הסופר והעיתונאי עמוס אילון, שלו זכות ראשונים גם על אבחנות והגדרות חדות אחרות בחיינו הציבוריים". על החתום הקורא דויד גרוסמן, ירושלים.

כשמכבסת המלים עולה על גדותיה, מציפה את סביבותיה במי כביסה שחורים; כשאף אחד לא נוסע עוד למחנה עקבת ג'אבר; כששאלות שהועלו ביוני 1967 עדיין מהדהדות וזועקות בלא מענה; וכשאין עוד מי שיתאר כך את מציאות חיינו, אני מתגעגע לעמוס אילון.

דיברנו בפעם האחרונה כשניסיתי להזמין אצלו, בשיחת טלפון לכפר בטוסקנה שבו חי בגלות-מרצון, מאמר על בחירתו של ברק אובמה. אילון, כמו בשנים האחרונות, נשמע עייף ונואש.

אני חושב שאני יודע למה.



עמוס אילון. מי עוד ידע לכתוב ב-1967 ש''ישראל טרם הבהירה לעצמה מה היא רוצה''?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו