בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המורשת המפוקפקת של רחבעם זאבי

במאי 1951 התחולל בתל מוטילה הקרב הקטלני ביותר של צה"ל בין המלחמות. לאבידות, 40 הרוגים ועשרות פצועים, נוסף עיוות קשה של המציאות. המג"ד, רחבעם זאבי, המח"ט וכל הקצינים הבכירים מהם ישבו במקום בטוח הרחק משדה הקרב, אבל זכו לשבחים מופלגים על גבורתם. גנדי אפילו זכה בצל"ש הרמטכ"ל. האחראי לסילוף האמת היה הרמטכ"ל עצמו, יגאל ידין

22תגובות

קבוצת גברים, רובם אנשי צבא לשעבר, יוצאי חטיבת גולני לדורותיה, טיפסה לפני כחודשיים על גבעה ליד מושב אלמגור, ברמת כורזים שמצפון לכנרת. הם באו לאתר של מוצב "הדמות", שעמד במרכז קרבות תל מוטילה במאי 1951. סיפור ידוע, לכאורה: הצבא הסורי פלש לשטח מפורז, כוח של גולני ניהל קרב קשה נגד הסורים שלחמו היטב ובעיקשות ולבסוף הדף אותם, במחיר נורא של 40 הרוגים ועשרות פצועים, מהם שהתייבשו בחום הכבד.

ההיסטוריה הרשמית של צה"ל טורחת לנקוב בשמו של המג"ד המנצח, סגן אלוף רחבעם (גנדי) זאבי. כה רבה היתה תהילתו של זאבי, שלאחר אותו ניצחון הוסט מהמסלול הפיקודי והתקדם כקצין מטה, עד שהתמנה לאלוף פיקוד המרכז והפגין לעין כל את גבריותו בגיחות מסוק למרדפים בבקעת הירדן ובגידול לביאות בכלובי המפקדה.

מה שהביא את האלופים במילואים ואת חבריהם מגולני לסייר שוב בתל מוטילה היה פרסום חוברת צנועה אך מרעישה, "אש על מוצבינו", בחסות המעבדה התפישתית של אגף המבצעים בצה"ל. צנועה, כאופיו של המחבר, אלוף משנה בדימוס זאב סלעי, שהיה בעת הקרב סגן זאב פלזנר. מרעישה, משום שעולה ממנה, וממסמכים שהוסתרו שנים, כי האמת רחוקה מהתיאור הרשמי של מעורבות זאבי בקרב כרחוק זאבי מהקרב.

תל מוטילה הוא הקרב הקטלני ביותר של צה"ל בין המלחמות - קטלני יותר מקלקיליה 1956, כראמה 1968, ליטני 1978 - והיקר ביותר בתחומי מדינת ישראל מאז תום מלחמת תש"ח. הרוגיו היו ברובם עולים חדשים, ארבעה חודשים לאחר גיוסם לצה"ל. במותם הביכו את השלטונות: המערכת הפוליטית נמצאה בתקופת בחירות, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון טס לביקור בניו יורק ובוואשינגטון ("לבוש חליפה אפורה וסמל צה"ל בדש בגדו"), בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ספדו לנופלי המלחמה שהסתיימה רק לפני שנתיים. אלוף פיקוד הצפון, יוסף אבידר, מפקדם הנעלם של לוחמי תל מוטילה, ציין גם את "גבורת חיילינו" שנהרגו שם.

חבורת פיקוד עורפית

האחראי העיקרי לסילוף הוא יגאל ידין. הרמטכ"ל השני של צה"ל זכור במיתולוגיה הישראלית כמארגן הצבא ומילואיו בראשית שנות ה-50. ידין, בן 32 בלבד כשבן-גוריון ענד לו דרגות רב אלוף, נחשב רמטכ"ל דגול, משום זכויותיו כבונה כוח; מתעלמים מליקוייו כמפעיל כוח. לפי אמות המידה של ההווה, עם ביקורת ציבורית ותקשורת חושפת ומשפחות שכולות הממאנות לסלוח, ידין ואחרים בשרשרת הפיקוד של תל מוטילה היו מוקעים אל עמוד הקלון. הפער בין עובדות תל מוטילה לדברי ידין אינו ניתן לגישור.

סלעי היה מפקד הפלוגה שנלחמה, נקטלה ולבסוף נאחזה במוצב "הדמות". זאבי ישב בחפ"ק, חבורת הפיקוד הקדמית להלכה והעורפית למעשה, בווילה מלצ'ט, מדרום לכנרת. פרצופו של זאבי ביצבץ לרגע רק בדרכה הלילית של הפלוגה לפני תחילת הקרבות, באישור חפוז של תוכניות קודמות. הוא לא נראה במקום, לכל היותר חצי שעת נסיעה ממפקדתו גם בכבישים המשובשים, כשלוחמיו של סלעי נהרגו בזה אחר זה ופצועים גוועו בהעדר רופא. הקרבות, העיד סלעי, "נוהלו בשטח בידי מפקדים ברמת מ"פ, מ"מ וסמלים. בגזרת הלחימה נפקד מקומם של מפקדי הדרג המסתער, ברמת מג"ד ומעלה". זאבי הצטיין בהשמעת מלות עידוד בקשר, באיחולי הצלחה ובהבטחת תגבורת שבוששה לבוא.

בדיון מטכ"ל בבוקר הקרב המכריע, לאחר חמישה ימי לחימה ותשעה הרוגים, אמר סגן הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, "לאנשים שם יש הרגשת דלות היוצרת פסיכוזה קשה. גם מפקד הגדוד וגם מפקד החטיבה (מאיר עמית, שהתמנה ערב הקרב במקום אברהם יפה) חוששים שיקבלו אבידות נוספות. זהו הגורם המשפיע בשיקולים של מפקד החטיבה. הוא כמעט ואינו עושה את הדבר הנכון". 30 הרוגים מאוחר יותר, בשיטה הבדוקה של "עיטורים במקום פיטורים", שלח ידין לעמית מכתב שסילף את העובדות.

"התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר של מאורעות היתה למופת", כתב ידין, בישר שהעתקים הועברו לכל מפקדי צה"ל מדרגת אלוף משנה ומעלה ודירבן את עמית לזמן בגולני כנסים יחידתיים להקראת המכתב. "באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות בתעודה וקור רוח סגן אלוף זאבי, מפקד היחידה שפעלה בשדה הקרב עצמו, שלא נפל ברוחו וניהל את הפעולה עד סיומה המוצלח: כיבוש היעד".

מאחורי חזותו הבוטחת של ידין פיעמה חרדה למעמדו, במיוחד אצל בן-גוריון. "לחץ אשתו - הצבא גוזל ממנה את יגאל ומשנה אותו", תימצת בן-גוריון ביומנו שיחה ביניהם, חודש אחרי קרב תל מוטילה. "הוא עייף ועצבני ומרגיש שלעתים קרובות אינו מתנהג כהוגן עם חבריו".

ובהזדמנות אחרת, "שיחה ארוכה עם יגאל על 'יחסים'. טען על שכמה פעמים הדגשתי שהמטכ"ל צריך לראות הדברים אחרת. מכאן שאין הוא מתאים לתפקיד זה. בין שאר הליקויים, יש חיסרון אחד לא קטן שגורם לי - ולפעמים גם לאחרים - לא מעט צרות. איני דיפלומט ואני אומר מה שבלבי".

קצין ופוליטיקאי

גם ידין לא היה דיפלומט; כמו בן-גוריון, הוא היה פוליטיקאי, אם כי לא תמיד מוצהר. כך בעמדותיו כחבר ועדת אגרנט ב-1974 וכך לאחר שלוש שנים, כמנהיג תנועת ד"ש וסגנו של ראש הממשלה מנחם בגין. ב-1951 היה בגין ראש סיעת חרות עם שמונה חברי כנסת דלי השפעה. עם ממלא מקום ראש הממשלה, משה שרת, התווכח בשאלה הגורלית אם נכון לומר "רביעי באפריל" (בגין) או "ארבעה באפריל" (שרת). יש לומר ארבעים. הרוגים. אבל בגין עסק בשטויות.

עמית, שנפטר לפני שבוע, היה אחד מראשי ד"ש ומשריו של בגין, אך נואש במהרה משני מנהיגיו. לאחר שנים הודה עמית כי בתל מוטילה "היינו על סף כישלון. הרגשתנו היתה כבדה. אמנם מילאנו את המשימה, אבל המאמץ היה רב והמחיר יקר".

ותיקי גולני, שקראו את סיפורו המצמרר של סלעי ויודעים את האמת, אינם ששים לעימות חזיתי עם המורשת המפוקפקת של זאבי. הרמטכ"ל גבי אשכנזי כתב לסלעי, "שהכריע והביא את הניצחון באותו קרב", בזכות "החתירה למגע, כמעט בכל תנאי, ההסתערות מול אש ואויב, הדבקות במשימה לאור המטרה, בנחישות ובתבונה עד כדי חירוף הנפש".

אורי שגיא: "כבר בדור ההוא, מפקד הפלוגה וחייליו קובעים את תוצאות המערכה. סלעי חוסך מאתנו את דעתו ומחשבותיו באשר לדרגים שמעליו". אילן בירן: "כאשר כמעט לא נותרים לוחמים כשירים, סלעי דרש מהפיקוד בחפ"ק הרחוק, תרתי משמע, אש על מוצבינו. צפות ועולות שאלות יסוד באשר למיקום המפקדים הבכירים מרמת המג"ד ומעלה, איכות העתודות והטלתן למערכה והתגלגלותה כרצף קרבות היתקלות ולא כמערכה סדורה. התגלמות הגבורה, לצד שאלות נוקבות ונוקשות".

זאבי היה מפקד גדוד 13. בתחילת מאי, כשהוטל על הגדוד לגרש רועים סורים על עדריהם, הקצה זאבי למשימה מחלקת חיל רגלים שתוגברה בכיתת מקלע בינוני, בפיקוד מ"פ (אחר, לא סלעי). המארב פתח באש אך הרג לא את הרועים, אלא ארבעה מחיילי גולני. איש לא חקר, איש לא הודח.

פלוגתו של סלעי, 98 חיילים בשתי מחלקות, חמושים ברובים צ'כים, השתייכה לגדוד 21, אף הוא מגולני, בפיקודו של סא"ל אהרן אבנון, אך הוכפפה לזאבי. כשליש מאנשיה היו יוצאי עדות המזרח, 55 אחוזים מהם היו ילידי מזרח אירופה ומרכזה, עשירית "ארץ-ישראלים". הם דיברו, כתב סלעי, שפות רבות, אך עברית לא היתה אחת מהן.

"לא נתנו לנו קצין תצפית קדמי וגם לא רופא", רשם סלעי הפצוע, ברוסית, במחברות שקנה בשק"ם, בבית ההבראה הצבאי. "נוכחות רופא עם תחנת איסוף גדודית בסמוך לכוח היתה עשויה להציל חלק מהפצועים. על כן כואבת שבעתיים הידיעה שהרופא הגדודי שהה בביתו בתחילת הקרב ואף לא הוזעק לגזרת הלחימה של הגדוד".

במכתבו לעמית טען ידין, ש"בגלל טעמים פוליטיים ציבוריים מנצלים חוגים מסוימים לענייניהם-הם את אשר קרה במוטילה ואת העובדה שהפיקוד הצבאי אינו יכול לענות על כך ברבים ומפיצים שמועות הפוגעות במורל היחידות. כנגד זה יש להגביר את רוח יחידתנו, להחדיר את העובדה האמיתית שניצחנו בקרב וגירשנו את האויב ולהורות לענות לכל משמיצי הצבא, יושבי הקרנות וגיבורי השפתיים, בבוז ובשאט נפש".

החוגים המסוימים שאליהם כיוון ידין היו בעיקר מפקדי הפלמ"ח שנפלטו מצה"ל (האלופים יגאל אלון, יצחק שדה, משה כרמל ורבים אחרים) וחבריהם במפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"ם, היריבה הגדולה של בן-גוריון ומפא"י.

ספיח לתש"ח

במטכ"ל נמתחה ביקורת, בין השאר במסמך שחיבר אחד מסגניו של ידין באגף המבצעים בתש"ח, סגן אלוף במילואים ישראל בר, שהשתייך אז לחוג הקצינים הבכירים של מפ"ם (בר, שהתקרב אחר כך למפא"י, הורשע כמרגל סובייטי). אלא שהביקורת התבססה על נתונים עגומים ומדויקים שליקט בר ממקורותיו ושהיו זהים לאלה שמסרו ידין, מקלף וראש מחלקת המבצעים יצחק רבין בדיוני מטכ"ל. ערב המבצע הזהיר ידין שבצבא שוררות "הפקרות, משמעת לקויה" שסופן "קטסטרופה".

ממצאיו של צוות תחקיר בראשות סגן אלוף דוד כרמון ממחלקת המודיעין באגף המטה, כלומר פקוד של ידין ומקלף, הוסתרו. כלפי חוץ נבחר קו תעמולה: זה לא כאן ועכשיו, זה ספיח לתש"ח, בעצם גזירת גורל. ככה זה במלחמה. שרת קרא לציבור "לראות את הנופלים כחללי מלחמת השחרור, שההתנגשות המאוחרת הזאת היא מעוללותיה".

ידין מנה באוזני האלופים חצי תריסר קרבות קטלניים יותר בתש"ח, והרי אז "הקהל לא ידע על מספר האבידות". הפעם, רטן, דיווחו עיתונאים על נוכחותם בשטח ועל שיחותיהם עם מפקדים. "מישהו ממודיעין צריך לעקוב", הורה הרמטכ"ל, בטרם התפנה לנושא שעל סדר יומו של המטכ"ל: לימוד המבנה החדש של משרד ההגנה והמטה הקיסרי בבריטניה.

זה היה מטכ"ל לוחמני בגישתו ורופף בשליטתו. מקלף, שלחם בצפון בתש"ח, לחץ לתקוף בשטח סוריה ולנצל הסלמה, אם תבוא, "לחשוב על יישור הקו הצפוני (בלבנון) עד הליטני". בבוקר 6 במאי, יומו האחרון של הקרב בתל מוטילה, דיווח מקלף כי עד כה היו לצה"ל תשעה הרוגים. "אבידותינו מסתכמות בהרוג אחד ליום", ערך ידין חשבון מהיר. "אני חושב שהבוקר יעלה מספר ההרוגים. למעשה, קשה לי לתפוש מהו המצב שם, הן האויב נמצא רק בעמדה אחת בלבד, הדבר מדאיג למדי". לא עלה בדעתו לצאת לשטח, להתרשם במו עיניו ולתפוס פיקוד.

בבחירות לכנסת השנייה התחרו המפלגות לראשונה על קולות העולים החדשים. "המרוקנים עמדו ולחמו יפה", דיווח מקלף למטכ"ל. "לא חסרו שם מעשי גבורה". עם זאת, "קיימת עוד מלחמה פסיכולוגית ובוודאי תתחיל בקרוב. כבר הגיעו ההדים הראשונים על כך. הנושא יהיה שעדות המזרח הן בשר תותחים ואת הלבנים אנחנו שולחים לחילות נכבדים יותר. נאמר גם כי הפלוגות ברחו מהקרב ואנו היינו נאלצים לגייס את המילואים כדי להציל את המצב".

רבין, ברמז בוטה לחוסר התפקוד של המטכ"ל, הציע "שגם המטה הכללי יפיק לקח מהפעולות הללו לגבי עבודתו הוא, ולא נסתפק בהסקת המסקנות לגבי הדרגים הנמוכים". למעשן הסדרתי, שכרמטכ"ל ערב מלחמה עתיד לסבול ממה שתואר כ"מחלת ניקוטין", היתה עוד עצה: "להוסיף מנת סיגריות לאנשים בקרב, שאינם יכולים להגיע לקנות בשק"ם". לשמע דברי רבין, הוכיח ידין מה גדול כוחו של רמטכ"ל בהשפעה על המערכה. "להוסיף כמה סיגריות למנה הקרבית", הורה ידין, שבכלל עישן מקטרת.



רחבעם זאבי, מימין, ואריאל שרון ליד מעבר המתלה ב-1956. ''נוכחות רופא בסמוך לכוח היתה עשויה להציל חלק מהפצועים. על כן כואבת הידיעה שהרופא הגדודי שהה בביתו ולא הוזעק לגזרת הלחימה'', כתב המ''פ סלעי במחברתו


ידין. ''עייף ועצבני'', כתב עליו בן-גוריון ביומנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו