בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה רע במים מהברז?

מה פשר ההתמכרות הישראלית למים מינרליים ומסוננים? מה פשר ההימנעות ממי ברז, כשאלה זמינים וזולים בהרבה ובהתחשב בכך שמיתוס הבריאות של התחליפים הופרך זה מכבר? התשובה צפה בקלות על פני המים: מסעי הפרסום והתדמית של חברות המים המינרליים טובים מאלה של המדינה ואפקטיוויים יותר אפילו מהשכל הישר

תגובות

זה כבר ברור: ישראלים לא אוהבים לשתות מי ברז. הם מעדיפים ללגום מים מינרליים בבקבוק וגם מים מסוננים ומשקאות קלים מתקתקים. הנוזל השקוף, המחייה, שזורם באופן חופשי בצינורות ומבעד לברזים אל כל צמא וצמאה, מוקצה זה כבר מחמת מיאוס. לעומת זאת, מים שאפשר לקנות בכסף טוב - מים בעלי תווית ובקבוק - רצויים כיום ומצויים בלי עוררין.

כך התברר באחרונה, בין השאר, בסקר שערך משרד הבריאות בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים. מתוך 14 כוסות שתייה שהישראלי הממוצע שותה ביום, אמד הסקר שפורסם במאי, כשמונה הן כוסות מים ורק כשליש מהן מכילות מי ברז לא מסוננים (הסוקרים שאלו כ-800 מבוגרים בקיץ 2008 ובחורף 2009 בארבעה יישובים). סקרים אחרים שפורסמו בשנים האחרונות, מעריכים כי פחות משליש מהישראלים שותים מי ברז, והשאר שותים מים מינרליים מבקבוקים (26%), מים מסוננים ממתקן (18%), מים שעברו סינון על ידי פילטר המותקן מתחת לכיור (10%), מים ממתקן של מים מינרליים (8.9%) ומים מכד בעל פילטר (3.6%).

חברות המים המינרליים מספרות על עלייה של 300% בצריכת מים מינרליים מבוקבקים בתשע השנים האחרונות. כיום, צריכת המים המינרליים לנפש בישראל היא 96 ליטר בשנה - יותר מאשר בארצות הברית, ביוון ובערב הסעודית, ופחות מאשר במערב אירופה, שבה נולדה מסורת ביקבוק המים המינרליים לפני מאות שנים. המקום שתופסים בקבוקי המים המינרליים ברשתות השיווק בישראל, רק הולך וגדל ככל שהקיץ מעמיק והצמא מעיק.

זו תופעה משונה, שקשה להסבירה, אבל בזאת אין ספק: המשמעות שלה חורגת הרבה מעבר לזירה הצרכנית ולשאלה מה טעים ובריא יותר - מים מינרליים, מים מסוננים או מי ברז - ומה משתלם יותר מבחינת המחיר. היחס של ישראלים למי השתייה בישראל עשוי ללמד אותנו דבר או שניים על יחסנו לסביבה, למרחב הציבורי ולאחריות שלטונית. וכן, מצב מי השתייה בישראל מלמד כאלף עדים על המקום המרכזי שתופסת בחיינו תרבות המותגים.

ראו, למשל, מה שקורה בימים אלה במעיין סלוקיה ברמת הגולן. לפני כחמישה חודשים, בפברואר, הורה משרד הבריאות לחברת "מי עדן" להפסיק את שיווק בקבוקיה, משום שהתגלה זיהום במי המעיין. גם חברת "נביעות", ששואבת ממעיין עין זהב בגליל העליון, נדרשה באותה תקופה להפסיק את השיווק בגלל עכירות שהתגלתה במי המעיין שלה. במשך שבועות אחדים סבלו שתי החברות מירידה תלולה במכירות. אבל באחרונה, לקראת הקיץ שהגיע, ניכרת התאוששות מפתיעה. המותגים שבו לחיים במשנה מרץ, והצרכנים חזרו לשגרה.

כוחו של הטרנד

אלא שבינתיים, במעיין, מתרחשת בשקט דרמה שאמורה היתה להשפיע על יחס הצרכנים למים המינרליים. בעקבות הזיהום והעכירות שהתגלו במפעלים - תוצר של ירידה במפלסי מי התהום בשילוב עם סחף ממי גשמים - החליט משרד הבריאות להורות ל"מי עדן" ול"נביעות" להתקין מסננים נגד חיידקים שיוצבו בתוך המעיין, במרחק מה מהכניסה למפעל.

זה לא עניין של מה בכך. החדרת המסנן למעיין מאיימת לכאורה על הגדרת המים כ"מים מינרליים". לפי התקן הישראלי, מים מינרליים מוגדרים ככאלה אם הגיעו למפעל הבקבוקים ישירות מהמעיין "בלי תחנת ביניים או מערכת אחרת כלשהי". לפי תקנים מחמירים באירופה, מים מינרליים לא יעברו טיפול בצורת סינון או שיקוע - כמו הטיפול שמופעל ב"מי עדן" וב"נביעות" - אם המטרה היא הורדת רמת החיידקים. אבל במשרד הבריאות החליטו לפרש את התקנות ברוח בית הלל ולאפשר את הצבת המסנן בלי לשנות את הגדרת המים.

זאת ועוד: כדי לטפל בבעיה לאורך זמן - מי מעיין עיליים, באשר הם, חשופים לזיהום וקשה להבטיח את טוהרם ללא מסננים - הוחלט לפעול להענקת רישיון ל"מי עדן" ול"נביעות" לקדוח את המים ולהפיקם ישירות ממי התהום (תהליך ממושך שרק יצא לדרך בימים אלה). במשרד החליטו שבינתיים, בזכות המסנן, אין סכנה לבריאות הציבור ולכן אין טעם לגרום לסגירת המפעלים ולפיטורי עובדיהם בגלל אותה אי-עמידה לכאורה בתקנות.

כל המידע הזה - על כך שמי המעיין יהפכו בקרוב בעצם למי תהום, כמו רוב המים הנצרכים בישראל, ועל כך שנדרש מסנן כדי להבטיח את טוהרם - עשוי היה לפגוע בקסמם של המים המינרליים, או לכל הפחות לעורר דיון ציבורי בשאלה: למי שייכים המים בישראל? חוק המים בישראל קובע שמקורות המים הם קניין הציבור ושכל אדם רשאי לקבל מים ולהשתמש בהם.

בספטמבר בשנה שעברה, נדרשה רשות המים להשיב בדיוק בסוגיה זו לעתירת "האגודה לצדק חלוקתי", עמותה המקדמת הקצאת משאבים צודקת יותר בישראל. רשות המים השיבה לבג"ץ שזכותן של חברות המים להשתמש במי המעיינות על פי חוק, בדומה לכל אדם פרטי ולכל מפעל תעשייתי, בהתאם להקצבות הנהוגות בתעשייה. לשיטתם, אין הבדל בין מפעל "קוקה קולה" או "טמפו" או כל מפעל אחר הזקוק למים לצורך הפעלתו, לבין מפעלי מים מינרליים.

כך מתברר כי חברות המים אינן משלמות למדינה תמורת הזכות לשווק את מי המעיינות השייכים לכולנו - שיווק שמתקיים, אגב, בחלקו גם מחוץ לגבולות המדינה; להיפך, דובר רשות המים, אורי שור, אומר שחברות המים המינרליים משלמות כמו כל מפעל, מחיר הנמוך מזה של הצריכה הביתית, תמורת הקצבה שאסור להן לחרוג ממנה. כך החברות מבקבקות מים - משאב ציבורי וחופשי - בזול ומוכרות אותו במחיר מלא. קשה להעלות על הדעת עסקה משתלמת מזאת, מבחינתם.

שור מציין, שהוא עצמו שותה מים מהברז ושהוא משוכנע שרכישת מים מינרליים היא מעשה מיותר. "את יכולה לראות בסופרמרקט בקצרין אנשים שיוצאים עם שישיות של ?מי עדן', אף שאותם מים זורמים אליהם הביתה. זה כוחו המשונה של הטרנד". "מי עדן" לתושבי רמת הגולן; קרח לאסקימוסים - בתוספת מעט כלור, כנדרש בחוק.

קשה לשכנע את הציבור

גם שלום גולדברגר, המהנדס הראשי לבריאות הסביבה במשרד הבריאות, אומר שהוא שותה מים מהברז בכל מקום בישראל, כי הוא יודע שמי הברז במצב טוב מאוד, והם מזינים וטובים לבריאות. מצד שני, הוא מתריע, מצב מאגרי מי השתייה בישראל בכי רע. באקוויפר החוף - מאגר מי התהום שמרווה את צמאונם של תושבי גוש דן - רוב המים עומדים בתקן, אבל יש בו "כתמים של זיהום שהולכים ומתפשטים", כדבריו, בגלל תחנות דלק, חומרי הדברה ומפעלי תעשייה. אלה מתרכזים בעיקר באזור תל אביב רבתי.

גולדברגר מתריע שחובה לעצור את התפשטות הזיהום, אבל חוזר ומדגיש שהמים שמגיעים בסופה של דרך אל הברז, ממילא עברו טיפול והם טובים ועשירים. מדי פעם נסגרות בארות בגלל זיהום שמתגלה בהן או שמודיעים לציבור על הצורך בהרתחת המים, אבל השיעור של המקרים האלה קטן (91 מקורות מים נסגרו בשנים 2006 ו-2007, מתוך 1,036 מקורות מים בישראל, המתחלקים ל-990 בארות מי תהום, 26 מעיינות ו-20 מקורות מים עיליים). ממילא זיהום מתגלה גם במי המעיינות, לכן אין הבדל מהותי לרעת המים הציבוריים.

היות שהכינרת רדודה עד לזרא, רוב המים שנשתים בישראל הם מי תהום. והיות שאלה נתונים בסכנה מתמדת של זיהום, המלחה והתמעטות, אין די מהם לכולם. לכן התחילו לפני שלוש שנים להתפיל מי ים - באשקלון, בפלמחים ובקרוב בחדרה. כיום, כ-20% מהמים בברזים הביתיים בישראל הם מי ים מותפלים, ולדברי גולדברגר, שיעור המים המותפלים רק יילך ויגדל בשנים הקרובות.

אותו סקר הרגלי שתייה שפירסם משרד הבריאות באחרונה נועד לבדוק אם חיוני להוסיף סידן ומגנזיום למים המותפלים, כדי לשמור על בריאות התושבים. על המומחים לתזונה מוסכם בדרך כלל כי מי תהום בתוספת מעט כלור לטיהור, ופלואוריד לטובת השיניים, טובים לא פחות, אם לא יותר, ממים מינרליים ומסוננים, שלהם חסרים כמה מרכיבים חיוניים.

אבל המדינה מתקשה לשכנע בכך את הציבור. חברות המים המינרליים והמים המסוננים טוענות שהמים שלהן טובים יותר ונקיים יותר ומשקיעות לא מעט תקציבי פרסום כדי להטמיע בנו את התפישה הזאת. באחרונה הגדילה חברת "מי עדן" עשות והפיקה "ערכה המעודדת את הילדים לשתות מים. עיקרה חוברת, שנקראת "השישיה" ומתארת שישה חברים, שבראשם עומדת הילדה עדן, והם עוברים מיני הרפתקאות ותלאות הכרוכות בשתיית מים. החוברת, מתגאה דוברת החברה, "חולקה חינם לכ-3,000 גני ילדים, בשיתוף פעולה מלא עם משרד החינוך" (המשרד מסר כי הוא מקפיד שלא לשלב בתוכנית הלימודים סמלים מסחריים).

אגב כך, בימים אלה מתחוללת סערה ציבורית זוטא נגד הפלרת המים הזורמים לברזים; הספר האמריקאי "הונאת הפלואוריד, על נזקי הפלואוריד לבריאות", ראה אור באפריל בתרגום לעברית (בהוצאת פוקוס). בהקדמה למהודרה העברית טענו פעילים ישראלים שהמדינה, בתמימות אם לא בזדון, בלחץ מפעלי כימיקלים המייצרים את הפלואוריד, מרעילה בארות באיצטלה של דאגה להיגיינת השן (משרד הבריאות מסר בתגובה שהפלרה מונעת עששת ואינה גורמת נזק לאדם ולסביבה).

ברקע מתנצחות חברות המים המינרליים וחברות המים המסוננים: מים במסננת עלולים להיות כר לחיידקים. מים מינרליים ממעיין חסרים מינרלים חיוניים. אלה טוענים שהמים שלהם זולים לאורך זמן. אלה מורידים מחירים, ואלה משיבים מלחמת מבצעים. מי שבוחרים לצאת ממעגל הצריכה הזה, ולהעדיף את המים הציבוריים, החופשיים, את משאב הטבע, יסוד החיים, ומבקשים לשמור עליהם ולטפח את המוניטין שלהם, נדרשים כיום לשתות מהים של אשקלון ולהתבונן על כל המהומה בהשתאות ובעצב.

• ישראלי שותה בממוצע 14 כוסות משקה מדי יום, מהן 8 כוסות מים ו-6 כוסות של משקאות עתירי קלוריות, כמו מיץ וקפה

• רק כשליש מהישראלים שותים מי ברז. 35% שותים מים מינרליים, מבקבוקים או ממתקנים; 32% שותים מי ברז שסוננו או שעברו בפילטרים שונים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו