בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסים קלדרון קובע שהרוקנרול הוא השירה העברית החדשה, וברי סחרוף הוא המשורר הלאומי

נסים קלדרון, מחשובי חוקרי הספרות בארץ, הלך להופעה של מיכה שטרית ונולד מחדש. שש שנים ומאות הופעות רוק ישראלי אחרי כן הוא מוציא ספר מלומד ופרובוקטיווי שבו הוא קובע שהרוקנרול הוא השירה העברית החדשה וברי סחרוף הוא אלוהים. עזבו את השטויות, הנה בא הפרופסור המרקד

תגובות

כשערב כחלחל חם יורד על בית הקפה הוא נסחף לדבר על ברי סחרוף כמתבגר נלהב, אם כי לרשותו עומד אוצר מלים רחב יותר. "הגעתי אל הרוק עייף לגמרי מביקורת ספרות שעסקה בדירוגים ובחלוקת ציונים", הוא אומר. "אי אפשר להימנע מאלמנט של שיפוט בשום תחום של ביקורת או מחקר, אבל מבקר שממנה את עצמו לשופט עליון בעניינים של טעם הוא מגוחך. כשבאתי אל המוסיקה לא יכולתי להתעלם מכך שהיחס לברי סחרוף הזכיר לי משהו מעולם השירה. מצאתי יראת כבוד מיוחדת כלפיו. מעולם אנשים לא קינאו בביאליק, אפילו שקנאות הן דבר שגרתי בעולם הספרות, כי לא מקנאים באמן שמציב את רף האיכות בשביל כל המקצוע. לא קינאו באלתרמן - זך מרד בו, אבל לא קינא. יש גדולים שלא מקנאים בהם, זה דבר שמבדיל אותם מהשאר. ככל שהקשבתי לסחרוף יותר, גם אני הרגשתי כך".

העיסוק האינטימי בסחרוף הוא תוצר ישיר של מסע הקסם הרוקנרולי שערך פרופ' נסים קלדרון, בימים כתיקונם מבקר ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. עם הוצאת ספרו החדש "יום שני" (הוצאת דביר ומכון הקשרים), שבו הוא בוחן את התרומה של הרוק לתרבות הישראלית, מסיים קלדרון שש שנים רועשות ודחוסות שבמהלכן מכר את נשמתו לגיטרה העברית וצפה במאות הופעות, מיהודית רביץ ושלום חנוך ועד רונה קינן ושלומי שבן.

למוסיקאי שנבחר לעטר את כריכת הספר הוא מוכן לתת חתיכה מלבו. "החיבור שסחרוף עושה בין האמירה האישית, בין עולמות פרטיים, למקום ולזמן הישראליים - כמו בשיר 'כמה יוסי', שבו הוא מספר על ילד מבת ים שגדל בשכונה שבה 'רומנים, מרוקאים, פולנים התערבבו בחולות', או בשיר 'נפתלי הדג' שבו מסופר על ילד פגוע שכולם צחקו עליו - הוא דבר מופלא", הוא אומר בקצב דיבורו המהיר, משקפי הקריאה תלויים על קצה חוטמו. "היכולת לנוע מילד מבת ים ועד השירה המסובכת ביותר של אבן גבירול, כפי שעשה בפרויקט ההלחנה האחרון שלו, הוא טווח מילולי שיש אותו למעטים. ערן צור אמר לי: 'כל פעם שברי נוגע בגיטרה הוא לא מנגן דבר אחד, תמיד יש עוד משהו'. הנגיעה המוסיקלית שלו מפיקה עוצמות וגוונים ומורכבות שלא מפסיקים להתחדש ולהפתיע גם בגיל 50. זה סוג של עושר ויכולת לקחת מלו ריד, מהסמיתס, וגם מנפתלי אלטר שהלחין את 'עוד חוזר הניגון' של אלתרמן. הוא מצליח לחבר הכל לעולם מוסיקלי וטקסטואלי שאני אישית לא הצלחתי להשתעמם ממנו אף פעם. יש גם משהו בנוכחות שלו שלא מרפה. תלמידים רבים אמרו לי שבזכות ברי הם חזרו לאלתרמן. החידוש שלו ל'עוד חוזר הניגון' מילא תפקיד תרבותי אדיר, אפילו שהוא בעצמו לא כתב את המלים והמוסיקה. עצם הנוכחות שלו כגיבור תרבות חדש, בתוך אלתרמן, יצר תהודה חדשה, חזקה. הוא סמל למשהו מהותי שעבר עלינו".

ספרו החדש של קלדרון הוא גרסה מתוקנת ומורחבת לספר שגנז לפני 17 שנה ועסק במשבר השירה העברית. "אז הבנתי שמשהו גדול קורה אבל לא עלה בדעתי להתעסק במוסיקה, לא שמעתי ולא הכרתי מוסיקה. הייתי רגיל אז ששירה עומדת במרכז החיים הספרותיים והתרבות כולה. כשיצא ספר שירה כמו 'קח' של מאיר ויזלטיר, ב-73', התרבות כולה עסקה בו, לא רק אנשי ספרות. זה היה כמו כשהיום יוצא ספר של עמוס עוז. היה לזה הדים. כאשר ראיתי שאחרי יונה וולך זה לא קורה לספרי שירה, הבנתי שמראשית ההשכלה, במשך 200 שנה, ועד וולך, פרץ כל 10-20 שנה משורר חדש: יל"ג, ביאליק, אלתרמן, עמיחי, זך, ויזלטיר".

כל אחד מאותם משוררים, הוא סבור, נהפך להיות "לשון משותפת" לאינטליגנציה כולה. "כל אדם משכיל, גם עורך דין או פקיד מס, היה לו חתיכת ביאליק בתוכו. גם אם לא קראת שירה, היתה לך היכרות עם השירה כי היא היתה נוכחת בנאומים ועיתונים. זה לא היה מיוחד לנו. אתה לא יכול להיות משכיל רוסי בלי חתיכת פושקין, או משכיל גרמני בלי חתיכת גתה. אחרי וולך קרו שני דברים: אף משורר לא רכש מעמד שכל המשכילים מכירים אותו, שירה הפסיקה להיות לשון משותפת. הדבר השני שקרה הוא שפתאום הופיעה דמות של אינטלקטואל רציני שמצהיר שהוא לא קורא שירה. נוצר מצב שמשוררים קוראים משוררים".

הספר, בגרסתו הראשונה, ניסה להסביר את דעיכת הקשר בין משוררים לקהל הישראלי. "השירה לא ירדה ברמתה במהלך השנים - קריאת השירה ירדה ברמתה. ישבתי אז באוקלנד, קליפורניה, שנת שבתון שלמה, וניסיתי להסביר למה זה קרה. בסוף השנה זרקתי את הספר. שירה בשבילי היא לא רק השירים אלא גם התהודה של השירים, הביקורת וההתייחסות. אי אפשר לראות הצגה בלי קהל. במהלך הכתיבה הרגשתי שאני עושה מעשה מאולץ, שמעגל הקוראים על שירה כל כך קטן והספר נראה לי לא טבעי. מפולפל. שירה בחדר סגור היא אסון, אם שירה לא נמצאת ברחוב של המשכילים ולא מדברת עם אנשים אז יש בעיה".

ערב אחד של צלילי גיטרה והלמות תופים עורר בו ערגה ישנה. "לפני שש שנים אומרת לי אשתי: 'בוא נלך להופעה של מיכה שטרית'. אני לא ידעתי כלום, לא הכרתי אותו. הלכנו למועדון בדרום תל אביב. ישבתי ותוך כדי שהוא שר אמרתי: רגע, המלים חזקות נורא וכמובן מוסיקליות, ומהי שירה אם לא מלים חזקות ומוסיקליות? פתאום חשבתי שאולי השירה ברחה ונמצאת במקום אחר, שאולי יש עוד סוג שירה. מיכה נראה לי משורר ששר ואחרי ההופעה המשכתי עוד להתעסק בזה".

למה?

"התרשמתי מהטקסטים שלו. יהודית רביץ אמרה לי פעם שכשגבר אומר לאשה 'אני לא אוהב אותך' או 'אני לא רוצה אותך', זה עניין פשוט, את זה כל אחד עושה. אבל כשגבר אומר לאשה 'אני נמנע ממך', כמו שכותב מיכה, זה רק משורר יכול להגיד. הנגיעה שלו בלשון היא באמת דבר שמרגש אותי. בטקסטים שלו ראיתי בפעם הראשונה איזה עוצמה שגרמה לי להתחיל לברר את תופעת הזמרים-יוצרים, הסינגר-סונגרייטרס. יצאתי לדרך שוב, אבל הפעם ההתחלה לא היתה כתיבה אלא הקשבה".

חוכמת ההמונים

בין הופעה להופעה, תחת האורות המתחלפים ומטחי הקצב, נגלתה אליו בעוצמה דמות הזמר-יוצר הישראלי שנשאה בפיה שיר עם חדש, כהגדרתו. בניגוד לזמר הארצישראלי "הסטרילי", הוא אומר, ידעו שירי העם האמריקאיים - הבלוז והקאנטרי - לשיר על הכיעור, הכעס, התבוסה והקללה, על החיים שאין להם ביטוי. "את האלמנטים האלה, שהם חלק מנשמתו של שיר עם - הזעם, המחאה והעצמאות הביקורתית - הביא הרוק לתרבות הישראלית. שלום חנוך מסמל את המעבר הזה, הוא התחיל מ'יש ערימה של חבר'ה על הדשא' ועבר ל'משיח לא בא', ל'אלימות', להתקפה על אריק שרון. בתחילת המהלך הוא ניקה מהטקסטים את הדידקטיות והביא אליהם את שמחת החיים הביטלסית. אחר כך הוא התחיל לכתוב על מה שלא כתבו, הפך ביקורתי כלפי הביחד הישראלי, הוציא את 'חתונה לבנה', אלבום קונספט אישי ביותר על הגירושים שלו".

עיקר החידוש שמציע קלדרון הוא לא בהבחנות עצמן - המהלך של חנוך מהקיבוץ והקולקטיב אל הרוק המתריס מוכר לרוב מאזיניו הוותיקים - אלא בכן השיגור שלהן. בדרך כלל אלה הם מבקרי רוק צעירים התובעים הכרה ברוק כאמנות גבוהה, הפעם זה בא מהכיוון ההפוך. כשקלדרון מציע, ממרום מעמדו כבכיר ספרות, לראות את חנוך כמי שהעביר את השיר המושר בעברית, באמצעות הרוק, ממעמד של אמנות נגררת ונמוכה אל מעמד של אמנות עצמאית בעלת תכנים רציניים, הוא קושר את כתרי הרוח המעודנת לביטוייה של תרבות ההמונים, מגביה את הנמוך. בעולם זה כבר דבר שבשגרה, אבל במגדל השן האקדמי שלנו זהו מהלך די נועז.

יפה לראות כיצד מתאים קלדרון את מושגי המלה הכתובה למלה המושרת. כך למשל הוא קובע שעד חנוך נחשבה מסורת הפזמון לשירה סוג ב'. רבים מאוד מהמשוררים שכתבו פזמונים לא פירסמו אותם בספר. אלתרמן לא פירסם בספר את הפזמונים שכתב, וחיים גורי לא הדפיס בספרי השירים שלו את "באב אל וואד" או "שיר הרעות". "הנקודה היא שאצלנו לא היתה שירה עממית. יש ביידיש, יש בלדינו, אבל לא בעברית. לא היו לנו שירי עם, הכל היה מעין שירי עם, דבר שלא הסתמך על מסורת של עניים ושוק. חלוצים שרו את 'שירי העם' שלנו. 'חורשת האקליפטוס' הוא שיר נפלא, אבל כמו כל הזמר העברי, הוא מוגבל, עוסק רק ביפה ובעצוב. שלום חנוך לימד אותנו שלשיר הבודד יש המשך בשיר שבא אחריו, שיש מרכז לשירים והוא האישיות של האמן המבצע. אם בשירי הזמר העברי היתה בדרך כלל הפרדה מוחלטת בין הטקסטים, המוסיקה והביצוע, כלומר דן אלמגור כתב, סשה ארגוב הלחין ושושנה דמארי שרה - חנוך לקח אחריות על כלל היצירה".

הוא לא למד את זה מאלביס.

"לא, הוא למד את זה מבוב דילן. אותו תהליך קרה בקולנוע שנוצר כבידור וקיבל עוצמה ברגע שהופיעה דמות הבמאי שלקח על עצמו אחריות אישית על כלל מרכיבי היצירה. כמו דילן, חנוך העניק סמכות ליצירה שיש לה מלים מוסיקליות. אצל אמני רוק מסוגו, כל אלבום הוא בדרך כלל אמירה שלמה שחוברה בזהירות ובהקפדה. המעבר מאלבום לאלבום הוא יותר ממעבר, הוא מסמן תמורה, אמירה של האמן על שלב חדש בחייו, או על פרק היסטורי בחייהם של מאזיניו. בעולם יש ביוגרפיות על דילן ועל לאונרד כהן כמעין משוררים, אבל פה היתה מחשבה שמוסיקה פופולרית היא לא תרבות חשובה. אם אתה רוצה תרבות חשובה לך לתיאטרון הבימה, לעגנון. שלום חנוך שינה משהו בתפיסה הזאת".

הטירוף אחרי הכרטיסים להופעה של לאונרד כהן מבטא בעיניך את השינוי? הוא נתפס פה כמעט כמו משורר, לא?

"אין ספק שכהן הוא מהמאסטרים של האמנות החדשה של הסינגר-סונגרייטר. העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שלוקחים אותו ברצינות היא ביטוי לכך שאנחנו מצטרפים לחלקים גדולים של העולם שמבינים שמוסיקה פופולרית היא אמנות גבוהה. אני מצפה למשל שאמני מוסיקה פופולרית יקבלו פרסי ישראל. עד היום זה לא קרה. קניית הכרטיסים ההיסטרית להופעה של כהן מעידה שהציבור מכיר את העוצמה של הזמר-יוצר הרבה לפני שהוא מקבל ביטוי ממסדי. המצב היום הוא שיש כסף ציבורי לספרות, למחול, אבל אין כסף ציבורי שמופנה למוסיקה פופולרית. זו תעשייה שיש בה רק כסף פרטי, ולדעתי אם ייכנס אליה כסף ציבורי אפשר יהיה להעלות אותה לגבהים נוספים, כמו שקרה עם הקולנוע הישראלי".

אתה כותב בספר שלמרות השינוי שחל בחנוך הוא תמיד המשיך את השיר הארצישראלי, אף על פי שהציב אלטרנטיבה חדשה. מי הראשון שהתנתק גם מזה?

"חנוך תמיד יישאר גיבור ישראלי. פורטיסחרוף צעדו בעיני שלב אחד קדימה, הביאו את האנונימיות של חברת ההמונים, של העולם המודרני. הם יצרו דמות אחת, ברי סחרוף ורמי פורטיס הפכו לפורטיסחרוף. בדיוק כמו שבשירה המשורר המציא לעצמו פרסונה - ההלך הוא לא אלתרמן, הוא המציא פרסונה של נודד נצחי. ההמצאה המרתקת של פורטיסחרוף - אחד שהוא ליצני מאוד ואחד שהוא רציני מאוד, אחד שהוא אקספרסיווי מאוד ואחד ביישן, אחד שהוא הבעתי ואחד שהוא מוסיקלי ודייקן - הביאה ליצירת דמות פיקטיווית שמאפשרת לדמיון להיפתח".

אז איך המהלך הזה מתקשר למשבר השירה?

"ביאליק, למשל, רצה להיות גם המשורר של הילדות שלו אבל גם משורר של עולמות אדירים, לעשות מטאפיזיקה של כל ההיסטוריה היהודית. בא אלתרמן ואמר שאין לו עניין בעולמות עליונים, 'אני זמר נודד'. מאוד אהבנו את זה, הפשטות הקסומה שלו, שפתאום לא צריך עולמות עליונים. אחר כך בא זך ואמר אני משורר פחות נלהב, יותר פרוזאי, פחות בטוח בקשר שבינו לבין החברה. וויזלטיר כבר אמר: 'קח שירים ואל תקרא'. מה שקרה הוא שהמשוררים שלנו חשבו יותר כבני אדם ופחות כמגלומנים. זה היה נחוץ וחזק, אבל הירידה של המגלומניה יצרה דמות משורר שמקטינה את ממדי האישיות שלה, כדי להיות יותר ויותר אנושית. היא מדגישה את המכה, הפצע והמחסור. ההתכנסות באישי הקטינה גם את עולם הדמיון של המשורר, הוא חשד בעולמות הדמיוניים, הענקיים, חש שזה בלוף. אני חושב שהרוק הוא ביטוי ערגה למשורר שפורש כנפיים, שרוצה להביא גם יופי ולא רק ריקנות, שרוצה לפתוח את הדמות שלו. מיכה שטרית הוא דוגמה מצוינת לזה, הוא הנסים אלוני של הרוק, הוא רוצה עולמות מכושפים, גדולים".

עמוק בתוך האסתטיקה

קלדרון, 62, נשוי ואב לשניים, נולד בשכונת פלורנטין תל אביב, בן לחייט בעל בית מלאכה לתפירה ואם מזכירה רפואית. המשפחה הקטנה התגוררה בחדר שנחצה לשניים באמצעות מחיצת קרטון דקה; במחצית אחת היתה המשפחה ובשנייה פעל בית המלאכה של אביו. "משבע בבוקר עד שעות הערב מילא רעש גדול של מכונת התפירה את חלל הבית. אבי אהב מוסיקה ושמע רדיו, הוא היה גוזר ושר. אני זוכר אותו אומר לי 'דילן הזה יש לו קול של עכבר', ולעומת זאת אומר על זהר ארגוב: 'יש לו קול'. הוא האמין שמוסיקה צריכה קול. בתוך הרעש האדיר בבית הוא תמיד היה עם רדיו פתוח. אני הרגשתי שכל דבר שאני עושה אני צריך לעשות למרות הרעש".

הוא מתאר עצמו כילד בוגר ומודע לגוני החיים המתרחשים סביבו. "בתור ילד אני זוכר שבין הספרים המעטים שהיו בבית היתה ערימת טקסטים משונה וכשהרמתי אותה ראיתי את הכתב של אבא. אז הבנתי שהוא כתב משהו ולא העזתי לפתוח ולקרוא. פחדתי מזה כי הבנתי שהוא השקיע בחלום של כתיבה ולא יוצא מזה כלום. כל הזמן הוא נסוג לבית המלאכה ולעבודה. היה בו איזה מנגנון פסיכולוגי שמנע ממנו לצאת לעולם, זה לא היה רק חרדת הפרנסה. התוצאה היתה שאבי חלם על כתיבה ותיאטרון ולא הגשים מזה כלום. את החלל שנפער בו מילא באופן אובססיווי הרדיו. החיבור לרדיו היה מהרגע שקם".

אל מול האב שמצא במוסיקה תחליף לחלומותיו האבודים פיתח הילד אנטגוניזם כנגד כל מה שהגיע מהרדיו. "במקום זה התרכזתי במה שיכולתי לקרוא. קראתי כל מה שיכולתי, ספרים קומוניסטיים כמו 'הנער מסבסטופול' ו'כיצד נתחשלה הפלדה'. ספרי ילדים לא קראתי בכלל. בעיקר קראתי את עיתון 'קול העם', כל יום, כל אות. זה היה מנהג שלי. אפילו עיתון סובייטי שהיה בבית, עיתון עמוס בציורי ריאליזם סוציאליסטי של פועל או של איכר, העסיק אותי. את הציורים האלה אבי שמר ואני הייתי יושב שעות מתבונן בהם".

אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלו קשור בשיכון הבולגרים בשכונת תל ברוך שבו התגוררה סבתו. אצל סבתא זכה לתשומת לב מלאה, ובתמורה אהב להקשיב לה. "היה לה נוהג עם החברות שלה שמדברים עם הילדים על הכל, על כסף, מוות, מחלות וסקס", הוא מספר בהתרפקות. "הכל היה חופשי. אני זוכר שתוך כדי שטבלנו יחד פרוסות לחם שחתוכות לקוביות בקפה, היא היתה מספרת לי את כל הרכילות של השכונה. לפעמים היתה לוקחת אותי לחברות שלה, היה שם הרבה טבע שלא עניין אותי. במקום זה הייתי יושב עם הזקנות שעות ושומע על מה הן מדברות. זה נתן לי משהו מתוק של פרספקטיבה של זקנים על החיים".

כשהגיע לתיכון חדש העיז לאוורר את משיכתו לקומוניזם ואת חברותו בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. עד אז הסתיר את חברותו במק"י כיוון שהיתה עשויה להביא לנידויו החברתי. "עם המעבר לבית הספר החדש החלטתי שאני רוצה שהעניין הזה יהיה גלוי. זו היתה תקופה רוויה בפוליטיקה. כל ערב היו לנו קורסים על מרקסיזם, כלכלה ומעמד הפועלים, היו פעולות של חלוקת כרוזים, הפגנות וצביעת סיסמאות ברחוב. הייתי אז קרוב ליאיר צבן ומשה סנה בסוף דרכו. מאוד התרשמתי מחלק מהמנהיגים הערבים של המפלגה, כמו אמיל תומא שהיה אידיאולוג ואיש חכם מאוד".

ב-65' התגייס לגרעין נח"ל של מק"י ונשלח לקיבוץ יד חנה, שם גם עבר את מלחמת ששת הימים. "כשיהודה פוליקר שר את 'רדיו רמאללה' למלים שכתב יעקב גלעד, שגם היה חבר בתנועת הנוער הקומוניסטית, חזרתי לשם. גלעד אמר שכתב את השיר לזכרו של אברהם ג'ורי, מדריך שלי בתנועה בתל אביב. הירדנים שמול יד חנה ירו בו וזה היה משבר מאוד גדול כי אנחנו דיברנו על אחווה עם הערבים והירדנים הרגו חבר בזמן שעבד בשדה. אני זוכר שישבנו בשוחות, כלוחמים, ודיברנו עליו בזמן שחששנו שהירדנים יחתכו את הארץ. כששמעתי מאוחר יותר את השיר הזה עלתה בי תחושה של עולם לכוד. יש בו חיבור בין משהו רומנטי, בין פחד מלחמה ובין רצון להתחבר דווקא לצד השני, לרדיו רמאללה. גדלתי בתוך החיבור הזה, זו היתה חוויית חיים שלי".

ביום שבו התגייס השאיר במערכת "קול העם" שלושה מאמרים גדולים שכתב על המשורר אמיר גלבע. הם פורסמו מיד, בזה אחר זה, וחשפו לראשונה את כישרונו ההגותי. במהלך השירות כבר הוצע לו על ידי גבריאל מוקד ודן מירון לפרסם את כתביו ב"עכשיו". וכך, בן 19 בלבד, הצטרף קלדרון לחבורת "עכשיו" המיתולוגית שעמה נמנו באותה תקופה מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך, אריה סיון, דוד אבידן ודליה הרץ.

"הייתי הצעיר ביותר והתבשלתי בתוך החבורה הזאת. את הכרת התודה למוקד ומירון על זה שלקחו אותי ביום אחד למרכז ההתרחשות הספרותית ופרשו בפני שטיח אדום מעולם לא שכחתי. לקחתי אז את העניין של להיות מבקר ספרות מאוד ברצינות. קראתי את קורצווייל, סדן, קלוזנר, קראתי ברצינות את ולטר בנימין. זה היה מרכז עולמי, קראתי וכתבתי בתשוקה. בבוקר למדתי ובערב קראתי וישבתי עם סופרים בבתי הקפה. אלה היו חיים ספרותיים מאוד אינטנסיוויים, מפגשים ושיחות ידידותיות עם ויזלטיר והורביץ. הייתי שותף אז להרגשה של מהפכה ענקית שהתחוללה בספרות העברית עם הדור של זך, אבידן ועמיחי, ועם הדור של ויזלטיר, וולך והורביץ שלקחו את המהפכה הזאת למקום חדש. התרגשתי והזדהיתי עם השינוי, והייתי עמוק בתוך האסתטיקה של זה".

כשהשתחרר פנה ללימודי תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב. "למדתי תיאטרון אבל היה לי ברור מההתחלה שספרות זה הכיוון שלי, כך שהקשר לספרות היה רצוף ובלי משברים. השינוי הגדול בדרך שבה אני חווה ספרות, את אמנות המלים, היה כשנוספה לזה המוסיקה לפני שש שנים. אז הבנתי שכוכבי רוק ממלאים תפקיד מרכזי מאוד במרחב התרבותי שלנו לצד המשוררים שננטשו על ידי הקהל. תוך כדי מעקב אחרי האמנות הזאת הבנתי שכוכבי הרוק מעוררים לתחייה את המלים המשותפות שלנו. הרוק הוא לא כת סגורה. התופים והגיטרות מבטאים את הרעשים של חברה מודרנית, את המתחים. הדברים האלה מכשירים את הרוק להיות פיתוח של אמנות השירה בתנאים של חברת המונים מודרנית".

כותרת המשנה של הספר היא "על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך". יש לך הסבר לקשר ההדוק בין וולך ליוצרי הרוק שלנו?

"היא הבינה יותר מכל משורר אחר את העוצמות שיש במוסיקה ורוק. כשבאו אליה שמעון גלבץ ואילן וירצברג ורצו להלחין שירים שלה, היא בעצמה הבינה כמה זה חזק והתחילה להופיע איתם. היא אפילו גם ניסתה לשיר איתם. אחר כך היא הוציאה את הספר 'מופע', אפשר היה להרגיש שהיא מבקשת את המופע. היא מולחנת באופן רחב מכיוון שמרגישים אצלה את המתח העצום, שרוק צריך, בין פסגות של יופי לבין תהומות של הרס עצמי. היא כותבת על לא לוותר על התקווה ליופי מצד אחד ולא לוותר על חשיפת הנפש הנקרעת מצד שני. אני מרגיש שאילו המשיכה לחיות היא אולי היתה הופכת לכוכבת רוק. בראיונות אפשר למצוא רמזים שהיא חתרה לשם. היא אהבה מאוד עיתונים, תרבות המונים, חשיפה גדולה. האנרגיות האלו דיברו אליה".

ערן צור הוא דוגמה בולטת לכותב אוטונומי שקשר את הפרסונה האמנותית שלו עם וולך. אתה מקדיש לו בספר פרק שלם.

"מהלך ההתפתחות של ערן עניין אותי. הוא עושה עבודה לשונית חזקה בטקסטים ובהתאמה האקספרסיווית של המוסיקה לטקסטים. אני חושב שהתרומה המרכזית שלו היא פיתוח הביוגרפיה האמנותית. הוא לקח את הטקסטים של המוסיקה הישראלית למקומות אפלים ביותר של האישיות. הרבה יותר מפורטיסחרוף. הוא חשף עולם נפשי מיוסר. הוא נתן לקהל מה שמשוררים נתנו. הוא עיבד את הביוגרפיה שלו: מהילדות שבה גדל בצל אביו, מורה לספרות שהתלמידים מתעללים בו, דרך ילד שגדל בבית עם המון זיכרונות שואה, התלבטות מינית של נער מתגבר, ועד איש בן 40 המתמודד עם חיי הנישואים שלו. אנשים קראו את הביוגרפיות של ביאליק וזך בשירים והתחברו לעצמם. הזמר הארצישראלי לא העז להיות אישי כל כך וגם לא העיז להיות פוליטי ורצחני, לכן תמיד נשאר הערת שוליים. צור יצר חיבור עמוק בין הביוגרפיה האישית שלו לבין הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו".

מה הוסיפה להקת החברים של נטאשה לתמונה?

"הם חשובים מאוד בעיני כי הם הביאו מה שחנוך וצור לא היו יכולים להביא: את הצעקה של הילד המרוקאי והילד הרוסי. הם הביאו את החיבור שבין צעקת השוליים של מיכה שטרית מיקנעם ושל ארקדי דוכין מהקריות. הדמיון המופלג של מיכה שמתחבר לצעקה השבורה של דוכין זה 'היום השני' שבו אנו מתפכחים למציאות של תרבות קשה, תובענית ודורסת. הם שרו על 'אמא חולה ואבא חסר אונים'. אם השירה העברית החדשה נכתבה דור אחרי דור מתוך רגע של הולדת, של היום הראשון, מכיוון שהנתק בין הדורות דחף משוררים להוליד את הלשון והתרבות בכל פעם מחדש - אז החברים של נטאשה אמרו שבתל אביב של 89' אין שום 'רגע של הולדת'. הם אמרו שיש עיר רגילה, כמו כל עיר, שקסם שלוב בה יחד עם מלנכוליה וכיעור. ששום דבר לא רענן וראשוני, לא הבדידות ולא העיר. בניגוד למשוררים שלנו, הם התחילו מהיום השני".

דבר ענק

המפגש והכתיבה על הרוק הישראלי היו כה מטלטלים עד שהסיטו את קלדרון ממסלול חייו ועוררו אותו לפעילות ציבורית. "המקריות והלא-מקריות נפגשות, כמו שקורה בחיים", הוא מחייך. "את הכתיבה שלי נשאתי לבאר שבע, שם אני מלמד ומתגורר יומיים בשבוע. בבאר שבע, בפאב סטודנטיאלי שנקרא 'עשן הזמן', שמעתי המון מוסיקה ונחשפתי לסצנת המוסיקה המקומית. לצד זה נפתח לפני שלוש שנים בתל אביב מועדון 'לבונטין 7'. גם לשם הגעתי לשמוע מוסיקה כחלק מתהליך הכתיבה. שם פנו אלי בעלי המקום ושאלו אם אוכל לערוך להם ערבים של שירה ומוסיקה. ואני, שכבר הייתי במהלך כתיבת הספר ועסקתי ביחסים בין שירה למוסיקה, אמרתי: 'בואו ננסה'.

"אז קרה דבר שלא האמנתי", הוא ממשיך בפנים קורנות. "כשהצעתי למשוררים ולמוסיקאים להופיע ביחד, מצאתי ים של רצון לשיתופי פעולה. מאז, כבר 36 חודשים רצופים, יש כל חודש מפגש בין משורר למוסיקאי. תחת קורת הגג הזאת שיצרנו נפגשו המשורר שמעון אדף ולהקת הבילויים, שלומי שבן וסיון בסקין. מהמפגש בין אבי בללי מנקמת הטרקטור לבין שירת דליה רביקוביץ התפתח הדיסק שיצא לאור אחר כך, ומתוך המפגש בין עמוס עוז וספרו 'אותו הים' לשאול בסר הלחין בסר קטעים מהספר ויצא במופע מוסיקלי".

המפגשים הליליים התוססים הללו החזירו אותו לבאר שבע טעון באנרגיות חדשות. הוא התחבר לפרויקט שנקרא אופ"ק (אוניברסיטה פעילה בקהילה), שבמסגרתו פועלים מרצים באופן התנדבותי בבאר שבע והדרום ויוצאים להרצות בירוחם, קרית גת, נבטים ומחוץ לקמפוס בבאר שבע, במטרה ליצור קשר עם הקהילה ולהעשיר את השכלתה. "יום אחד, כשהתפנה התפקיד לנהל את הפרויקט הזה, ביקשתי להתמנות. כשהוספתי על ההרצאות מפגשים עם מוסיקאים קרה משהו, ראיתי שהקהל נדלק, שלא רק הפנסיונרים משתתפים אלא גם הצעירים באים. המשכתי והעמקתי את זה. פניתי לאחראי על התרבות בעיריית באר שבע ויחד אנחנו מזמינים מוסיקאים לחצי שעה הופעה וחצי שעה שיחה".

סטודנטים צעירים, מבוגרים שמגיעים לחצר מוזיאון באר שבע עם כיסאות ומוסיקאים מתל אביב - זהו המתכון לאושר ישראלי לפי קלדרון. "החיבור הזה בין סטודנטים שמכירים כל מלה של אסף אמדורסקי ומבוגרים באר-שבעיים הוא דבר ענק. 1,000 איש מגיעים. המזיגה הזאת יצרה משהו יפה. האמן שבא הבין שיש לו קהל חדש, לא רק אנשים שהוא כבר מכיר. זה חשוב לאמנים, חשוב להם גם לדבר ולספר ולא רק לשיר. לאמדורסקי יש מה לספר, הוא רוצה לספר מה הוא קיבל מאבא שלו, שהוא עובד שלוש שנים עד שהוא מוציא שיר. בעיתונות הצד הרציני והחושב של מוסיקאים כמעט שלא בא לידי ביטוי, אבל במפגש האחרון שהיה משהו נפתח בו. גיליתי שאת השיחות בעל פה אמדורסקי מאוד אוהב".

מה עוד למדת?

"על מה אפרת גוש חולמת בלילה. כששאלו אותה על מי היא חולמת בלילה, היא אמרה: בילי הולידיי, ואחר כך עשתה חיקוי אדיר שלה".

הוא שוב מתקשה להסתיר את התלהבותו. "זה מאוד חשוב לי, חשוב לי חברתית", הוא אומר בהדגשה ומרצין. "זו דרך מבחינתי להזיז את הפריפריה שתקועה, שחיה בהרגשה שאין לה את המרכז. מאז נעורי הקומוניסטיים אני חולם על תרבות דמוקרטית שהיא לא של אליטות בלבד. כאשר מצאתי שהרוק מאפשר חיבור בין התרבות הגבוהה ביותר לבין האוזן והלב של רבים, התחברתי לזה מאוד. האפשרות להביא יופי ועומק ורגישות אסתטית לא רק לקבוצה מבודדת ונבחרת ריגש אותי. אני בהחלט רואה מצב שהרוקרים הישראלים הביאו את האמנות למקום הרבה יותר דמוקרטי משהיתה קודם. העומק שיש ברוק, שאתה שר משהו ומגיע להמונים, שאתה יוצר מצב שתרבות היא דבר דמוקרטי, הוא נהדר. זה קוסם לי".*



נסים קלדרון. פתאום חשבתי שאולי השירה ברחה ונמצאת במקום אחר, שאולי יש עוד סוג שירה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו