בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמת וחובה

האגדה מספרת שידיעה בעמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס" צריכה להתבסס על לפחות שמונה מקורות. אבל בישראל, מדינה ענייה יותר בעיתונים, בעיתונאים ובמיתוסים, מספר המקורות לידיעה עומד על 2.6 בממוצע. שיחה עם חוקר התקשורת צבי רייך ויום במשרד יחסי ציבור מספרים את סיפורה של הכתבה הזאת ושל העיתונאי שכתב אותה

תגובות

ד"ר צבי רייך הוא חוקר תקשורת מתוחכם. אחרי שבמשך שמונה שנים לפחות חקר איך עיתונאים עובדים, איך הם בודקים מידע שמגיע אליהם ואיך ידיעות נכנסות לעיתון, הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות כדי שהעיתון שאתם קוראים יפרסם את תוצאות המחקר שלו. הממצאים של מחקרו עשויים להפתיע את מי שנמצא מחוץ לעולם התקשורת.

אבל קודם כל לנרטיב: כחבר סגל החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב, רייך פנה לפני זמן מה לדובר המוסד, אמיר רוזנבליט, וביקש שיעניין את המערכת שלנו בכותרות המחקר. אחר כך שלח אלינו את ספרו, "Sourcing the News", שייצא לאור בהוצאת Hampton Press בשבוע הבא, בשני עותקים. אחר כך התקשר כמה פעמים, ועידכן אותנו שראיון עמו יתפרסם גם ב"ידיעות אחרונות". בנוסף - גילוי נאות - הוא הופיע במערכת שלנו לאחר שהחל לחקור את "הארץ של סופרים", גיליון החדשות שפורסם בחודש שעבר, ובו סופרים החליפו את עיתונאי "הארץ". אז התחלנו לעבוד על הכתבה. הנה, ככה משכנעים עיתונאי לעבוד.

רייך בחר אקראית 450 ידיעות שפורסמו במארס 2001 בשלושת העיתונים הגדולים בישראל - "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" - וחזר אל הכתבים שהיו חתומים עליהן לראיון שעסק באופן יצירתה של הידיעה, ולא בתוכנה: כיצד הגיע המידע הראשוני, כמה מקורות היו לידיעה, מה טיב המקור ומה איכות הקשר הקבוע עמו, מה היתה מידת מעורבותם של דוברים ואנשי יחסי ציבור בהכנת הידיעה.

כך הוא גילה שמקורן של כ-40% מהידיעות הוא ביוזמה של משרדי יחסי ציבור ודוברות, ובעוד 30% מהידיעות - הם מעורבים בשלב איסוף המידע. האם אפשר לסמוך על העיתונאי שיבדוק מידע שהגיע מבעלי אינטרס? המחקר של רייך גילה שרבע מהידיעות מתבססות על מקור אחד ושמספר המקורות הממוצע לידיעה הוא 2.6. מצד שני, בשלב איסוף החומר 70% מהמגעים יזומים על ידי העיתונאים. מצד שלישי, שיעור הידיעות שהוצלבו כדי להפריך או לאשש את המידע היה 20%. פחות מ-25% מהידיעות התבססו על עבודת שטח.

בא בקלות הולך בקלות

זה נשמע לא מרשים, אבל רייך, שלפני שפנה למסלול האקדמי עבד 14 שנים ב"ידיעות אחרונות", שם מילא סדרה של תפקידי עריכה, מסרב לומר שהעיתונאים הם עם עצלן. "עיתונאי עובד בין שני אילוצים - בין החשש לאבד זמן (לאחר בפרסום יחסית למתחרים או לא להעביר את הידיעה בזמן) ובין החשש לאבד מוניטין (בשגיאה עובדתית)", הוא אומר. "אלה לא אנשים שיש להם חופש להתעצל. זה מעורר התפעלות, איך עם כל כך מעט עבודת מקורות העיתונאים יודעים סוגיה. עיתונאים הם בעלי יכולת התוודעות מהירה להפליא לסיפור, על סמך קומץ מקורות, בלי להיות שם".

הפרשן המדיני של "הארץ", אלוף בן, שהיה בין העיתונאים שהשתתפו במחקר, אינו מתרגש מהממצאים. "מספר המקורות לידיעה תלוי באופי הידיעה", הוא אומר. "אם המקור שלך הוא גורם בכיר, שאתה עובד אתו הרבה זמן ויודע להעריך את מידת האמינות שלו, אתה יכול לפרסם את הידיעה". הוא מסביר שבעניינים מדיניים ופוליטיים, פעמים רבות מעט מאוד אנשים יודעים את המידע: "מקורות אחרים רק מהדהדים את מה ששמעו מהמקור הבכיר, הם לא ממש יכולים להוסיף. כשניקולא סרקוזי מדבר על אביגדור ליברמן, אתה חייב לשוחח עם יותר גורמים. אבל בידיעות מסוימות ריבוי מקורות יכול לפגוע, כי המקורות האחרים לא יודעים על מה הם מדברים ורק מבלבלים".

ואולי בכל זאת הסטנדרטים המקצועיים שהעיתונות הישראלית פועלת לפיהם מאפשרים עבודה רשלנית באופן יחסי? רייך סיפר שלפי מחקר ישן, שנערך בעיתון שנחשב לטוב בעולם, ה"ניו יורק טיימס", חייבים להיות לפחות שמונה מקורות לידיעה שמתפרסמת בעמוד הראשון. שליחו של העיתון לישראל ולרשות הפלסטינית, איתן ברונר, דווקא לא שמע על הכלל הזה. "אני לא מכיר חוקים שמתייחסים למספר המקורות. אני מאוד מאמין שצריך להצליב מידע, אבל אם עוזר בכיר לראש הממשלה מספק מידע, זה לא אומר שזה לא סיפור. זה לא הגיוני בעיני".

ברונר מסכים שהדיון הציבורי שמתנהל סביב המידע אינו מעמיק במיוחד. "יש כותרות לא נכונות, אבל הגישה היא שידיעה באה בקלות, וגם עוברת בקלות". הוא מזכיר מקרה אחד שבו גם העיתון שלו נמשך אחרי כותרות בישראל, שלא היו מבוססות. מנגד, אלוף בן מציין שכשהעיתונאים בישראל מתחרים ישירות בעמיתיהם מחו"ל - למשל, במקרה של התנגדות הממשל האמריקאי לאספקת טכנולוגיות שיכולות לסייע בתקיפה באיראן - הם מנצחים בפער של חודשים.

עסקי אמונה

רייך אומר, שהעיתונות היא "מופע של ידענות", אבל למעשה "היא הרבה יותר בעסקי ה'להאמין' מאשר בעסקי ה'לדעת'". הוא הרבה פחות סלחני כשמדובר בידיעות שמקורן במשרדי יחסי ציבור. מאות עובדים בעשרות המשרדים הפעילים בארץ עמלים כדי שידיעות עיתונאיות יכללו אזכורים הנוגעים ללקוחותיהם. "אני מתווכת בין הלקוח לעיתון", מספרת רוית בראומן, האחראית על תחום הבריאות במשרד שלמור תקשורת. "אני לא קונה שטח פרסום. אני צריכה לשכנע את העורך שיש פה משהו אמיתי".

"אנחנו משחקים בלהיות עיתונאים", מגדירה אירינה שלמור, בעלת המשרד, את מהות פעילותה. "תפקיד המשרד להיכנס לראש של העיתונאי ולהקל עליו את העבודה, מתוך שילוב אינטרסים. שני הצדדים מנצחים. החלק המעניין הוא בניית הסיפורים. כיום למשרד יחסי ציבור יותר קל לבנות סיפור מאשר לעיתון, מכיוון שהעיתון סובל ממחסור בכוח אדם ואין זמן לתחקירים רציניים. אני מובילה את העיתונאי לבאר, לא עושה במקומו את העבודה. הוא תמיד מצליב את המידע, אבל אנחנו מתפקדים כחיל הרגלים של העיתונות".

העיתונאים ששוחחו עם "הארץ", שהעדיפו שלא להתראיין בשמם על אופי העסקה בינם לבין משרדי יחסי הציבור, הסבירו שהמשרדים מסייעים לעמוד במשימה של יצירת ידיעות בנושאים שהם פחות מכירים בתוך לחץ זמן, ושלפעמים יש להם רעיונות טובים; ושעיתונאים אחרים, תמיד אחרים, הרבה יותר סלחניים כלפי המשרדים. הם עצמם, לעומת זאת, תמיד בודקים את המידע. מצד שני, נשמעה גם טענה שהשפעת המשרדים הולכת ופוחתת בגלל הלחץ על בלעדיות מצד עורכי העיתונים - מצב שנגרם בשל התחרות הגוברת בעיתונות.

רייך מסכים שעם השנים אין גידול בהשפעתם של משרדי יחסי הציבור וגם שלמור אומרת שהיום הרבה יותר קשה להכניס ידיעות לעיתונים. לפי הערכות שנזרקו בעבר, היח"צנים אחראים ל-80% מהידיעות. לדברי רייך, הממצאים שלו מפתיעים לטובה. "רוב הגידול בתעשיית יחסי הציבור נזרק לפח", הוא אומר. עם זאת, רייך אינו מקבל את טענתם של העיתונאים שלפעמים היח"צנים מספקים מידע שעשוי להיות ראוי. "המשרדים מספקים אמת של משלמי עמלה. תפקידם לא להרבות אמת בעולם". הלקוחות של משרד שלמור, לדוגמה, משלמים בין 3,000 ל-10,000 דולר בחודש, בהתאם לממדיה של כל חברה ומספר המותגים שלה.

שלמור אינה חושבת שהמשרדים מזיקים לעיתונות. "מה זה חשוב מה המקור, אם הוא מקבל כניסה לסיפור טוב? כל מידע, גם חדשותי, מגיע מבעלי אינטרס. אמנם אנחנו משתדלים לפנק ולהועיל, אך בסופו של דבר ההחלטה והביצוע הם בידי העורך והכתב". עיתונאים ששוחחו עם "הארץ" אמרו שהם מסכימים עם הגישה הזאת: שיתוף הפעולה, לדעתם, אינו פוגע בעבודת העיתונאי, שבמקרה הצורך משלם למשרד שיוזם את הידיעה מס קטן בתוכן הידיעה.

רייך מסכם שעיתונאים אכן משלימים את פאזל המידע, אבל זהו פאזל לפעוטות. "העיתונאים מחפשים משהו בלי הרבה ניואנסים, כי הם אינם יודעים להרכיב את הפאזל. הכלים שלהם לתת תמונה מלאה אינם מרשימים, אז אל תנסו להתהדר בארשת של מאמץ בלתי נדלה להשגת המידע".

גם הכתבה הזאת לא הצליחה למלא את הפאזל במלואו. כשהתחלתי לעבוד עליה, הכוונה היתה לבדוק את השפעת האינטרנט על החדשות, לדבר עם חוקרי תקשורת נוספים, עם עיתונאים בעבר ובהווה, עם עורכי עיתונים, להתמודד עם חולשתה של התקשורת מול עוצמת בעלי האינטרס. אבל לא הספקתי והדד-ליין התקרב. אלה גבולות היכולת, אלה גבולות האמת שאני מצליח להציג. ובכל זאת הגעתם לשורה הזאת. נראה שרייך צודק.



אירינה שלמור במשרדה. ''משחקים בלהיות עיתונאים''


ד''ר צבי רייך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו