בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החור שבגירוש

מוזיאון גוש קטיף מוקדש כולו ל"גירוש". כאילו לפני הפינוי אנשים לא חיו שם במשך 30 שנה

תגובות

ביום שני ז' באב ביקרתי במוזיאון גוש קטיף בירושלים. ז' באב ולא 28 ביולי. לפי התאריך העברי, למחרת תשעה באב, לפני ארבע שנים ושבוע, פונו התושבים של גוש קטיף בכוח מבתיהם. אני כותב "תושבים" ולא "מתנחלים" כי אין "מתנחלים" במוזיאון אלא "מתיישבים", אין התנחלויות ולמעשה, אין גם מוזיאון. יש חדר הנצחה וההנצחה היא יותר לגירוש ופחות לגוש. הנצחה היא דרך טובה לעצב את העבר. "השליטה בעבר תלויה בראש וראשונה באילוף הזיכרון", כתב ג'ורג' אורוול, ואכן בארבע השנים האחרונות אולף הזיכרון לחשוב ש"גוש קטיף" הוא קודם כל "התנתקות". ההתנתקות מזוהה עם גירוש ועם אלימות. מי שהקים את המוזיאון הגיע למסקנה שחודש אחד של גירוש ואלימות יכול לייצג 30 שנות חיים.

אוגוסט 2005 היה מבחינתם חודש של אלימות וכאב. האלימות והכאב מונצחים במוזיאון. לא צריך להזכיר "שנאה" כדי שגם זו תונצח. די לומר שגורשת מביתך וכבר אתה שונא את מי שעשה לך את זה. כדי לכתוב נקי משנאה על מקום כזה, אתה צריך להיות תייר, נניח מנורווגיה. תייר שאין לו מושג, תייר שלא מכיר את ההקשר הפוליטי או ההיסטורי, תייר שפשוט רוצה לדעת מה קרה ליד עזה באוגוסט 2005.

תייר כזה לא יידע על גוש קטיף אחרי הביקור במוזיאון יותר ממה שידע עליו לפניו. הוא לא יידע איך חיו שם יותר מ-8,000 בני אדם ב-21 יישובים, התפרנסו, חגגו, התאבלו וגידלו ילדים. לבו היה נחמץ מכאב למראה מי שנקרעים מבתיהם, אבל הוא לא היה מבין למה גורשו ואפילו לא מי גירש. המגרשים, על פי המוזיאון, הם ישות מעורפלת. חיילים במדים שחורים ולא מוכרים, שלא ברורה השייכות שלהם לממשלת ישראל וודאי שלא לעם ישראל. הם חיילים של "ממשלת זדון" מסתורית ואכזרית.

שמש אכזרית קופחת על ראש המבקרים בירושלים, חמה ויבשה. מוכי חום טובלים הבאים לעיר בענן אבק שהעירייה מעלה לכבודם באחת התעלות שלה. אחר כך הם נכנסים בעקבות שלט דרכים שעליו כתוב "עזה", לדירת שלושה וחצי חדרים בבית דירות, לא רחוק מהתחנה המרכזית. חופשת הקיץ מביאה לכאן אמהות בשביסים, ילדים קטנים עם ציציות ואברכים בזקנקנים של בין המצרים.

בשעה זו אני האורח היחיד ללא כיפה. תמורת עשרה שקלים אני זכאי גם לנר נשמה ולדפדוף בספר האורחים. הנימה השלטת בספר, כמו במקום כולו, היא לא נשכח ולא נסלח. בחדרון האמצעי ציורים של נופי ילדות שגם אותם קשה לשכוח: שלושה ילדים פלסטינים על רקע חומת מחנה הפליטים שלהם. בשני חדרים מוקרנים סרטי גירוש. יש בסרטים הרבה אלימות והרבה כאב.

גיבורת אחד מהם היא משפחתו של הדוקטור סודי נמיר. ד"ר נמיר הוא גבר נאה, כריזמטי, שמיטיב להתבטא. שלא כמו החיילים בשחור, הוא לבוש מדי צה"ל ירוקים ועולה ממנו אש להבה דתית-לאומית. ד"ר סודי נמיר מנסה להוציא את הדיבוק שנכנס בגופם של החיילים. הוא מתבונן עמוק בעיניהם ומטיח בפניהם ג' פעמים: "יהודי לא מגרש יהודי". ההנחה היא, כנראה, שקריאה כזאת תהפוך אותם לנציבי מלח או, לפחות, תביא אותם ליפול בבכי על צווארו. זה לא קורה. הדוקטור עוזב את ביתו ועמו משפחתו וילדיו הבוכים.

הרבה בכי יש בסרט. בכי של בוגרים הוא עצוב וזה של ילדים עצוב שבעתיים. בכי יש גם בחדר בו מוקרן הסרט, אם לא בכי של ממש הרי שהרבה משיכות אף וגם נשיפות חזקות לתוך ממחטות. גם עיני לחות. גם אני הייתי בוכה לו רצו לפנות אותי מגן העדן שלי. לא סתם גן עדן, אלא גן עדן שהובטח לי על ידי מלכות שמים. הבכי הוא גם בכי של תסכול. הנה, קוראים בקול גדול אנא ה' הושיעה נא, וכלום לא קורה. הנה, משתבחים במדינת ישראל שהיא אתחלתא דגאולה ומה מקבלים בתמורה? ממשלת זדון.

התסכול הוא גם מנת חלקו של היחיד בחדר ללא כיפה, היושב ופנקסו על ברכיו. הוא לא תייר מנורווגיה ומכיר את ההקשר הפוליטי של הגירוש. בעיני עצמו הוא נתפש כיהודי אבל לעיניו מתגלה יהדות אחרת, חדורת אמונה עמוקה בדרכה. הדרך, בעיניו, היא משונה, שונה מכל אשר הכיר וידע. לא נראה לו שהוא מבין אותם, לא נראה שאכפת להם אם יבין.



חרדים וחיילים במוזיאון. תמורת עשרה שקלים אפשר לקבל נר נשמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו