בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי 41 שנים שלא ביקר בישראל, חוזר אהוד חבצלת להשיק ספר חדש ולעשות שולם

אהוד חבצלת נולד במשפחה דתית בירושלים, למד בישיבה בניו יורק והוריד את הכיפה בקולג'. ילד פרחים עם גיטרה, שהפגין נגד מלחמת וייטנאם, ומירר את חיי הוריו כשהתחתן פעמיים עם לא יהודיות. עכשיו, בשיא הצלחתו הספרותית, הוא חוזר לביקור ראשון בישראל אחרי 41 שנה

תגובות

אהוד חבצלת (עם בנו קובי) בירושלים. כשהאחיות שלי סיפרו שגם בישראל יש אנשים שמתנגדים למה שהממשלה עושה, לא האמנתי

פרופ' אהוד חבצלת לא הסתנוור מהאור המסמא שקידם את פניו אחרי שמטוסו נחת. לא הסתחרר מהחום הלוהט. במקום שממנו בא, קורווליס שבאורגון, בצפון-מערב ארצות הברית, הצבע השולט רוב ימות השנה הוא אפור קריסטלי נוצץ מטיפות של גשם. אבל חבצלת, שלא היה כאן 41 שנה, לא מתלונן. "אני מרגיש שחזרתי הביתה", הוא אומר.

חבצלת הוזמן על ידי אוניברסיטת בר אילן להעביר סדנה לכתיבה יוצרת וחוגג באותה הזדמנות את הוצאתו לאור בעברית של ספרו "צל חיים" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן). בנוסף, ואולי בעיקר, הוא מנצל את הביקור לעשות "שולם" עם המדינה שהפכה מקורבן שאפשר לאהוד, לבריון שכונתי שאותו מקובל לשנוא בחוגי השמאל הרדיקלי שאליהם הוא משתייך. כשפרצה מלחמת ששת הימים חבצלת, שהיה בן 12, ואביו, פרופ' מאיר חבצלת, מרצה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, התכוננו לעלות על מטוס ולחוש לעזרתה של המדינה במצור. "עד שהתארגנו הכל נגמר", הוא אומר, "ולא באנו, אבל באותה שנה סבא שלי נפטר ונשאר קצת כסף ויכולנו להרשות לעצמנו, אז באנו לעשות את הבר-מצווה שלי בכותל".

מאז חוויית הכותל היה נתק בין חבצלת, שנולד בארץ, לבין המדינה. "כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי מאוד נרגש, אבל אחר כך לא יכולתי לשאת איך האנשים בבית הכנסת דיברו על הערבים", הוא אומר. "באמריקה הייתי באופוזיציה, נעצרתי עשרות פעמים בהפגנות נגד ניקסון, שבשבילי היה השטן. כשישראל הפסיקה להיות אנדרדוג והפכה לבריון שמתחבק עם ניקסון, הרגשתי לא נוח לנסוע לישראל, ותפסתי מרחק. ב-75', כשהיתה לי הזדמנות לטייל וכל האחיות שלי באו למשך תקופה לקיבוץ, לא נסעתי איתן ואחר כך כבר היתה לי משפחה, וקריירה. כשהאחיות שלי סיפרו שגם בישראל יש אנשים שמתנגדים למה שהממשלה עושה, לא האמנתי. חשבתי שבישראל כולם פשיסטים מחרחרי מלחמה".

ישראל 2009 נראית לו הצלחה פנומנלית. הרבה מעבר למה שציפה. "אני מקווה לבוא יותר. גיליתי כאן משהו נפלא ומרגש, אבל אני עוד לא מזהה מה זה בדיוק".

סופר הולך לאיבוד

ספרו של חבצלת הוא השתקפות מורכבת של חייו, פסיפס של אנשים שהכיר בילדותו ובבגרותו. זהו סיפור מסעם של סול מירסקי, ניצול שואה שותק ובנו נתן, מלא בזעם קדוש, מניו יורק לסן פרנסיסקו בדרכם לגלות את האמת על מות הבן והאח דניאל, ילד פרחים מזדקן. סיפור על אנשים קשים, אומללים, כועסים ושותקים. גברים יהודים, דור ראשון ושני של ניצולי שואה. הם לכודים בסבך של רגשי אשם, אטומים לחמלה ולאהבה ואין להם גאולה. הם מנסים לחיות אבל הם בעצם מתים. חבצלת לא עושה להם הנחות. הם לא יפים ולא רגישים ולא נעימים. הם פגועים ופוגעים, אנשים שאין שום חשק להתיידד ולהזדהות איתם.

זה הרומן הראשון של חבצלת, שיצא לאור בארצות הברית ב-2007 בהוצאת פאראר, שטראוס, גירו, וזכה בביקורות טובות לרוב. פרנסין פרוס, למשל, כתבה במוסף הספרים של "ניו יורק טיימס" שהכתיבה שלו מזכירה את וירג'יניה וולף, לא פחות. על ספריו הקודמים, קובצי סיפורים קצרים, "What It Is Then Between Us" שיצא לאור ב-88' ו"Like Never Before" שיצא לאור ב-98' (תורגם לעברית ב-2002 בהוצאת כנרת, ונקרא כאן "מעולם לא"), הוא קיבל את פרס ספר השנה של "ניו יורק טיימס" ואת זה של "לוס אנג'לס טיימס". בנוסף לביקורות המשבחות זכה בפרסים רבים נוספים, בין השאר מקרן גוגנהיים, ופרס הרומן הטוב של מדינות קליפורניה ואורגון.

קרן רוקפלר היתה נדיבה ביותר, שיכנה אותו לחודש על חשבונה בבית מלון מקסים על שפת אגם קומו באיטליה ואמרה "כתוב". "ושם התחלתי לכתוב את הספר הזה. אמרתי לאשתי שזה עכשיו או לעולם לא. והיה נהדר. כל יום כתבתי 70 עמודים".

מה הקושי לעבור מסיפורים קצרים לכתיבת רומן?

"כל אחד נולד מוכשר למשהו אחר. בסיפור קצר אתה צריך לשלוט היטב בחומרים שלך כי הכל צריך להתרחש במעט מקום, ולכן עליך להיות מאורגן ומדויק. אין לך זמן לנשום ולפתח דברים. וויליאם פוקנר אמר שהפך להיות סופר של סיפורים קצרים כי שירה היתה קשה מדי, ואחר כך הפך להיות סופר של רומנים כי סיפורים קצרים היו קשים מדי. בסיפור קצר יש לך עשרה עמודים ואתה צריך שבהם הכל יקרה. זה כמו שעון. כל בורג צריך לעשות משהו. ברומן האתגר הוא לא רק לספר את הסיפור אלא לעשות משהו מעבר. שם יש מקום לדברים שנשמעים יפה או נראים יפה. בסיפור קצר לא. ואם אני רגיל לצייר מיניאטורות ופתאום ואומרים לי לצייר את הקאפלה הסיסטינית, אני הולך לאיבוד, לא רגיל שיש לי כל כך הרבה מקום".

צליל ערבי

חבצלת נולד ב-55' בירושלים, לשתי משפחות ענפות שחיו שמונה דורות בארץ. אחת ליטאית, מצאצאי הגאון מווילנה והשנייה חסידית, מצאצאי הבעל שם טוב. משפחת אביו באה לישראל מגליציה בתחילת המאה ה-19. שמם היה ברנדווין. סבה של סבתו שולמית היה יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקוה. סבה של אמו שרה, יוחנן דוד מירסקי, עזב את ירושלים, נסע לאמריקה והשקיע בתעשיית הקולנוע, בהתחלה בניו יורק ואחר כך בהוליווד. הבן שלו, שמואל קלמן מירסקי, היה הגאון של המשפחה. "קיבל סמיכה לרבנות, בארץ, כשהיה בן 13", אומר הנכד הגאה, "ותואר דוקטור במשפטים כשהיה בן 15. וכשהיה בשנות העשרים, המשפחה כולה עזבה את הארץ ועברה לניו יורק".

אמו של חבצלת נולדה בניו יורק. אביה, שמואל קלמן, היה פרופסור בישיבה יוניברסיטי, חוקר יהדות שכתב ספרים רבים, רב של בית הכנסת הגדול בניו יורק, עם 1,000 מתפללים, איש מכובד ומוערך בקהילתו. "אמי, שנפטרה לפני ארבע שנים, היתה מעורבת מאוד בתנועה הציונית ובאה לישראל פעמיים", אומר חבצלת. "היא עבדה במוסד הנרייטה סולד, נסעה לסיים את הלימודים שלה באמריקה ושוב חזרה ופגשה את אבא שלי, שנולד במאה שערים ולמד בישיבה. הם התחתנו בירושלים. אבל כשאני הייתי בן שנתיים וחצי לסבתא שלי בניו יורק היו בעיות בלב, והיא לא יכלה לבוא לראות אותי ואת אחותי התינוקת (יש לי שלוש אחיות), ואז נסענו לשם והסיפור שעובר במשפחה הוא שלא היה לנו כסף לחזור. האמת היא שאבא שלי רצה ללמוד, לעשות קריירה ושם סבא שלי יכול היה לעזור לו".

הסב עזר וגם אביו של חבצלת (בן 82 היום), כמו חותנו, היה פרופסור בישיבה יוניברסיטי. "הורי כאילו תמיד ישבו על המזוודות והתכוונו לחזור לארץ. הם קנו שתי דירות בירושלים, ולא עשו את זה. הם מעולם לא היו באמת אמריקאים. לאחיותי יש הרבה רגשות חמים כלפי ישראל. לי יש שני דרכונים, אבל אני מרגיש אמריקאי ולא כמי שחי בגלות. למרות שאני כותב על גלות, אני לא באמת מרגיש ככה".

העברית שלו לא טובה מספיק, ולכן הראיון מתקיים באנגלית. את השם חבצלת הוא ירש מאביו, שאימץ אותו ביחד עם חלק ממשפחתו. "אחותו של אבי היתה בפלמ"ח", אומר חבצלת. "בעלה היה בכנופיית שטרן (לח"י), וגם אבא שלי ושאר בני המשפחה היו מוכרים לבריטים ואז מישהו הציע לשנות את השם ונבחר חבצלת על שם וייספלאוור, כפי שנקרא מישהו מהם באירופה, וככה זה נשאר. היום חצי מהמשפחה ברנדווין וחצי חבצלת". לאמריקאים השם הזה מזכיר משום מה צליל ערבי ולא פעם שואלים אותו אם הוא ממוצא מוסלמי.

הם גרו בשכונה דתית אורתודוקסית בברוקלין, ואחר כך עברו לקווינס. חבצלת למד בישיבה מגיל שלוש עד 18, משבע וחצי בבוקר עד חמש וחצי אחרי הצהריים והוריו ציפו שימשיך ללימודים גבוהים ולהסמכה לרבנות. זה לא קרה, כי עוד בישיבה הוא הרגיש שזה לא בדיוק המקום בשבילו.

יש סיפורים על מה שקורה בישיבות, הטרדות מיניות, אלימות. נתקלת במשהו כזה?

"אני לא ראיתי הטרדות מיניות, אבל זה לא יזעזע אותי אם יגידו לי שהיו. אלימות ראיתי וחוויתי. רבים מהרבנים היו ניצולי שואה שחיו חיים איומים ושלא התאימו להיות בין ילדים. מורים הרביצו לילדים בלי חשבון. גם לי הרביצו לא פעם ובצורה קשה. מורה אחד זרק כיסא מחובר לשולחן על הקיר כשהוא כעס, רבי אחר דחף ילד במורד המדרגות ושבר לו את הגב. בתיכון היה יותר קל, שם חלק מהמורים היו רפורמים שנסעו לבית הכנסת בשבת".

ילדים בורגנים מפונקים

לאכזבתם העמוקה של הוריו הלך חבצלת אחרי התיכון ללמוד בקולג' באוניברסיטת קולומביה ונפרד סופית מהדת. "כשהייתי בקולג' אמרתי לחבר שלי, שהכרתי שנים רבות, שאני עוזב את הדת והוא אמר: 'אתה אף פעם לא היית דתי'. כנראה שזה היה נכון באיזשהו מקום. אף פעם לא הרגשתי נוח עם הדת. הלכתי עם כיפה הכי קטנה שאפשר לדמיין, אהבתי ללכת למשחקי בייסבול של ניו יורק יאנקיס".

בקולג' הוא הוריד את הכיפה, גידל שיער וזקן, לבש ג'ינס מהוה, השתתף בהפגנות נגד המלחמה בווייטנאם והזדהה עם השמאל הרדיקלי. הוא הרגיש כמעט מאושר. כמעט, כי אי אפשר להיות מאושר לגמרי כשההורים מזכירים לך בלי הרף שבגדת בהם ואיכזבת אותם. בקולג' התחיל חבצלת גם לכתוב. בהתחלה לעצמו. וגם לנגן בגיטרה ולשיר.

"אצלנו במשפחה זה היה דבר חשוב להיות חכם", הוא אומר, "להיות כמו סבא שלי, ואני הייתי הבן הבכור במשפחה יהודית והלחץ היה שאעשה משהו עם הראש שלי, אבל לי היו צרכים משלי. סופרת אמריקאית אהובה עלי, פלאנרי או'קונור, אמרה שאנשים רבים רוצים להיות סופרים אבל מעטים בלבד רוצים לכתוב. זה הייתי אני: רציתי להיות ידוע כסופר לקבל פרסים והכרה, שתהיה לי חברה שתחשוב שזה מאוד רומנטי, אבל לא רציתי את העבודה הקשה. לא את התסכולים ולא את האכזבות. רציתי להצליח מיד. זה מה שהיה בשנות השישים באמריקה. הדור הזה היו ילדים בורגנים מפונקים שהאמינו שאם הם רק יעשנו מספיק, יעשו אהבה וישמעו מוסיקה, העולם ישתנה. זאת היתה אגו-מאניה. אז כשאמרו לי 'יש לך כישרון אבל אתה צריך לעבוד קשה' הפסקתי לכתוב, אבל אהבתי לשיר ולנגן. כתבתי שירים והלחנתי אותם. שנים הופעתי וניגנתי במועדונים שונים ובברים קטנים".

אחרי שסיים את הקולג' החליט ללמוד מוסיקה בברקלי, בית הספר הידוע בבוסטון. "חשבתי שאני נורא מוכשר. רציתי ללמוד גיטרה ג'אז. היה קורס לסולו של ווס מונטגומרי, וכל אחד היה צריך להכין קטע. אני ישבתי כל הלילה ובסוף הצלחתי לעשות את התרגיל, אמנם עם הרבה מאוד שגיאות אבל התגברתי ואמרתי לעצמי: 'יופי, אם תוך חודש אעבוד קשה, אוכל לא רק לנגן בלי שגיאות אלא גם לאלתר קצת. אני בדרך הנכונה'. למחרת ראיתי את כל הילדים, שהיו יותר צעירים ממני, שכבר ידעו איך לאלתר, ניגנו את הסולו קדימה ואחורה ואז הבנתי שאני כנראה לא כל כך מוכשר. נשארתי שם שני סמסטרים, היה לי מורה לגיטרה במשך שלוש שנים ופרשתי. אבל מה שלמדתי היה לשים את הישבן שלי בתוך הכיסא ולשתוק, ופיתחתי הרגלי עבודה מסוימים. הבנתי שכשרוצים ללמוד משהו חייבים להשקיע. ואז חשבתי שאולי אני יכול לעשות את זה בכתיבה, ונרשמתי בבוסטון לקורס לכתיבה יוצרת באם-איי-טי אצל הסופר הנודע פרנק קונרוי".

הוא התקשר אל קונרוי, סיפר על עצמו והוזמן לכתוב סיפור. "וזה מה שעשיתי", אומר חבצלת. "אני אפילו לא זוכר מה זה היה, בטח משהו מביך למדי, אבל הוא קרא ואמר 'אתה יכול לעשות את זה', וקיבל אותי לתוכנית שלו. זה היה נורא יקר, אלף דולר, שהורי שילמו, לשלושה סמסטרים".

כדי להתפרנס עבד חבצלת בשלל עבודות מזדמנות, מכר פיצות אורגניות, היה מוקדן בחברת ביטוח ואח במשמרות לילה בבית חולים. בבוסטון פגש את אשתו הראשונה ואם בנו מייקל, בן 21. הם נישאו ב-86' והתגרשו כעבור שלוש שנים, לא לפני שהיא התגיירה פעמיים, פעם בשביל עצמה ופעם בשביל הוריו.

שתי נכדות סיניות

אחרי שסיים את הלימודים באם-איי-טי עודד אותו קונרוי להמשיך ללמוד. הוא נסע מערבה והצטרף למשך שנתיים לתוכנית מיוחדת באוניברסיטת איווה, שקונרוי התמנה למנהלה. "זו תוכנית מאוד יוקרתית ונחשבת", הוא אומר. "מבחינתי זה היה העיתוי המושלם. אני קורא לזה חלון. אם אתה הולך ללמוד יותר מדי מוקדם, אתה תהיה כמו שאני הייתי בקולג', תיפגע ולא תדע להקשיב ותברח. ואם תלך מאוחר מדי, כבר שמעת יותר מדי קולות ולא תרצה לשמוע עוד. באמצע אתה עוד מוכן ללמוד ולהקשיב".

סופרים גדולים לא לומדים כל כך הרבה להיות סופרים, הם פשוט כותבים.

"שואלים אותי בכל מקום אם אפשר ללמוד לכתוב ואני עונה שאי אפשר ללמד כישרון, ניסיון, טמפרמנט או מזל. אם מסתכלים על סופרים גדולים, צ'כוב, וירג'יניה וולף, רואים איך הם מניחים את נקודת המבט ואיך משתמשים בה ואיך מפתחים אירוניה - את זה אפשר ללמוד. זו אומנות, לא רק כישרון, וזה לדעתי 90 אחוז מכל העבודה. אי אפשר ללמד אף אחד להיות מוצרט, אבל אפשר ללמד אותו איך לנגן נכון. וזה מה שאני מנסה לעשות עכשיו. אני מתייחס לעצמי כבעל מלאכה שמלמד לבנות כיסאות".

הכיסאות היו כנראה טעונים שיפור, כי אחרי איווה הוא התקבל לעוד תוכנית יוקרתית, הפעם באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, בניהולו של הסופר וואלאס סטגנר. הוא קיבל מלגה והיה אחד מחמישה סופרים צעירים שהתקבלו לתוכנית באותה שנה, מתוך 500 מועמדים. המאמץ השתלם, כי בתום הלימודים הוצעה לו משרת מרצה ושם הכיר את אשתו השנייה מולי בראון, אם בנו קובי, בן השמונה. שם גם התחיל לכתוב את ספרו הראשון, החליט להישאר לחיות במערב והתיישב באורגון. עשר שנים לימד באוניברסיטת אורגון בקורווליס ולאחר מכן קיבל משרת פרופסור באוניברסיטה של מדינת אורגון ביוג'ין, שם הוא מרצה כבר יותר מעשר שנים.

אשתך השנייה אינה יהודייה. איך הוריך קיבלו אותה?

"לא קיבלו אותה הרבה זמן. לא רצו לדעת ולא לשמוע כלום. היו מספיק מתח ואכזבה ומבוכה וכעסים סביב הנישואים הראשונים שלי, ואמא שלי הודיעה לי שהיא לא רוצה לדבר על זה. אמרתי לה 'ומה אם אני מאושר?' אבל שום דבר לא עזר. היו הרבה דברים במשפחה שלי. לאחותי היה סרטן, אחר כך היא אימצה שתי ילדות מסין וזה הרבה יותר ממה שהיה מצופה במשפחה יהודית. אבא שלי אמר שהוא אוהב אותן מאוד, אבל מעולם לא חשב שיהיו לו שתי נכדות סיניות. אחר כך היו לאבא שלי מאבקים ומריבות עם בני מייקל, למה הוא לא לומד בישיבה. אמרתי לו שאם הוא רוצה להמשיך לראות את מייקל, הוא לא יכול להתווכח איתו על כל דבר. אבל ככל שהם התבגרו, הם התרככו ואבא שלי בשנים האחרונות עבר שינוי, ובסופו של דבר הצגתי להם את אשתי. היא לא התגיירה ואני מעולם לא ביקשתי את זה ממנה. היא שונה ממה שהורי ציפו, אבל הם קיבלו אותה בסוף. החיים לא תמיד מספקים לך כל מה שאתה מצפה לו".

על סף מוות

בשנת 2000 הוא חזר מאגם קומו עם 200 עמודים, טיוטה של "צל חיים", שהיה מיועד להתפרסם בתוך שנתיים. אבל בקיץ 2002, כמה חודשים אחרי שקובי נולד, חלה חבצלת בלוקמיה קשה והיה מרותק שנתיים לבתי חולים. ביום שבו הודיעו לו שיש לו סרטן, הוא מספר, הבין שהחיים אוזלים ממנו. "זה היום שבו אתה מתחיל מסע שמעולם לא חלמת לעשות, ואתה לא אחראי יותר על החיים והגורל שלך. אתה נתון בידי אחרים".

זה מתסכל?

"נורא. זה נורא להיות חולה. נורא להיות פציינט. אתה לא עצמאי יותר. מאבד את הזהות שלך. למדתי שיש בעצם שני עולמות: חולים ובריאים, ואלה שני זנים של בני אדם. מי שלא היה שם לא יכול לדעת. כשאתה חולה אתה יודע שאתה לא חופשי ואין לך זכויות ואתה רק מקווה שיום אחד תקבל בחזרה את הדרכון שלך לחזור לעולם של הבריאים. זה מאוד מרגש ומאוד מפחיד. לפעמים הרגשתי טוב והייתי הולך בבית חולים לאורך המסדרון, וכשהייתי רואה אדם בכיסא גלגלים ריחמתי עליו כמי שחי בעולם השני. וכשהרגשתי רע, עשיתי את הדרך הזאת בכיסא גלגלים ואז הרגשתי כמי שעבר את הגבול ונמצא בעולם החולים".

חייו ניצלו בזכות השתלת מוח עצם שנלקח מאחת מאחיותיו. מאז הוא משתמש במושגים חדשים ביחס לעצמו. "כרגע אני כאן ואין לי סרטן", הוא אומר. "אני עוד לא כמו שהייתי ויש לי בעיות בריאות שונות, אבל אני בסדר. רופא אחד אומר שאין לי סרטן ורופא אחר אומר: 'אנחנו לא משתמשים במלים כאלו, אבל כרגע לא צריך לדאוג לחיים שלך, צריך לטפל בתופעות הלוואי שיש לך כתוצאה מהתרופות והטיפולים'. אני מודע לכך שזה יכול לחזור ושאי אפשר להגיד שזה מאה אחוז בסדר, אבל כל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, הסיכון פוחת".

מה שעוד הציל אותו הן התרופות החדשות, מכוונות-מטרה, ישר לתא הסרטני. "אני עשיתי קצת עבודות התנדבות עם אנשים שאובחנו לאחרונה ואמרתי להם שזה נורא לחלות, אבל שזה הזמן הכי טוב בהיסטוריה, כי אנשים כמוני, לפני עשרים שנה מזמן לא היו כאן ואילו עכשיו יש יותר ויותר כמונו בחיים ואפשר ללמוד עלינו ועל תופעות הלוואי. זו קללה אבל זו גם ברכה".

ומה זה היה בשבילך?

"אני כמעט מתי מספר פעמים. הייתי מאוד חולה. אני לא ידעתי את זה, אשתי לא סיפרה לי. היא שאלה את הרופא מה יקרה אם לא נעשה את הטיפולים מיד והוא אמר לה: 'הוא לא יחיה חודש'. היא חשבה להתייעץ עם רופאים נוספים והוא אמר לה שאי אפשר לחכות. האירוניה היא שיש בכך מעט ברכה. למדתי להעריך את אשתי. היא היתה הגיבורה האמיתית. אני רק שכבתי במיטה וניסיתי לא למות והיא עשתה הכל. תיפקדה כמו רופא. אתמול הלכנו לקבר של אמא שלי, שקבורה על יד הוריה בירושלים, וראיתי שאשתי עומדת שם בצד, בשקט. שאלתי אותה מה היא עושה, והיא אמרה 'אמרתי לאמא שלך שאני מקיימת את מה שהבטחתי לה על ערש דווי, לשמור עליך'".

זה יכול לקרות גם לך

המחלה והקרבה אל המוות, הוא אומר, לא הולידו אצלו שום גילוי רוחני עמוק. "אבל ההטבעה של המחלה וההתמודדות, יישארו לכל החיים. זה נמצא בבנק הזיכרונות שלי ואם יש לי יום רע ואני לא מרגיש טוב, אז אני לא נחמד ומעליב, כמו שהייתי קודם. אבל אז, כמו עוגן, הזיכרון מחזיר אותי בחזרה. אני נזכר מה כמעט איבדתי וזה עוזר. אני לא צדיק, לא אמא תרזה או גנדי, אני לא מנסה לשנות את העולם, אבל זה שינה אותי ואני מעריך את זה. מישהו שאל אותי אם הייתי מוותר על הסרטן, כמובן שהייתי מוותר על המחלה. זה לקח שנים מחייה של אמא שלי. מצד שני לא הייתי רוצה לוותר על החוויות שחוויתי. אני מודע לזה שהחיים קשים, לוקחים ממך דברים, אבל גם נותנים לך דברים ומהדברים הכי קשים אתה מקבל הכי הרבה. אם הכל היה קל ונחמד לא היינו לומדים מזה כלום".

חבצלת כותב ספר חדש על עוד משפחה יהודית לא מאושרת. זה מה שמעסיק ומטריד אותו, יחסים אנושיים ומשפחות לא מאושרות, שהן הרוב. "רק בסרטים אתה מאושר, פוגש את האדם המושלם, יש לך הילד המושלם, האהבה המושלמת", הוא אומר. "במציאות זה לא קורה ואנחנו לא מוכנים להסתכל לעצמנו בעיניים ולהודות שזה כך. שאנחנו בעצם נורא לא מאושרים ולמרות שאנחנו מוקפים באנשים אחרים, רובנו רוב הזמן נורא בודדים. ואני, כבן אדם וכיהודי שחי עם שואה ועם פצצה אטומית ועם השמדות-עם אחרות, חש על כתפי את ההיסטוריה, אבל אנשים לא רוצים לשמוע, מעדיפים ללכת לטייל, לאכול ארוחה טובה".

הוא יודע שהרבה יותר נעים ללכת לטייל ולאכול ארוחה טובה, אבל הוא חייב למצות את התהיות עד תום ולהבין מדוע אנשים מתנכרים לאומללות של עצמם ושל זולתם. "למה כשהייתי בבית חולים לא הסתכלו עלי?" הוא תוהה. "הייתי צהוב, נראיתי כמו מישהו שגוסס, היה לי ריח רע, לפעמים שכבתי בצואה של עצמי, ואנשים לא הביטו בי. נתנו לי הרגשה שזו בעיה שלי, שעד שלא אבריא, אני ברשות עצמי".

זה מפחיד להסתכל על מישהו גוסס, כי אולי זה יקרה גם לי.

"דווקא בגלל זה כדאי שתסתכלי, כי זה יכול לקרות גם לך, כי כשזה יקרה גם לך אנשים לא ירצו לדבר איתך על זה, יתעלמו ממך. התרבות האמריקאית משדרת שאנחנו צעירים, בריאים, מאושרים, ספורטיוויים לנצח וזהו שקר. אם זה היה נכון כולנו היינו בגן עדן".

מבט דומה יש לחבצלת גם על הסכסוך הישראלי-ערבי, והוא מדגים זאת בתיאור שיחה שהיתה לו עם נהג מונית שהסיעו מירושלים לתל אביב. "הוא היה אדם נחמד, הוא סיפר כמה הוא אוהב את הילדים שלו ואיך הוא הולך איתם כל שבת ומקדיש להם זמן, ואז פתאום הוא התחיל לצעוק שבקוראן כתוב שצריך לשקר. שאלתי אותו, ומה עם הצד השני? אבל הוא לא הקשיב ורק אמר שהצד השני רוצה להרוג אותנו.

"זו הטרגדיה, שני הצדדים לא מסתכלים ולא רואים אחד את השני. זה כמו משחק וידיאו בטלוויזיה. כמו במלחמת המפרץ הראשונה - הם לא ראו אנשים שהם הרגו למטה, הם רק היו משולהבים מהטכנולוגיה שלהם והרגו אנשים ממעוף ציפור בלי שיצטרכו להסתכל לאויב בעיניים, וזה מה שקורה כאן. ואם לא תוכל להסתכל על הנזק שאתה עושה לאחרים, כשאתה תהיה בצרה גם עליך לא יסתכלו".*



אהוד חבצלת יושב משמאל עם משפחתו בניו יורק. ההורים מאיר ושרה, והאחיות משמאל ליאורה, רותי וטלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו