בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי רצח את אברהם פוגל לפני 70 שנה? מסע בעקבות הרצח שהסעיר את תל אביב

מי רצח את אברהם פוגל, ממייסדי תל אביב, במטבח ביתו לפני 70 שנה? מסע בעקבות הפרשה שהסעירה את העיר הצעירה חושף סאגה משפחתית רווית יצרים. מדוע ניסה פוגל לשחד את אהובתו של בנו כדי שתעזוב אותו? האם היה רומן בין פוגל לבין המטפלת הרוסייה של נכדו? האם רצה להוריש לה את רוב רכושו? ולמה התעקש להשיא דווקא אותה לבנו? במשפחה בטוחים שהם יודעים את התשובות

תגובות

הרצח של אברהם פוגל לא היה רק שורה נוספת בכרוניקה הפלילית המצטברת של העיר העברית הראשונה. פוגל, ממייסדי העיר, היה אחד האנשים שהתכנסו ב-11 באפריל 1909 להגרלת 60 המגרשים הראשונים של אחוזת בית. בנו הבכור משה, אז ילד בן שמונה, אף זכה בכבוד "להוציא את הגורלות". בגורלה של המשפחה עלה המגרש בשדרות רוטשילד 12. כעבור 30 שנה נרצח פוגל בבית שבנה על אותו מגרש.

הרצח נשאר בלתי מפוענח, ולאחר הסיקור הערני בעיתוני התקופה נשכחו פרטי הפרשה. בספרי ההיסטוריה ובשפע הפרסומים במלאת מאה שנים לעיר אפשר למצוא לפעמים אזכור של הרצח, בדרך אגב או בהערת שוליים (בכל זאת פוגל הוא אחד המייסדים). אבל נבירה בארכיונים ומפגשים עם קרוביו של פוגל מאפשרים לחשוף כאן סאגה משפחתית רווית יצרים, שהרצח לא היה בה סוף פסוק.

הבית בשדרות רוטשילד 12 לא היה סתם בית מגורים. אברהם פוגל, שהיה אז בן 71, התגורר בקומה השנייה עם נכדו מקס, ופיקח משם על עסקיהם של שני בניו: משה, עכשיו כבר עורך דין, מיקם את משרדו בקומה הראשונה, ואילו בדירה האחורית שכן משרדו של המהנדס יעקב, הבן הצעיר והגרוש, אביו של מקס. המשטרה חשדה אז שאת פוגל רצחו יעקב פוגל ואהובתו זהבה ציטרנבוים, שעבדה במשרדו של האח משה, ועצרה את שניהם. הם שוחררו כעבור שלושה שבועות בלי ערבות, ואיש לא הועמד לדין.

הכידון והסמל

ב-1905, כשהחליט לעזוב את רוסיה, הבחירה הראשונה של אברהם פוגל היתה באמריקה. נכדו שאול, בנו של משה, מספר עכשיו שרק לאחר שביקש ויזה לארצות הברית ולא קיבל תשובה, החליט סבו לוותר על החלום האמריקאי ולבוא ארצה עם רעייתו רבקה ושני בניהם: משה, אז בן ארבע, ויעקב, אז תינוק בן שנה.

המשפחה השתקעה ביפו ופוגל סחר בפחם-עץ אך הפסיד את הונו והחל לעבוד כפועל בבית חרושת לברזל. כעבור כשנתיים התקבל לעבודה במזכירות הקונסוליה הרוסית ומונה למנהל סניף הדואר הרוסי ביפו. בקיץ 1909 היה פוגל אחד הראשונים שבנו את בתיהם באחוזת בית. לפי נחום גוטמן בספרו "בין חולות וכחול שמים", בשדרות רוטשילד היו בהתחלה רק שני בתים: "של דיזנגוף ושל מחלק המכתבים - פוגל".

שולה וידריך, חוקרת תולדות תל אביב, אומרת שהבית נבנה מלבני בטון שיוצרו במפעל של משפחת ארבר ביפו. אחרי חג השבועות כבר עמדו 17 הבתים הראשונים, ובהם ביתו של פוגל, כפי שתועד ב"ספר תל אביב" של דרויאנוב. הבית נודע בין השאר בזכות הגינה בחצרו, עם בריכה עגולה ששחו בה דגיגי זהב.

הקומה השנייה נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולדברי וידריך היא מחופה באבן מסותתת מבית החרושת של שלוש ביפו. בית פוגל נכלל ברשימת הבתים לשימור של תל אביב, ומטפל בו משרדו של האדריכל אמנון בר אור. ב-1994 החלו בשיפוץ הבית ותוך כדי העבודה, מספר בר אור, התגלתה בקומה השנייה אח מפוארת מצופה חרסינה, ומעל לתקרה נמצא כידון של רובה "מאוזר", עטוף בסמרטוטים. וידריך חשבה שהכידון קשור לרצח פוגל, אך התעלומה נותרה בעינה.

למסתורין תרם גם סמל אצ"ל שנחרת על חזית הבית, עם ציטוט משיר פטריוטי של משורר גרמני, שז'בוטינסקי אימץ אותו ביצירתו הספרותית "שמשון" - "האל שיצר ברזל לא רצה בעבדים". "אני זוכר את הכתובת", אומר עו"ד יעקב חרותי, שהיה חבר לח"י. "לדייר ברושי היקה היתה חברה בשם 'דו כתב' והוא מכר מכונות כתיבה דו לשוניות לעברית ולועזית. באותו זמן האצ"ל עבד איתו והזמין את השורה הזאת כדי לפזר גרפיטי בעיר. ברושי עשה דוגמה על הקיר ברוטשילד 12 ולא נתן שייגעו בה. גם בניו, שירשו את העסק, שמרו עליה והיה שלב שהכיתוב כוסה בזכוכית כדי שיישמר".

אהבה חונקת

"סבי היה איש תקיף ונחרץ", אומר שאול פוגל, מתמטיקאי בדימוס בן 77 המתגורר בירושלים עם רעייתו חווה. "בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ב-15 בדצמבר 1915, אושרה פקודת הגירוש של הנתינים הרוסים מתל אביב והשכונות היהודיות הוקפו בחיילים טורקים. סבי ובני משפחתו גורשו לאלכסנדריה שבמצרים, שם סבי השתלט על שוק הביצים וניהל אותו".

עם שובו ארצה מאלכסנדריה אחרי המלחמה התקבל אברהם פוגל לעבודה במחלקת המסים העירונית כפקיד. ב-1925 הוא תועד עם שני עמיתיו לעבודה במצלמתו של הצלם שמעון קורבמן. את בניו שלח פוגל ללמוד בפאריס: משה למד משפטים בסורבון, יעקב למד הנדסה. לאחר שהשלים את לימודיו חזר משה לתל אביב ופתח משרד בקומה הראשונה של בית אביו בשדרות רוטשילד.

"אהבת נפש אהב אותם, ובעיקר את בנו בכורו, את עורך הדין פוגל", נכתב בשבועון "עיתון מיוחד" לאחר הרצח. "שנים על שנים לא שכח האב לשלוח לבניו בכל ערב שבת עוגות ופרחים". שאול, בנו של משה, אומר שזה היה חיבוק דוב: "אבי רצה כל חייו ללמוד היסטוריה ולכתוב, אבל סבא כפה עליו ללמוד משפטים".

שאול פוגל וילדיו כינסו את כתביו של משה פוגל ב"עלי צבר", ספר שראה אור לפני כשלוש שנים, ובו גם סדרה של ארבעה מאמרים על ממלכת הצלבנים, שפורסמו ב"הארץ" בספטמבר 1952. על פי המסורת המשפחתית, תיכנן פוגל לכתוב מאמרים נוספים בסדרה, אך המשורר אורי צבי גרינברג הפנה את תשומת לבו של העורך גרשם שוקן לאופיים האלגורי, ופרסום הסדרה הופסק. המאמרים עסקו בין השאר ביחסי יהודים-ערבים ובפילוג בין אשכנזים למזרחים וניבאו לכאורה שבגלל אי יכולתנו להיטמע במרחב הגיאוגרפי-תרבותי יהא גורלה של ישראל כגורלה של הממלכה הצלבנית.

הכלה הצרפתייה

ב-1928, עוד בטרם השלים את לימודיו בפאריס, חזר יעקב פוגל לתל אביב עם רעייתו הצרפתייה, ג'וליה פירבף, ועם מקס, תינוקם בן השנה. יעקב השאיר את אשתו ואת הפעוט בבית אביו וחזר לפאריס. באותו זמן עזב משה פוגל את הבית, ועבר עם אשתו ושני ילדיהם להתגורר ברחוב פיירברג. "אמי לא חיבבה את סבי", מעיר שאול.

בבית בשדרות רוטשילד נשארו רק אברהם, כלתו הצרפתייה ונכדו מקס. "סבי אהב מאוד את ג'וליה ויתכן שהוא התאהב בה", אומר שאול. "בשלב כלשהו הוא חשד שיש לה רומן והתחיל לעקוב אחריה. סבי הצטיין בלעקוב אחרי אנשים. זו היתה גדולתו. הוא אכן תפס אותה על חם בבית מלון עם רופא ערבי מיפו. הוא הזעיק מיד את יעקב, שהגיע מפאריס לתל אביב ונאלץ להתגרש מאשתו".

הגירושים, מתברר, היו תכתיב של האב. "למה הוא הסכים? יעקב עבר לדום כי הוא היה איש רך ועדין, ואביו מימן הכל, הן את הלימודים והן את התענוגות", אומר שאול. "יעקב היה איש העולם הגדול ואהב לבלות ולאכול במסעדות טובות. התנהל מאבק מר על הילד מקס, אבל לאמו לא היו אמצעים לנצח במלחמה הזאת. בשלב מסוים מקס הוברח אל דודה ג'וניה, רופאה מכפר סבא שהיתה נשואה לקצין צבא הצאר שלא היה יהודי ולכן היהודים החרימו אותה והיא ריפאה רק ערבים. מקס מאוד אהב אותה".

לבסוף ג'וליה פירבף נשברה ועזבה את הארץ בלי הילד, ואילו יעקב פוגל חזר לפאריס כדי להשלים את לימודיו. "בפאריס יעקב וג'וליה חזרו לחיות יחד", אומר שאול. "כשהוא סיים את לימודיו הוא חזר ארצה והיא נשארה שם". במשך שנים היא היתה שולחת למקס מתנות יום הולדת עטופות בנייר של הגאלרי לפאייט. יום אחד נמצאה מתה בדירתה מדליפת תנור החימום.

מקס היה כבן שבע כשאביו חזר מפאריס ופתח משרד בדירה אחורית של הבית בשדרות רוטשילד, שבה גם התגורר. הילד נשאר אצל סבו וסבתו. יעקב, המהנדס הפנוי, הפך לגבר מבוקש בתל אביב, אבל אביו לא חדל לעקוב אחריו וידע על כל צעד שעשה. אברהם פוגל לקח על עצמו גם את ניהול העניינים הפיננסיים במשרדו של הבן משה, עורך הדין. דאגתו לאינטרסים של בניו לא ידעה גבול. "כל היום ישב על ספסל ליד ביתו, ששם נמצאו משרדי בניו, וכשאחד הלקוחות לא מצא את מי מהם בבית, עצר אותו ולא נתן לו ללכת מפחד פן יפול בידי משרד אחר וזה יגרום נזק לבניו", נכתב ב"עיתון מיוחד" אחרי הרצח.

לא הרבה ידוע על הפרויקטים שבהם היה מעורב יעקב פוגל. לפי עודד אברבנל, חבר ילדות של מקס, יעקב פוגל תיכנן את קולנוע רימון שנפתח ב-1935 בתל אביב וכעבור שלוש שנים שונה שמו לקולנוע אלנבי. "יעקב התמחה בפאריס בבנייה באמצעות שלדות פלדה, ביניהן בנו קירות מלבנים שאחר כך טייחו אותם. כך בנו את בית הקולנוע אלנבי", אומר אברבנל.

המטפלת הרוסייה

אברהם פוגל לא היה איש קל, אומר שאול, שהיה כבן שמונה כשסבו נרצח. "למקס היתה חברת כיתה שסבלה בשבת אחת מכאבי אוזניים וחום", הוא מספר אנקדוטה המאפיינת את אישיותו של הסב. "אביה התדפק על דלתו של הרוקח הדתי והתחנן שיפתח את בית המרקחת, אך הוא סירב. כשסבי שמע זאת הוא הלך לבית הרוקח והכניס לו סטירה מצלצלת. הרוקח תבע את סבי ובית המשפט פסק שעליו לשלם לרוקח פיצוי בסך חמש לירות שטרלינג. סבי אמר שהוא מוכן להכפיל את הקנס אם יורשה לו להכניס סטירה נוספת לרוקח".

"פוגל היה איש בריא שהשליט טרור. פחדנו להסתובב לידו", זוכר גם יעקב חרותי, ממקימי מחתרת צריפין בתחילת שנות ה-50 שהורשע ב-1953 על פיצוץ בניין השגרירות הרוסית בתל אביב. בזמן הרצח היה חרותי חברו הטוב של הנכד מקס. "הוא היה מחטיף למקס, אבל אף אחד לא ראה", אומר חרותי.

"היו לו גבות עבותות והוא היה תקיף ותוקפני", אומר שאול, "אך מקס שגדל אצלו העריץ אותו". מקס פוגל, שהיה כימאי, מת ב-1973 מסרטן בגיל 46. אלמנתו, עורכת הדין הירושלמית חדוה פוגל, שהיתה אשתו השנייה, אומרת שמקס המשיך להעריץ את סבו גם כשהיה איש בוגר ומגובש: "מקס יצא נורמלי לאחר פרשיות כמו העלמת אמו כשהוא היה כבן שנתיים ורצח סבו כשהוא היה בן 12, כי השילוב של החוזק של הסב עם אהבתו הגדולה עיצב אותו. מקס אהב את סבו עד יומו האחרון".

במשך שנים אחדות נעזר פוגל במטפלת רוסייה כדי לגדל את מקס. שאול פוגל זוכר אותה היטב, כי כשהוריו נסעו לחו"ל הם היו משאירים אותו בבית סבו והיא שמרה גם עליו. "היא היתה נהדרת עם ילדים והיתה מקסימה ויפהפייה בלתי רגילה", הוא אומר. "ב-1937 סבתא רבקה מתה. כעבור זמן מה סבא התאהב במטפלת וכנראה שהיה ביניהם רומן". אברהם פוגל, שהיה מעורב מאוד בענייניהם של בניו, החליט שיעקב צריך להתחתן עם המטפלת, אבל שאול מספר שהפעם יעקב התמרד. הוא העדיף את הפקידה זהבה ציטרנבוים, שעבדה במשרדו של אחיו עורך הדין.

"סבא התרגז והתחיל לעקוב אחרי בני הזוג", אומר שאול. "זהבה לא היתה שידוך הולם בעיניו, כבת של שמש בית הכנסת וגם מאחר שמוצאה היה ממשפחה דתית ולא מבוססת. הזקן נהג להפתיע אותם בבתי קפה והיה מתרגז וצועק ופעם גם היכה את יעקב בפומבי בגללה".

שתי צוואות

בתחילת מאי 1939 דיווחו העיתונים בכותרות ענק כי זקן נרצח בדירתו בתל אביב במוצאי שבת. עוזרת הבית באה לדירה ביום ראשון בבוקר, 30 באפריל, ומצאה אותו "מוטל מת על הרצפה בחדר השינה" כשראשו מרוצץ בפטיש. בבגדיו של אברהם פוגל נמצאה מעטפה ובה 200 לירות, סכום בלתי מבוטל באותם ימים. בשעה 11 בבוקר העבירה המשטרה את הגופה לבית החולים הדסה. חוקרי המשטרה שמעו מהבן משה שביום שישי לפני הרצח השכיר אביו שני חדרים בדירתו וקיבל מהשוכר שטרות ומקדמה בסך 12 לירות - ואלה נעלמו יחד עם ארנקו.

שעון היד של פוגל נשבר ומחוגיו נעצרו על תשע וחצי, והמשטרה העריכה שזו היתה שעת הרצח. כשעה קודם לכן שהה פוגל במסעדה ברחוב אחד העם 30 ושתה קפיר עם חברים. מאחר שליד הגופה נמצאו מפתחות הדירה ועיתון, והוא היה לבוש בבגדי השבת שלו, הניחו החוקרים שפוגל לא הספיק לסגור את הדלת, ורוצחיו, שעלו אחריו במדרגות, הספיקו להיכנס לדירה; או שהוא הכיר אותם והזמינם פנימה.

בצוואה שנמצאה בדירה היה כתוב ששני בניו הם יורשיו הבלעדיים. אלא שהעיתונות ידעה גם על הסכסוך בין פוגל לבנו יעקב סביב פרשת יחסיו עם זהבה. "האב איים על הבן הצעיר שיבטל את הצוואה וימחק את חלקו, אם לא יפסיק את קשריו עם הצעירה זהבה, לשעבר פקידה במשרד עוה"ד פוגל, האח", נכתב בעיתון "דבר".

יעקב פוגל נעצר כמה שעות לאחר שהתגלתה גופת אביו. גם חברתו זהבה נעצרה. כמו כן נעצרו שלושה פושעים שהיו מוכרים למשטרה, אך אלה שוחררו בתוך זמן קצר. העיתון הדתי "הצופה" דיווח שפוגל נמצא כשהוא כפות לכיסא בחבלים. "הפשע האיום הזה לוטה ערפל ומסתורין", נכתב שם. "מוסרים כי המנוח פוגל העביר בצוואתו לפני כחודש ימים את מרבית רכושו על שם העוזרת שעבדה אצלו שנים רבות, ורק לפני כחודש ימים עזבה אותו".

ההלוויה התקיימה ביום שני, 1 במאי. "הצופה" דיווח למחרת היום כי קהל רב השתתף בה, ודוד סמילנסקי הספיד את הנרצח בשם חברת "אחוזת בית" שפוגל היה מחבריה. אחר מוותיקי העיר "דיבר מרורות על ההפקרות והשחיתות המוסרית, שהיכתה שורשים בזמן האחרון בתוכנו". הבן הבכור משה אמר קדיש, "והתייפח בבכי מר".

"הצופה", שכבר התעדכן בפרטים, הוסיף: "המנוח רצה שהבן ישא את העוזרת שעבדה אצלו ושלה הוא ציווה את שארית הונו. ואילו הבן התנגד לכך". באותו יום הובאו החשודים להארכת מעצרם. זהבה פרצה בבכי מר כששמעה שהמעצר הוארך ב-15 יום. "הבוקר" ציטט מאחת העדויות: "הנרצח רצה לשלם לצעירה זהבה ציטרנבוים שעבדה במשרד העו"ד מ. פוגל עד לפני 5 חודשים סך 200 לא"י בתנאי שלא תיפגש עם בנו, אבל גם הצעירה וגם המהנדס סירבו". באליבי שמסר יעקב פוגל לחוקריו הוא טען שבליל הרצח, החל מהשעה 9 בערב, הוא בילה עם חברתו זהבה באחד מבתי המלון.

"במסתרי רצח פוגל", היתה הכותרת של הכתבה בשבועון "עיתון מיוחד", שאותו ערך והוציא לאור מ-1933 אלכסנדר זאובר. השבועון, ששילב סיפורי פליליים עם רכילות צבעונית, סיכם: "הרצח הזה הוא בלי ספק אחד מהפשעים הפליליים המסובכים ביותר בתולדות הקרימינליסטיקה הארץ-ישראלית".

"עיתון מיוחד" ידע פרטים בלעדיים, למשל שבניו של פוגל ניסו לשכנע אותו להשכיר את דירתו ולעבור להתגורר בבית בנו משה ברחוב פיירברג. את הרצח ביצע אדם המכיר היטב את סידורי הבית, נכתב. הכתב ידע לספר שפוגל הופתע לאחר שעלה במדרגות ופתח את דלת המרפסת והגיע עד דלת המטבח, שם היכו אותו. פיו נחסם במגבת שהוצאה מאחד הארונות וראשו רוצץ בקופיץ (ביידיש "האק מסר"), סכין רחבה הדומה לסכין שף יפנית בת זמננו, שהשתמשו בה לחבוט בבשר לשניצל. לפי השבועון, פוגל ספג אגרוף בלסת "בטרם היכו על פדחתו כחמש פעמים", וליד גופתו נמצאו שערות - מה שהעיד שהוא נאבק עם תוקפיו. הכתב ידע לספר שנמצאו סימני דם גם על קיר הכניסה, ראיה נוספת לכך שפוגל נאבק בהם.

השבועון ידע על שתי צוואות שכתב פוגל, אחת ישנה ואחת מעודכנת, ורק הישנה נמצאה. 200 הלירות שנמצאו על גופו של פוגל הם-הם הסיפור, טען השבועון ושטח את התיאוריה שלו: אם כנים דבריו של יעקב פוגל, שהוא וזהבה דחו את ההצעה לסיים את יחסיהם תמורת הסכום, "אפשרי מאוד שבאותו מוצאי שבת פטאלי נקבע שוב ראיון עם מישהו להמשיך את המשא ומתן בכדי להפריד בין הצעירה זהבה ובין בנו של המנוח, ולשם גמירת טרנסאקציה זו הכין לעצמו את הכסף מראש, ובשעת המשא ומתן כשהזקן נתקל בהתנגדות להצעתו וזילזל בכבוד הבחורה, בכדי להגן על כבודה נתנו לזקן מכה בשיניים. הוא התחיל לצרוח והצעקות הפריעו למתנקשים שהוציאו מן הארון מגבת וסתמו את פיו". השבועון הסיק לפיכך שהתקיפה בוצעה "לשם נקמה מסיבות משפחתיות", ושהכוונה לא היתה לרצוח את הקשיש.

לשונו החדה

"נפתרה התעלומה", אמרה עו"ד חדוה פוגל אחרי שהצגתי לה ולשאול פוגל את הדיווח ב"עיתון מיוחד". "כל השנים סיפרו בשקט במשפחה שלזהבה היו קרובים ושהם הלכו לשוחח עם פוגל העקשן ולשכנעו שיתיר לבני הזוג להיות ביחד. כנראה שפוגל חיכה להם והכניס אותם לדירה. ההתדיינות מן הסתם התפוצצה. הרי פוגל היה ידוע בלשונו החדה וברגזנותו. יתכן שהכניס סטירה למישהו והעסק התחמם ונסתיים ברציחתו".

ידיעה ב"פלסטיין פוסט" בישרה כי בית המשפט הורה לשחרר את יעקב פוגל וזהבה ציטרנבוים בבוקרו של 23 במאי ללא ערבות, לאחר שלא נמצאו ראיות נגדם. תיק החקירה נסגר.

שאול פוגל: "לאחר הרצח עברנו לגור במשך כשנה ברמת השרון, כי אבי היה בהלם מהרצח. שנים לא היה בבית שלנו טלפון, כי לאבי נשארה טראומה משיחת הטלפון שבה הודיעו לו על הרצח. אמי לא הסכימה לדבר על הרצח גם כעבור הרבה שנים. אמרו אצלנו במשפחה שקרוביה של זהבה באו לדבר עם הזקן וזה נגמר רע, אבל לא היתה הוכחה מוצקה".

עודד אברבנל, בן כיתתו של מקס פוגל, היה ב-1968 קברניט מטוס אל-על שנחטף לאלג'יריה. בכיתה למדו גם העיתונאי נתן דונביץ, המשפטן ד"ר יעקב חרותי ובני כהן, שהיה בהנהלת התעשייה הצבאית ואביו מוניה פתח את בית הקפה קרלטון בשדרות רוטשילד פינת הרצל, ליד בית פוגל. הם היו בני 12 בזמן הרצח וכולם מעידים שעל מקס הנכד לא ראו דבר. החיים נמשכו כרגיל. הוא פשוט עבר לחיות עם אביו יעקב. מקס, הם אומרים, אף פעם לא דיבר על הרצח, והם לא שאלו.

לאחר כשנה נישאו יעקב וזהבה. "לא היה לזהבה לא תואר ולא הדר", אומרת חדוה פוגל. "סתמית כזאת. נולדו שני ילדים, שאחד מהם היה מעורער ואושפז. גם מצבה הנפשי של זהבה לא היה יציב. כולם כבר מתו. ליעקב ולזהבה לא נותרו שאירים".

חדוה הכירה את מקס ב-1963 כשהוא היה בן 37. "הוא אף פעם לא דיבר על הרצח", היא אומרת. "כששאלו אותו, הוא אמר שלא גילו מי היו הרוצחים. הוא לא דיבר הרבה על אביו, אך כשדיבר עשה זאת בחום. מותו של יעקב היה קשה בשבילו. יעקב מת מאורמיה, שזו מחלה שמבזה את הלוקה בה". שאול: "יעקב פוגל היה עצוב וכבוי בשנים לפני מותו. כשחשב על מקס, או כשנזכר בשנים של פאריס, היה נדלק אור בעיניו".

מקס המפציץ

כשמקס פוגל היה בן שלוש אמרו עליו שהוא גאון כי הפליא לשחק ב"מכאנו". בצילומים שלו מתקופת לימודיו בגימנסיה הרצליה נראה ילד צנום וחולמני עם תלתלים בלונדיניים. מקס היה מבריק ונהג לצטט חופשי מאדגר אלן פו ומ"דון קישוט", זוכר חברו לכיתה בני כהן, אבל אהבתו הגדולה היתה כימיה. גם חרותי זוכר שבגימנסיה היה מקס המוביל בכימיה: "אני לא ידעתי מה זה תרכובת והוא כבר התחיל להתעסק עם חומרים. יום אחד הרכבנו חומר מיוד שהתייבש. באמצע הלילה התרכובת התפוצצה אצל הורי בדירה". למקס נשארו כוויות מניסיונות שערך במעבדה בתיכון ואחר כך, אומרת חדוה פוגל.

"מקס התחיל לעשן בגיל 11", מספר בן דודו שאול. "הוא היה בעל חוש הומור וכריזמה, כימאי בדם אבל אהב גם שירה וציטט שירים שלמים. הוא היה עובר בחמש בבוקר ליד הבית שלנו ושורק דביסי בצורה מדויקת. הוא היה ער בלילות וישן בימים, ושתה המון, אבל לא בשנות חייו האחרונות".

מקס למד כימיה באוניברסיטה העברית והצטרף ללח"י, שם נודע בכינויו המחתרתי קין. את הכינוי העניק לו חברו עמוס קינן, שגייס אותו למחתרת וצירף אותו למחלקה הטכנית. די מהר נודע פוגל כחבלן המצטיין של לח"י בירושלים. בספרה "על דעת עצמו" כותבת נורית גרץ על תוכנית של לח"י לתקוף פטרול בריטי ממונע שנסע מדי בוקר מהר הצופים לכיוון רחוב שמואל הנביא ומשם לשכונת הבוכרים. קינן, מקס פוגל ועוד כמה חברי לח"י ערכו סיור לאורך המסלול, מקס מדד וחישב ולבסוף החליט להרכיב את המוקשים על העצים ליד בית הכנסת של הבוכרים.

"בשבע וחמישה הזחלים עברו, ומקס הפעיל את המטענים", כתבה גרץ. "הזחלים לא עצרו, המשיכו לנסוע, כאילו דבר לא אירע, עוד עשרה מטרים, עשרים, אולי יותר. ארבעה חיילים בריטיים בכל זחל, יושבים זקופים, איש במקומו, כאילו לקול המנון רחוק, ללא ראשים".

חדוה פוגל מחייכת: "מקס לא היה אף פעם אדם פוליטי, אבל הוא אהב פצצות. זה היה משהו שכולם עשו אז, וזה נחשב למגניב וזה עזר להשיג חתיכות בקלות". חרותי מאשר: "מקס נראה חיוור ומעורר רחמים ולכן היתה לו הצלחה עצומה אצל נשים. נכון, הוא אהב מאוד חומרי נפץ".

ללח"י היו כמויות נכבדות של חומרי נפץ מתוצרת עצמית, ומקס היה טוב בהכנת פצצות תוצרת בית. בספרו "אמת אחת לא שתיים" סיפר חרותי איך הם היו עורכים ניסויים ב"צעצועים חדשים", כמו למשל פגזים מתוצרת עצמית, בשדה פתוח. מלבד לימודיו באוניברסיטה בירושלים, עבד מקס מדי פעם גם במעבדה בתל אביב, וניצל זאת לצורכי המחתרת. הוא הצטיין גם בהכנת "אצבעות חבלה" מטי-אן-טי שהוא וחרותי היו שולפים מפגזים מפורקים. מקס היה מבשל את גרגרי החומר בסיר קטן ויוצק אותו לאצבעות.

ב-3 בנובמבר 1948 כתב מקס לחרותי מכתב ארוך, שבו תיאר איך חויל לצה"ל, לאחר שנחקר והצהיר שהוא מוכן להתחייב בשבועה שלא ישתייך לשום ארגון בלתי חוקי כמו לח"י. במכתב הוא מייעץ לחרותי: "אם ירצו, תחתום להם על הצהרה שלא תשתייך לא ללח"י ולא לאצ"ל ולא לחזית המולדת ולא לארגון מגדלי זרגים. תשים יד אחת על התנ"ך ושנייה על הברית החדשה, ואם יתעקשו, תשים גם רגל על הקוראן". על המכתב הוא חתם: קין.

ב"על דעת עצמו" כותבת גרץ, שעמוס קינן פנה גם אל מקס כאשר חיפש פרטנרים לתוכניתו להניח פצצה בביתו של שר התחבורה הדתי, דוד צבי פנקס, ביוני 52' (במחאה על החלטת הממשלה להשבית כלי רכב בשבתות). מקס, שכבר הבין שימי הטרור נגד הבריטים חלפו, אמר לקינן: "זה פתטי, תעזוב את זה כבר". קינן מצא פרטנר אחר, אבל הפצצה שהניחו ליד דלתו של פנקס היתה מתוצרת מקס פוגל: קינן קיבל אותה בעורמה מחרותי.

נישואיו הראשונים של מקס היו עם ברנדה מארצות הברית. נולדו להם שני ילדים. לבת הוא קרא ג'וליה רבקה, על שם אמו וסבתו, ולבן קרא יעקב אברהם, על שם אביו וסבו. ג'וליה פוגל חיה באנגליה ועוסקת בעריכת דין. הבן נהרג בתאונת דרכים כשהיה כבן 19.*

סופו של מיתוס אברהם פוגל לא היה בעליו של הקיוסק הראשון בתל אביב

לפני מאה שנה, לאחר חלוקת המגרשים של אחוזת בית, כתב בן ציון רוחימוביץ לוועד השכונה וביקש לרכוש או לשכור שטח שגודלו שני מ"ר, "בפינה הפונה לרחוב הרצל, לבניית קיוסק למכירת גזוז ומי-זלצר". חלפה שנה ולאחר התלבטויות וחששות החליט הוועד לאשר את הקמתו של קיוסק בפינת הרצל ושדרות רוטשילד, ולידו להציב את פנס הלוקס הראשון בשכונה.

רוחימוביץ, בעל היוזמה, לא קיבל את הזכות להפעיל את הקיוסק הראשון. ב-15 בנובמבר 1910 נחתם הסכם בין שמואל יוסף קיסילוב, סוחר אמיד שירד מנכסיו, לוועד תל אביב, שאותו ייצג מאיר דיזנגוף. בכתב יד עגול ויפה פורטו 13 סעיפי ההסכם. קיסילוב שכר את הקיוסק למשך שנתיים. הותר לו למכור גלידה ומשקאות קרים כגזוז, מי גז, לימונדה, וגם "מיני פרפראות מתוקים", אך נאסר עליו להגיש יין, קוניאק או יי"ש וגם לא קפה או תה. בחוזה הובטח "לא להעמיד עוד קיוסק על הבולוואר כדי לא לעשות התחרות למר קיסילוב".

רות כסלו, נכדתו של קיסילוב המתגוררת בתל אביב, חייכה השבוע למראה החוזה מ-1910 שאותו לא ראתה מעולם. כשהיא נולדה ב-1924 הקיוסק כבר מזמן לא היה בניהולו של סבה. הפופולריות של הקיוסק לא התבטאה בפדיון, כי העיר היתה קטנה, כולם הכירו את כולם וקיסילוב התבייש לדרוש תשלום מהלקוחות, במיוחד כשהללו היו אישים כדיזנגוף.

כעבור שלוש שנים הועבר הזיכיון לאחר, שלמה סגל, שגם עסקיו לא שיגשגו. בפברואר 1923, אחרי עשר שנים בקיוסק, כתב סגל לוועד של תל אביב שהכנסותיו הידלדלו בגלל "ריבוי הקיוסקים הנמצאים ברחובות הראשיים על יד המדרכות" ובגלל "המשבר הכלכלי השורר אצל ציבור הצרכנים". לדברי שולה וידריך, חוקרת תולדות תל אביב, באותו זמן כבר פעלו ארבעה קיוסקים במקום, אחד בכל פינה של השדרה.

סיפורים רבים סופרו במשך השנים על הקיוסק הראשון. אחד המרעישים שבהם התפרסם לפני 11 שנה בראיון עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. קיסילוב, אמר צפרוני, מכר את הקיוסק לאברהם פוגל, "סוחר שנרצח בדירתו בעת שוד שלא פוענח מעולם". כעיתונאי, סיפר צפרוני, הוא נהג להיפגש בקיוסק עם מקורות המידע שלו; פוגל הקיוסקאי היה אחד מהם. "כולם אהבו את פוגל הזקן שנתן מיץ בחצי גרוש וכוס סודה גדולה ולידה קרח בסגנון מזרחי מתוק כדבש", נסחף צפרוני בנוסטלגיה.

נשמע מרתק, אלא שלדעת קרוביו של פוגל הוא לא היה בעליו של קיוסק, וגם אילו החליט אי פעם להשקיע בקיוסק, עובדה שלא נזכרה אפילו בצוואתו, פוגל לא היה איש שיעמוד וימכור מיץ בחצי גרוש לעוברים ושבים תוך כדי פטפוט איתם. וידריך, שמדריכה קבוצות המסיירות באתרים בעיר ובין השאר בבית פוגל, סייעה בחיפוש אחר הוכחות לכך שפוגל היה בעל הזיכיון על הקיוסק. בארכיונים של העיר לא נמצאו סימוכין כאלה. ייתכן שצפרוני עירבב בטעות שתי דמויות: סגל הקיוסקאי, ופוגל שנרצח ב-1939. ביתו של פוגל, בשדרות רוטשילד 12, עמד מול הקיוסק של קיסילוב, שהפך לקיוסק של סגל.



מימין: חדוה פוגל. מקס העריץ את סבו. שאול פוגל. לאבי נשארה טראומה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו