בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעקב מוסף הארץ : מורים, הורים ואפילו שר החינוך עצמו הגיבו לכתבתו של דורון קורן

תגובות

מבין כל התגובות שהגיעו אלי בעקבות כתבתי על חוויותי כמורה לתנ"ך ("אין להפריע לתלמיד במהלך השיעור"", מוסף "הארץ" 12.6), היתה אחת משמעותית במיוחד: הוזמנתי לפגישה עם שר החינוך, גדעון סער, שהתקיימה ביום חמישי לפני שבועיים. קודם לכן כבר הספיק סער להכריז על שינויים בהוראות המשמעת בבתי הספר, כדי שהמיעוט המפריע לא יפקיע את זכותו של הרוב ללמוד בתנאי שקט סבירים. מעכשיו מותר, בין השאר, להוציא תלמיד מפריע מהשיעור. איזה כיף! כי אמנם פה ושם מספרים לנו על מורים שמצליחים להשליט משמעת בכיתה בכוח היפנוטי מופלא כלשהו, אך הרוב אינם כאלה. הם זקוקים כאוויר לנשימה לתקנות משמעת מינימליות שיאפשרו להם ללמד.

בשיחתי עם שר החינוך הוא ביקש לדעת עוד על הנושא השני שבו התמקדתי: תוכניות הלימודים הקלוקלות בתנ"ך, ובכלל. עד שאלו לא יתוקנו, לא יתוקן דבר במערכת החינוך. כל עוד תלמידי ישראל יתבקשו לענות לשאלה "מהי תקבולת כיאסטית", אבל לא יידרשו לקרוא ולהקריא ברהיטות את פסוקי התנ"ך, לא עשינו כלום - גם אם המשמעת תהיה עשר.

עכשיו זה לא רק אני שמדבר. מדברים כולם. כל המערכת, שעד עתה שתקה בתוקף תקנות משרד החינוך האוסרות על מורים להתבטא מחוץ להתכתבויות פנימיות במשרד החינוך. אני, כממלא מקום לארבעה חודשים, הייתי פטור מכל האימה הזאת, וכאשר לצעקתי הצטרף מוסף "הארץ", נוצר ההד שנוצר. ככה זה כשנוגעים בכאב שהתחבא שנים ארוכות כל כך מתחת לתביעות שכר ומלחמות ארגוניות (חשובות כשלעצמן), שלא עסקו בעיקר.

העיקר הוא לשנות את מערכת הלימוד עצמה ואת תרבות החינוך עצמה. בזה לא עסקו ארגוני המורים כלל, למרות שמכאן נובע עיקר התסכול המלווה את המורים המושמצים-לשווא שלנו. כמעט שהייתי אומר המורים הקדושים שלנו, וסליחה על הפתטיות, כי מדובר באנשים ובעיקר נשים, מצוינים ברובם, המתפקדים בתנאים בלתי-אפשריים. רבים מהם הגיבו על הכתבה בהתלהבות של משתתפים במלחמת שחרור. כעת נותר רק לראות אם אכן ישונו הוראות המשמעת ותוכניות הלימוד, ואם ייפטרו מהעומסים הנוראים של הטופסולוגיה והמונחולוגיה והפיקוח ועומס הבחנים והבחינות וסולמות ההערכה וכל שאר גיהנומי המורה המצוי.

לא רק מורים הגיבו לכתבה. דיברו איתי גם הרבה הורים מודאגים שייחלו לשינוי במשרד החינוך, ואף הוזמנתי לדיון בשתי תוכניות טלוויזיה ובשני משדרי רדיו. כך שברור כי החוויה שסיפרתי עליה לא היתה "יללה של תן בודד שהלך לאיבוד", כהגדרתו המשעשעת של מנהל התיכון התל-אביבי רם כהן במדור התגובות, וברור גם כי המרפא למחלה אינו בפתרון המורגל-מדי שהציע אותו מנהל: "עלייה בשכר המורים" (למרות שחיוני בהחלט להעלות את השכר הנמוך). הבעיות הן יסודיות יותר וספציפיות יותר.

גם טענתו של פרופ' נמרוד אלוני, כי עיקר הבעיה הוא תרבותי ולכן התיקון צריך להתחיל מ"מנהיגות פוליטית שתאתגר את החברה הישראלית בתחום התרבותי" היא כללית ומעורפלת מדי. למה לא להתחיל בחינוך?

לא ייתכן שנכריח את תלמידי ישראל ומוריהם המסכנים ללמוד בשיעור תנ"ך את המושגים הסתומים "אטיולוגי" ו"טיפולוגי" ו"סינקרטיזם" ו"שמות תיאופוריים" ו"מלה מנחה" ו"דויטרונומיסטי" (חלק קטן מרשימת החובה לשתי יחידות לימוד, המופיעה באתר משרד החינוך), לפני שלימדנו אותם להכיר את התנ"ך המופלא עצמו ולפני שאיפשרנו להם לאהוב אותו, קודם כל באמצעות יכולת פשוטה לקרוא בו ולהקריא מתוכו ברהיטות; יכולת שממש אינה קיימת כיום בקרב תלמידי ישראל במסלול החילוני.

בלי שהתלמידים יידעו להקריא ובלי שיתנסו בהקראה, בלי שיהגו בפיהם וישמעו באוזניהם את הפסוקים על יופיים השירי הפלאי, לא יתאפשר לימוד משמעותי של התנ"ך. כל השאר זה סיכומים על ועל-יד. וכדי להקריא, צריך לדעת לקרוא בלי שגיאות. לכן היה מוזר לקרוא כאן את תגובתה של ד"ר אפרת מור, החוזרת ומגינה בלהט על שורש הרע בהוראת קרוא-וכתוב - שיטת "השפה כמכלול", שהצמיחה אצלנו דורות של לקויי קריאה וכתיבה, אשר לא למדו באופן שיטתי את האותיות ולא את ניקודן והגייתן.

היטיב לענות לה פרופ' יוסף שימרון, שאף ציין כי הוויכוח ההיסטורי הזה כבר הוכרע ושייך להיסטוריה, אלא שהעיוות ההיסטורי לא תוקן באמת במערכת החינוך, שעדיין לא למדה ללמד קריאה וכתיבה כפשוטן - קודם כל באמצעות זיהוי סימני הניקוד בשמותיהם ובהוראתם ושימוש בהם בראשית הקריאה. אין חשוב מזה. הפתרון, מכל מקום, הוא לא אקדמיזציה נוספת של המורים (די הלעיטו אותם במושגי האקדמיה), אלא להפך: השתחררות ממנה וניסיון לעורר עניין אמיתי בתלמידים.

איני יודע אם גדעון סער, כיאה לשמו, כבר יודע על מה הוא רוצה להילחם וכבר בחר לעצמו את 300 הלוחמים שעמם ייצא למלחמה. אבל ייתכן שצריך הרבה-הרבה פחות כדי להוליך את המהפכה החיונית; את כל השאר יעשו המורים בשטח, אם רק יקבלו את ההנחיות הנכונות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו