בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור הפצצה הגרעינית בהירושימה, במוזיאון הזיכרון בעיר

טקאשי טראמוטו מהירושימה היה בן עשר כשהוטלה הפצצה הגרעינית על עירו. בחלוף 64 שנים, הוא מתאר את הבזק האור ואת הריח החזק, המוזר, החריף. "נדמה לי שהסתתרתי מתחת לשולחן כשחפצים התחילו ליפול ואנשים הועפו מתוך בתיהם", הוא אומר, "אני חייב לשולחן הזה את חיי". כיום הוא מספר את סיפורו במוזיאון הזיכרון בעיר

תגובות

ב-4 באוגוסט 1945, טקאשי טראמוטו לא הרגיש כל כך טוב. לא משהו רציני מדי לילד חולני בן עשר, אבל המפקחים היפאנים החליטו שלא לקחת סיכון. רק כמה שבועות קודם לכן פונו כל הילדים בני 10-12 לאזורים הכפריים סביב הירושימה בשל הפגזות אמריקאיות תכופות. כעת התבקשה אמו של טראמוטו, מיסאו, לבוא בדחיפות ולקחת את הבן הביתה.

"היינו אמורים להישאר בכפר יומיים, כי אמא שלי היתה עייפה מהנסיעה. אבל אני מאוד רציתי לחזור הביתה ולחצתי עליה שנחזור", סיפר טראמוטו ל"הארץ" 64 שנים אחרי הטלת פצצת האטום על עירו. "היא נהרגה ב-6 באוגוסט, וזה תמיד מאוד מעציב אותי, כי אם היינו נשארים באזור הכפרי, היא היתה שורדת".

בתחילת אוגוסט הודיע צבא יפאן על תנועות חריגות של מטוסים אמריקאיים מעל הירושימה וביקש מהתושבים לנקוט משנה זהירות. אבל ריבוי האזעקות ויותר משלוש שנים וחצי של מלחמה בארצות הברית, התישו את היפאנים, שרבים מהם המשיכו בשגרת חייהם גם בזמן הצפירות. טראמוטו נזכר כמעט מדי יום באותו בוקר חם ובהיר. "אחרי האזעקה של שבע בבוקר יצאתי החוצה בתחתונים ובגופייה. השמים היו נקיים לגמרי מעננים וזו בדיוק היתה הבעיה. אחר כך הסתבר לנו, שאם מזג האוויר היה פחות טוב, ארצות הברית לא היתה מטילה את הפצצה והירושימה היתה ניצלת".

רק אלף מטרים הפרידו בין בית המשפחה למוקד הפיצוץ. "שיחקתי עם חברים שלי ברחוב, ואז אמא שלי קראה לי לחזור לבית ולהתכונן לנסיעה לבית החולים. התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לכתוב מכתב לחבר שלי. אני זוכר שפתאום היה הבזק אור, שלאחריו הכל נעשה שחור והבית שלנו החל להתמוטט. באוויר התפשט ריח מאוד חזק ומוזר. מאותו רגע הכל אצלי מטושטש, אבל נדמה לי שהסתתרתי מתחת לשולחן כאשר כל החפצים התחילו ליפול ואנשים רבים הועפו מתוך בתיהם בגלל ההדף. בזכות השולחן הזה אני חי היום".

בלי להיפרד מאמא

הפצצה "ילד קטן" (Little Boy), התפוצצה מעל בית חולים קטן במרכז הירושימה ביום שני, 6 באוגוסט, בשעה 8:15 בדיוק. 60 קילוגרמים של אורניום גרמו לנזק המשתווה לפיצוץ כ-13-20 אלף טונות של חומר נפץ. לפחות 70 אלף בני אדם נהרגו בימים הראשונים שלאחר הפיצוץ. לפי הערכות שונות, מספר הקורבנות כתוצאה מהפיצוץ, גל השריפות, הקרינה, התפשטות מחלות שונות וזיהום מקורות המים באזור הירושימה, קרוב יותר ל-140 אלף ואולי אף ל-200 אלף.

טראמוטו, בן 74, מספר את הסיפור הזה כמעט כל שבוע, בעיקר לתלמידי בתי ספר יפאנים, שמבקרים במוזיאון ובאתר הזיכרון לנפגעי הפצצה. באיפוק יפאני אופייני הוא נזכר איך הצליח להיחלץ מהבית ופונה במהירות מהעיר. "אמא שלי לא יצאה מהבית ולא הצלחתי למצוא אותה. התחלתי לבכות ולצרוח, 'איפה אמא? איפה אמא?' בגלל שבזמן הפיצוץ הייתי בתוך הבית, לא סבלתי מכוויות, אלא רק מפציעות קלות יחסית, והייתי מכוסה דם. המשכתי לצרוח ואחת השכנות שלנו מצאה אותי וסחבה אותי על גבה. ביחד חצינו את הנהר ועזבנו את העיר".

במהלך המנוסה התקדרו השמים ועל הירושימה החל לרדת גשם רדיואקטיווי שחור. "האשה שסחבה אותי הקימה לנו מחסה מעלים ומענפים של עצים. החיים שלי ניצלו בזכות האשה הזו והיא מתה בשל הקרינה כעבור חודשיים". הוא לא זכה להיפרד מאמו, שהיתה בת 40 במותה. "אחר כך התברר לי שאמא שלי חולצה מהבית על ידי שכנים אחרים, וצעדה עד הנהר בצפון הירושימה, שם התמוטטה ומתה. אני איבדתי שיער וסבלתי מעייפות. לאיש לא היו אז תרופות והיו מטפלים בפצעים על ידי מריחת מי מלח". אחיו הבכור, אקישי, שהיה בן 14 ביום הפיצוץ, מת 30 שנים מאוחר יותר מסרטן הריאות - תוצאה מהקרינה שספג.

סיפורו של טקאשי טראמוטו דומה להפליא לסיפוריהם של ניצולים רבים. איש אינו זוכר כל רעש שנלווה לפיצוץ. פטריית העשן, שמזוהה כל כך עם אסון הירושימה, נצפתה רק מהאוויר על ידי צוות המטוס האמריקאי "אנולה גיי" שהטיל את הפצצה, ובאזורים המרוחקים מהעיר.

במדינות המערב התגלתה האמת על זוועות הפצצה רק שנה לאחר מכן, בכתבת ענק שפירסם העיתונאי האמריקאי ג'ון הרסי בשבועון "ניו יורקר". 300 אלף גיליונות של השבועון אזלו מהדוכנים בתוך שעות ספורות, וכעבור כמה שבועות פורסמו העדויות כספר, "הירושימה", שנמכר מאז ביותר משלושה מיליון עותקים. מהדורה חדשה של הספר, שכוללת גם את סיפוריהם של הניצולים 40 שנה אחרי המלחמה, תורגמה לעברית לפני כארבע שנים (הוצאת אחוזת בית).

שישה מגיבורי הספר "הירושימה" היו עדים לפיצוץ עצמו. קיושי טנימוטו זוכר שראה אור אדיר שחצה את השמים והיה דומה ל"יריעה גדולה של השמש". לכומר וילהלם קליינזורגה הזכיר הפיצוץ מטאור ענק שמתנגש בכדור הארץ. ד"ר מסקאזו פוג'י, שבדיוק התיישב לקרוא עיתון במרפסת של בית החולים הפרטי שלו, תיאר הרסי, "בקושי הספיק לחשוב על כך שהוא עומד למות, וכבר הבין שהוא חי, לחוץ בחוזקה בין שתי קורות עץ שהיו משוכלות על חזהו, כמו פירור אוכל שתלוי באוויר בין שני מקלות אכילה - מוחזק אנכית, כך שהוא לא מצליח להתנועע, ראשו בדרך נס מעל פני המים, וגופו ורגליו בתוכם. שרידי בית החולים שלו רבצו סביבו במגוון בלתי אפשרי של רסיסי קרשים וחומרים לשיכוך כאבים".

מופלים ומנודים

16 שעות לאחר שיגור הפצצה, פירסם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הודעה מיוחדת בה האשים את היפאנים בפתיחת המלחמה, קרא לכניעתם המיידית וחשף את התוכנית הסודית של פיתוח נשק גרעיני בפרויקט "מנהטן". "אנחנו מוכנים כעת להחריב בצורה מהירה יותר ובאופן מלא, כל אמצעי ייצור שיש ליפאנים מעל הקרקע בכל עיר. אנחנו נשמיד את הנמלים שלהם, המפעלים שלהם ואת אמצעי התקשורת שלהם", הודיע נשיא המעצמה החשובה בעולם. "שלא תהיה כאן טעות: אנו נשמיד באופן מלא את היכולת היפאנית לצאת למלחמה".

רק ב-7 באוגוסט שידר רדיו יפאן דיווח ראשוני: "הירושימה ספגה נזק לא מבוטל כתוצאה מהתקפה של כמה מטוסי בי-29. הסברה היא כי נעשה שימוש בסוג חדש של פצצה. פרטי המקרה עדיין נחקרים". גם המידע החלקי הזה לא נחשף בפני הקורבנות. בשל הכאוס המוחלט באזור האסון, לרוב הניצולים לא היה מושג על נסיבותיו. כעבור יומיים הוטלה פצצת אטום על העיר נגסאקי, ממנה נהרגו 40-80 אלף בני אדם. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפאן.

עד השנים האחרונות לא זכה סיפורם של הניצולים היפאנים לתהודה רבה ביפאן. במסגרת ההדחקה הכללית של תקופת מלחמת העולם השנייה ודיכוי הלאומנות היפאנית, הציבור הרחב והפוליטיקאים התעלמו לחלוטין מסבלם של תושבי הירושימה ונגסאקי. רק בשנים האחרונות קיבלו הניצולים, המכונים היבאקושה (ביפאנית: "אנשים שנפגעו מפיצוץ"), קצבה ממשלתית וסיוע רפואי מיוחד, אך הם ובני משפחותיהם עדיין סובלים מאפליה. בין היתר ספגו הניצולים ביקורת על כך שהם מנסים לסחוט כספים מהממשלה. מקומות עבודה מעדיפים שלא להעסיק היבאקושה ואת בני משפחותיהם, מחשש שייאלצו לממן עבורם טיפולים רפואיים. בנוסף, רבים נודו מחוגים חברתיים או התקשו למצוא בני זוג.

טקאשי טראמוטו חזר להירושימה באפריל 1946. שיקום העיר, שנהרסה כמעט לחלוטין, נמשך עשרות שנים, אך הרשויות ביקשו לפתוח מחדש את בתי הספר. בגלל מחסור בכיתות, הלימודים התקיימו בחוץ על הדשא, בחום מעיק וברעש הדחפורים. כמו רבים מבני דורו, טראמוטו הקדיש את חייו למאבק נגד הפצת נשק גרעיני.

לפני כשלוש שנים גויס האמריקאי סטיבן ליפר לעמוד בראש מוזיאון השלום ואתר הזיכרון לנפגעי הפצצה. מינוי אמריקאי לתפקיד הרגיש גרר תחילה ביקורת בתקשורת המקומית, אבל ליפר הצליח להדוף אותה כאשר הפגין הצלחה משמעותית בקידום רעיונות פציפיסטיים. "ההיבאקושה היו בין התומכים הגדולים שלי", הוא מספר בראיון ל"הארץ". "הם הכי מעוניינים להעביר את המסר שלהם לחו"ל, והיכולות שלי עונות במדויק על הצרכים שלהם.

"רבים מההיבאקושה דרשו נקמה אחרי המלחמה. חלקם מתו כשהם אומרים 'תהרגו אמריקאי בשבילי'. ניצולי הפצצה חוו את מה שהם מכנים הקדמה לסוף העולם. אחרי ההפצצה הם באמת שנאו אמריקאים. כשהאמריקאים הגיעו, היפאנים ציפו שהם יהיו כובשים אכזריים, אנסים ורוצחים. אבל האמריקאים התגלו כאנשים שונים לגמרי ואפילו נתנו אוכל לאוכלוסייה. אנשים הבינו ששיקרו להם, שהאמריקאים לא כל כך נוראים. אחר כך התחילה התנועה הדמוקרטית - אנשים קיבלו זכות הצבעה. לכן, במקום נקמה הם החליטו לצאת נגד המלחמות ונגד שימוש בנשק גרעיני".

לצד תיעוד סיפורי הניצולים על פי מודל הנצחת השואה בישראל ובארצות הברית, מרכז השלום מתמקד בקידוש פרוטוקול הירושימה-נגסאקי, שקורא למדינות העולם להתפרק מנשק גרעיני. בהתייחסו למתיחות הגוברת במזרח התיכון, ליפר מאמין שהמפתח לשינוי בידי ישראל: "כיוון שלישראל יש נשק גרעיני, מדינות ערב מתמודדות עם לחץ פנימי ובינלאומי גובר להשלים פערים. הן לא יכולות להישאר נקיות מגרעין, אלא אם ישראל תתפרק מנשק גרעיני. לכן כמה מדינות נוספות במזרח התיכון ישיגו בקרוב נשק גרעיני", מסביר ליפר. "אם ישראל תמשיך לדבוק בנשק גרעיני, היא דנה את עצמה לכליה וחלק גדול מהעולם ייפול אתה".

ואילו ניצול האטום טקאשי טראמוטו מזהיר מפני תקיפה באיראן. "אני לא יכול להצדיק מתקפה על איראן. העיתונים כתבו שארצות הברית תקפה את עיראק בגלל שהיא ניסתה להשיג נשק גרעיני, אבל הסיבה האמיתית היתה נפט. לתקוף מדינה זה אומר להרוג בני אדם. אני למדתי לחיות עם הכאב של הפצצה, אבל אסור שהסיוט הזה יישנה".



אם ובנה בהירושימה, בדצמבר 1945. הניצולים סובלים מאפליה ביפאן, ואפילו הואשמו שהם מנסים לסחוט כסף מהממשלה


טראמוטו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו