בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שרואים במלאות 60 שנה להסכם שביתת הנשק עם סוריה

יחסים בין מדינות, כמו בין בני זוג, נבחנים אחרי שהחתונה נגמרה והאורחים הלכו הביתה. הלהיטות לקצר את הדרך להסכם היא מתכון לבעיות

תגובות

הקיץ מתקדם והלוח מתפוצץ מרוב תאריכי זיכרון. ביום שני השבוע מלאו 60 שנה לחתימתו ליד מחניים שבגליל, של הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, האחרון בארבעת ההסכמים שסיימו את מלחמת העצמאות וקיבעו את מקומה של ישראל בין שכנותיה. בקרוב יצוינו ימי השנה להסכם קמפ דייוויד 1, הסכם אוסלו א', כישלון קמפ דייוויד 2, ההתנתקות מעזה, הפסקת האש בלבנון, אוסלו ב' והאינתיפאדה השנייה (שניהם באותו יום, בהפרש של חמש שנים). בעוד כמה שבועות תצטרף אליהם, ככל הנראה, גם תוכנית השלום האזורית של נשיא ארצות הברית ברק אובמה.

ביסוד התוכנית יעמוד השינוי האסטרטגי המסתמן באזור עם שקיעתה של המעצמה האיראנית. העימות הפנימי שפרץ אחרי הבחירות לנשיאות איראן יצר אי ודאות ביחס לעתיד המשטר. איש אינו יודע אם הרפובליקה האיסלאמית תשרוד במתכונתה הקיימת, ולכמה זמן תשרוד. גם בשאר אסד, חסן נסראללה וחאלד משעל, בעלי בריתה של איראן, לא יודעים. אבל בדיוק משום כך, כשהם מסתכלים אחורה, הם לא יכולים לסמוך על המשענת האסטרטגית שלהם, שתעמוד לצדם בשעת מבחן. חוסר הביטחון שלהם מחזק את ארה"ב ואת ישראל, מעודד את סוריה להתקרב לאמריקה ואת החמאס להשמיע הצהרות מתונות. ב-1991, התפוררות ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ דחפו את חאפז אסד לתהליך השלום עם ישראל. המהומות ברחובות טהראן ב-2009 אמורות להאיץ בבנו, בשאר, להיכנס לפרק ב', מול אובמה ובנימין נתניהו.

לפני שאובמה ושליחו למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, מציגים יוזמת שלום חדשה, כדאי להם ללמוד מהניסיון של קודמיהם, ולהתעמק בהסכמי שביתת הנשק שהשיג בשעתו ראלף באנץ', המתווך האמריקאי מטעם האו"ם. עולה מהם לקח אחד, כמעט בנאלי: כמו בחתונה, גם בהסכם מדיני החיים האמיתיים מתחילים אחרי שהחגיגה נגמרת, האורחים הולכים הביתה ובני הזוג נשארים עם עצמם. אז הם מגלים שהאנרגיות שנדרשות להפקת חתונה מרשימה שונות מאוד מהמאמץ שנדרש לקיים זוגיות מוצלחת לאורך זמן.

זהו בדיוק הגורם שהכשיל את ההסכמים המדיניים בעבר: המאמץ התרכז בהשגת ההסכם, ולא בבניית החיים המשותפים. השדכן, שבילה לילות כימים בחיפוש אחר נוסחת קסם שתחלץ מהצדדים את המלה "כן", לא נשאר כדי להבטיח שלום בית. כל הסכם נקרע בין המאמץ לדמיין מראש בעיות ולמצוא להן פתרונות, מה שמאריך את המו"מ, ובין הרצון לגמור עניין מהר, לפני שתיסגר ההרשמה לפרס נובל. קשה להצביע על מודל מנצח, אבל אפשר ללמוד מה לא לעשות.

הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה קיפל בתוכו את כל הבעיות, שמהן סבלו לימים הסכמי אוסלו בין ישראל לפלסטינים. גם ב-1949 קיוו והאמינו, שזהו הסכם ביניים שיסלול את הדרך לשלום של קבע. חתימתו התעכבה בגלל מחלוקת קשה על מיקום הגבול, והשיחות, שהתנהלו באוהל צבאי גדול, התארכו וגלשו לחום הקיץ המעיק. לא היו אז מזגנים, ובאנץ' רקח נוסחה דיפלומטית, שהותירה אזור מפורז גדול בין סוריה לישראל, בלי להגדיר את הריבונות עליו. זו היתה פריצת הדרך שהובילה את הצדדים לחתימת ההסכם, תוך דחיית ההכרעה על גבול הקבע. אבל במקום שמשטר שביתת הנשק יהיה בסיס לחיי גבול רגועים ולשיתוף פעולה ישראלי-סורי, הוא יצר את ההיפך. הריבונות המעורפלת על האזור המפורז רק עודדה את הישראלים והסורים לחטוף כפי יכולתם ולקבוע עובדות, כדי להשתלט על כמה שיותר שטחים.

המחלוקת על האזור המפורז עמדה ביסוד יחסי הגבול האלימים בין סוריה לישראל לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, ועומדת בתוקפה גם היום. ממנה נובע הוויכוח על מיקום הגבול ליד הכנרת, שהכשיל את שיחות השלום ב-18 השנים האחרונות. אותו דבר קרה גם בהסכמי אוסלו: הם התמקדו ברצון להשיג הסכם ודחו את ההכרעות האמיתיות לסוף התהליך. התוצאה היתה שכל צד השתמש בכלים שהיו לו כדי לשפר עמדות. ישראל הרחיבה מאוד את ההתנחלויות, הפלסטינים ניהלו מאבק צבאי ומדיני לערעור כושר המיקוח הישראלי, ושני הצדדים קבעו עובדות בירושלים, כל צד בדרכו.

השיעור השני של הסכם שביתת הנשק, נוגע להשפעה של יציבות המשטרים על המציאות המדינית. שליט סוריה ב-1949 היה חוסני זעים, שלא רק הסכים לשביתת נשק עם ישראל, אלא גם העלה יוזמה פורצת דרך. הוא הציע להיפגש עם מקבילו הישראלי, דוד בן-גוריון, להשיג שלום של קבע ולקלוט בסוריה מאות אלפי פליטים פלסטינים. המחיר היה "חצי ים כנרת", כפי שדיווח בן-גוריון ביומנו. הרבה לפני אנואר סאדאת, זעים קבע את הנוסחה של לחיצת יד תמורת שטחים; מאז ועד היום, איש ממנהיגי סוריה לא הסכים לפגוש את ראש ממשלת ישראל בלי לקבל קודם ויתור טריטוריאלי. באין ויתור, לא היתה גם פגישה.

בן-גוריון סירב. הוא לא רצה לוותר על חצי הכנרת, והעדיף להתמקד בקליטת העלייה ובביסוס המדינה הצעירה, ולא בהשגת שלום. ההיסטוריונים מתווכחים עד היום אם צדק. ברור רק שחלון ההזדמנויות היה צר: שלושה וחצי שבועות אחרי החתימה במחניים, הודח זעים בהפיכה צבאית והוצא להורג. יורשיו, סמי חינאווי ואדיב שישכלי, לא הסתקרנו להכיר את בן-גוריון וציננו את היחסים עם ישראל. שנתיים אחר כך נרצח גם עבדאללה מלך ירדן, שניהל מו"מ על שלום, גם אם בלי טקסים ופגישות פומביות. עשרות שנים עברו עד שנכדו ויורשו, חוסיין, השלים את המשימה. ואין צורך להזכיר מה קרה בישראל אחרי הסכם אוסלו ב'.

הסכמי שביתת הנשק זיכו את המתווך באנץ' בפרס נובל לשלום ב-1950, אבל בתודעה ההיסטורית הם נזכרים ככישלון שהוביל להעמקת הסכסוך. כמו הסכמי אוסלו. המסקנה שעולה מהם, וגם מאוסלו, היא שעדיף להתאמץ יותר ולמצוא פתרונות לבעיות, מאשר לקוות שעצם החתונה תחולל מעצמה זוגיות מאושרת. מוטב לסגור כמה שיותר פרצות, ולא להישען על ניסוחים מעורפלים שיעודדו את הצדדים להמשיך במאבק בתקווה לחזק את עמדתם. לא מוכרחים הסדר קבע: יש דוגמאות להסדרי ביניים מוצלחים, ובראשם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974, שלא סיים את מצב המלחמה, אבל הביא לשקט ורגיעה בגבול הסוער.

אובמה ומיטשל צריכים לדעת ש"האופק המדיני" לא מסתיים בבית העירייה של אוסלו, שבו מחלקים את פרסי נובל לשלום. רק אם יניחו יסודות ראויים לזוגיות שאחרי ההסכם, יהיה טעם לתיווך שלהם בין ישראל ושכניה. אם יסתפקו בטקס החתימה ויעברו הלאה, הם ייזכרו במזרח התיכון כהערת שוליים היסטורית. כמו ראלף באנץ'.



בשאר אל אסד. מקומו בהיסטוריה תלוי רק בו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו