בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות אפשרית אחת להפצצה בהירושימה: טרומן פשוט לא חיבב יפאנים

למרות כניעת יפאן המתקרבת, הנשיא האמריקאי הארי טרומן החליט להטיל את פצצת האטום ללא ייסורים רבים, בדרכו לפגישה עם מנהיגי בריטניה וסין בפוטסדאם שבגרמניה. שתי הפצצות האחרונות שנפלו במלחמת העולם השנייה היו גם השתיים הראשונות שהוטלו במלחמה החדשה: המלחמה הקרה

תגובות

"הילד הקטן", כפי שכונתה הפצצה שהוטלה על הירושימה, גרם למותם המיידי של עשרות אלפי בני אדם. עם השנים גדל המספר למאות אלפים, בין היתר כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיווית. ובכל זאת, מה שסיפרו הניצולים ביום ההוא, איש איש בשכונה שלו, לא היה שונה ממה שסיפרו בערים שהותקפו בפצצות קונוונציונליות: בתים קרסו על יושביהם, אנשים נקברו מתחת להריסות, בכל מקום פרצו דליקות ושיטפונות. רשתות החשמל והטלפונים חדלו לפעול. רבים מתושבי העיר לא הופתעו. ערים יפאניות אחרות הופצצו לפניה - בטוקיו הגיע מספר ההרוגים למאה אלף - תושבי הירושימה ידעו שגם תורם עלול להגיע. היו להם מקלטים וצופרי אזעקה, מדי פעם נערכו תרגילי הג"א. ספק אם מישהו מהתושבים ידע באותו היום שהפצצת הירושימה מחלקת את ההיסטוריה האנושית בין "לפני" לבין "אחרי".

בעולם המערבי ידעו זאת מיד. עוד לפני שהאמריקאים הטילו פצצה גרעינית גם על העיר נגסאקי ב-9 באוגוסט, החל ויכוח שלא הסתיים עד היום, בין המצדדים בהפצצת הירושימה לבין הרואים בה פשע נגד האנושות. באירופה הסתיימה המלחמה שלושה חודשים לפני כן; רבים כבר דיברו אז על אושוויץ. הפצצה נוסתה בהצלחה ב-16 ביולי. זה היה שיאו של "פרויקט מנהטן" שהחל כשלוש שנים קודם לכן, בין היתר ביוזמתו של אלברט אינשטיין ובראשותו של רוברט אופנהיימר.

ימים אחדים אחרי הניסוי נסע הנשיא טרומן לפוטסדאם שבגרמניה ונועד שם עם וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה ועם צ'אנג קאי שק, מנהיגה של סין הלאומנית. השלושה פירסמו אולטימטום שתבע מיפאן כניעה ללא תנאי. אם תדחה יפאן את התביעה, איימו, היא תיהרס עד היסוד. את ההחלטה להטיל את הפצצות הגרעיניות קיבל טרומן בדרך לפוטסדאם. מייחסים לו את הקביעה, שבין כל ההחלטות שקיבל, זו היתה הקלה ביותר. צ'רצ'יל הסביר את קבלתה בפשטות: אף אחד לא התנגד.

הגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה ולימים נשיא ארה"ב, טען בזיכרונותיו שהתנגד מראש להפצצת הירושימה, אך יש הסבורים שאין בכך אמת. גם אחרים טענו שהתנגדו. כך או כך, טרומן נשען על תמיכה רחבה מאוד בממשלו. השיקול העיקרי שהניע אותו היה החשש שהניסיון להכניע את היפאנים בלחימה קונוונציונלית יעלה בחייהם של חצי מיליון חיילים אמריקאים. המשך המלחמה עלול היה גם להביא למותם של מאות אלפי יפאנים, סינים ובני עמים אחרים. טרומן היה מודע לכוחם של הנצים בפוליטיקה היפאנית ולאופיה המיליטריסטי של תרבותה.

הזווית היהודית

בראייה היסטוריוסופית רחבה, יש הטוענים שעצם בניית הפצצה, עשתה את הפעלתה לבלתי נמנעת, לפחות פעם אחת, ואף הכרחית: זוועות הירושימה היו לאבן פינה במאזן אימה שהציל את העולם משואה גרעינית, טוענים. השוללים את הפצצת הירושימה טוענים שהיפאנים היו קרובים להיכנע ממילא ועל כן לא היה צורך להפעיל את הפצצה הגרעינית.

יש גם הטוענים שהפעלת הפצצה לא נועדה כלל להכניע את היפאנים אלא להרשים את ברית המועצות ויש המציינים שנגסאקי הופצצה לפני שהיפאנים הספיקו לעכל אל נכון את מה שקרה בהירושימה. בסופו של דבר, לא נכנעו היפאנים ללא תנאי: התנאי העיקרי שהציגו, עוד לפני הריסת הירושימה, היה שימור הקיסרות וזאת השיגו. אפשר היה להיענות לדרישתם גם לפני הפצצת הירושימה ונגסאקי.

יש גם הטוענים, שלא במקרה הופעלה הפצצה ביפאן ולא נגד האדם הלבן, בגרמניה למשל: טרומן דיבר על היפאנים בלשון גזענית. הוא ראה בהם חיות טרף. כך או כך, הפצצת הירושימה ונגסאקי יכלו להתבצע כנראה רק לאחר שהפצצת ערי גרמניה שברה מחסום מוסרי וגרמה למותם של מאות אלפי אזרחים.

הוויכוח שעוררה הפצצת הירושימה התנהל גם בארץ ישראל. ב-7 באוגוסט 1945, שעות אחדות לאחר שהעיתונים בארץ דיווחו על הפצצת הירושימה, יצא עיתון הערב "ידיעות אחרונות" בכותרת: "שני יהודים סייעו בהמצאת פצצת האטום". רק בפנים הידיעה, לקראת סופה, נאמר כי בהירושימה נגרם "נזק ניכר". זו היתה הכותרת הראשית לאותו היום, שהתפרסה על חמישה טורים. מתחתיה התנוססה כותרת באותו הרוחב שדיווחה על כניסת הבריגדה היהודית לגרמניה: "יועלו עצמות הרצל לארץ ישראל".

שתי הכותרות בולטות על רקע העובדה שבתקופת המלחמה, העיתונים בארץ ישראל לא נתנו משקל ראוי לידיעות על השמדת היהודים. בדרך כלל סיקרו את השואה כמו היתה רק מעין "היבט מקומי" של הסיפור האמיתי על מהלכי המלחמה. עורכי העיתונים בארץ ישראל הצניעו את השואה בין היתר מפני שהתביישו בה. חלקם של היהודים בפיתוח פצצת האטום נתן סוף סוף סיבה לגאווה, ממש כמו כניסת הבריגדה לגרמניה: "הבריגדה תוציא את עצמות הרצל המקודשות ממקום הטומאה ותעלה אותן לארץ ישראל", נאמר בידיעה, אף כי הרצל נקבר בווינה, לא בגרמניה.

התשובה הפשוטה

בשנות ה-50, על רקע מלחמת קוריאה, השתלבה הפצצת הירושימה באווירה האנטי-אמריקאית ששידרו כמה מחוגי השמאל הישראלי; הנשק הגרעיני שפיתחה ברית המועצות של סטלין לעומת זאת, תואר כאמצעי לגיטימי להבטחת השלום בעולם המחר. ההדלפות הראשונות ב"ניו יורק טיימס" על פרויקט דימונה, בראשית שנות ה-60, הביאו להתארגנותו של ועד ציבורי שדרש לפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני. בין חבריו היו כמה פרופסורים ידועים, בהם ישעיהו ליבוביץ'. הניסיון להחדיר את הנושא אל מרכזו של השיח הציבורי לא עלה יפה, פרויקט דימונה נמשך. אך כמה ספרים על הפצצת הירושימה העמיקו את התחושה שמדובר בפשע.

הספר "הירושימה" של ג'ון הרסי, פורסם לראשונה ב-1952. למהדורה החדשה שלו מלפני כארבע שנים, נוספה אחרית דבר מאת הפרופסור לפילוסופיה אסא כשר. זו היתה לכאורה בחירה הגיונית: כשר, תלמידו של ליבוביץ', חיבר גם את הקוד האתי של צה"ל. כשר שיבח את הרסי, אך לא גינה את הריסת הירושימה. "השאלות המוסריות קשות", כתב. "הפוליטיקאים מעמידים פנים שיש להם תשובות פשוטות וטעמיהם עמם. אין תשובות פשוטות, מפני שכל תשובה נכונה לובשת צורה מורכבת: בתנאים מסוג אחד אסור - בתנאים מסוג שני מותר, ועדיין לא ברור מה אסור ומה מותר בכל שאר התנאים ולא כל כך פשוט לדעת מה הם התנאים במציאות עצמה, האם הם מן הסוג הראשון האוסר, או מן הסוג השני המתיר, או שמא מהסוג השלישי שאין בו תשובה מוסרית מהמוכן".

מבחינה מוסרית ופילוסופית, אין שום קושי לנמק את הקביעה שכל פעולה המכוונת לחסל יישוב אזרחי פסולה, גם אם אין הדבר נעשה בנשק גרעיני. לא קשה להגן על התזה שלא היה בהיסטוריה מקרה המצדיק הפצצת כפרים וערים. פסולה היתה הפצצת לונדון בידי הנאצים, פסולה הפצצת דרזדן בידי הבריטים. פסולות ההפצצות בהאנוי, ביירות, דוברובניק, תל אביב ועזה: אין שום "סוג ראשון" ו"סוג שני" וסוג שלישי", כטענת כשר. כל הפצצה של יישוב אזרחי פסולה, בין שלמטרת הרתעה, ובין לצורכי ענישה.

העולם לא הפנים את הלקח המוסרי שעולה מהפצצת הירושימה ונגסאקי, ממש כשם ששואת היהודים לא מנעה מקרים נוספים של השמדת עם. גם המשפט הבינלאומי מפגר בהרבה אחרי הציווי המוסרי שהנחילה הירושימה. משפטי נירנברג ומשפטיהם של פושעי המלחמה היפאניים היו משפטי מנצחים אשר לא קיבלו עליהם את אמות המוסר שדרשו מהמנוצחים.

בשנים האחרונות חלה התקדמות מסוימת במגמה לבצר את זכויות האדם בקריטריונים משפטיים אחידים, שיחייבו את בני האדם כולם. בהקשר זה יש ענין בדברים שאמר ג'ון בולטון, שגריר ארצות הברית באו"ם בתקופת הנשיא בוש, ב-2005. בולטון, נץ גדול, נימק את סירובה של ארצות הברית להכיר בסמכותו של בית המשפט הבינלאומי לפשעים פליליים, בכך שאילו היה קיים אז, בית משפט כזה מרשיע את ארצות הברית על הפצצת ערי גרמניה ויפאן. יותר ממאה מדינות מכירות כיום בבית המשפט הזה. ארצות הברית וישראל אינן ביניהן.



סטאלין, טרומן ור'מ בריטניה אטלי, בפוטסדאם. בפשטות: אף אחד לא התנגד. בתצלומים למטה: הפצצות 'ילד קטן' ו'איש שמן'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו