בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נקלע השופט לשעבר, דן כהן, לאחת מפרשות השחיתות הגדולות במדינה

לשופט לשעבר דן כהן היה הכל בחיים: בית בסביון, קאדילק עם נהג פרטי, כרטיסים במחלקה ראשונה, וחברים באלפיון העליון. משפטן מבריק שלא ידע גבולות, והדהים את עמיתיו בבדיחות גסות ובלשון משתלחת. בקיץ 2005 נמלט לפרו בעיצומה של חקירת אחת מפרשות השחיתות הגדולות במדינה. דיוקנו של פרקליט הצמרת שרצה יותר מדי

תגובות

בשנת 2005, בשעת ערב מוקדמת, הגיעה לווילה רחבת הידיים ברחוב האלון בסביון שורת אורחים נכבדת. הם חצו את הכניסה לבית הנאה, הביטו בעצי הזית ובצמח המטפס על הגג, ונקשו על הדלת הכבדה. המארח, עו"ד דן כהן, שופט בית המשפט המחוזי לשעבר ומעורכי הדין המסחריים הבולטים בישראל, קיבל אותם בפנים מאירות. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פרופ' אוריאל רייכמן, יו"ר חברת החשמל לשעבר אלי לנדאו, העיתונאי דן מרגלית ובנות זוגם התיישבו סביב שולחן האוכל, השיקו כוסות יין, וגילגלו שיחה על ענייני משפט ואקטואליה, מוסיקה וקולנוע, החביבים על המארח.

שופטים ושרים, פוליטיקאים ובכירים בשירות הציבורי, נחשפו לאופיו הססגוני של כהן. ביניהם היו נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר, השופטים יצחק זמיר, תיאודור אור ומיכל רובינשטיין, פרופ' איתמר רבינוביץ', אריאל שרון, אביגדור ליברמן ומפכ"לי המשטרה יהודה וילק ורפי פלד.

עו"ד כהן, מארח מקצועי ולבבי, היה לוקח את אורחיו לסיור באולם הקולנוע הפרטי, שם נהג לצפות בסרטי אימה, ולחדר המוסיקה עמוס הדיסקים שלו. כשצחי הנגבי כיהן כשר משפטים בממשלת נתניהו, הוא הוזמן לארוחת ערב אינטימית, עם פרופ' ברק ועו"ד אלי זהר. הנגבי סיפר לכהן שהוא מחפש כבר שנים אריה שביצעה זמרת המחאה ג'ון באאז בשם "Bachianas Brasileiras", שהתנגנה בבית אמו הלוחמת בשנות נעוריו. על המקום איתר עבורו כהן את השיר.

לפרקליט המבריק היו חברים קרובים בחלונות הגבוהים. "היו לו חושים טובים עם מי מבעלי השררה כדאי לו להיות בקשר", תיאר השבוע ח"כ ושר לשעבר. "הוא היה שייך לאלפיון העליון של החברה הישראלית", מוסיף חבר קרוב. איש מהם לא שיער בנפשו כי בקיץ 2005 יימלט כהן מהארץ לפרו, בעיצומה של חקירת משטרה על אחת מפרשות השחיתות הגדולות ביותר שהיו אי פעם בישראל.

עבירה שיש עמה כבוד

לדן כהן היו כל הנתונים להפוך לדמות מפתח במדינת ישראל. חברי נעורים ניבאו שיהפוך בבגרותו לנשיא אוניברסיטה, שופט בבית המשפט העליון או יועץ משפטי לממשלה. הוא זכור כנער ברוך כישרונות, מהיר תפיסה וחובב ספרים. חדי עין מביניהם זיהו כבר אז גם את קוצר רוחו, לשונו הבוטה, נטייתו להלך על חבל דק.

הוא נולד בתל אביב בחורף 42', בשיאה של מלחמת העולם השנייה, בן למשפחה מבוססת (אביו מאיר היה הבעלים של חברה לקירור) שהתגוררה ברחוב חיסין בתל אביב. כהן הצעיר למד בבית הספר העממי כרמל ואחר כך בבית הספר התיכון גאולה, שם בלט בפעילותו במועצת התלמידים וכאחד ממנהיגי שביתת התלמידים הארצית. "הוא היה על גבול הגאונות. חכם לאללה. למורים היה קשה להתמודד איתו", מספר חבר נעוריו ופעיל השמאל מייק לוין. "הוא לא היה צריך להשקיע בלימודים, הכל הלך לו קל, הוא ידע את כל ההיסטוריה של בית המלוכה הבריטי". "הוא לא היה על גבול הגאונות, הוא היה גאון", מתקן חבר ילדות אחר, משה שהם. "כמו שקספרוב ניצח את המחשב הכחול. זו הרמה שלו".

פעמים רבות הבריזו כהן וחבריו מהשיעורים והלכו להקרנות הבוקר בבתי הקולנוע "זמיר" ו"תמר", לא הרחק מבית הספר, או לשחק סנוקר או ביליארד. "הוא היה מניאק של קולנוע", מספר חבר. "אחד שידע מהי מידת התחתונים של לי ואן קליף.

"הוא לא היה נאה במיוחד, אבל היתה לו הצלחה רבה עם בנות המין השני", מספר החוקר הפרטי מאיר פלבסקי. "דני הוא בחור מרשים מאוד בכושר הרטורי שלו, באינטלקט שלו, בצורה שהשטן לא ברא. יש לו זיכרון מעולה וחוש הומור יוצא דופן. הוא היה מפסיק את הישיבות הכי חשובות כדי לספר בדיחות, בעיקר גסות מאוד".

לאחר שירות צבאי בתותחנים החל כהן ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. היו אלו שנות ה-60 הסוערות של ירושלים המחולקת, עיר תוססת והומת סטודנטים, פעילים פוליטיים, אמנים בפוטנציה ומחפשי דרך. כהן השתלב בטבעיות. "הוא נחשב לעילוי של הפקולטה", משחזר הפנתר השחור עו"ד אבי ברדוגו, שלמד שנתיים מתחתיו. "כשהוא התמנה לשופט מחוזי, כולם אמרו שזה הדבר הטבעי ביותר". גם פרופ' רייכמן, חבר נוסף ללימודים, זוכר אותו כמי "שלמד פחות והצליח יותר. הוא בחור פיקח מאוד, יצירתי ומבריק בחשיבה המשפטית שלו. עם חוש הומור נדיר".

עם סיום הלימודים החליף כהן את פרופ' גבריאלה שלו, היום השגרירה באו"ם, כמתמחה של שופט בית המשפט העליון יואל זוסמן. בין יליד קרקוב חמור הסבר לצבר התל-אביבי הצעיר התפתחו יחסי אב ובן. "זוסמן חשב שעו"ד כהן הוא העילוי הכי גדול שנולד בארץ, אחריו כמובן", מעיר בהומור דק פרקליט צמרת ישראלי. לאחר ההתמחות החל כהן לעסוק בעריכת דין בשוק הפרטי ובשנת 78' הדהים זוסמן, אז כבר נשיא בית המשפט העליון, את הקהילה המשפטית, כשהחליט למנות את כהן לתפקיד שופט בית המשפט המחוזי הצעיר ביותר בתולדות המדינה.

זו היתה סנסציה של ממש, כפי שמשחזר מי שהיה אז אחד מחברי הוועדה למינוי שופטים: "זוסמן המנוח, משפטן מהולל, היה גם אדם תקיף. הצעתו עוררה תהיות. למנות אדם צעיר שעוד לא הוכיח את עצמו ישר למחוזי? ובכל זאת, זוסמן השיג רוב דחוק לאחר שעשה כל אשר לאל ידו כדי למנות אותו".

מזגו הסוער של כהן בא לידי ביטוי גם על כס השיפוט בבאר שבע. "הוא היה קצר רוח ומהיר לשון ותפיסה", נזכר פרקליט שהופיע מולו. "הוא היה נטול מזג שיפוטי", מוסיף שופט בכיר. "משפטן מבריק, אבל איש בוטה וגס רוח, תעלולן, מלא תחבולות כרימון". ב-81' הועמד כהן לדין משמעתי. לפי הגרסה הנפוצה, אמר כהן במהלך דיון: "שופטי בית המשפט העליון יכולים לנשק לי את התחת". בסופו של ההליך, בפני הנשיא בדימוס חיים כהן, לא ננקטה נגדו כל סנקציה. היו אלה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ושר המשפטים משה נסים שסירבו לעבור לסדר היום על דברי המטאור הצעיר. השניים הציעו להעביר אותו למחוזי בנצרת, מתוך הערכה כי הצעד הזה יגרום לפרישתו מכס השיפוט. וכך אכן היה. שלוש שנים בלבד לאחר הקידום המהיר, נגדעה הקריירה של השופט הצעיר, שרבים ניבאו כי יכבוש יום אחד כיסא בעליון.

"מי שהכיר אותו ידע שלא יסתפק במשרה של שופט מחוזי בבאר שבע", אומר ידיד קרוב. "הוא רצה להגיע רחוק יותר. פגשתי אותו אחרי הפרישה. הוא נראה עליז למדי. אז התגבשה אצלו ההכרה שבמקום להתקדם במעלה הסולם המשפטי הוא יעשה כסף".

לאחר הפרישה פתח כהן בתל אביב משרד עורכי דין מסחרי עם חברו, עו"ד יוסי ירושלמי ופרקליטים נוספים. כעבור שנתיים הוא כיכב במדורי הפלילים בנסיבות בלתי מחמיאות: הוא נעצר יחד עם ירושלמי בחשד להעלמת הכנסות. ידידו של כהן, עו"ד פנחס רובין, שייצג אותו בפרשה, סיים אותה בעסקת כופר. באוזני חבריו סיכם כהן את הפרשה בהומור אופייני. "עבירת מס היא עבירה שיש עמה כבוד", אמר.

בהמשך נפרדו דרכיהם של כהן וירושלמי, והשופט בדימוס פתח משרד חדש עם עמית מהמשרד הקודם, עו"ד מיכאל שפיגלמן, שעבד איתו 25 שנה. "הוא קרוב לי כאח", אמר השבוע שפיגלמן. "הוא אחד המשפטנים הכי מבריקים שהכרתי מעודי, איש עם כריזמה יוצאת דופן, איש מדהים".

בשנים הבאות ייצג כהן שורה של אנשי עסקים מובילים (מוטי זיסר, וראובן גרוס) בכירים במשטרה (אסף חפץ, יהודה וילק ויעקב רז), ראשי ערים שהסתבכו (יצחק רגר, מאיר ניצן) ומוסדות ציבור רבי עוצמה (בזק, עיריית תל אביב, החברה לתשתיות נפט). לעתים אימץ קו הגנה פרובוקטיווי: בשנות ה-80, כשייצג את חפץ, שהואשם משמעתית בהדלפה לעיתונות, הודיע כהן שהוא יוכיח שהמפכ"ל דאז אריה איבצן מאזין לקצינים בכירים. "הוא היה עורך דין לא שגרתי, נועז וחריף, שידע להפיק מהתיק פרסום רב", סיפר חפץ השבוע.

במרוצת השנים הרצה כהן במוסדות אקדמיים מובילים, ביניהם הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב. בזמנו הפנוי התמסר לאהבתו האמיתית, מוסיקה וקולנוע. במהלך הדיונים בבתי המשפט, היה מצטט משפטים וסצנות מסרטים, בזכות זיכרונו הפנומנלי. אחת הקולגות נזכרה השבוע איך הפרקליט חובב הוליווד, הודיע ברגע דרמטי לפני חקירה נגדית כי "עכשיו הגענו ל'קרב על או-קיי קוראל'", כמחווה למערבון הקלאסי מ-57' בכיכובם של קירק דאגלס וברט לנקסטר.

אלא שידיעותיו הנרחבות בתרבות ובהיסטוריה, כמו שפתו הציורית והקולחת, הופרעו לא אחת בביטויים בוטים ומתגססים. "הוא יכול היה לומר באמצע פגישה משהו כמו: 'אנחנו צריכים לסיים. יש איזו רואת חשבון שרוצה לעשות לי טובה'", משחזר ידיד קרוב, ואחר מוסיף: "הוא סיפר בדיחות גסות באופן אובססיווי, קיצוני ומביך". רבים זוכרים שהוא נהג לקלל ולגדף, להעליב ולסנוט. חלק מחבריו ראו בכך ביטוי למשובת נעורים פרועה וחיננית. אחרים חשבו שכהן פשוט לא ידע להציב לעצמו גבולות. כהן לא הצניע דבר. למחשב שלו בעבודה חיבר עכבר בצורת שדיים.

לכהן היתה חולשה לחיים הטובים. "היתה לו אובססיה להיות עשיר", מספר אחד מידידיו, שנזכר בקאדילק המפוארת, בנהג הצמוד, בבית היפה בסביון, בנסיעות התכופות לחו"ל, במחלקות הראשונות ובמלונות הנוצצים. ניו יורק היתה היעד המועדף, אבל גם המזרח הצית את דמיונו של כהן, שביקר בווייטנאם, בורמה, הודו ותאילנד.

"הוא אהב להראות כמה כסף יש לו ונראה שהיה לו הרבה", מספר שר לשעבר. "היה לו שארם בלתי רגיל, שהזכיר את זה של אריאל שרון. כוחניות והומור התמזגו אצלו זה בזה, הוא נהיה סחבק שלך בארבע דקות".

ב-99' התמזג משרדו של דן כהן בזה של שני נסיכי משפט מיוחסים, יורם זמיר, בנו של השופט העליון יצחק זמיר, ואבנר ברק, בנו של נשיא העליון אהרן ברק. בין כהן לברק היו גם קשרי חיתון: בתו היחידה, אורנית, היתה נשואה לאבנר. כהן לא הסתיר את קשריו עם אדמו"ר המשפט. "הוא היה ניים דרופר", מעידה חברה קרובה ופרשן משפטי מוסיף: "הוא אהב להזכיר את הקרבה לברק, שהתייחס אליו כאדם משעשע וטיפוס אקסצנטרי". ברק נזהר מאוד שלא לערב עסקי משפחה בעניינים מקצועיים: ב-95' פסל את עצמו מלדון בעתירה, שאחד הצדדים שלה היה לקוח של כהן. כך נהג גם במקרים אחרים.

השקפת עולמו הפוליטית של כהן נעה בין הליכוד לישראל ביתנו. "הוא היה ימני מאוד", טוען מייק לוין, "אני מאוד לא אהבתי את זה". ב-91' מינה אותו שר האנרגיה פרופ' יובל נאמן (התחייה) לדירקטור בחברת החשמל. בהמשך פעלה לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין לחידוש המינוי. "הוא היה קשור ללובשי מדים", מספר שר לשעבר בממשלת רבין, "הוא ייצג רבים מהם, והיה חבר שלהם. אפילו אנשי משטרה ביקשו שיאריכו את הקדנציה שלו כדירקטור".

ב-96', כשהליכוד של נתניהו חזר לשלטון, האריך ידידו של כהן, שר התשתיות אריאל שרון, את הקדנציה שלו בשלישית. במשך עשור שלם כיהן כהן במשרה המבוקשת, שבצדה שכר נאה של עשרות-אלפי שקלים בשנה. הוא היה חבר בוועדות היוקרתיות וב-93' מונה ליו"ר ועדת הנכסים של החברה. כהן נחשב לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בענק האנרגיה הלאומי. רבים מהמרואיינים לכתבה הגדירו אותו כאדם החזק ביותר בחברה, וציטטו דברים שאמר עליו היועץ המשפטי הוותיק, דוד יהב: "כהן יכול בקלות להעביר או למנוע כמעט כל החלטה שבה רוצה". כהן היה מעורב מאוד בעסקאות שסגרה החברה, הפעיל לחצים על דירקטורים מאחורי הקלעים והתגאה בקשריו במשק, ובמסדרונות הפוליטיים. חלקם התרשמו מכושר המנהיגות שלו ויכולותיו הרטוריות, וחששו מלשונו המשתלחת ומאופיו התקיף. כהן לא היה עוד דירקטור בחברת החשמל. הוא היה מעצמה של איש אחד, בעל השפעה דרמטית על ההנהלה ועל חברי הדירקטוריון. ואלו בדיוק התכונות שחיפש אורן אהרונסון.

מישהו גוזר קופון

כבר בפגישה הראשונה ביניהם בארבע עיניים, בחורף 2001, שלף עו"ד כהן את הסוללה מהטלפון הנייד שלו. לאהרונסון, נציג חברת סימנס הגרמנית בישראל, הרמז הזה הספיק. אהרונסון היה אז בעיצומו של קרב טיטאנים מול חברת ג'נרל אלקטריק האמריקאית, על מכרז להספקת טורבינות לגז בשווי 350 מיליון דולר. המכרז הזה פורסם בסוף שנות ה-90, ונמשך זמן רב. בחורף 2000, לאחר שנקבע שסימנס וג'נרל אלקטריק הן המתמודדות היחידות העומדות בתנאי הסף, נודע שהצעתה של סימנס זולה משמעותית מזו של החברה האמריקאית, אלא שחברת החשמל התמהמהה בהחלטה.

לאוזניו של אהרונסון התגנבו אז ידיעות על לחצים מדיניים שמפעילים האמריקאים על חברת החשמל כדי שג'נרל אלקטריק תזכה במכרז. הוא ידע שהשגריר האמריקאי, כמו גם עמיתו הגרמני, הטריחו את עצמם לפגישת שידול אצל יו"ר הדירקטוריון אלי לנדאו. לאהרונסון לא היה זמן. הוא חיפש איש עם מהלכים בחברה, שיוכל לסייע לו במאבק מול הענק המקושר מארצות הברית. כהן נראה כמועמד מושלם. בעיני הנהלת החברה, כמו גם בעיני הדירקטורים, הוא נחשב ל"זקן השבט, דירקטור בעל ההשפעה הדרמטית ביותר על מהלכים בחברה". מי שהמליץ לאהרונסון לפגוש את כהן היה סבו, ישראל ציגלר, סוכן ותיק של סימנס בישראל. בסוף שנות ה-80 הצטרף האב, אפרים אהרונסון, דוקטור לכימיה שעבד עשרות שנים במכון הביולוגי, לחברה המשפחתית, ובסוף שנות ה-90 החליטה חברת סימנס העולמית להקים עם המשפחה חברה משותפת בשם "סימנס ישראל". במכרז הטורבינות התמודד אהרונסון לראשונה במגרש של הגדולים. עד לפגישתו הראשונה עם כהן השקיעה סימנס ישראל מיליוני שקלים בהכנות למכרז. לאהרונסון לא נותרו זמן וכסף לבזבז.

בפגישות הבאות ביניהם, לאחר טקס הוצאת הסוללה מהנייד, סיפר אהרונסון לכהן בתמצית על גלגולי המכרז, על העיכוב בהכרזה על הזוכה ועל חששותיו כי הלחץ הפוליטי והמדיני יוביל לזכייתה של ג'נרל אלקטריק.

כהן מצדו התרברב בפני אהרונסון בניסיונו המשפטי, בהצלחתו כעורך דין מסחרי ובעיקר בקשריו הענפים בחברת החשמל. "הוא אמר לי שהוא מכיר את כולם, את הדירקטוריון, ההנהלה, פשוט את כולם", סיפר אהרונסון בהתרגשות לחבר.

"התרחש אז קרב ענקים על מאות מיליונים", מוסיף מקורב לאהרונסון. "היה ברור שכהן לא עובד בחינם. הוא הבין כבר אז שבפגישה החשאית הזאת יש משהו דפוק. פה החלה הפרשה המרעישה הזאת הידועה כפרשת החשדות לשוחד של סימנס".

הקשר בין עורך-הדין הוותיק והממולח לבין היזם הצעיר התהדק והשניים שוחחו תכופות בטלפון ונפגשו מעת לעת. כהן סיפר לאהרונסון איך הוא מתאמץ לזרז את ההכרעה, מה שהיה אמור להבטיח את ניצחונה של סימנס במכרז. הוא אמר לאהרונסון שהוא לוחץ על הנהלת החברה, מפעיל את קשרי הזהב שלו ומבקר בחריפות את העיכוב בדירקטוריון. אהרונסון מצדו התייעץ עם כהן לגבי האסטרטגיה הרצויה לסימנס, וכהן נידב לו מעצותיו: לנסח מכתב חריף שילחיץ את צמרת החברה ויגרום לה לזרז את קבלת ההחלטה. בפרוטוקולים של ישיבת הדירקטוריון מאותה עת ניכרת השתדלותו של כהן לזרז את הליכי המכרז. באחד מהם הוא ביקר את ההנהלה על כך שהמכרז מתנהל על מי מנוחות.

"הוא הביע חששות חריפים מאוד שנראו אז מוגזמים", שיחזרה השבוע אחת מחברות הדירקטוריון. "הוא אמר שאם לא נזדרז, נסתכן בכך שלא תהיה אספקת חשמל סדירה במדינה". בהזדמנות אחרת התריע המרצה למשפט אזרחי, כי הוא עלול לשאת באחריות אישית בשל העיכוב במכרז. לא פחות. "הוא היה ארסי וכריזמטי, בעל רטוריקה שמעורבים בה המון פאתוס והמון הומור שחור", מספר אחד הדירקטורים. "הוא ממש אמר לנו שאנחנו צפויים לתביעות על אחריותנו כדירקטורים אם לא נפעל לזרז את המכרז".

חלק מהדירקטורים חשו אי נוחות מרוחו התזזיתית של כהן, מתרחישי האימה שלו, מלשונו הבוטה. "אתה צריך להבין שדן כהן הוא אדם מתוחכם מאוד", אומר אחד מהם. "אנשים לקחו את הדברים שלו ברצינות רבה". בישיבות החברה ובמסדרונות רחשו שמועות שלכהן יש אינטרס אישי במכרז הטורבינות. "אני חושד שיש לו קשר כלשהו לסימנס", אמר אחד הדירקטורים לחבריו. "אין להתנהגות שלו הסבר אחר. מישהו כאן גוזר קופון".

חודשים ספורים לאחר שהכירו ביניהם בחדר הישיבות המרווח במשרדו של כהן, הישיר כהן מבט לעבר אהרונסון ושאל אותו, "תגיד, מה ייצא לי מכל זה?" על פי החשד, זו היתה דרכו להעלות בפני אהרונסון את הדרישה לקבלת שוחד עבור פעילותו הנמרצת. אהרונסון לא החוויר. הוא גם לא עזב את החדר בזעם. היזם הצעיר כמו ציפה לרמיזה הזאת. "אני אשלם לך בונוס אם סימנס תזכה במכרז", הבטיח אהרונסון. "שווי המכרז הוא 300 מיליון יורו", ציין כהן, "ואני רוצה לקבל ממך אחוז מגובה העסקה. שלושה מיליון יורו". "תן לי לבדוק", ביקש אהרונסון.

בימים שלאחר הפגישה הזאת גישש אהרונסון בצמרת סימנס ישראל, בראשה עמד גונתר וייס, מסימנס גרמניה. בשיחות האלו, כך על פי מקור המקורב לסימנס, לא הזכיר אהרונסון במפורש את כהן ואת תפקידו אלא ציין את קיומו של "צד ג'", שיכול לסייע מאוד לחברה לזכות במכרז.

לאחר שהשיג את הסכמת צמרת החברה בישראל נפגש אהרונסון עם כהן שוב, התווכח איתו על גובה הבונוס, כשבסוף סיכמו השניים כי כהן יקבל שליש אחוז מהעסקה, מיליון יורו. כהן סיפר לאהרונסון שהוא ממשיך לפעול למען סימנס במסדרונות חברת החשמל. באביב 2001 לחש לו שאפשר כבר לפתוח בקבוק שמפניה. "זהו, הם החליטו", הודיע לו חגיגית, "ההמלצה של ההנהלה בפני הדירקטוריון תהיה לבחור בסימנס כחברה הזוכה".

באביב 2001 פרש כהן מתפקידו בחברה. שבועות ספורים חלפו והתחזית שלו התממשה: ביולי 2001 התכנס דירקטוריון חברת החשמל והחליט לרכוש מסימנס שלוש טורבינות גז במחיר של 320 מיליון יורו. היו"ר לנדאו הצביע בעד, אבל תחת מחאה. לנדאו הסתייג מהקונוטציות של עסקת גז עם חברה גרמנית.

בנובמבר אושרה העסקה סופית. שמח ועולץ חזר אהרונסון למשרד עורכי הדין של עו"ד כהן וחגג עמו את הזכייה. לטענת מקורבים לנושא, בסיומה של הפגישה העביר לו עו"ד כהן פתק בכתב יד שבו צוינה שמה של חברה בשם "ולשדה", הרשומה במקלט המס באיי ג'רזי, עם פרטי חשבון בנק.

כהן, על פי החשד, ביקש לקבל את הכסף מחוץ לישראל. אהרונסון התלבט כיצד לנהוג והתייעץ עם צמרת סימנס ישראל, שם השיאו לו עצת זהב: לגייס אדם שלישי שישמש תחנה להעברת הכסף, ובכך יטשטש את הקשר בין סימנס לבין עו"ד כהן. מי שגויס לתפקיד היה גיסו של אהרונסון, שלמה דניאל, איש טקסטיל, בעל חברה הרשומה בהונג קונג, שהחזיק כמה חשבונות בנק זרים באירופה.

דניאל נועד עם בכיר בסימנס ישראל והשניים הסכימו על דרך העברת הכסף. לפני העסקה, ערכו אנשי סימנס העולמית בדיקת נאותות לחברה של דניאל, כדי לוודא שנפח הפעילות העסקית שלה מרשים דיו, כדי שלא יתעוררו חשדות לגבי אמיתותה של העסקה הסיבובית המורכבת. בסוף ההליך חתם דניאל עם סימנס על "הסכם ייעוץ עסקי", במסגרתו שכרה סימנס את שירותיה של החברה שלו, המנוסה לכאורה בתחום האנרגיה, עבור מתן שירותי ייעוץ להתקשרות עם חברת החשמל בעסקת רכישת טורבינות הגז. העובדה שדניאל עוסק בעיקר בטקסטיל לא הטרידה את אנשי הענק הגרמני. בשיחות ביניהם סוכם כי דניאל יזכה עבור שירותיו לאחוזים מהעמלה השמנה של כהן. בתחילת 2002 העבירה חברה בת זרה של סימנס לדניאל את מיליון היורו דרך כמה חשבונות זרים ומהם עבר הכסף לחברה הזרה שנמצאה בשליטתו של כהן.

אלא שחגיגת המזומנים הגדולה של פרקליט הצמרת לא הסתיימה בנקודה זו. חרף העובדה שבמחצית 2001 פרש כהן מדירקטוריון חברת החשמל, המשיכה סימנס על פי החשד להעביר לו מיליוני שקלים גם במהלך 2002 ו-2003. מדוע נזקקה סימנס בשלב הזה לשירותיו של עו"ד כהן? גורם בחברת החשמל מציין כי למרות פרישתו מהדירקטוריון, המשיך הפרקליט להיות בקשר עם צמרת החברה ועם היו"ר אלי לנדאו. כהן הוא זה שהנחה את מסיבת הפרידה מלנדאו במחצית 2004. ב-2002 נחתם חוזה נוסף בין סימנס לחברת החשמל על מתן שירותי אחזקה לטורבינות. סכום העסקה עמד על כ-80 מיליון יורו. גם במקרה הזה זכה כהן לעמלה שמנה: רבע מיליון יורו.

מחורף 2002 ועד לקיץ 2003 רכשה חברת החשמל עוד שתי טורבינות מסימנס. לחברת החשמל זה עלה יותר מ-200 מיליון יורו. בתמורה לשתדלנות עבור רכישת שתי הטורבינות והזכייה במכרז נוסף של הענק הגרמני (פרויקט רשת החשמל הגבוהה) קיבל כהן תשלום נוסף בסך יותר משני מיליון יורו, שהועברו אליו שוב באמצעות צד שלישי, דרך חברות זרות נוספות שהיו בשליטתו. כדי לא להרגיז את האמריקאים רכשה חברת החשמל בהמשך שתי טורבינות גז גם מג'נרל אלקטריק.

האמריקאים, אגב, לא עברו בשתיקה על שיטות הפעולה של הענק הגרמני המתחרה. בדצמבר 2008 הגישה הרשות לניירות הערך האמריקאית כתב אישום בוושינגטון נגד סימנס, שבו נחשף כי הגרמנים שילמו 1.4 מיליארד דולר כספי שוחד ברחבי העולם באותן דרכים עקלקלות שבהן הגיע הכסף לכהן, בעיקר במדינות מתפתחות, ביניהן: ונצואלה, ארגנטינה, בנגלדש ועיראק. מכתב האישום עולה כי בישראל לבדה שילמה סימנס שוחד בסכומים של כ-20 מיליון דולר בין השנים 2002 ו-2005, בין השאר באמצעות דניאל, גיסו של אהרונסון. במלים אחרות: ישנם עוד כמה ישראלים מלבד כהן שעל פי החשד נהנו מכספי השוחד של הענק הגרמני. בסופו של דבר הגיעה סימנס להסדר עם האמריקאים, שלפיו היא תשלם לרשויות בארצות הברית ובגרמניה קנס של למעלה ממיליארד דולר. לפני כמה חודשים, בצעד מפתיע, הגישה סימנס ישראל במחוזי בתל אביב תביעה נגד אהרונסון ונגד גיסו דניאל, שבה הם נדרשים להחזיר לה את סכומי העתק ששולמו על פי החשד כשוחד.

"אורן נפל מתמימות, הוא חשב שסימנס העולמית תיתן לו את הגב", מספרת מקורבת לאהרונסון. "הוא בחור נעים שרצה להצליח. הוא חי בידיעה שכך העסק עובד והיום הוא מוצא את עצמו נאבק בכמה חזיתות. חייו התהפכו מאז שהפרשה הזאת התחילה". כתב הגנה מטעמם של אהרונסון ודניאל טרם הוגש.

שפל חדש

בשלהי 2003 הפליג איש העסקים עזרא הראל ביאכטה שלו במימי האיים הקריביים. כמה חודשים לפני כן הוא נעצר על ידי הרשות לניירות ערך בחשד לביצוע עבירות על פי חוק ניירות הערך. השיט הזה היה פסק זמן מבורך מבחינתו, אלא שבמהלכו חש ברע והתמוטט. הוא מת במקום כתוצאה מדום לב.

הראל עשה את הונו כשהקים רשת מוסכים משגשגת בשנות ה-70 בארצות הברית. מאוחר יותר הוא הפך לאיל הון, ששלט בחברות מלונאות, נדל"ן תיירות ותקשורת. יצא לו שם של סוחר ממולח בעל נחירי זהב שמזהה עסקאות סיבוביות רווחיות במיוחד. אחת המוצלחות שבהן היתה עסקת הנדל"ן שרקם עם חברת החשמל.

מצפון לתחנת הכוח של חברת החשמל באשדוד משתרעים 375 דונם שנרכשו על ידי חברת החשמל לפני כעשור בסכום עצום של 62.5 מיליון דולר, ועד היום לא נוצלו לייעודם. התומך הנלהב ביותר שעשה את העסקה הזאת היה עו"ד כהן, שהזהיר פעם אחר פעם את צמרת החברה ואת חברי הדירקטוריון כי אם הקרקע לא תירכש, תסכן מדינת ישראל את אספקת החשמל הסדירה שלה.

ב-93' החזיקה בשטח חברת טקסטיל בורסאית בשם תעשיות רוגוזין. בעלי השליטה בחברה פתחו אז במשא ומתן עם חברת החשמל, במסגרתו הציעה רוגוזין למכור את השטח ב-18 מיליון דולר. עו"ד כהן שימש אז באחד התפקידים הבכירים בחברה: יו"ר ועדת הנכסים. בכוחה של ועדה זו לאשר את העסקאות הכספיות הגדולות שבהן מעורבת חברת החשמל בעיקר בתחום הנדל"ן. כהן אישר לנהל משא ומתן עם רוגוזין אלא שכעבור שבועות ספורים, בסמיכות זמנים מעוררת עניין, התרחשה טלטלה בחברת הטקסטיל המקרטעת כשאיש העסקים הראל השתלט עליה.

מיד אחרי שרכש את החברה החליט הראל להשהות את המשך המשא ומתן עם חברת החשמל בשנתיים ובשנת 95' חידש אותו עם תג מחיר חדש: 100 מיליון דולר. לאחר שהראל הוריד את הצעתו ל-75 מיליון דולר נפתח המשא ומתן הרשמי עם חברת החשמל.

את הראל הכיר כהן זה כעשור כעורך-דין שטיפל בענייניו וכידיד קרוב. במארס 95' התחדשו המגעים בין רוגוזין לחברת החשמל בעידודו הנמרץ של כהן ולשביעות רצונה של הנהלת החברה, שלטשה עיניים לקרקע עוד בעבר.

בשיחותיו עם אנשי ההנהלה וחברי הדירקטוריון פירט כהן את היתרונות הלאומיים העצומים הגלומים במימושה של העסקה. לשיטתו, תאפשר רכישת הקרקעות הקמת תחנות כוח פחמיות שיסייעו להגדיל באופן דרמטי את יכולת הייצור של חברת החשמל.

בעסקה הזאת, כפי שהתברר אחר כך, היו גלומים גם סיכונים גדולים, וכמה מהדירקטורים נרתעו מהמחיר הגבוה והעלו תהיות וספקות לגבי כדאיותה. מתח רב נגלה בישיבות הדירקטוריון, שנקרע לשני מחנות. בראש התומכים בעסקה עמד עו"ד כהן: הוא הזמין כמה מתנגדים לשיחות אישיות והסביר להם כמה חשוב לרכוש את הקרקעות. את התלהבותו העזה מהעסקה הביע גם בישיבות הדירקטוריון. "היו בהחלט אמירות קודרות מצדה של ההנהלה ומצדו של דן כהן כיו"ר ועדת הנכסים, על כך שחברת החשמל תאבד את כושר הייצור העתידי שלה אם היא לא תרכוש את הקרקע", שיחזר השבוע הדירקטור דורון אלחנני.

"הוא היה טיפוס מאוד כריזמטי", מתאר אלחנני. "הסיניוריטי שלו בחברה והקרבה לשועי השלטון היו מסימני ההיכר הבולטים שלו. אין ספק שהוא היה הדירקטור עם רמת ההשפעה הכי גבוהה בחברה, והרבה התייעצויות אינטימיות עם ההנהלה כללו אותו. האווירה הכללית סביב המכרזים בחברת החשמל היתה תופעה חריגה ביותר: היתה לי הרגשה שהיו מכרזים שלהרבה דירקטורים היו בהם אינטרסים, בין אם 'ישירים' ובין אם בבחינת שלח לחמך. היו אמנם צדיקים בסדום הזאת, אבל הטון הוכתב על ידי הדירקטורים המעורבים".

בישיבת דירקטוריון דרמטית בקיץ 95', תמך כהן בלהט ברכישת הקרקעות במחיר אסטרונומי של 75 מיליון דולר (הערכת השמאים עמדה על 50-60 מיליון דולר). "התפתח דיון מתוח מאוד בדירקטוריון וכשהוחלט לדחות את ההצעה, הישיבה הופסקה בגלל הוויכוח הלוהט שפרץ בדירקטוריון, שזה דבר נדיר", שיחזר השבוע אחד החברים.

אבל חרף מאמציו העילאיים של כהן להביא לאישור העסקה במחיר מופקע, דחה הדירקטוריון את העסקה. הכלכלן אהוד אליאב היה מהמתנגדים. "חשבתי שהמחיר גבוה מאוד וחשוב מכך, לא חשבתי שיש צורך אמיתי בקרקע", הוא אמר השבוע. "כהן אמר לי שאני מסכן את אספקת החשמל הסדירה לישראל ואילו אני הצעתי להם לבחון בכלל עתודת קרקע אחרת, זו הנמצאת בין אשדוד לאשקלון".

ההתנגדות של אליאב קוממה את כהן, שלמרבה האירוניה שלח אליו פתק במהלך אחת הישיבות, ושאל אותו אם נכון שהוא מתנגד לעסקה בשל סכסוך אישי עם עזרא הראל. "הפתק הזה גרם לי לחשוד כי יש קשר בלתי אמצעי בין כהן לבין אנשי רוגוזין. האמת היא שלא היה לי כל סכסוך עם הראל. מספר שנים לפני כן הייתי אמור לשמש כדירקטור מטעם הציבור בחברה שלא קמה, שבה היו להראל מניות".

בישיבה מאוחרת יותר רמז אליאב כי מופעלים עליו לחצים בשל עמדתו וכי דירקטוריון חברת החשמל הגיע ל"שפל חדש". "אין לי ספק שכהן תמך בעסקה וביקש לקדם אותה. בשלב מסוים למשל הוא הודיע כי אם לא נממש את העסקה הראל ימכור אותה לקונה אחר", הוא מספר. חברת דירקטוריון נוספת שנעמדה על רגליה האחוריות היתה עדה רבון. חשדותיה כלפי כהן היו כה חריפים, עד שהחליטה לערב את צמרת המשטרה בעסקת הענק ובמאמציו הבלתי-נלאים של כהן לקידומה. פנייתה נפלה על אוזניים ערלות. "חשדתי בזמן אמת שהוא גוזר קופון מהעסקה הזאת. הוא לחץ מאוד לממש אותה. התנהג כמנצח התזמורת", סיפרה רבון ל"הארץ". "הוא טען שחברת החשמל חייבת לרכוש את הקרקע אחרת אספקת החשמל תיפגע. הוא היה הדמות הכי חזקה בחברת החשמל, בעל השפעה אדירה על ההנהלה ובעיקר לדעתי על המנכ"ל רפי פלד. אמרתי פעם לכהן שהוא שטן מבריק. מבריק כי הוא איש בעל ידע עצום, טיעונים סדורים וניסיון משפטי רב".

באחד משלבי המאבק סביב רכישת הקרקעות, הזמין כהן את רבון לארוחת צהריים בניסיון לשכנע אותה לתמוך בעסקה. "אכלנו קבב, והוא שטח בפני את הפילוסופיה שלו. הוא אמר שהדבר שהכי מעניין אותו הם תענוגות החיים: כסף ונשים. הוא אמר לי: 'לא נשאר לי הרבה זמן לחיות, אני סובל מלחץ דם גבוה ולכן מה שאני רוצה הוא ליהנות'".

אלא שרבון לא השתכנעה מטיעוניו של כהן. לאחר שכהן והמנכ"ל פלד חשדו שהיא זו שמזינה את העיתונות בפרטים הבעייתיים של העסקה, הם דרשו שחברי הדירקטוריון ייבדקו במכונת אמת.

לדברי רבון, גם יו"ר ועד העובדים המיתולוגי של חברת החשמל, יורם אוברקוביץ' המנוח, הצטרף למאמצי השידול. רבון טענה כי אוברקוביץ' הציע שאם תסיר את התנגדותה למימוש העסקה, הוא יסייע לה בהתמודדות בפריימריז של מפלגת העבודה.

בסופו של דבר אושרה העסקה בדירקטוריון בשלהי 95', לאחר שהמחיר הורד ל-62.5 מיליון דולר. עם התומכים נמנו אליאב, שהסיר את התנגדותו לאחר הורדת המחיר, ופרופ' גבריאלה שלו, ידידתו של עו"ד כהן ומי שלמדה איתו בבית הספר היסודי.

לפרוטוקול אמר אז כהן בפאתוס: "כשמתייחסים לעסקה בסדר גודל כזה יש להתייחס אליה תוך ראיית העיקר ולא הטפל, קרי ראיית העסקה במבט ארוך טווח ולא בדיקה ב'ציפורני רגליה של העסקה'". העיתונות הכלכלית פיזרה מחמאות על הראל שסגר את הסיבוב על אדמות רוגוזין ברווח של 140 מיליון שקל.

המנכ"ל פלד היה שותף להתלהבות של כהן מהעסקה. זמן קצר לפני פרישתו של פלד מתפקידו כמנכ"ל חברת החשמל, יזם כהן פגישה בינו ובין עזרא הראל, שבה הציע לו האחרון להשתלב באחת מחברותיו. פלד לא נענה להצעה (לאחר שפרש מחברת החשמל, רכש פלד יחד עם אנשי עסקים נוספים קבוצת חברות בורסאיות בשם "קרן פלד". הקבוצה קרסה ב-2002, והשאירה אחריה חובות של מיליונים. ביולי 2003 הוגש נגד פלד ואחרים כתב אישום המייחס להם עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. משפטו עדיין מתנהל).

על פי החשד, התמורה על פעילותו הנמרצת של כהן עבור הראל לא איחרה להגיע. בתחילת 96' הועברו לחברת "ולשדה" הרשומה באיי ג'רזי מניות של חברה זרה, שעל פי החשד היתה בשליטת הראל, בשווי של כשני מיליון דולר. החברה הזרה היתה הבעלים של קרקע בנצרת עלית, שעליה נועד לקום לכבוד שנת המילניום מלון עם נוף עוצר נשימה על נצרת הערבית. הראל תיכנן להקים את המלון לקראת בואם של מאות-אלפי צליינים לקראת סוף שנת האלף. בהעברת המניות של החברה הזרה שנשלטה על ידי "ולשדה" הפך עו"ד כהן לשותף סמוי בקרקע. ערך הקרקע צנח, המלון לא נבנה.

שלוש שנים חלפו ובחורף 99' הכנסותיה של חברת "ולשדה" תפחו שוב, מ-800 אלף דולר שהועברו אליה שוב מחברה בשליטתו של הראל בשם רוגוזין אינטרנשיונל. עבור אילו שירותים זרמו מאות-אלפי דולרים מהראל לחברה הזרה בשליטתו של כהן? חודשים לאחר העברת הכסף נחתם הסכם בין "ולשדה" לרוגוזין שלפיו "ולשדה" תספק שירותי ייעוץ לרוגוזין בעסקה לרכישת מפעל טקסטיל בצפון קרוליינה שבארצות הברית. "ולשדה" אוזכרה במסמך כמומחית לטקסטיל. חלק מחבריו של כהן שנשאלו השבוע אם לאיש היתה איזושהי מומחיות מיוחדת בתחום, ייחסו את העניין לחוש ההומור המוצלח שלו. חוקרי הרשות לניירות ערך חושדים כעת כי מדובר בעסקה פיקטיווית שנועדה להכשיר את העברת מיליוני השקלים לחשבונו של כהן.

כשחוקרי הרשות הציגו בפני הדירקטורים של חברת החשמל את החשד כי מיליוני שקלים זרמו מהראל לכיסיו של כהן, הגיבו חלקם בתדהמה. "הדופק שלי עלה", שיחזר אחד מהם השבוע. רבון, לעומתם, לא הופתעה. "חשדתי תמיד שהוא גזר קופון שמן מהעסקה הזאת", אמרה.

לא ברח, נשאר

במאי 2003 הוזמן עו"ד כהן לראשונה כדי למסור עדות ברשות לניירות ערך. בשלב הזה התנהלה החקירה רק נגד הראל, בחשד לאי סדרים ברשת החברות שלו. כהן שימש אז דירקטוריון בחברה של הראל, שניהלה את נמל רוסטוק, במזרח גרמניה. הוא לא העריך אז שהחקירה נגד הראל תביא גם לתפנית חדה בחייו.

בחורף 2003 זומן כהן בשנית למחלקת החקירות ברשות, בראשותה של עתליה ארד הנמרצת, הפעם לחקירה באזהרה בחשד להפרת אמונים וקבלת דבר במרמה. כהן סירב להגיב לחשדות שהשמיעו בפניו החוקרים, ושמר על זכות השתיקה. כשאהרונסון חזר לארץ בשלהי 2003 מהשתלמות בסימנס הולנד, הזהיר אותו כהן: "מאזינים לי לטלפון".

בחודשים שאחרי המשיך לכאורה בשגרת חייו. לחבריו סיפר שהוא מהרהר בפרישה מהמשרד, לצורך חופשה ארוכה בחו"ל. ב-2005 השתתף באירוע בשרון לכבוד מינויה של ידידתו בלהה גלאור לנשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה. כל הצמרת המשפטית היתה באירוע הזה, וכהן סיפר שהוא מתכוון לנסוע בקרוב לכמה חודשים לניו יורק, כדי ללמוד מוסיקה בבית הספר היוקרתי ג'וליארד.

בקיץ 2005 חגג נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר יום הולדת 80 בחוג חברים קרוב בקפריסין. גם כהן היה בין המוזמנים. במהלך החגיגות, התקשרו חוקרי הרשות אל משרדו של כהן וביקשו לזמן אותו לחקירה. מצב רוחו נעכר, ועם שובו התייצב במשרדי מחלקת החקירות, הפעם כדי לשמוע שהוא חשוד בקבלת שוחד. לחברים סיפר שזו היתה חקירה קשה וטעונה שארכה שעות ארוכות ועסקה ברובה בחשדות הכבדים סביב עסקת רוגוזין. כהן סירב לשתף פעולה - גם הפעם שמר על זכות השתיקה. בשלב הזה עדיין לא הספיקו החוקרים לעמת אותו עם החשדות לקבלת שוחד מסימנס בפרשת הטורבינות.

כעבור שלושה ימים הגיע כהן לנמל התעופה בן גוריון, הציג את דרכונו בפני שוטרי משטרת הגבולות ועזב את הארץ. מאז לא שב. מישהו ברשויות אכיפת החוק נרדם בשמירה. "הוא לא ברח", מתעקש אחד מחבריו. "ברשות הבינו מתישהו שהם פישלו ואז התחילו להדליף עליו מידע לעיתונות. הם התחילו את מחול השדים. כשהוא ראה את זה הוא החליט לא לחזור".

ברח או שכח לחזור, מקיץ 2005 ועד היום חי כהן בפרו. הבחירה ברפובליקה הדרום-אמריקאית אינה מקרית - לישראל אין הסכם הסגרה עם פרו, ומשפטן ידען ככהן ודאי ידע זאת היטב לפני שהחליט להשתקע במדינה. בשנות עבודתו ייצג כהן מספר יהודים ממוצא פרואני, ולמד רבות על הקהילה המקומית. "זה נורא פשוט, יש לו חברים בפרו", מספר אחד מחבריו של כהן. "זו ארץ נוחה. הוא הרגיש בה הכי נוח".

אחד מידידיו של כהן בפרו הוא איש העסקים המקומי ברוך איבצ'ר, שלמד עמו באוניברסיטה העברית: "הוא בא אלי לעתים רחוקות למשרד לשתות קפה. אני לא חוקר אותו למה הוא כאן, וזה לא מעניין אותי. שמחתי נורא לפגוש חבר ותיק".

כהן מתגורר בדירת שלושה חדרים המשקיפה על מגרשי גולף מוריקים בסאן איזידרו, הרובע של האליטה הפרואנית בלימה הבירה. הוא מעביר את זמנו בקריאת ספרים, צפייה בסרטים, האזנה למוסיקה, לימודים באוניברסיטה וגלישה כמעט כפייתית באינטרנט. "הוא מת לחזור לארץ", מספר חברו מייק לוין, שמשוחח איתו מעת לעת. "דע לך שאנשים אוהבים אותו". "בשיחה מפרו הוא אמר לי שהוא מתגעגע מאוד", אומר פרופ' רייכמן. "דן הוא חבר טוב לחבריו". "הוא לומד ספרדית", מספר חבר נעורים. "אני מבטיח לך שהוא יידע את השפה כמו סרוונטס, מחבר 'דון קישוט'. ברצינות". "כואב הלב לשמוע אותו", מספר חבר אחר, שמשוחח איתו מעת לעת, "בעיקר הכמיהה למשפחה, לנכדים ולחברים".

כשהתבשר לפני שבועות ספורים כי לקוחו וידידו הטוב מלך החניונים ראובן גרוס, שהואשם על ידי המדינה במתן שוחד, מת ממחלה, התקשר כהן מפרו לבית משפחת גרוס והתייפח. "צילצלתי אליו ללימה", מספר עורך דין בכיר, "הוא אמר לי בחצי חיוך שחרא לו ושהתביעה בישראל רוצה שהוא יישב בבית סוהר ושהוא לא ייתן להם את זה בחיים". חברים קרובים יותר של כהן מעריכים שכהן היה מוכן לרצות עונש מאסר קצר ובכך לסיים את הפרשה. לפרקליט מוביל סיפר כהן כי מצב בריאותו הידרדר.

שותפו וחברו הקרוב עו"ד מיקי שפיגלמן, שביקר אותו בפרו, מבין ללבו של כהן: "אם אתה היית בחו"ל והיית קורא בעיתונים מה עשו לעו"ד ישראל פרי, שלהשקפתי לא עבר כל עבירה, אתה היית חוזר?"

בשנה שעברה התקיימו מגעים בין עורכי דינו של כהן אלי זהר, יהודה ויינשטיין ואיתן מעוז, לבין הפרקליטות, שבהם נדונה האפשרות לעסקת טיעון. הצדדים לא הגיעו להסכמה. "לאורך כל הזמן נעשו מאמצים להשיב אותו, תחילה בדיונים עם הרשות לניירות ערך ואחר כך עם פרקליט המדינה", אומר גורם המתמצה בפרשה, "זה לא נגמר, כי שני הצדדים לא הגיעו לקונסנזוס לאיזו עסקת טיעון ניתן להגיע. דן רוצה שבעסקה הזאת יהיו הדברים הכי טריוויאליים. אם הוא חוזר ארצה, הוא רוצה לחזור לחברה הישראלית. הוא לא חדל מלשאוף לחזור ולגמור את העניין בצורה מכובדת יחסית לנסיבות".

האם זה אפשרי, מייחסים לו עבירות צווארון לבן חמורות ביותר?

"זו עמדת המדינה. עניינית אני לא בטוח שיש להם יכולת להראות שהיתה סטיית תקן בהתנהגותו. יהיה קשה להם להוכיח שהיו התרחשויות שמשלימות את עבירת השוחד. הוא טוען שהוא היה לוביסט של סימנס".

למה הוא לא מוכן לחזור ולהיחקר שוב ולעמוד למשפט אם זה יידרש?

"עכשיו הוא רחוק מהעין, רחוק מהלב. אם הוא יחזור לארץ, הוא יהפוך למושא לתקשורת. אז בשביל מה לו לבוא?"

יכול להיות שהוא יסיים שם את חייו?

"זה יהיה עצוב מאוד, אבל זה יכול להיות. הוא צריך לשקול בין שתי אפשרויות: בדידות או השפלה. מה שנותר לרשויות בישראל לעשות הוא לבקש את חסדיה של פרו ולהגיש בקשת הסגרה רשמית, חרף העובדה שאין הסכם בין המדינות. ישנה אפשרות שתושג הסכמה בין התביעה בישראל לבין באי כוחו של כהן שתאפשר את חזרתו".

וישנה אפשרות שכהן ימשיך לחיות לחופי האוקיינוס השקט בסאן איזידרו, בין בתי המידות של השגרירויות הזרות, בתי הקפה של האמנים והפארקים רחבי הידיים. סיפור חייו נראה עד כה כמו תסריט מוצלח לסרט טוב, שאם כהן לא היה הדמות הראשית בו, הוא בוודאי היה צופה בו בהנאה באולם הקולנוע הביתי בסביון.

תגובות

עורכי-דינו של דן כהן, אלי זהר, יהודה ויינשטיין ואיתן מעוז, סירבו להגיב בשמו לדברים המיוחסים לו בכתבה.

עורכי הדין רובי בכר וז'ק חן מסרו בשמו של אורן אהרונסון כי תביעתה של חברת סימנס העולמית מופרכת מיסודה. מעבר לכך, משום שהפרשה טרם הסתיימה, אהרונסון מנוע מלהגיב לכתבה.

עו"ד יצחק יערי המייצג את שלמה דניאל מסר בתגובה כי מרשו מנוע מלהתייחס לנאמר בכתבה והוסיף גם הוא שכל טענותיה של סימנס בכתב התביעה מופרכות לחלוטין.

מחברת החשמל נמסר: "השטח שנמצא ליד אשדוד נרכש כעתודת פיתוח אסטרטגית לפיתוח תחנות כוח ולהרחבת משק האנרגיה, וככזה הוא משמש היום. עד מימוש הקרקעות, בהתאם לתוכניות הפיתוח של חברת החשמל - משמש השטח לאחסנה פתוחה ולהתארגנות להקמת יחידות ייצור נוספות במרחב. כיום מכינה החברה תוכניות הנדסיות-תפעוליות לפיתוח המתחם, כתשתית תכנונית/הנדסית לעתיד. כאמור, מדובר בשטח חשוב וחיוני ביותר להמשך פעילותו התקינה והאמינה של משק החשמל".

סימנס, רפי פלד, משה נסים והרשות לניירות ערך סירבו להגיב לדברים. *



עו'ד דן כהן. למחשב שלו בעבודה חיבר עכבר בצורת שדיים


למעלה: הבית בסביון. אולם קולנוע פרטי וספריית מוסיקה ענקית. למטה: רובע סאן איזידרו. רילוקיישן ליד האליטה הפרואנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו