בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במצרים מאשימים את ישראל ביוזמת שכנותיה לחלק מחדש את מי הנילוס

מצרים חרדה מיוזמת שכנותיה לחלק מחדש את מי הנילוס, שעליהם מבוסס קיומה. עשר המדינות התלויות בנהר הארוך בעולם עוסקות בגיבוש פתרון, אבל בעבור חלק מהמצרים, האצבע המאשימה צריכה להיות מכוונת כלפי ישראל, אלא מה

תגובות

"יום אחד ביקש ממני אנואר סאדאת לפרסם ידיעה שקרית", כתב לפני חודשיים העיתונאי אניס מנסור, שהיה ידידו הקרוב של נשיא מצרים. "הוא הסביר שממילא לא ניתן יהיה לבצע את מה שייכתב בידיעה, משום שהסכמים בינלאומיים מונעים זאת. הוא רצה שאכתוב ש'הנשיא סאדאת חולם על היום שבו יגיעו מי הנילוס לירושלים, כדי שהמוסלמים יוכלו להיטהר באמצעותם לפני התפילה במסגד אל-אקצה'. איזו מהומה קמה אז במצרים בעקבות פרסום הידיעה! 'מצרים מפירה הסכמים בינלאומיים ונותנת מים לאויבים', זעקו המבקרים".

מנסור המשיך וסיפר ש"אחרי הפרסום, סאדאת ביקש שאסע לישראל כדי לשמוע את תגובתה, שם נאמר לי כי 'איננו רוצים את מי הנילוס כי איננו רוצים בילהרציה'. סאדאת צחק ואמר ש'הם ירצו גם את מי הנילוס וגם את הבילהרציה'".

לא במקרה נדרש מנסור, בן 84, לסיפור המוזר. מדי פעם שבה ועולה במצרים הטענה שהשלטון, בחיפושיו אחר מקורות הכנסה נוספים, מבקש למכור מים לישראל. לחלופין טוענים המתנגדים לחימום היחסים, שישראל פועלת אצל ידידיה באתיופיה כדי לפגוע במקורות המים המצריים. "איננו מתכוונים למכור מים לישראל", ניסה שר המים האתיופי, אספאו דינג'אמו, להרגיע את המצרים במסיבת עיתונאים משותפת עם עמיתו המצרי בסוף החודש שעבר, "הרי למים אין כנפיים והם לא יכולים לעוף לישראל".

להערכת מכון מחקר מצרי, ב-2017 לא תוכל המדינה לספק את כל צורכי המים של אוכלוסייתה הגדלה: היא תזדקק אז ל-86 מיליארד מטרים מעוקבים של מים מדי שנה, בשעה שמקורות המים שלה יוכלו לספק רק 71 מיליארד מ"ק. בנוסף צופה מכון המחקר שגם מדינות אגן הניקוז של הנילוס - בהן בין היתר אתיופיה, קונגו, רואנדה וטנזניה - יזדקקו לכמויות מים גדולות יותר בשל הגידול הטבעי הצפוי בהן. לפיכך העריך המכון שתיגרע כמות המים שתעמוד לרשות מצרים ולרשות סודאן שבמעלה הנהר.

בסוף יולי התכנסו באלכסנדריה שרי המים של מדינות אגן הנילוס ודנו בקביעת מכסות מים חדשות, לנוכח ההתפתחויות באזור בעשורים האחרונים. המכסות אמורות להחליף את אלה שנקבעו ב-1929, בהסכם בין מצרים לבריטניה, שייצגה אז את מושבותיה שבמעלה הנהר. לפי ההסכם, והסכם נוסף שנחתם ב-1959, מוקצים למצרים כ-88% ממי הנילוס, וכן יש לה זכות וטו על כל פרויקט במדינות אחרות שעלול לפגוע בכמות המים שתקבל. יתר מי הנילוס מוקצים לסודאן.

דרישת המדינות להגדיל את כמות המים שהן מקבלות אינה חדשה. על רקע זה התפתחה ב-1964 מתיחות בין מצרים לטנזניה, שנשיאה אז, ג'וליוס נייררה, הכריז ש"כל הסכם שנחתם לפני עצמאותה של טנזניה בטל", כולל הסכמי חלוקת מי הנילוס.

אבל כל עוד ההסכמים בתוקף, מצרים וסודאן עומדות על רגליהן האחוריות ומתנגדות לכל שינוי בהם. התוצאה היתה שהדיונים הלוהטים באלכסנדריה הסתיימו ללא החלטה. נקבע רק ששרי המים ישובו ויתכנסו בעוד חצי שנה כדי לנסות ולהגיע להסכמה.

למרות הניסיונות להגיע להסכמה, מנסות מדינות אגן הנילוס להקים נציבות מים משותפת, שתקבע הסכם שיעקוף את ההתנגדות המצרית והסודאנית. מצרים חוששת מהסכם כזה, מאחר שקהיר מבינה שתתקשה לנמק את התנגדותה לו - גם אם תיאחז בהסכם מ-1929 - כשמול צורכי המים שלה עומדים צורכי הפקת החשמל והפיתוח של המדינות האחרות.

אבל מצרים גם אינה יושבת בחיבוק ידיים. השבוע, כשנודע ששר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן, מתכנן לבקר בכמה ממדינות אגן הנילוס, מיהרה התקשורת המצרית לדווח שראש הממשלה, אחמד נזיף, יבקר באותן מדינות באמצע אוקטובר. גם נשיא מצרים, חוסני מובארק, שהדיר את רגליו מאתיופיה 14 שנים בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו באדיס אבבה, עשוי לבקר בה בקרוב. כל זאת כדי לנסות ולשכנע את אתיופיה ושאר מדינות האגן, שלא לפגוע בכמות המים הזורמת למצרים, לא למכור מים לישראל ולא להקים פרויקטים שעלולים להקטין את הזרימה בנילוס.

בינתיים ממשיכים עיתוני מצרים להצביע על ישראל כמי שעלולה להמיט צמא על מצרים, כהמשך ישיר להצהרות ליברמן נגדה, ומזכירים גם את הצעתו לתקוף את סכר אסואן. "מלחמות המים החלו ושכנינו הרשעים טורחים לזעזע ולהרוס את יחסי מצרים עם מדינות אגן הנילוס", כתב השבוע ג'אבר רמדאן בעיתון "אל-מצרי אל-יום".

העיתונאי והחוקר המצרי עמרו מוחמד הזכיר בעיתון "אחבאר אלבשיר" כי היה זה הרצל שהציע ב-1903 לבריטים תוכנית להטיית מי הנילוס. לטענתו, שנים אחר כך ניסתה ישראל לשכנע את מצרים להעביר חלק ממי הנילוס אליה, ללא הצלחה. הטענות נועדו להוכיח לכאורה, שמדובר בסכנה של ממש שעלולה להתפתח למלחמה. "סימני מלחמת המים כבר נראים והמשבר יגיע על רקע ההסכמים (בנושא המים) שנחתמים בין ישראל לאתיופיה", כתב מוחמד. "ההתערבות הישראלית במי הנילוס ושיתוף הפעולה שלה עם מדינות האגן מאותתים על אסון, אסון של מים".


זורם

לנילוס יש כמה מקורות, שהעיקריים שבהם הם אגם ויקטוריה שבאוגנדה (הנילוס הלבן) ורמות אתיופיה (הנילוס הכחול). שני היובלים נפגשים סמוך לבירת סודאן, חרטום

אף שהנהר עצמו זורם באוגנדה, אתיופיה, סודאן ומצרים, אגן הניקוז שלו כולל מדינות נוספות - אריתריאה, בורונדי, טנזניה, קונגו, קניה ורואנדה

לפי הסכם מ-1929, מצרים, שהנילוס הוא מקור המים העיקרי שלה, יכולה להטיל וטו על פרויקטים במדינות שבמעלה הנהר, שישפיעו על הזרימה בשטחה

בהסכם נוסף, מ-1959 הוקצו למצרים 88% ממי הנהר, בעוד סודאן יכולה לשאוב את 12% הנותרים



ילדים סודאנים על גדת הנילוס, שזורם משם למצרים. האם הציע הרצל תוכנית להטיית מי הנהר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו