בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם היה ניסוי גרעיני משותף לישראל ולדרום אפריקה ב-1979?

ב-1979 קלט לוויין אמריקאי הבזק שהגיע מהאוקיינוס ההודי, כמה מאות קילומטרים מחופי דרום אפריקה. מאז מתחבטים אנשי מודיעין בעולם האם מקור ההבזק היה ניסוי גרעיני משותף לישראל ולדרום אפריקה. הראיות לכך קלושות. לדוגמה, סיור של יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל בדרום אפריקה

תגובות

גם בחלוף כמעט 30 שנים, אין עדיין ודאות מוחלטת, שמקורו של ההבזק שנקלט בחיישני הלוויין האמריקאי היה ניסוי גרעיני, שלפי פרסומים זרים ישראל היתה מעורבת בו. ואולם, בחינה מחודשת של טכנולוגיית הלוויינים שהיתה בשימוש אז, הפרשנות של הסימנים המעידים שנקלטו ושיחות עם מומחים מערביים, מחזקות את ההערכה השלטת, כי אכן היה מדובר בניסוי גרעיני במעורבות ישראלית.

ניסויים גרעיניים בעולם

בספטמבר 1979 קלט לוויין מסדרת "וולה" של המודיעין האמריקאי, שכיסה את האוקיינוס ההודי, הבזק במרחק כמה מאות קילומטרים מחופי דרום אפריקה. לוויינים מסוג זה הוצבו בחלל כדי לעקוב אחר ניסויים גרעיניים. כבר ב-1963 חתמו ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה על הסכם שאסר, באופן חלקי, לבצע ניסויים גרעיניים בים, באטמוספירה ובחלל (אם כי לא על הקרקע ומתחתיה). מאז 1996 יש אמנה מקיפה האוסרת ניסויים גרעיניים בים, באוויר, בחלל וביבשה, שישראל חתומה עליה.

ההבזק של פיצוץ גרעיני קצר מאוד, והוא מפיץ אור וקרינת גמא. לווייני "וולה" צוידו בחיישנים שנועדו לגלות את המאפיינים האלה בדיוק. בקהילת המודיעין האמריקאית ומחוצה לה, העריכו שמה שקלט הלוויין היה פיצוץ גרעיני. ההערכה קיבלה חיזוק ימים אחדים אחר כך, כשתחנת ניטור סייסמית בפיליפינים קלטה זעזועים ימיים.

אבל היתה גם אפשרות שמדובר ב"אזעקת שווא", שמקורה בתקלה במערכת הגילוי של הלוויין. ממשל הנשיא ג'ימי קרטר מינה ועדה חשאית שתכריע בין שתי האפשרויות, בראשות פרופ' ג'ק רואינה מהמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס. הוועדה לא הצליחה לגבש מסקנה פסקנית.

ההנחה של רוב חברי הוועדה היתה, שהסימנים מצביעים על פיצוץ גרעיני. הם שיערו גם, שספינות של חיל הים הדרום אפריקאי יצאו מנמל סימונסטאון שליד קייפטאון ליעד באוקיינוס ההודי, שם ערכו ניסוי גרעיני. הוועדה הגדירה את המתקן הגרעיני שנוסה "קומפקטי, ובאופן מרשים נקי במיוחד, שפלט נשורת רדיואקטיווית זעומה". לכן היה הניסוי קשה לאיתור. לפי גרסה אחרת, המתקן שנוסה היה תותח שירה פגז גרעיני - נשק גרעיני טקטי.

המומחים העריכו שהניסוי נערך בים בלית ברירה. כשנתיים קודם לכן זיהה לוויין הריגול הסובייטי "קוסמוס" מחפורות תת קרקעיות באתר ואסטראפ במדבר קלהארי, שהעידו על הכנות לניסוי גרעיני. הסובייטים העבירו את המידע לאמריקאים, שהפעילו לחץ כבד על ראש ממשלת דרום אפריקה ג'ון פורסטר, לחדול מהעבודות באתר.

רוב חברי צוות הבדיקה העריכו שהניסוי היה משותף לישראל ולדרום אפריקה. הערכה מודיעינית אחרת קבעה, שהניסוי היה ישראלי בלבד. הערכה שלישית, שפורסמה באותה תקופה קבעה, כי גם אם לא היה זה ניסוי משותף - מדענים מהוועדה לאנרגיה אטומית בישראל ומהכור הגרעיני בדימונה היו בשעת הניסוי באחת מספינות הליווי ובחנו את התוצאות. כך או כך, סודו של ההבזק נשמר כמה חודשים. ב-20 בפברואר 1980, פירסמה רשת סי-בי-אס ידיעה על הניסוי המשותף לשתי המדינות ועל הבדיקה האמריקאית.

שיתוף פעולה הדוק

החשדות למעורבות ישראלית בניסוי היו מבוססים גם על פרסומים שהתייחסו לשיתוף פעולה גרעיני בין המדינות. דרום אפריקה החלה לפתח את תוכנית הגרעין שלה ב-1949. לשם כך נעזרה בידע, טכנולוגיה וכורי מחקר להפקת חשמל שרכשה מארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה. ב-1976 חדלו מדינות המערב מקשרי הגרעין שלהן עם דרום אפריקה, לאחר שהתברר שהמדינה החלה לפתח תוכנית גרעין צבאית. לפי פרסומים זרים, אז החל להתהדק שיתוף הפעולה הגרעיני של משטר האפרטהייד עם ישראל. הוא כלל, לפי אותם פרסומים, החלפת ידע וביקורים הדדיים של חברי הוועדה לאנרגיה אטומית של שתי המדינות.

בין השאר פורסם כי פרופ' דוד ארנסט ברגמן, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, סייר בדרום אפריקה עם בכיר נוסף, שלהבת פריאר, כאורחי הוועדה לאנרגיה אטומית שם. עוד פורסם, שישראל רכשה בשנות ה-60 אורניום טבעי מדרום אפריקה וסיפקה לה מאוחר יותר טריטיום, המופק בכור גרעיני, ומסייע להגברת עוצמת הפצצה ולייצור פצצות מימן.

ישראל ודרום אפריקה הכחישו נמרצות את הטענות על שיתוף פעולה גרעיני ביניהן בכלל, ועל הניסוי בפרט. הכחשות דומות הושמעו גם כ-13 שנים לאחר מכן, במארס 1993. ממשלת דרום אפריקה הודתה אז בראשונה, מפיו של פרדריק וילם דה קלרק, נשיא המדינה ומפרק משטר האפרטהייד, כי אכן פיתחה נשק גרעיני. ממשלתו הציגה לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) את תוכנית הגרעין שלה. בספטמבר 1993 פירסמה הסוכנות מסמך המסכם את עיקרי השלבים בפיתוח הגרעיני של דרום אפריקה.

על פי המסמך, בין 1981 ל-1989 השלימה המדינה שישה כלי נשק גרעיניים. השביעי היה בשלבי ייצור סופיים. ב-1990, לאחר שהוחלט על העברת השלטון לרוב השחור, סגרה הממשלה את המפעל להעשרת אורניום, השמידה את שבעת כלי הנשק, והעבירה את החומרים העודפים והפסולת הגרעינית לפיקוח סבא"א.

דרום אפריקה, בניגוד לישראל, הצטרפה ב-1991 לאמנה הבינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני וקיבלה את עול הפיקוח של סבא"א. כלי הנשק הגרעיניים שפיתחה, היו מ"דגם תותח". "זו טכנולוגיה מיושנת מאוד", נאמר בהודעה שפירסמה הוועדה לאנרגיה אטומית של דרום אפריקה. הפצצות המתקדמות יותר שברשות מעצמות הגרעין הן מ"דגם כדורי".

לפי פרסומים זרים, גם בידי ישראל יש ראשי חץ מהטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם. הדגם הכדורי מאפשר לשגר את הפצצה מטיל או מתותח. נשק גרעיני מדגם תותח, לעומת זאת, משוגר רק ממטוס. משקלו הכולל של דגם התותח הדרום אפריקאי היה בערך טונה. אורכו היה כ-1.8 מטרים וקוטרו כ-650 מ"מ. עוצמתה של כל פצצה כזאת היתה דומה לעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה.

בהודעה הדרום אפריקאית ובדברים דומים שאמר דה קלרק צוין, כי דרום אפריקה לא נעזרה במדינה זרה בפיתוח הנשק הגרעיני. כן נאמר, שדרום אפריקה "מעולם לא עשתה ניסוי גרעיני - לא אטמוספירי ולא תת קרקעי. דרום אפריקה גם לא היתה מעורבת בניסוי גרעיני של מדינה אחרת". נוסח הדברים נועד להפריך גם את הטענות על שיתוף פעולה גרעיני עם ישראל.

אבל ב-1997, בביקור בדרום אפריקה לצורך תחקיר על הנושא, שמעתי הצהרות אחרות, שסתרו את ההכחשות של ראשי המשטר הלבן. "כן, זה בהחלט היה ניסוי גרעיני", אמר ל"הארץ" עזיז פהד, סגן שר החוץ בממשלתו של הנשיא נלסון מנדלה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שדובר רשמי אישר שההבזק ב-1979 היה ניסוי גרעיני. הוא גם הודה ש"הנושא הגרעיני היה סודי ומסמכים רבים הושמדו, אך לא כולם. יש דיווחים רבים על כך שהיו יחסים בין מדענים של שתי המדינות והיה שיתוף פעולה בציוד מאוד מסוים".

בזבוז במיליארדים

התייחסות נוספת לשיתוף הפעולה הגרעיני באה מפיו של גנרל קונסטנד פיליון, שבשנים 1976-1980 היה מפקד כוחות היבשה של צבא דרום אפריקה, ואחר כך היה רמטכ"ל. גם הוא הפריך את הגרסה הרשמית של ממשלת דה קלרק. "רצינו להשיג ידע גרעיני מכל מי שיכולנו וגם מישראל", הדגיש פיליון. "כך הוחלט, וכך פעלנו".

פיליון, שנפגש בישראל עם קצינים בכירים, מעיד כי התנגד לתוכנית הגרעינית של ארצו, וראה בה בזבוז כספים ומשאבים: "במקום המיליארדים שהוצאנו על נשק גרעיני, יכולנו לרכוש טנקים וציוד צבאי. מי שדחפו את התוכנית היו פוליטיקאים וראשי תאגיד הנשק ארמסקור (שבמפעליו פותח הנשק הגרעיני, י"מ) כחייל טוב נאלצתי לציית להם". פיליון לא התייחס לשאלת הניסוי ב-1979.

את ההכחשות של ישראל אפשר לקבל בהבנה רבה יותר, שהרי מעולם לא הודתה שברשותה נשק גרעיני. עם זאת, מפרסומים שונים ובכללם מסמכים אמריקאיים, עולה שב-1969 הגיעה ראש הממשלה גולדה מאיר, להבנה חשאית עם הנשיא ריצ'רד ניקסון: ארה"ב הסכימה להפסיק את הפיקוח הרופף על דימונה, בתמורה להסכמה ישראלית שלא לבצע ניסוי גרעיני.

מאז 1945 ביצעו חברות המועדון הגרעיני יותר מאלפיים ניסויים גרעיניים. האם מדינה יכולה לייצר נשק גרעיני מבצעי - בלי לנסות אותו? כן, אומרים מומחים ומוסיפים שכיום, בזכות מחשבים שמבצעים הדמיות מדויקות של ניסוי גרעיני, ניתן להימנע מניסוי בפועל.

אפשרות נוספת היא להיעזר בניסוי שנעשה במדינה אחרת. אם ישראל אכן היתה מעורבת באופן פעיל בניסוי בדרום אפריקה, פירוש הדבר שהיא הפרה את התחייבותה לארה"ב. אבל אם נציגיה היו רק משקיפים שבחנו את תוצאות הניסוי, להלכה ישראל לא הפרה את התחייבותה והיא נהנתה מכל העולמות: גם לטעון שכיבדה את ההסכם, וגם ליהנות מידע רב על ניסוי גרעיני, שאולי סייע לה להימנע מביצוע אחד כזה בעצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו