בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקר "הארץ" | הישראלים הומופובים ומפחודים ומגלים אי-סובלנות ביחס כלפי רוב המגזרים

סקר "הארץ" שבדק את היחס למיעוטים בחברה הישראלית מגלה אי-סובלנות ביחס כלפי רוב המגזרים ורגשות שליליים בין הקבוצות השונות לבינן. נתון מעודד: נדמה שקליטת הרוסים והאתיופים מסתמנת כהצלחה. נתון מעודד פחות: רבים מהישראלים מרגישים קורבנות של הסתה. והנתון הכי פחות מעודד: הומופוביה היא נחלתם של כמעט מחצית מהישראלים. המספרים והקולות

תגובות

    

    

מפת השנאה

ישראל היא מדינה של מגזרים ומיעוטים. החוקרים יודעים זאת היטב: כדי שמדגם יהיה מייצג, עליו להתאים להרכב האוכלוסייה. אך הפעם החזיר סקר "הארץ" את הזרקור אל הקבוצות עצמן. במקום לשאול אותן לדעותיהן הפוליטיות, להעדפותיהן ולהרגלי הקנייה שלהן, הנסקרים נשאלו על הקבוצות שמרכיבות את הציבור בישראל. כך מופו יחסי המתח והאהדה, הקירבה והריחוק, בין המגזרים השונים.

ארבעה מאפיינים עיקריים עולים מהסקר:

רמה גבוהה יחסית של חוסר סובלנות מצד המשתייכים למגזר מסוים ביחס למגזרים אחרים.

הבדלים בין המגזרים השונים ביחסם לקבוצות אחרות.

תחושה של הנשאלים, שהמגזר אליו הם משתייכים הוא קורבן להסתה.

הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים, במידת הסובלנות וביחס למיעוטים: נשים מתייחסות להומוסקסואלים ולסביות ולמיעוטים אחרים טוב יותר מגברים.

בסולם של 1 עד 5, הציון הממוצע הכללי של יחס הציבור הישראלי להומואים ולסביות הוא 3.2 - גבוה מעט מיחס ניטרלי. החרדים בולטים ביחס שלילי בולט להומואים ולסביות (ממוצע של 1.5), וכן לערבים הישראלים (2.0). אבל זה יחס דו-סטרי: היחס של הערבים-ישראלים, הן לחרדים והן למתנחלים, שלילי מאוד. שלא במפתיע, חרדים מתייחסים בחיוב לעצמם ולמתנחלים. בכלל, למגזרים שצוינו במפורש בסקר, יש דעה טובה על עצמם: כך גם העולים מרוסיה מרוצים מהעולים מרוסיה והערבים מהערבים.

לעומת זאת, למגזרים שנבדקו יש תחושה שהם קורבנות של הסתה נגדם: כך מרגישים 61% מהעולים מרוסיה, 67% מערביי ישראל ו-88% מהחרדים. 83% מהחרדים גם מסכימים שיש הסתה נגד מתנחלים. בדבר אחד יש הסכמה כמעט כללית - החרדים אינם חלק ממנה - כ-60% חושבים שיש הסתה נגד הומוסקסואלים ולסביות.

ב-2007 ערך מכון PEW סקר עולמי, שבו נשאלה שאלה זהה: "האם ההומוסקסואליות צריכה להיות מקובלת בחברה?". שיעור משיבי ה"כן" בישראל היה 38%, שיעור נמוך במידה ניכרת לעומת אירופה. עורכי הסקר ציינו שמבין הארצות העשירות יחסית, התוצאות החריגות היו בארה"ב (49% אומרי כן), יפאן (49%), דרום קוריאה (18%) - וישראל. אפשר אולי להתנחם בידיעה שהציון הממוצע של ישראל, די מקובל בעולם. במחקר מקיף מ-2004, למשל, הביעו הגרמנים ציון ממוצע של 2.94. וגם שם נמצא שהנשים סובלניות יותר מגברים, ויחסם להומואים ולסביות טוב יותר.

פרופ' קמיל פוקס


ערבים-ישראלים

מוחמד מנצור, צעיר תושב מג'ד אל-כרום, עבד בחנות בגדים בטבריה. בינואר השנה, אחרי שסיים משמרת בחנות, הלך בטיילת של טבריה. הטיול הסתיים כשנתקל בחבורת נערים יהודים, שלפי כתב האישום שהוגש נגדם "חיפשו בן מיעוטים כדי לתקוף אותו".

בעקבות התקיפה, שבה השתמשו הנערים באלות, אושפז מנצור עם פצעים עמוקים בראשו וחבלות בכל חלקי גופו. התוקפים הודו בגרימת חבלה חמורה ובתקיפה על רקע לאומני. הם הורשעו וממתינים לגזר דינם. נידאל עותמאן, עורך דין בעמותת מוסאוא לזכויות הערבים בישראל, אומר שלאחר שהסתיימו הדיונים בבית המשפט נדרש מנצור להתייצב לחקירה בשב"כ.

מנכ"ל מוסאוא, ג'עפר פרח, מפרט נתונים שאוספת העמותה, ששופכים אור על יחס רשויות החוק לערבים. מהנתונים עולה שמאוקטובר 2000, אז נהרגו 13 ערבים מירי של כוחות הביטחון (היועץ המשפטי לממשלה החליט לא להגיש כתבי אישום נגד איש מהשוטרים שהיו מעורבים בהרג), נהרגו מירי כוחות הביטחון עוד 29 אזרחים ערבים. רק בשני מקרים הורשעו היורים. כמה מקרים אחרים עדיין תלויים ועומדים בבתי המשפט. לפי "דו"ח הגזענות" שפירסם מרכז מוסאוא במארס השנה, ברוב המכריע של אירועי ההרג התיק נסגר או שלא נפתחה חקירה.

הדו"ח של מוסאוא מתאר עוד כ-70 אירועים שבהם תקפו יהודים את שכניהם הערבים ב-2008. ביניהם זכורות בעיקר מהומות יום כיפור האחרון בעכו. המרכז תיעד גם 29 אירועים של הסתה גזענית ו-15 אירועי אפליה בשירותים.

ויצמן ונטלי זכאי ממושב נבטים בנגב חשו את האפליה על בשרם לאחר שהחליטו להשכיר את ביתם לחברתם, חלאס טראבין, במאי 2007. לדברי נטלי זכאי, לאחר שהחליטו לעבור לבאר שבע וסיכמו על השכרת הבית, הם פנו למזכירות המושב עם השוכרים. כשבמזכירות הבחינו שהשוכרים הם בדווים, דרשו שהם יעברו ועדת קבלה. משפחת זכאי יצאה למאבק משפטי נגד הדרישה. הפרשה הגיעה עד לבית המשפט העליון, שם מייצג את חלאס טראבין עו"ד מוראד אלסאנע מעמותת "עדאלה". "במושב יש בערך 500 יחידות דיור מושכרות. אף אחד מהשוכרים לא נדרש לעבור ועדת קבלה", אמרה נטלי זכאי. "רק מחלאס טראבין דרשו את זה".

יו"ר הוועד המקומי בנבטים, אברהם אור, אמר: "אם מישהו משכיר יחידת דיור או מבנה שנמצא אצלו בחצר, אנחנו לא מבקשים שהשוכר יעבור ועדת קבלה. אצל זכאי זה היה סיפור אחר. הם פינו את הבית והחליטו לתת אותו לצד שלישי. לכן אנחנו דורשים ועדת קבלה".

המאבק לווה בהתנכלויות למשפחה ולרכושה. "כמעט שלוש שנים כותבים נגדי כתובות נאצה, הילדים שלי מוחרמים, דוקרים את הצמיגים של המכוניות שלנו", אמרה נטלי זכאי. "אבל אני לא מוכנה לקבל את הדרישה של המושב. לכל אחד יש זכות להיות שווה".

רן שפירא

חזרה לתחילת הכתבה


עולים מאתיופיה

תצלום: דניאל בראון / ג'יני
די בעובדה שיש בעדה האתיופית הקטנה כמה ארגונים שקמו כדי להיאבק באפליה ובגזענות, כדי להבין שיש בעיה. החוק בישראל אמנם אוסר על אפליה וגזענות, אבל "חוק לא מפריך דעות קדומות", אומר עורך הדין איציק דסה.

דסה מנהל את עמותת "טבקה", שנאבקת באפליה ומעניקה ייצוג משפטי לבני העדה. לדבריו, האפליה היא לא תמיד ממניעים גזעניים ממש: "לפעמים ראש עיר שמכריז שהוא מסרב לקלוט עולים מאתיופיה, בעצם מנסה לנהל משא ומתן עם הרשויות ולהשיג הטבות. אבל זה נעשה על גבם של העולים ומשום מה, רק של העולים מאתיופיה".

לדברי דסה, בכל פתיחת שנת לימודים מגיעות פניות של הורים ותלמידים שלא התקבלו למוסדות חינוך רק בגלל צבע עורם. "כאתיופים אנחנו בולטים - אין מה לעשות. לא מזמן קיבלנו פנייה של בחור שמייצג דוגמניות. הוא הוזמן לאירוע ולא נתנו לו להיכנס. גם כשהראה את ההזמנה והסביר מי הוא, השאירו אותו בחוץ. אני לא חושב שזה היה קורה לישראלי אחר. או נהג אוטובוס שאמר לאשה מבוגרת, 'חבל שהביאו אתכם לכאן'. אני לא יכול להגיד שזה עניין יום-יומי, אבל אין לזה מקום".

דני אדמסו, מנכ"ל האגודה הישראלית לעולי אתיופיה, אומר שגם אם אין גזענות מושרשת בישראל, סובלים בני העדה ממה שהוא מכנה "אתיופוביה" ויחס פטרוני מתנשא. "יחס מתנשא זה כשמתקשרת אלי מישהי שאני לא מכיר, לדבר על עניין מקצועי, ואומרת לי 'שלום חמוד'. קשה לי להאמין שהיתה פונה כך למנכ"ל אחר. לא מזמן שמענו על קבלן שסירב למכור דירה לזוג צעיר, מחשש שהם יורידו את ערך הדירות. ליחס הזה חשופים גם ישראלים שנולדו פה, רק בגלל הצבע.

"ראשי עיר ומנהלי בתי ספר מתרצים לפעמים שהם לא רוצים את האתיופים מפני שהם מעמיסים על שירותי הרווחה - אבל לא שמעתי על ראש עיר שסירב לקבל עולים מקווקז ועל בית ספר שדורש להוציא ילדים ממשפחות חד-הוריות.

"באחרונה אנחנו נתקלים בגזענות חדשה, מתוחכמת יותר, פוליטיקלי קורקט, ולא פחות אכזרית. כמו אותו שופט, משה דרורי, שאמר לאתיופית 'התקבלת בחברה הישראלית', כאילו שהזכות למשפט הוגן היא דבר גדול שנתנו לה. הוא היה אומר דבר כזה לעולה מחבר המדינות? ראש עיר שאומר שהוא לא רוצה לקלוט אוכלוסייה חלשה, משכנע את האתיופים שמי שקולט אותם עושה להם טובה. הפגיעה הקשה ביותר היא לא כל כך בציבור, כמו באדם עצמו שחשוף ליחס כזה".

נורית וורגפט

חזרה לתחילת הכתבה


עולי חבר המדינות

תצלום: ניר קידר
בנובמבר 1999 נרצח החייל יאן שפשוביץ', עולה חדש מחבר המדינות, בקטטה שפרצה בין ארבעה מתושביה הוותיקים של אשקלון לבין ארבעה חיילים מחבר המדינות. הרקע לתגרה, כפי שהוצג במשפט, היה שהחיילים דיברו ביניהם רוסית. זה נורא הרגיז את האנשים בסביבה. ביום שני השבוע, נעצר צלם מערוץ 9 בשפה הרוסית, אלכסנדר פולונסקי, בהפגנה של ארגון גרינפיס באשקלון. הוא ניסה לסייע לכתבת הערוץ, שביקשה להגיש עזרה ראשונה למפגין פצוע, ונענתה בתגובה אגרסיווית של המשטרה.

עשר השנים שחלפו בין האירועים הן תמצית הסיפור: פשע השנאה הוא חריג; השנאה קיימת. או, נגיד, "אי אהבה". התחושה שהתקבעה בקרב דוברי הרוסית - בעיקר הצעירים שציפיותיהם היו גבוהות - היא שלא סובלים אותם ושמפלים אותם. "פשוט לא שמים עלינו", אומר צעיר שעלה לישראל כילד והשתלב בתפקיד זוטר בשירות המדינה. ובכל זאת הוא חש זנוח בשל מוצאו. "אנחנו פשוט רבים מדי", הוא אומר בציניות. "אנחנו צצים בכל מקום, וזה מעצבן אתכם. אנחנו הקוץ בתחת של כולם".

הוא וחבריו מתנחמים בעובדה ש"פה כולם שונאים את כולם". כלומר, גם הם שונאים. את הערבים, את המזרחים וסתם ותיקים שנראים להם נחותים אינטלקטואלית. על פני שנים, סבלו העולים מחבר המדינות מאלימות של המשטרה כלפיהם. חלק מן המקרים תועדו, לעתים הם טופלו, לרוב הוזנחו. רבים מהם אירעו ביישובים בדרום הארץ, שם גם אושפזו עולים קשישים לאחר שטעמו מנחת זרועם של שוטרים. המצב טופל והשתפר. דובר המשטרה לתקשורת ברוסית, אלכס קגלסקי, שמח לדווח ל"הארץ" כי ב-2008 לא הוגשה אף תלונה על אלימות משטרה נגד עולים מחבר המדינות, מארגוני העולים שנהגו לתעד מאות מקרים כאלה בשנה.

נשארו רק העוינות, לעתים השנאה. העלייה - כמו קודמותיה - אפופה סטיגמות. הגברים מאפיה - על פי מדד הדמוקרטיה שפירסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה, 68% מן הוותיקים גורסים כי הפשיעה עלתה בעקבות העלייה. הנשים הן זונות - לא נדיר למצוא ביניהן כאלה שהמירו את הבלונד הטבעי בחום בהיר, כדי להימלט מן הסטיגמה.

הגילויים הקיצונים ביותר של שטנה מתגלים עדיין בקרב הנוער, רבים מהם בפנימיות. במשטרה ובמערכת החינוך מודעים לכך. שם גם יודעים לומר כי מבתי הספר גולש המתח העדתי האלים ליחידות צה"ל. אלי זרחין, מנכ"ל האגודה הישראלית לנוער עולה ויועץ חינוכי בפנימייה על שם יוהנה ז'בוטינסקי שכל תלמידיה דוברי רוסית, אומר ש"הקסנופוביה לא נעלמה, פשוט הגענו למציאות שבה ברבים מהתיכונים 30% מהתלמידים הם דוברי רוסית. כך יוצא שיש בהם חבורות גדולות של יוצאי רוסיה, ועם חבורות גדולות לא מתעסקים. ב-2009 אפשר לומר שיש פחות אלימות פיסית, אבל לא פחות אלימות מילולית. אני חושב ששונאים אותנו פחות, בעיקר מחוסר ברירה".

לילי גלילי

חזרה לתחילת הכתבה


חרדים

תצלום: אמיל סלמן / ג'יני
יעקב הורוויץ סר לא מזמן לעיריית ירושלים, כדי לבדוק מדוע מתנגדים תושבי שכונתו, קרית יובל, לבית הכנסת החדש שצץ בתוך חנות מכולת - והזדעזע. בשבועות האחרונים, הפך בית הכנסת למוקד מאבק בין חרדים לחילונים בשכונה, עד שהעירייה הכשירה אותו לפני כשבועיים. לטענתו, רוב ההתנגדויות שהופיעו במסמכי העירייה נעו בין "אני לא רוצה את החרדים פה" ועד "אני שונא חרדים". "מה זה אם לא אנטישמיות?" הוא שואל.

לדברי אחיו, שי הורוויץ, "לא פלא שהחרדים חשים שיש שנאה כלפיהם מצד החילונים, שנאה שנתפשת כלגיטימית לעומת שנאה למגזרים אחרים". שי הוא מקצוען בתחום השנאה והקיפוח. הוא ייסד את ארגון "מנוף", מעין "הליגה נגד השמצה" של הציבור החרדי. לדבריו, עד לפרשות האחרונות - האם המרעיבה והרצח בתל אביב - הסיקור המוטה של החרדים בעיתונות התמתן, ולכן "מנוף" נסגר.

אבל לפני כשבוע הוא החליט שיש מקום לארגון חדש, "האגודה הירושלמית לשוויון", שיילחם "בתופעות של אי שוויון, אי צדק ואפליה על רקע חרדי". השנאה נובעת, לדבריו, מהתייחסות סטריאוטיפית אל החרדים כאל יישות אפלה. הוא מוצא שיש "עוינות ושנאה עיוורת" במוקדי ההשפעה: האקדמיה, התקשורת, התרבות, בתי המשפט והפוליטיקה.

במשאל אקראי בקרב חרדים, התברר שאיש מהנשאלים לא זוכר התבטאות פוגענית כלפיו בגלל חזותו או אורח חייו, אבל רובם הסכימו שיש התנכלות כלפי היישות החרדית. איש התקשורת דודי זילברשלג, למשל, מצהיר חגיגית ש"אני מרגיש חלק מהחברה הישראלית. מעולם לא חשתי נרדף". לתחושת האיום היה מקום כשהחברה החרדית הגדירה את זהותה מול הפחד מהאחר, כדי לשרוד. "כיום יש דור שלם שהשתחרר מכך", אומר זילברשלג. אבל לדבריו, "יחס החברה הישראלית לחרדים הלך בפרשות האחרונות כמה צעדים אחורה ולכן הציבור שלנו מוצף בתחושות מהעבר. החברה הגאה (הומואים ולסביות, ת"ר) עשתה מעשה נפשע כשייחסה לנו את הרצח. זו עלילת דם". הוא מסביר שהחברה החרדית מעוררת חרדות בציבור הישראלי בגלל הצמיחה הדמוגרפית שלה והתחזיות על גודלה בעתיד.

אהרון, חסיד מבני ברק, אינו שותף לגישה הרווחת במגזר. "27 שנים גרתי בתל אביב, בפינת רחוב שינקין, ואיש לא קרא לי 'דוס מסריח'", הוא אומר. השבוע היה בסמוך למקום "פיגוע ההומואים" כלשונו, ו"לא חשתי עוינות". הוא טוען שהעסקנים והתקשורת החרדית מלבים את תחושת הנרדפות החרדית: "אם אגד יאחרו בנס ציונה, יגידו שיש פקק. אם זה קורה בבני ברק, זה כבר בגלל ששונאים חרדים". לדבריו, יש גם שנאה של חרדים לחילונים, "אבל החרדים לא שונאים את החילונים כמו שהם שונאים את העסקנים שלהם".

תמר רותם

חזרה לתחילת הכתבה


זרים ופליטים

תצלום: תומר אפלבאום
מבעד לעיניהם של הפליטים ומהגרי העבודה, ישראל היא בסך הכל מקום ידידותי, אפילו מסביר פנים, לפחות ברמת האיש ברחוב, וודאי שבהשוואה למה שעברו רבים מהם במצרים ובמקומות אחרים.

אנשי יחידת ההגירה של משרד הפנים לא נהנים מתמיכה ציבורית בבואם לעצור אנשים ולגרשם. להיפך, לא פעם הם סופגים חרפות. הקמפיין הקולני של כמה מתושבי ערד לסילוק מבקשי המקלט הסודאנים מעירם, שלווה בעצומות ובקריאות "לא רוצים אתכם פה", בלט בהיותו היוצא מהכלל.

אפילו באילת, העיר שסודאנים רבים אולצו לעזוב בהוראת ראש העיר, "ברחוב אין שנאה ובעבודה מתייחסים אלינו יפה", כדברי א', סודאנית המתגוררת שם זה כשנתיים. רק בעיה קטנה מעיבה על האידיליה: עיריית אילת מסרבת לקבל את ילדי הסודאנים לבתי הספר בעיר וזו השנה השלישית שהם יוסעו לקיבוץ אילות הסמוך, שם ילמדו בבית ספר לסודאנים בלבד. "זה לא טוב, שמפרידים אותם ככה משאר הילדים", אומרת א'.

ר', מורה בת 26 מאריתריאה, אומרת שמאז שבאה לישראל לפני שנתיים, חייה נוחים ובטוחים הרבה יותר. "במצרים המעסיק שלי, אדם משכיל, אמר לי שאני יכולה לשאוף לעבוד רק בניקיון מפני שאני שחורה. ברחוב ובאוטובוס קראו לי 'עבד'. לפעמים היו יורקים לכיווני וחששתי להסתובב לבד ברחוב. כאן המעסיקים מתייחסים אלי יפה ומבינים את המצב שלי. ברחוב לפעמים צועקים אחרי 'כושית' ולפעמים אומרים 'צריך לגרש את כולכם', אבל זה קורה לעתים רחוקות והרבה פעמים מי שאומר דברים כאלה הם זקנים או ילדים קטנים שלא מבינים".

הלקוחות בחנות האינטרנט שמפעיל חלים אידריס מדרפור באזור התחנה המרכזית בתל אביב הם קהל קוסמופוליטי מגוון. הוא חשש בתחילה שישראלים וזרים אחרים יסתייגו, אבל זה לא קרה. כמה מלקוחותיו הטובים הם ישראלים. "אנשים מכבדים אותי כשם שאני מכבד אותם. אפילו לא מתפלאים שאני זה שמנהל את המקום הזה", הוא אומר. זה נראה לו כמעט נס בהשוואה לחיים במצרים, שם "כל אחד היה יכול להכות אותי ואיש לא היה קם לעזרתי".

אחד הלקוחות, אף הוא פליט מדרפור, אומר, "לפעמים אני שם לב שאנשים לא רוצים לשבת לידי באוטובוס. גם אם יש מקום פנוי, יש אנשים שיעדיפו לעמוד, רק לא לשבת לידי". עם זאת הוא מוסיף: "אף אחד לא אומר לי לקום". ככלל, לדבריו, "אין לנו שום בעיה עם הישראלים. רוב האנשים שאנחנו פוגשים הם אנשים טובים. הבעיה היחידה היא עם הרשויות: פעם נותנים ויזה, פעם לוקחים אותה, פעם מותר לעבוד, פעם אסור - הכל זמני וכולנו חיים בפחד. מה יהיה אם יום אחד יסלקו מפה את כולנו?"

נורית וורגפט

חזרה לתחילת הכתבה


מתנחלים

תצלום: דניאל בר און / ג'יני
בעיני עצמם, המתנחלים אינם מיעוט נרדף. הם רוב הנרדף על ידי מיעוט קטן השולט בפרקליטות ובתקשורת. יגאל אמיתי, דובר יצהר, ההתנחלות הסמוכה לשכם שעלתה לכותרות בשנים האחרונות בשל חיכוכים עם השכנים הפלסטינים, אומר ש"הצתות של יבולים שלנו ופגיעות ברכוש חקלאי, גם כשהם מגובים בתמונות ובעדויות של דובר צה"ל, לא זוכים אפילו לגיהוק בתקשורת. לעומת זאת, כל טענה פלסטינית, גם המגוחכת וההזויה ביותר, זוכה להבלטה ולכותרת אוהדת. תמיד יגידו 'המתנחלים', והרבה פעמים לא יטרחו לבקש תגובה. עושים את זה כי לא אוהבים אותנו, כי אנחנו האחר. אמנם גם הערבים הם האחר, אבל לצורך ניגוח האחר היותר קרוב, משתמשים באחר היותר רחוק", אומר אמיתי.

סיגלית בן אלי, מההתנחלות החילונית נופים שבמרכז הגדה המערבית, אומרת שביישוב שלה קשה לקדם תוכניות בנייה, אבל "אני לא מרגישה רדיפה, אלא שמצרים את צעדי. נרדפת זו מלה חזקה מדי".

אלישע נדב, צעיר מהמאחז גבעת הרוא"ה שבמרכז הגדה, אומר ש"נרדפות זו תכונה יהודית. המתנחלים נרדפים בידי אנשי שמאל קיצוני בעיקר, ובידי אנשי 'חוק' שעושים בו שימוש פוליטי. יש רדיפה של המתנחלים, אבל אני לא חי עם התחושה הזאת ביום יום".

אורית סטרוק, מהיישוב היהודי בחברון, שעומדת בראש ארגון זכויות אדם ביש"ע, סבורה שרדיפת המתנחלים מתוכננת ומתנהלת בציר המשולש הון-שלטון-עיתון. בפרקליטות, היא אומרת, "הרדיפה היא מטרה. אין שום קבוצה באוכלוסייה שיש כלפיה נוהלי אכיפה מחמירים כמו שיש כלפי המתנחלים. ההון שרודף אותנו זה ההון האירופי שזורם למוסדות השמאל הקיצוני. הדוגמה הבולטת היא הפרשה של 'שוברים שתיקה', שעד לאחרונה סבלנו מהם ועכשיו כל המדינה סובלת מהם".

לגבי התקשורת, "איך שנגמרים החגים ומתחיל המסיק, המתנחלים נכנסים לכוננות תקשורת, ושואלים את עצמם, על מי יירדו הפעם. רבים בימין מאמינים שיש קרטל בין השמאל, המדינה, הפרקליטות והצבא, לבין התקשורת והפוליטיקאים שיושבים בכנסת, שיוזמים אירועים פרובוקטיוויים כדי שיהיה אפשר להתלבש על המתנחלים.

"הדבר הכי כואב, ומצד שני הכי יפה, זה שאותם אנשים נרדפים, מוכנים לתת את הכל בשביל המדינה. נשק כמו שהיה לברוך גולדשטיין, יש לכל אחד בבית. מה הבעיה לתושב בית הדסה לצאת ולירות על תושבים ערבים, שכל יום יורים לו על הבית? ואף אחד, חוץ מגולדשטיין, לא לקח נשק וירה. האיפוק של המתנחלים הוא מדהים.

"מכל הציבורים הנרדפים, ויש הרבה, הציבור היחיד שנעשו כלפיו פעולות שלטוניות, הוא זה שלנו. רק הציבור שלנו גורש, רק הציבור שלנו הוכה פיסית בעמונה - פעולה שלטונית שמטרתה היתה להכאיב לאנשים, להוציא אותם מוכים וחבולים. רק הציבור שלנו סובל מדיכוי בתחומים הכי אלמנטריים של החיים, כמו הקפאת בנייה".

חיים לוינסון

חזרה לתחילת הכתבה







תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו